איתי אברהם רון

מן בבוקר של יום אביבי, שמונה-עשר באייר תשס"ג, עשרים במאי 2003, נולדה בתל אביב, בבית החולים "ליס", נשמה חדשה לעולם, איתי אברהם רון. הוא היה הבכור לערן ודורית, אח גדול שעתיד היה להיות מסור ואוהב לעמית אחיו הצעיר, ומיד עם בואו הפיח חיים וצבע בביתם שבנס ציונה. כבר בינקותו, ניצוץ של אנרגיה בוערת וסקרנות בלתי נדלית אפיינו אותו. הוא לא היה ילד שקט, אלא כזה שרגליו הקטנות לא ידעו מנוח, ועיניו הגדולות סרקו את הסביבה בחיפוש מתמיד אחר ההרפתקה הבאה. הבית בנס ציונה, על גינתו הקטנה וקירותיו החמימים, היה עבורו עולם ומלואו, מגרש משחקים שבו כל פינה טמנה בחובה תגלית. דורית וערן ראו בו מיד ילד בעל רצון עז, נחוש באופן יוצא דופן, ומוכשר בכל תחום שנגע בו. הם זכרו איך כבר בגיל הרך, כשהניח לבנה על לבנה בבניית מגדל קוביות, לא הרפה עד שהמגדל עמד יציב וגבוה, כמעט עד התקרה, ואז הביט בו בסיפוק שקט, חיוך קטן מתוח על שפתיו, כאילו ידע כבר אז שכל יעד שהציב לעצמו, יושג.

כשהגיע לגיל שש, החלו שריריו הקטנים להימתח ולהתחזק במסגרת חוג הקפוארה, שבו מצא איתי ביטוי מושלם לאנרגיה הפנימית שבעבעה בו. הוא נשבה בקסם התנועות הזורמות, הקצב המסחרר של הברזילאית, והשילוב המיוחד בין לחימה, ריקוד ואקרובטיקה. הוא לא הסתפק בלהיות עוד תלמיד, אלא נבלע כולו בעולם הזה, מתאמן שעות ארוכות, חוזר על רצפים שוב ושוב, עד שהפכו לחלק בלתי נפרד ממנו. כפות ידיו הקטנות התחזקו, רגליו למדו לבעוט בסחרור מדויק, וגופו כולו הפך לכלי ביטוי עוצמתי. בגיל אחת-עשרה בלבד, כבר עמד איתי לפני קבוצת ילדים צעירים ממנו, עוזר למאמן הראשי, קולו הקטן מהדהד באולם בעודו מסביר תנועות ומדגים עמידות. הוא ניחן ביכולת מופלאה להעביר את הידע והתשוקה שלו הלאה, לראות את הפוטנציאל בכל ילד, ולעזור לו לפרוץ את גבולותיו. באותה תקופה, הוא אף זכה במקום הראשון בתחרות קפוארה עירונית, רגע שבו עמד על הפודיום, הקהל מריע, ועיניו של אביו, ערן, נצצו בגאווה מהולה באהבה.

אך לצד הקפוארה, ליבו של איתי נחמץ במיוחד למראה כדורגל מתגלגל על הדשא. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, אהבה שתלווה אותו לאורך כל חייו. הוא היה אוהד שרוף של הפועל תל אביב, ואין דבר ששימח אותו יותר מאשר להתכרבל עם אביו ביציע, בין המוני האוהדים האדומים, כשהריחות של הנקניקיות והבירה התערבבו באוויר עם קריאות העידוד והשירים. הוא זכר את הלחץ באצטדיון, את המתח שעלה עם כל התקפה, את ההתפרצות הגדולה של השמחה עם כל שער, ואת החיבוק החם של ערן שהיה אומר לו: "ראית, איתי? ככה זה כשנלחמים עד הסוף." שיחות הכדורגל שלהם היו עמוקות, מנתחות כל מסירה, כל מהלך, כל החלטה של השופט. דרך הכדורגל, למד איתי על אסטרטגיה, על עבודת צוות, על ניצחונות מרגשים ועל הפסדים כואבים, ובעיקר – על נאמנות. הדינמיקה בין האב לבן, שהתחזקה על רקע היציע הרועש, הייתה עמוד תווך בחייו של איתי, מקור בלתי נדלה לביטחון, אהבה והשראה.

ואז, כשהיה איתי בן ארבע-עשרה בלבד, הכה האסון במשפחה בעוצמה שלא תתואר. ערן, אביו האהוב, נפטר בפתאומיות מדום לב. העולם של איתי התהפך ברגע. הבית, שעד אז רעש מצחוק, שיחות כדורגל וצלילי קפוארה, נמלא באין-סוף שקט כואב. דורית ועמית, יחד עם איתי, נאלצו ללמוד איך לנשום שוב, איך להמשיך הלאה כשחלק כל כך מהותי מהווייתם נעלם. איתי, שעד אז נהג כילד, נאלץ להתבגר בבת אחת. הכאב היה עצום, צורב, אך הוא סירב להיכנע לו. במקום לשקוע, הוא בחר להיאחז במה שאהב, במה שקישר אותו לאביו, במה שהעניק לו משמעות. הוא העמיק את עיסוקו בכדורגל, לא רק כשחקן או כאוהד, אלא כמי שיש לו תפקיד מפתח על המגרש. בגיל חמש-עשרה, החל לשמש כשופט כדורגל, תפקיד הדורש ריכוז, קבלת החלטות מהירה, יושר, וסמכות. הוא עמד במרכז המגרש, שורק במשרוקיתו, מנופף בדגל, וראה לנגד עיניו לא רק את השחקנים, אלא גם את רוחו של אביו, מעודד אותו להצטיין, להיות הוגן, ולשמור על הסדר במשחק. הוא מילא את התפקיד הזה בהצטיינות יתרה, עד ליום גיוסו לצה"ל, כשהוא מקבל הערכה רבה מהשחקנים, מהמאמנים ומיתר השופטים.

שנה לאחר מותו של אביו, קיבל איתי את הצו הראשון. זה לא היה עוד מסמך בירוקרטי; זו הייתה קריאה, הבטחה לעצמו ולאביו, שייבחר בדרך בעלת משמעות עמוקה. הוא החליט להתגייס לשירות קרבי משמעותי, והתחיל להכין את עצמו לכך במסירות בלתי מתפשרת. במשך שנתיים, התאמן בחברת "אדרנלין כושר קרבי", תחת הדרכה קפדנית, כשהוא דוחף את גופו ונפשו לקצה גבול היכולת. הריצות הארוכות בשעות הבוקר המוקדמות, אימוני הכוח המפרכים, המסעות עם הציוד הכבד – כל אלו היו עבורו לא רק הכנה פיזית, אלא גם מנטלית. הוא למד לדחוק את תחושת העייפות והכאב, להאמין ביכולותיו גם כשנדמה היה שהכוח אוזל, ולשאוף תמיד ליותר. חבריו לקבוצת האימונים ראו בו דוגמה ומופת, את מי שתמיד מוביל, תומך ומעודד. במקביל, יזם איתי והקים קבוצת אימוני כושר משלו, אותה כינה "בדרכי איתי". הוא אסף סביבו כמה מחבריו הקרובים, והדריך אותם בעצמו, מתכנן עבורם תוכניות אימונים מותאמות אישית, ומחדיר בהם את רוח הנחישות וההתמדה שלו. הוא לא רק אימן אותם פיזית, אלא גם השריש בהם את הערכים של אחריות הדדית, של דחיפה קדימה, ושל עמידה אחד לצד השני, גם כשהדרך קשה. הוא ראה בהם לא רק מתאמנים, אלא שותפים לדרך, והקשרים שנרקמו בקבוצה זו היו עמוקים ואיתנים.

עם סיום לימודיו בבית הספר התיכון, ביום י"ח באב תשפ"א, שמונה-עשר באוגוסט 2021, התגייס איתי לצה"ל. הוא הגשים את חלומו והוכשר כלוחם בסיירת "גולני", אחת היחידות המובחרות והמוערכות ביותר. הוא עבר טירונות קשה ומאתגרת, שבה הפיזיות והנחישות שלו בלטו במיוחד. הוא למד להכיר את הנשק, את תרגילי השטח, את תנאי השטח הקשוחים, ואת חשיבותה של רוח הצוות. עם סיום ההכשרה, שובץ לתפקיד קשר מפקד הפלוגה – תפקיד הדורש אחריות רבה, הבנה טקטית, ויכולת לתפקד תחת לחץ. הוא היה יד ימינו של המפקד, מעביר פקודות, מנהל תקשורת, ומוודא שכל המידע מגיע ליעדו בזמן אמת.

לאחר מספר חודשים של שירות אינטנסיבי, נפצע איתי ברגליו. זו הייתה פציעה שיכלה להוציא אותו ממעגל הלחימה, לשבץ אותו בתפקיד עורפי, או להחזיר אותו הביתה. אך איתי, נאמן לרוח הנחושה שאפיינה אותו, סירב לוותר. הוא התעקש להישאר לוחם בגולני, להמשיך ולשרת בחזית. הוא עבר תקופת שיקום לא פשוטה, במהלכה עבד קשה על חיזוק רגליו, כשהוא מסרב לתת לכאב או לתסכול לכרסם בנחישותו. בסופו של דבר, עבר לגדוד 13 ("גדעון") של החטיבה, אל פלוגת החוד המבצעית ב', שזכתה לכינוי "זאבי הדממה". שם, בפלוגה שהייתה בקדמת העשייה המבצעית, מצא איתי את מקומו הטבעי. הוא עבר בהצלחה קורסים רבים, כשהוא מצטיין בכל אחד מהם. הוא הוכשר כמפעיל רחפנים, יכולת טכנולוגית מתקדמת שאפשרה לו לספק למפקדיו תצלומי שטח מדויקים ומודיעין חיוני. הוא עבר קורס חמליס"טים, שם למד לתפעל מערכות בקרה מתקדמות בחדרי השליטה. אך התפקיד הבולט ביותר שבו הצטיין היה מש"ק תקיפה – תפקיד מורכב וקריטי, שכלל תכנון מטרות באמצעות מערכות בקרה מתקדמות, וסיוע למפקד הפלוגה בהפעלת האש המסייעת, החל מארטילריה כבדה ועד סיוע אווירי מדויק של חיל האוויר. הוא היה החוליה המקשרת בין הכוחות בשטח לכוח האש, המוח מאחורי הקלעים שמאפשר למפקדים להכות במדויק וביעילות.

איתי היה בעל נתונים גבוהים, יכולות פיקודיות מובהקות, ואינטליגנציה רגשית שבלטה מעל כולם. מפקדיו הציעו לו לצאת לקצונה, אך איתי סירב. הוא טען בתוקף שהוא מצטיין בתפקידיו הנוכחיים, ושנדרשים כמה לוחמים כדי להחליף אותו בתפקיד מש"ק תקיפה. ההחלטה הזו שיקפה את ענוותנותו ואת מסירותו הבלתי מתפשרת לתפקיד ולפלוגה. הוא לא חיפש דרגות או כבוד, אלא רצה להמשיך ולתרום היכן שידע שהוא הכי נחוץ, היכן שיכול היה להביא לידי ביטוי את כישרונותיו הייחודיים בצורה הטובה ביותר. חבריו ליחידה כינו אותו "הלב של המחלקה". הם סיפרו שתמיד דאג לכולם, מהלוחם החדש ביותר ועד הוותיק ביותר. הוא ראה את הטוב בכל אדם, וידע להוציא אותו החוצה. כשהיה חבר ששקוע במחשבות, איתי היה שם כדי להקשיב; כשהיה מישהו שנזקק לעזרה, הוא היה הראשון להציע יד. הוא השרה אווירה חיובית ובטוחה, ובזכות חוש ההומור שלו וחיוכו התמידי, ידע להפיג מתחים ולחזק את רוחם של חבריו ושל מפקדיו כאחד. הוא זכה להערכה עמוקה ולכבוד הן מהמפקדים והן מהלוחמים, שהבינו שהוא לא רק לוחם מיומן, אלא גם עמוד תווך אנושי, דמות נערצת, בעלת לב רחב, ששאפה למצוינות בלתי מתפשרת. ערכי הרעות, החתירה לפעולה והנחישות המתמדת הובילו אותו בכל מעשיו, והפכו אותו לדוגמה ומופת.

באוקטובר 2023, שירת איתי במוצב נחל עוז, נקודה קריטית הממוקמת כשמונה-מאות מטרים בלבד מגבול רצועת עזה, וכחמש-מאות מטרים מקיבוץ נחל עוז הסמוך. המוצב הזה, שהיה ליבת ההגנה על גזרה רגישה, שימש בית לעשרות תצפיתניות וחיילים מיחידות נוספות, ועל הגנתו הופקדו לוחמי גדוד 13 של חטיבת גולני, ובהם איתי, יחד עם לוחמי שריון מגדוד 77 של חטיבה 7. האווירה במקום הייתה תמיד דרוכה, אך שגרתית, מוכרת. השמש הייתה זורחת מעל שדות הקיבוץ הירוקים, ורעש רחוק של עבודה חקלאית נשמע לעיתים. החיילים במוצב תרגלו, שמרו, וביצעו את משימותיהם מתוך הבנה עמוקה של חשיבות תפקידם.

ואז הגיעה השבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. הבוקר החל בשעה 06:29, עם מטח רקטות אדיר, שפילח את השקט של הבוקר והכריז על פתיחת מתקפת פתע חסרת תקדים של ארגון הטרור חמאס על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל, ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, יום חג, החלה מלחמה ששינתה את פני המדינה.

באותה שבת, שהו במוצב נחל עוז לוחמים מפלוגה מבצעית ב' של גדוד 13, ובהם איתי, יחד עם פלוגת שריון. בשעה 06:30 בבוקר, כשדקות ספורות לאחר תחילת מטח הרקטות, התקרבו למוצב עשרות מחבלים, מספרם גדל במהרה, כשהם חמושים ברחפנים ובכלים קטלניים. באגרסיביות מתואמת, הם פוצצו והוציאו מכלל פעולה אמצעי ראייה ומערכות "רואה יורה" באמצעות מטענים, טילים, רימונים ורובים. הפלישה המתואמת הגיעה משלושה מוקדים בו-זמנית: מהש"ג בצד המזרחי, מהדלקייה בצד הדרומי, ומחומת הבטון בפינה הצפונית-מערבית – חומה שרובה בטונדות גבוהות שנועדו להגן מפני ירי נ"ט, ולא נועדה לבלום חדירת מחבלים, ולכן לא הייתה הרמטית. כשהדהדו הפיצוצים והפצמ"רים והרחפנים זמזמו מעל הראש – ללא אזעקות מקדימות – רצו החיילים למיגונית, מקלט קטן ובטוח יחסית, אך מיד החלו לצאת ממנה בקבוצות קטנות, נחושים להילחם במחבלים הפולשים.

בתוך הכאוס שהשתרר, איתי פעל בקור רוח מדהים. בשלב מסוים, הוא ומפקד מחלקה נוסף, סגן נמרוד, רצו אל החומה לכיוון הפילבוקס, יורים לעבר המחבלים ששטפו את המוצב. הם נלחמו על כל פינה, על כל עמדה, כשהם מבינים את גודל הסכנה. משעה 07:15, איתי ושלושה לוחמים נוספים – סגן יוחאי דוכן, רב-סמל בכיר איברהים ח'רובה, וסגן נמרוד – שהו יחד בחמ"ל, חדר הפיקוד והשליטה. הם דיברו בקשר עם התצפיתניות שהיו במוצב, והבינו שהן לבד, מנותקות, ואין מי שיגן עליהן. באותו רגע, נטבעה ההחלטה – הם לא ייפרדו. הם יילחמו יחד, יגנו על חייהם ועל חיי התצפיתניות. בדרכם לחמ"ל, נתקלו בחוליה של כמה מחבלים, חיסלו אותם בקרב פנים אל פנים, ובמעשה של קור רוח ותושייה, אספו מהם סכינים ומפה, כשהם מבינים שכל כלי נשק, ולו הפשוט ביותר, עשוי להכריע את הכף. הם ניהלו קרב ארוך מאוד, שנמשך שעות ארוכות, כשהלוחמים בפנים והמחבלים מכתרים אותם מבחוץ. בתחילה, יצאו לפשיטות קטנות ונועזות: אחד חפה באש, והשני יוצא להילחם בחוץ, ואז חוזר פנימה. כך פעלו בעקשנות, לא חוששים להיפגע, כשהם מבינים שכל יציאה כזו יכולה להיות האחרונה, אך הנחישות להגן על המוצב ועל חייהם של יושביו גברה על כל פחד.

בשעה 09:30, לאחר כמה שעות לחימה בלתי פוסקת, כשקולות הירי והפיצוצים הדהדו סביבם, מצא איתי רגע לשלוח הודעה לאימו, דורית. "אימא, הכול בסדר, אנחנו בכוננות. אל תדאגי," כתב, מנסה להרגיע אותה, להגן עליה מהדאגה, גם כשהוא עצמו היה בלב התופת. גם ב-10:20, כשהמצב רק הלך והחמיר, שלח הודעה מרגיעה נוספת: "הכול בסדר, אין קליטה אצלנו." הוא ידע שהמילים הללו, גם אם אינן משקפות את המציאות המלאה, יעניקו לאימו רגע של שקט, פיסת תקווה בים של אימה. אך ההודעה ששלח לחברי ילדותו בשעה 08:53, הייתה כנה ונוקבת יותר, וסיכמה את מהותו: "הכול טוב, אני לא חשוב עכשיו אנחנו התבצרנו פה בחמ"ל תצפיות ויש פה בנות לכודות." המשפט הזה, בפשטותו ובכנותו, חושף את ליבו של איתי: דאגה לאחר לפניו, מסירות עמוקה לחיי אדם אחרים, גם במחיר סיכון חייו שלו. זו הייתה תמצית אופיו, עקרון שהנחה אותו בכל מעשיו.

שעות ארוכות כיתרו המחבלים את החמ"ל, יורים, זורקים רימונים, ומנסים לפרוץ פנימה. אך איתי וחבריו, בעמידה הרואית, הדפו אותם שוב ושוב. הם נלחמו בחירוף נפש, מגינים על כל סנטימטר של קיר, על כל פתח. הלוחמים הפעילו כל ידע וכל מיומנות שצברו, תוך תיאום מושלם ביניהם, כשהם הופכים את החמ"ל למבצר בלתי חדיר. אך הזמן עבר, והתחמושת החלה לאזול. כשאזלה לארבעתם התחמושת, הם לא נכנעו. הם המשיכו להילחם בידיים חשופות, בסכינים שאספו מהמחבלים, ובכל מה שיכלו למצוא. זה היה קרב הישרדות אכזרי, שבו כל תנועה, כל מכה, הייתה גורלית. הם סירבו להיכנע, סירבו להרים ידיים, גם כשכוחם הפיזי הלך ונחלש. המחבלים, מתוסכלים מן ההתנגדות העיקשת, החליטו על דרך פעולה נוספת: הם השליכו לתוך החמ"ל רימונים עם חומר בעירה שכלל גזים רעילים, והעלו אותו באש. העשן הסמיך מילא את החלל, הלהבות החלו לכרסם בקירות, והאוויר הפך בלתי נסבל.

איתי נלחם בנחישות עילאית על הגנת המוצב עד רגעיו האחרונים. בקרב גבורה שאין לתארו, הוא וחבריו הצילו את חייהם של חיילים וקצינים ששהו בחמ"ל, ובלמו את חדירת המחבלים ליישובים הסמוכים. מעשיהם מנעו מהמחבלים גישה לחומרים מסווגים של צה"ל שהיו בחמ"ל, ובכך הצילו חיילים ואזרחים רבים. ברגעיו האחרונים, באו לידי ביטוי אומץ ליבו הבלתי נלאה, כוח הרצון שאפיין אותו לאורך כל חייו, וכושר ההתמדה הבלתי מתפשר. מתוך הלהבות והעשן, קראו להם המחבלים הארורים להיכנע, אך איתי וחבריו השיבו בקול אדיר: "לעולם לא!" הם בחרו להמשיך להילחם, להגן על הבית, על העם, על הערכים שבהם האמינו, עד נשימתם האחרונה. הם נפלו בקרב, כשהם מחזיקים מעמד שעות ארוכות מול עשרות מחבלים, כשהם מונעים מהם להמשיך במסע ההרג אל תוך הקיבוץ. לצידו של איתי נפלו סגן יוחאי דוכן ורב-סמל בכיר איברהים ח'רובה, וסגן נמרוד נפצע קשה. סמל ראשון איתי אברהם רון נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. הוא היה בן עשרים בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנס ציונה, כשהוא מותיר אחריו אם ואח, וחלל עצום בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו.

לאחר נפילתו, קיבלה אימו של איתי, דורית, סיכת הצטיינות של גדוד 13 על תפקידו כמש"ק תקיפה – סיכה שאיתי היה אמור לקבל ממפקדו, אך לא זכה לה. זו הייתה עדות נוספת למצוינותו, למסירותו, ולמקצועיותו הבלתי מתפשרת, שהוכרה גם לאחר מותו הטרגי. אימו, דורית, כתבה באזכרה לציון שנה לנפילתו מילים כואבות, אך מלאות עוצמה ואהבה: "שנים-עשר חודשים חלפו מאז שהלכת, ואני עדיין מרגישה את הנוכחות שלך בכל מקום. איך אפשר לסכם שנה בלעדיך? כל יום שעובר מזכיר לי כמה החיים השתנו. הגעגועים צובטים את הלב, כאילו רק אתמול היית כאן, מחייך אליי, מדבר איתי, מחזק אותי. הזיכרונות שלנו הם כל מה שנותר, והם משמשים לי מקור לכוח. הרוח שלך ממשיכה ללוות אותי. למדתי ממך כל כך הרבה. איך לאהוב, איך להאמין, איך להילחם על מה שחשוב. זה מה שנשאר איתי, וזה מה שאני לוקחת איתי הלאה. אתה היית ותמיד תהיה חלק ממני, מחיי, מנשמתי. אני מתגעגעת אליך כל כך, יותר ממה שמילים יוכלו אי פעם לבטא. העולם ממשיך, אבל בליבי תמיד תישאר נוכח, איתי בכל רגע. יהי זכרך ברוך, גיבור של אימא." מילותיה של דורית משקפות לא רק את כאב האובדן, אלא גם את הכוח וההשראה שאיתי המשיך להעניק לה, גם לאחר מותו.

מפקדו של איתי, שזכה להכיר את יכולותיו ואת אישיותו מקרוב, כתב עליו: "איתי היה לוחם משכמו ומעלה, מעמודי התווך בפלוגה; אהוב מאוד על הסובבים אותו. השרה אווירה חיובית ובטוחה וחיזק את חבריו ואת מפקדיו. איתי היה דמות נערצת, בעל לב רחב, חוש הומור וחיוך על פניו. איתי שאף למצוינות בלתי מתפשרת. ערכי הרעות, החתירה לפעולה והנחישות המתמדת הובילו אותו בכל מה שעשה. הוא נלחם בקרבות עזים באומץ לב, מתוך תחושת שליחות ורצון להגן על חבריו ועל המדינה שכה אהב." התיאורים הללו, הן של אימו והן של מפקדו, מציירים תמונה שלמה של אדם יוצא דופן, שכל חייו היו מסע של מסירות, אהבה, וחתירה למצוינות, שהגיעו לשיאם במעשה הגבורה העילאי במוצב נחל עוז.

איתי מונצח כיום במגוון דרכים, שנועדו להבטיח שסיפורו לא יישכח, ושרוחו תמשיך לחיות בקרבנו. שמו חרוט באנדרטה לתושבי נס ציונה שנפלו במלחמה, הממוקמת במושב בית חנן הסמוך לעיר, אנדרטה שהפכה למוקד עלייה לרגל עבור משפחתו, חבריו ותושבי האזור. בגבעות הכורכר בנס ציונה, במקום מבודד ושקט, בצל עצים עתיקים ששורשיהם נטועים עמוק באדמה, הקימו חבריו של איתי פינת ישיבה לזכרו. פינה זו, שהיא מקום מפגש של שקט והתייחדות, משמשת עדות חיה לקשרים העמוקים שיצר, ולחברות האיתנה שנותרה איתנה גם לאחר לכתו. רבים מגיעים לשם, יושבים על הספסלים, מביטים אל הנוף הפתוח, ומשוחחים עם איתי בדממה, או משחזרים רגעים משותפים, כשהרוח מלטפת את פניהם ומזכירה להם את נוכחותו.

סיפור הגבורה של איתי וחבריו ללחימה בנחל עוז מתואר בהרחבה בספרה של עפרה לקס, "במקום שבו צריך אותי", שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים" בשנת 2024. הספר, שנכתב על ידי אימו של סגן נוה לקס שנפל אף הוא בשבעה באוקטובר בקיבוץ בארי, משמש עדות מרגשת ונוקבת לאומץ לבם של הגיבורים שנלחמו על הגנת הבית. סיפורו של איתי מתואר גם בספר נוסף, "אור אינסוף" חלק ב', שמספר את סיפורם של עשרות גיבורים וגיבורות שנלחמו לחימה הרואית ומסרו את נפשם להציל אחרים. בנוסף, איתי הונצח בספרים נוספים שהוצאו על ידי קבוצת הפועל תל אביב וגדוד 13 של גולני, לזכר הנופלים. בית הספר "רעות" בחיפה הנציח את זכרו של איתי בדרך מתוקה ומרגשת: תלמידי בית הספר הכינו את עוגת השוקולד האהובה עליו, ובמקביל שיתפו את סיפור הגבורה שלו בקרב על מוצב נחל עוז, ובכך העבירו את מורשתו לדור הבא.

במשחק בליגה למקומות עבודה, שהתקיים בנובמבר 2023, שחקני קבוצת הכדורגל של עובדי "מפעל הפיס", שבו עבד אביו של איתי, לבשו חולצות שעליהן הודפסו תמונתו של איתי, סמל חטיבת גולני והכיתוב המרגש: "כחוט השני שמחבר בין אנשים, כך הלב הגדול שלך מחבר אנשים גם אחרי לכתך." מחווה זו, שחיברה בין אהבתו של איתי לכדורגל לבין מקום עבודתו של אביו, סימלה את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין הדורות, ואת ההשפעה העצומה שהייתה לו על סביבתו. איתי הונצח גם בערב זיכרון מיוחד לאוהדי קבוצת "הפועל תל אביב", שנפלו או נרצחו במתקפת שבעה באוקטובר. האירוע, שהתקיים בדצמבר 2023, היה מפגן של אהבה וזיכרון, שבו התאחדו אוהדי הקבוצה האהובה עליו כדי לכבד את זכרם של אלה שנפלו, וביניהם איתי, ה"לב" האדום של הפועל. אימו של איתי, דורית, סיפרה על קרב הגבורה שבו נפל בתוכנית הרדיו "סדר יום" של "כאן 11", בריאיון מרגש שניתן להאזנה ב"רדיו הסכתים", תחת הכותרת "הקרב על נחל עוז". קולה, רועד מכאב אך יציב בגאווה, הדהד באתרי ההסכתים, והביא את סיפורו של איתי לקהל רחב יותר, מהדהד את גבורתו ואת הקרב שבו נפל.

איתי אברהם רון, סמל ראשון, לוחם בגדוד 13 של חטיבת גולני, היה ונשאר סמל של אומץ לב, מסירות ודאגה לאחר. חייו, על אף קוצרם, היו מלאים בעשייה, בהשראה ובאהבה. הוא עבר מילדות נמרצת, דרך התמודדות עם אובדן קשה, ועד לשירות צבאי משמעותי שבו בלט במקצועיותו ובאישיותו המיוחדת. הוא היה הילד שנלחם על כל קוביה, הנער ששפט בהוגנות, הלוחם שלא ויתר לעצמו, והחבר שתמיד דאג לאחר. סיפורו של איתי הוא סיפור על גבורה אנושית טהורה, כזו שנובעת מתוך בחירה חופשית להגן על הבית, על החברים, ועל הערכים שמעצבים את החברה שלנו. הוא נפל כגיבור, כשבמעשיו הציל חיים רבים, ובלם את התקדמות האויב. מורשתו היא תזכורת מתמדת לכוחה של הרוח האנושית, ליכולת לעמוד איתן מול פני הסכנה, ולמסירות שאין לה גבולות. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך גם זרע של תקווה וגאווה, שילבלב ויצמח בלבבות כל אלה שישמעו את סיפורו, ויזכרו את איתי – הלב של המחלקה, הגיבור של אימא, והבן שהקריב את חייו למען עתיד טוב יותר. זכרו של איתי אברהם רון חקוק לעד בזיכרון הלאומי, כסמל לתקומה וגאווה, לרוח בלתי מנוצחת של עם שקם לתחייה.