איתמר לוין פרידמן

באילת, עיר קצוות שבה המדבר פוגש בים, תחת שמש נצחית ששורפת את האופק בגווני כתום עז, נולד איתמר לוין פרידמן ביום כ"ד בניסן תש"ן, הוא ה-19 באפריל 1990. הוא היה הצעיר מבין שלושה בנים לשרה ויהודה, שהיוו עמוד תווך למשפחה אילתית שורשית, והצטרף לאחיו הגדולים אלדד ואביתר, שכבר ציפו לו בבית חם ומלא צחוק. עוד כשהיה תינוק רך, בלט איתמר בחיוכו הקורן, שהיה רחב ומתוק, כזה שהיה מדבק וממיס לבבות. עיניו הגדולות היו בורקות בסקרנות תמידית, כאילו כבר אז, בעודו שוכב בעריסתו, הוא מנסה להבין את העולם המורכב סביבו, לספוג כל פיסת מידע, כל צליל וכל מראה. הוא גדל בבית שבו הדלת תמיד הייתה פתוחה, לריחות של תבשילים ביתיים שהתערבבו עם מליחות הים שהגיעה מהחלון, ולקולות שיחות ערות שהתנהלו סביב שולחן האוכל, שולחן שתמיד היה עמוס בברכה ובאהבה. הוריו, שרה ויהודה, הקנו לו ולאחיו ערכים של נתינה, כבוד אדם ואהבת הארץ, לא דרך מילים גבוהות אלא דרך דוגמה אישית, דרך המעשים הקטנים של היום-יום. שרה, אמו, שבשנים מאוחרות יותר אף תהיה מורה באותו בית ספר שבו ילמד איתמר, הקפידה על חינוך ללמידה וליצירתיות, ואילו יהודה, אביו, שימש לו דוגמה של יציבות, מסירות וחיבור עמוק למשפחה ולקהילה.

את שנותיו הראשונות בילה איתמר בגני הילדים "ניר" ולאחר מכן ב"גיבורים", שם כבר התגלה כילד חברותי במיוחד. הוא לא היה ילד שמתחבא בפינה, אלא כזה שיוזם משחקים, שמחבר בין ילדים שונים, ותמיד דואג שאף אחד לא יישאר לבד. הוא היה רגיש לזולת, תכונה שליוותה אותו לאורך כל חייו, והיה מסוגל לזהות מצוקה אצל חבר עוד לפני שזה הספיק לבטא אותה במילים. בגיל שש, עבר איתמר אל ספסל הלימודים בבית הספר היסודי הוותיק בעיר, "אלמוג", שקירותיו ספגו דורות של ילדים אילתים. שם, בין כותלי הכיתה, התחדדה סקרנותו הטבעית והפכה לתשוקה אמיתית לידע. הוא אהב לקרוא ספרים, שקע בעולמות שלמים שנגלו לו בין דפיהם, ונהנה לכתוב סיפורים משלו. הוא היה ממלא מחברות שלמות בכתב ידו הילדותי, ממציא דמויות וגיבורים, בונה עלילות מורכבות, כאילו כבר אז תרגל את היכולת שלו לפתוח צוהר לעולמות אחרים. אך אהבתו לא הייתה רק למילים הכתובות. מגיל צעיר מאוד, נמשך איתמר אל הטבע הפראי של אילת והסביבה. הוא היה יוצא עם משפחתו לטיולים רגליים בשבילי המדבר הצחיח, לומד לזהות את צמחי המדבר העמידים ואת בעלי החיים הקטנים שחמקו בין הסלעים. הוא אהב את תחושת החול בין אצבעותיו, את ריח המרווה המדברית אחרי גשם נדיר, ואת קולות הרוח המלטפים את צוקי הגרניט. אהבתו לבעלי חיים לא ידעה גבולות, והוא היה מביא הביתה מפעם לפעם חלזונות שמצא או גוזלים שנפלו מקינם, מטפל בהם במסירות עד שהבריאו וחזרו לטבע, מתוך דאגה עמוקה לכל יצור חי.

כנער, המשיך איתמר את לימודיו בבית הספר התיכון "גולדווטר", אותו מוסד חינוכי שבו לימדה גם אמו, שרה. בין מסדרונות בית הספר, שספגו את צעדיו כילד וכאיש צעיר, הוא בנה את אישיותו המתגבשת. הוא לא היה עוד תלמיד מן השורה, אלא כזה שבולט בחוש הצדק המפותח שלו, בנתינה האינסופית שלו לחברה, וביכולתו להוביל שינויים. אם ראה עוול, לא היסס להתערב, להשמיע את קולו, ולעמוד לצד החלש. הוא היה חכם ושנון, תמיד הייתה לו תשובה מהירה ושנונה, ונהג להיות קשוב לכל מי שפנה אליו, בין אם היה זה חבר לכיתה או מורה. בשנות התיכון, הפך הספורט לחלק בלתי נפרד מחייו. הוא עסק בסוגים שונים של פעילות גופנית, מאתגר את גופו ונפשו. אך מעל לכל, אהב את הים. הים האדום, בצבעיו העזים ובחיים התוססים שבו, היה עבורו עולם שלם של שלווה והרפתקה. הוא אהב לשחות במים הצלולים, להרגיש את כוח הגלים, ועם הזמן פיתח תשוקה עמוקה לצלילה. הוא ירד אל מעמקים, חקר את שוניות האלמוגים המרהיבות, פגש בדגים צבעוניים ובצבי ים אדירים, והגיע לרמת "דייב מאסטר" – מומחה צלילה, המשלב ידע, מיומנות ואחריות. כל צלילה הייתה עבורו מסע אל עולם קסום, שבו הזמן מקבל משמעות אחרת, שבו השקט שמתחת למים מהווה ניגוד מוחלט להמולה שמעל. לצד הים, מצא איתמר בית שני בתנועת הצופים. הוא החל את דרכו כחניך נלהב בשבט אילת, ועד מהרה הפך למדריך מוערך, שסחף אחריו קבוצות של ילדים ונערים, והטמיע בהם את ערכי התנועה: אהבת הארץ, נתינה לקהילה, מנהיגות ואחריות. הוא היה מרכז השבט, תפקיד הדורש יכולות ארגוניות ומנהיגותיות גבוהות, וגם לאחר שסיים את תפקידיו הרשמיים, המשיך להיות מעורב ומשמעותי בחיי השבט, כבוגר אהוב ומוערך. שם, בין ריחות המדורה, קולות השירים והמסעות המפרכים במדבר, פגש איתמר את אלמה, בת זוגו לעתיד, והניצוץ הראשוני שהודלק אז, יהפוך עם השנים לאהבת אמת עמוקה שתבנה משפחה לתפארת.

שנת 2009 סימנה צומת דרכים משמעותי בחייו של איתמר, כשהתגייס לצה"ל, צעד שהיה טבעי וברור עבורו כמי שגדל על ערכי אהבת הארץ והנתינה. הוא שאף לשרת ביחידה מובחרת, כזו שתאתגר אותו פיזית ומנטלית, ולכן החל את מסלול ההכשרה בשייטת 13, יחידת הקומנדו הימי הנודעת. אימונים אינטנסיביים, חסרי פשרות, שנועדו לבחון את גבולות היכולת האנושית, מילאו את ימיו. הקור והרעב, המאמץ הפיזי הבלתי נגמר, והדרישה למצוינות בכל רגע נתון – כל אלה עיצבו אותו עוד יותר, חישלו את רוחו ואת גופו. אך למרות נחישותו העצומה, מסלול השייטת לא הושלם, והוא עבר לפלס"ר (פלוגת סיור) של חטיבה 401 בחיל השריון. המעבר לא הפחית כהוא זה ממחויבותו או משאיפתו למצוינות. הוא השתלב במהירות בפלוגה, והביא איתו את המשמעת, הנחישות והרצון להצטיין שרכש בשייטת. הוא סיים את מסלול ההכשרה כלוחם מן המניין, ומיד לאחר מכן יצא לקורס קצינים בבה"ד 1, שם בלט ביכולות המנהיגות שלו, בחדות מחשבתו וביכולתו להוות דוגמה אישית. כקצין צעיר, חזר לפקד על צוותו, כשהוא מביא איתו לא רק את הידע המקצועי שרכש, אלא גם את האנושיות, הרגישות והדאגה לחייליו. הוא היה מפקד מחלקת טירונים, קצין מבצעים ביחידתו, ובהמשך אף מפקד צוערים בבית הספר לקצינים עצמו, תפקידים שדרשו ממנו אחריות רבה, יכולת קבלת החלטות מהירה תחת לחץ, ויכולת לחנך דורות של קצינים. הוא לא רק לימד אותם את הטקטיקה והאסטרטגיה, אלא גם את המשמעות העמוקה של להיות מפקד, של להיות דוגמה, ושל לדאוג לאנשים שאתה מוביל. הוא השתחרר מהשירות הסדיר בשנת 2014, בדרגת סגן, כשמאחוריו שירות משמעותי ועשיר, שעיצב אותו כלוחם וכאדם.

מיד עם תום שירותו הצבאי, התחיל איתמר פרק חדש ומרגש בחייו, כשהוא ואלמה יצאו לטיול הגדול של אחרי הצבא, מסע של חצי שנה בדרום אמריקה. זה היה טיול שבו זכה איתמר לשלב שתי אהבות גדולות שלו: הטבע הפראי והבלתי נגוע, והחיבה למתקני אקסטרים שדחפו אותו לקצה. הם טיילו ביערות האמזונס הסבוכים, שם כל צעד היה חוויה של גילוי, מוקפים בצלילי הג'ונגל הפועם ובריחות האדמה הלחה. הוא צלל באיי גלאפגוס, עולם תת-ימי ייחודי שבו פגש בכרישים, איגואנות ימיות, וצבי ים ענקיים, חוויה שהעצימה את אהבתו לים ולחיים שבו. הטיול היה עבורם תקופה של חופש, של גילוי עצמי ושל העמקת הקשר הזוגי, כשהם חולקים חוויות בלתי נשכחות ובוחנים את גבולותיהם יחד. כשחזרו ארצה, מלאי חוויות ורשמים, החל איתמר את לימודיו האקדמיים. את השנה הראשונה בילה באוניברסיטה העברית בירושלים, בלב ההמולה התוססת של העיר, ולאחר מכן העתיק את לימודיו לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שבבאר שבע, שם התמקד במסלול מורכב ומרתק של כלכלה ומתמטיקה. הוא היה סטודנט מבריק, שניחן בחדות מחשבה יוצאת דופן וביכולת להבין מושגים מורכבים במהירות. הוא השלים תואר ראשון ושני בכלכלה בתוכנית ייעודית מקוצרת, הישג המעיד על כישרונו ועל מסירותו ללימודים. במהלך לימודיו, שימש כמתרגל בפקולטה לניהול, ולאחר מכן אף כמרצה בקמפוס אילת, שלוחה של האוניברסיטה, שם זכה להערכה רבה ולאהבה גדולה מצד תלמידיו, שראו בו לא רק מרצה מוכשר אלא גם מנטור ומקור השראה.

שנת 2016 הייתה שנה מכוננת בחייהם של איתמר ואלמה, כשהחליטו למסד את אהבתם ונישאו. הם קבעו את ביתם בבאר שבע, עיר הסטודנטים התוססת, ובנו שם את חייהם המשותפים, תוך שהם ממשיכים ללמוד ולפתח את הקריירות שלהם. בשנת 2018 נולד בנם בכורם, אורי, והפיכתם להורים הציפה אותם באושר עצום ובאהבה חדשה. עם לידת אורי, החליטו איתמר ואלמה לחזור לאילת, לעיר שבה גדלו שניהם, כדי לחיות בקרבת משפחתם המורחבת, ליהנות מהתמיכה והחום של הסבים והסבתות, הדודים והדודות, ולהעניק לילדיהם את אותה תחושת שייכות קהילתית שחוו בילדותם. כעבור שנים אחדות, בשנת 2021, נולדה בתם השנייה, איילה, והמשפחה הקטנה הפכה לשלמה יותר. איתמר היה אב אוהב ומסור לילדיו עד אין קץ. הוא נהג להשתולל עימם, ליצור עבורם עולמות דמיון קסומים שבהם הם היו אבירים ונסיכות, להרכיב איתם טירות ומגדלים מלגו או קוביות, שהתנשאו לגובה ונפלו בצהלות שמחה. הוא נטע בהם ביטחון רב, עודד אותם לחקור, להתנסות, ולא לפחד מכישלונות. הוא הוריש להם את אהבתו לספורט ולטבע, לקח אותם לשחייה בים, לטיולים במדבר, ולימד אותם את נפלאות העולם סביבם. חיי המשפחה היו עוגן עבורו, מקור של כוח ואושר. הוא היה בן זוג קשוב ותומך לאלמה, שותף מלא לכל ההחלטות והאתגרים, והקשר ביניהם היה עמוק ובלתי ניתן לערעור, בנוי על שנים של חברות, אהבה וכבוד הדדי. איתמר היה גם בן משפחה מסור ואהוב, מעורב בחיי כולם, תמיד שם כדי להקשיב, לייעץ ולעזור. הוא שמר על קשר הדוק עם קבוצת חברים נאמנה, חלקם עוד מימי הגן, בית הספר והצופים, ופגישות איתם היו עבורו חממה של צחוק, נוסטלגיה ותמיכה הדדית. הקשרים הללו, עם המשפחה ועם החברים, היוו רשת ביטחון איתנה, שהזינה את נפשו והעניקה לו תחושת שייכות עמוקה.

עם חזרתו לאילת, החל איתמר לבנות את חייו המקצועיים מחדש, תוך שהוא משלב את כישרונותיו הרבים ואת תשוקתו לנתינה. במשך מספר שנים, עבד כמדריך בקורסי הכנה לבחינה הפסיכומטרית, שם הצליח להפוך מקצועות יבשים לכאורה למרתקים ונגישים, וסייע למאות תלמידים להגשים את חלומותיהם האקדמיים. בין השנים 2018 ל-2019, שימש כרכז בתוכנית "דילר" למנהיגות נוער של הסוכנות היהודית, פרויקט שחיבר בין נוער מאילת-אילות לנוער מטורונטו, קנדה. בתפקיד זה, עסק בחינוך דור המנהיגים הבא, והנחיל להם את ערכי הציונות, המנהיגות והאחריות הקהילתית, תוך יצירת גשרים בין תרבויות. תשוקתו לחינוך הובילה אותו להשלים לימודי הוראה בקמפוס אילת, ובשנת 2022, הגשים חלום כשהחל לעבוד כמורה למתמטיקה וכמחנך בשכבה י' בבית הספר "גולדווטר" – אותו בית ספר שבו למד בנעוריו ואמו לימדה בו. סגירת המעגל הייתה משמעותית עבורו. הוא לא היה רק מורה למתמטיקה, אלא מחנך לחיים. תלמידיו העידו עליו שהיה מורה כזה שמשאיר חותם, כזה שרואה את האדם שמאחורי התלמיד. הוא ניהל שיחות אישיות איתם, הבין לליבם, תמך בהם בקשיים, ועודד אותם למצוינות. כמה מהם סיפרו שהחלו לאהוב מתמטיקה בזכותו, "לא היה לנו מורה כמוהו," אמרה אחת מתלמידותיו, מילים שמעידות על ההשפעה העצומה שלו. הוא שימש גם כרכז הכנה לצה"ל בכיתות הגבוהות, ובהרצאותיו על חשיבות הגיוס המשמעותי והשירות הקרבי, תלמידיו היו קשובים ומרותקים, שואבים השראה מניסיונו ופועלו כקצין קרבי. איתמר היה איש אשכולות, בעל תחומי עניין רבים ומגוונים. בזכות אהבתו לספורט, הפך למאמן כושר פעיל במכון "קרוספיט" שנפתח באילת, שם הדביק רבים באהבתו לאימונים פונקציונליים ובדרישה למצוינות גופנית. במקביל, השתלם בתחום הייעוץ הכלכלי למשפחות, והחל ללוות משפחות בתהליכי שינוי כלכלי, כשהוא מביא איתו את הידע הרב שצבר בתחומי הכלכלה והמתמטיקה, יחד עם רגישותו ואכפתיותו. הוא תכנן להקים מכינה ייעודית לחיילים משוחררים, שתכין אותם לחיים האזרחיים, ללימודים אקדמיים ולניהול כלכלי נכון – פרויקט ששיקף את רצונו העמוק לתרום לחברה ולסייע לאחרים בצמתים משמעותיים בחייהם. בכל פעילות שבה השתתף, ובכל מקום שבו היה, ביקש איתמר להיות משמעותי, מוביל ומשפיע, ולקח על עצמו תפקידי מנהיגות ואחריות, מתוך אמונה עמוקה ביכולתו לחולל שינוי.

האמונה הזו בלטה במיוחד בשירות המילואים שלו. לאחר מספר שנים ביחידת המילואים של הפלס"ר, שם לחם גם במבצע "צוק איתן" בקיץ 2014, חש איתמר צורך עמוק יותר לתרום לביטחון עיר הולדתו וקהילתו. הוא בחר להשתלב ביחידת לוט"ר אילת, יחידה 7707, יחידת עילית של חיילי מילואים, שנועדה לתת מענה לאירועי טרור באזור הדרום וכפופה לעוצבת "אדום". המעבר ליחידת לוט"ר, יחידה בעלת ייעוד מיוחד של לוחמה בטרור, שיקף את רצונו העמוק להיות בחוד החנית של ההגנה על אזרחי ישראל. הוא עבר הכשרות מפרכות, שדרשו ממנו דיוק, קור רוח, ויכולת פעולה תחת לחץ קיצוני. עם הזמן, ולאור יכולותיו המקצועיות והמנהיגותיות, פיקד איתמר על צוות הצלפים של היחידה, תפקיד הדורש ריכוז עילאי, סבלנות אינסופית, ויכולת קבלת החלטות קריטיות בשברירי שנייה. הוא ראה בתפקידו שליחות, והתאמן ללא הרף כדי להבטיח שהוא וצוותו יהיו מוכנים לכל תרחיש, לכל אתגר.

ואז הגיע הבוקר של שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ואת השקט השבור של החג פילח רעש מחריש אוזניים של ירי רקטות וטילים בלתי פוסק מרצועת עזה. איתמר, כמו אלפי ישראלים אחרים, התעורר לחדשות הנוראיות, לדיווחים המקוטעים והמבהילים על חדירת מחבלים, על טבח ביישובי העוטף, על אירועים שלא ניתן לדמיין. "צריכים אותי, עכשיו," כך חשב, "אין זמן, יש חיים להציל, וצריכים לפעול מייד." המילים הללו, שהפכו למצפן המוסרי שלו באותם רגעים, שיקפו את כל מה שהיה – מחנך, מפקד, אדם שראה את הזולת לפני הכל. תוך שעות מספר, השאיר איתמר את משפחתו באילת, נפרד מאלמה ומאורי ואיילה הקטנים בחיבוק חזק, ויצא לדרך הארוכה אל שדה הקרב של ה-7 באוקטובר, אל יישובי העוטף הבוערים. הוא וחבריו מיחידת הלוט"ר הוזעקו מיד, והגיעו לצומת מבטחים, שהיה חסום על ידי מחבלים. הקרב שהתפתח שם היה עז וחסר פשרות. איתמר וצוותו נלחמו באומץ לב ובנחישות עילאית, ובזכות לחימתם העיקשת, הצומת נפתח מחדש למעבר רכבים וכוחות צה"ל, צעד קריטי שהציל חיים ואיפשר לכוחות תגבור להגיע לאזורים הנצורים. משם, המשיכו לקיבוץ סופה, הגובל בדרום רצועת עזה, שם סיכלו חדירת מחבלים נוספת, יחד עם כיתת הכוננות המקומית, תוך שהם מונעים טבח נוסף. בהמשך היום, טיהרו את האזור ממחבלים וחילצו תושבים ופועלים זרים שהסתגרו במרחבים המוגנים ובמפעלים אזוריים, כשהם פועלים תחת אש ובסכנת חיים מתמדת. הוא ראה בעיניו את הזוועות, את ההרס, את הפחד בעיני האזרחים, וכל אלה רק חיזקו את נחישותו להילחם.

עם הכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועת עזה בסוף אוקטובר 2023, הצטרף איתמר לכוחות הלוחמים. הוא שירת במילואים חודשים ארוכים, במהלכם השתתף במבצעים רבים בתוך הרצועה. בכל הפוגה קצרה מהלחימה, עשה איתמר מאמץ עילאי להגיע לבית הספר "גולדווטר" באילת, אל תלמידיו. הוא ידע שהם זקוקים לדמות יציבה, למורה שיחזור ויספר להם על המתרחש, שיחדיר בהם את אהבת הארץ ואת החשיבות של גיוס משמעותי לצה"ל, מתוך ניסיונו האישי. באחת ההפוגות הללו, כתב איתמר מכתב עוצמתי ומרגש לתלמידי בית הספר, מכתב שהוקרא בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ב-13 במאי 2024. במכתבו, הוא תיאר את חייו כחייל מילואים, את המעבר החד בין השגרה לקרב, ואת המחיר הכואב שמשלמים הוא וחבריו. "שלום לכולם, שמי איתמר, ואני מורה פה בבית הספר," כך פתח, בקולו המוכר, שנדמה שהדהד במסדרונות גם בהיעדרו. "חלקכם ודאי מזהים אותי מהשיעורים, מהמסדרונות ואולי מחדר המורים. אבל לא על זה באתי לספר לכם היום. היום באתי לספר לכם על צד אחר שלי, על המילואימניק שבי. בי, ועוד ברבים אחרים." הוא המשיך ותיאר את הבוקר הנורא של השבעה באוקטובר: "ב-שבעה באוקטובר, התעוררתי לאותן חדשות נוראיות שהתעוררנו כולנו. כששמעתי אותן, היה לי ברור. צריכים אותי, עכשיו. אין זמן, יש חיים להציל, וצריכים לפעול מייד. תוך שעות מספר כבר הייתי בשדה הקרב של ה-07/10, ביישובי העוטף. אני ואחיי לנשק קפצנו מאירוע לאירוע, נלחמנו, ואפילו הצלחנו להציל כמה וכמה נפשות בישראל." הוא התייחס לשאלה שתמיד נשאל, על הפחד והלחץ: "רבים שואלים אותי: פחדת? נלחצת? על מה חשבת? ואני תמיד מחזיר את אותה התשובה. באותו הרגע לא חשבתי, כי אילו הם חייו של המילואימניק. ברגע אחד אתה שוכח הכול - אתה כבר לא מורה, לא נגר, לא מנכ"ל ולא נהג מונית. אתה לוחם בצבא ההגנה לישראל. ברגע שקראו לי משהו בראשי השתנה - חשבתי רק איך אני מגיע מוכן, כמה שיותר מהר, כדי לבצע את המשימה שהוטלה עלינו, כדי לעצור את האויב שחדר את גבולות ישראל. המחשבות על השגרה נדמו - הגיע זמן מלחמה." במכתבו, שרטט איתמר דיוקן כואב ואמיתי של חיי המילואימניק, המבטא את הקרע בין שני העולמות: "אלו הם חייו של מילואימניק. ברגע אחד אתה קם, עוזב את המשפחה, את העבודה, את החיים ויוצא להילחם. השארתי את ילדיי בבית, ויצאתי. היה לי ברור שאעשה הכול כדי להציל את חיי התושבים בעוטף, גם במחיר חיי שלי. והמחיר הזה כואב. המחשבה על הילדים כואבת. אבל מניחים אותה בצד וממשיכים להסתער. זה המחיר שאנחנו המילואימניקים משלמים בכל פעם מחדש. ואולי אפילו בכל יום. יש לנו משפחה, יש לנו חברים, אבל ברגע האמת אנחנו נעזוב הכול ונתגייס למאמץ המלחמתי." ואז, הוא חתם את מכתבו במילים שהפכו לצוואה: "אל תשכחו אותו, את המחיר הזה. שלנו, חיילי המילואים, של החיילים הסדירים, של כוחות הביטחון, ובייחוד של אלו שנפלו. היו ראויים למחיר אותו אנחנו משלמים. דאגו שתהיה לנו חברה חזקה, מאוחדת, בה מכבדים אחד את השני, בה לכל אחד יש מקום, בה כדאי ואפשר לחיות חיים מאושרים. כי על זה אנחנו נלחמים." הוא הוסיף, "היו ראויים למחיר ששילמו חללי מערכות ישראל כי הם עשו זאת למענכם ולמען מדינת ישראל." מילים אלו, שנכתבו מלב כואב ומלא תקווה, הדהדו בבית הספר ובקהילה, והפכו לסמל למורשתו.

ביום י' במרחשוון תשפ"ה, הוא ה-11 בנובמבר 2024, במהלך כניסתו השביעית במספר לשטח רצועת עזה, מצא איתמר את מותו בקרב בעיר ג'באליה. הוא וצוותו פעלו בעומק השטח, בסביבה מורכבת ועוינת, כשהם מפקדים על צוות הצלפים של יחידת לוט"ר אילת. באותו יום, זיהה הצוות חוליית מחבלים והחל בפעילות מבצעית. איתמר, שהיה בחוד הכוח, פתח לעברה באש מדויקת, כשהוא מפעיל את מיומנותו המקצועית שרכש לאורך שנים. זמן קצר לאחר מכן, נהרג איתמר מירי צלף של האויב. זה היה רגע אחד של אכזריות מלחמתית, רגע שקטע חיים שלמים, עתיד שלם, בבת אחת. רב-סרן איתמר לוין פרידמן, בן שלושים וארבע בנופלו, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בעיר אילת, עיר הולדתו, עיר שהייתה אהובתו. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, אלמה, שני ילדים קטנים, אורי ואיילה, שהיו כל עולמו, הורים כואבים, שרה ויהודה, ושני אחים, אלדד ואביתר. החלל שהותיר היה עצום, כאילו נגדע עץ איתן מלב יער, והותיר אחריו שדה שומם.

אבל איתמר לא הותיר אחריו רק חלל. הוא הותיר אחריו מורשת, צוואה של חיים, של נתינה, של אהבת אדם ואהבת הארץ. אימו, שרה, סיכמה זאת במילים נוגעות ללב: "איתמר השאיר לנו צוואה כפי שכתב לתלמידיו, 'תמשיכו להיות אנשים טובים', וכך נעשה. נהיה טובים ונהיה בשמחה, כי איתמר היה ילד שמח." אלמה, אלמנתו, ביטאה את הכאב והגעגוע העמוקים, ששיקפו את הקשר המיוחד והעמוק ביניהם: "איתמרי, חצי שנה עברה, והלב עדיין מסרב להאמין. אחד הדברים שלמדתי על החיים החדשים שנכפו עלינו, הוא כמה הם אמביוולנטיים וכמה הזמן הוא מושג חמקמק. איך אפשר למעשה לספור את הימים או החודשים, כשכל רגע ורגע הוא לא רק הרגע הזה או הבא, הוא גם הרגע שהיה בעבר או זה שיכול היה להיות בעתיד? אני מרגישה שמאז שאתה אינך, אני חיה במקביל בכמה צירי זמן. כל פעולה כמעט מלווה בזיכרון של האופן שבו אתה ביצעת אותה. בכל מקום אני רואה לנגד רוחי את הפעמים, לרוב הרבות מספור, שבהן היינו שם יחד (בכל זאת, שבע-עשרה שנה)... איתמרי, למשפחה הקטנה שלנו היה כל כך מעט זמן יחד... אני מאמינה שגרעין האהבה הבלתי מעורער שנטעת בהם ונטעת גם בי ילווה אותנו ויגן עלינו בהמשך הדרך. דע לך, שכל לילה לפני השינה אנחנו פוגשים אותך בסיפורים, מחבקים ומנשקים." מילים אלו, המלאות בכאב ובתקווה, מהדהדות את אהבתו האינסופית של איתמר למשפחתו.

משפחתו וחבריו של איתמר, כמו גם הקהילה הרחבה באילת ומחוצה לה, הבטיחו לקיים את צוואתו ולהנציח את זכרו בדרכים מגוונות, המשקפות את אישיותו העשירה ואת ערכיו. מכון הכושר "קרוספיט אילת", שבו התאמן איתמר ושימש גם כמאמן אהוב, קיים "אימון גיבורים" קבוצתי לזכרו, ששאב השראה מהמשפט שכתב לתלמידיו: "תהיו טובים, גם כשהעולם לא צודק." זו הייתה דרך להמשיך את רוחו הספורטיבית והערכית, ולחבר בין הכוח הפיזי לכוחה של הרוח. מתנ"ס "שחמון" באילת, מקום שבו בילה איתמר רבות עם אשתו וילדיו, קיים פעילות חינוכית לילדים ולהורים לזכרו. בין השאר, יצרו הילדים "קופסת מעשים טובים" בהשראתו, כשהם ממלאים אותה בהתחייבויות למעשים טובים קטנים וגדולים, מחזקים את הערכים של נתינה וטוב לב שאיתמר כה האמין בהם. אימו של איתמר, שרה, מורה ותיקה בבית הספר "גולדווטר", הכינה מערכי שיעור מיוחדים לזכרו של בנה, המועברים לתלמידים, מספרים את סיפורו ומנחילים את ערכיו. גם בת דודתו הלכה בעקבותיה והכינה מערכי שיעור דומים, המועברים בבתי ספר יסודיים ברחבי הארץ, ומוודאים שסיפורו של איתמר יגיע לדורות הבאים, וישמש מגדלור של השראה. בקיבוץ ברור חיל, שבו מתגורר אחיו, אביתר, הוקמה "חורשת איתמר", ובה ניטעו לזכרו מאתיים עצים, סמל לחיים, לצמיחה ולמורשת ירוקה ונושמת. איתמר לוין פרידמן, במותו ובחייו, הפך לסמל של גבורה אנושית, של מסירות למשפחה, לקהילה ולמדינה, ושל אהבת אדם. סיפור חייו, שהיה רווי באהבה, נתינה, סקרנות וחתירה למצוינות, ממשיך להדהד, ומעורר השראה בלבבות רבים, ומבטיח כי זיכרו ימשיך לחיות, להאיר ולכוון, בדרך לתקומה ולעתיד טוב יותר.