איתמר בן יהודה

האוויר בחדר הלידה ברחובות היה רווי במתח ובציפייה בבוקר כ"ד בשבט תשס"ב, השישי בפברואר 2002, כשדורית ויורם בן יהודה קיבלו לעולם לא רק בן אחד, אלא שניים. איתמר הגיח ראשון, כשהוא סולל את הדרך לאחיו התאום, גילעד, שהגיע אחריו זמן קצר. הבית המשפחתי, שעד אז רחש כבר חיים עם נדב, רעות ויעל, שלושת האחים הגדולים, התמלא לפתע בקולות חדשים, כפולים, של תינוקות. איתמר וגילעד לא היו רק אחים; הם היו השתקפות זה של זה, שתי נשמות שחלקו את אותו מסע מרגעיהם הראשונים. ההורים, אנשי חינוך ופסיכולוגיה בעצמם, ידעו שהאתגר גדול, אך גם המתנה כפולה. הם בנו בית שהיה מקלט של חום, סובלנות ושיחות עמוקות, מקום שבו ערכים לא היו רק מילים באוויר אלא דרך חיים יומיומית. המטבח תמיד היה מלא בריחות של ארוחות משפחתיות, וסביב שולחן האוכל נפרשו ויכוחים סוערים, צחוקים מתגלגלים ובעיקר, הרבה הקשבה.

איתמר וגילעד חלקו הכול. מלידתם ועד בגרותם, חייהם נשזרו זה בזה בחוטים בלתי נראים אך חזקים. הם חבקו יחד את חדר הילדים המשותף, קירותיו מעוטרים בציורים דהויים ובפוסטרים של גיבורי על, עדים אילמים לסודות לילה ולשעות ארוכות של משחקים. הם צעדו יחד, יד ביד, לגן "מיכל", שם למדו את כללי המשחק הראשונים של החיים – לחלוק צעצוע, להתחלק בחטיף, להבין ש"שלי" הוא גם קצת "שלך". מהרגע שנכנסו לכיתה א' ועד שסיימו את כיתה י"ב, הם ישבו זה לצד זה באותה כיתה, בבית הספר הפתוח "השיטה" ולאחר מכן בקריית החינוך "אמית" על שם רון ארד. חווית התאומות הזו, החיבוק המתמיד של נוכחות אחיו, לימדה את איתמר מגיל צעיר מאוד את חשיבות הסבלנות, השיתוף וההתחשבות. הוא למד לקרוא את גילעד במבט, להבין את צרכיו גם בלי מילים, ולדעת מתי להוביל ומתי לתת לאחר להוביל. שיעורי ההיסטוריה ולימודי כדור הארץ, שבחר בהם כמקצועות מורחבים לבגרות, העידו על סקרנות עמוקה ועל רצון להבין את העולם על רבדיו השונים – את העבר האנושי ואת סודות הכוכב שאנחנו חיים עליו.

מעבר למסגרת הלימודים, ילדותו של איתמר הייתה ארוגה במארג צפוף של הרפתקאות עם חבריו בשכונת חבצלת ברחובות. השכונה, עם גבעותיה המוריקות ששימשו מגרש משחקים טבעי, הייתה כר פורה לדמיונם הפרוע. הם היו משוטטים בין שיחי הצבר והאקליפטוסים, בונים מחנות מאולתרים מענפים וברזנטים, מעין ממלכות סודיות שרק הם ידעו על קיומן. שם, תחת כיפת השמיים, היו שוקעים במשחקי דמיון כמו "מבוכים ודרקונים", ממציאים עולמות של קסם וגבורה, שבהם כל אחד מילא תפקיד חיוני. איתמר, גם אז, גילה נטייה מובהקת לטכנולוגיה. הוא לא הסתפק רק במשחקי דמיון; ידיו הקטנות ידעו לתפעל במיומנות רובוטים מורכבים, להטיס רחפנים קטנים בשמיים הכחולים של רחובות, ולשלוט במכוניות חשמליות זעירות במסלולים שיצרו על האספלט. הייתה בו הנאה מיוחדת מהבנת המכניקה, מהיכולת לגרום לדברים לנוע, להגיב, לפעול לפי רצונו. מאוחר יותר, כשהמסכים החלו לתפוס מקום מרכזי יותר בחיי הילדים, הוא עבר להתמחות במשחקי מחשב. בעיקר נמשך למשחקי אסטרטגיה מורכבים, שדרשו תכנון עמוק וראייה רחבה, למשחקי Quest שבהם היה צריך לפתור חידות ולצאת למסעות, ולמשחקי מרוץ מהירים ומלאי אדרנלין. הוא נהג לשחק בעיקר בלילות, כשהשקט יורד על הבית ורק אור המסך מאיר את פניו. דרך משחקים אלה, הוא יצר קשרים עם חברים מכל קצוות הארץ, ואפילו מהעולם, חולק איתם אסטרטגיות, צוחק איתם על ניצחונות ומפלות, ובונה קהילה וירטואלית של שותפים לדרך.

כשהתקרב לסיום בית הספר היסודי, איתמר מצא עניין חדש, הפעם על מגרש הספורט. יחד עם גילעד, הצטרף לבית הספר לכדוריד ברחובות. על המגרש, בין קווי התשע מטר לשער, הוא מצא ביטוי נוסף לאנרגיה וליכולות שלו. הוא מילא את תפקיד החלוץ, ועם זריזות וראיית משחק יוצאת דופן, הבקיע שערים רבים. קרוביו וחבריו לקבוצה סיפרו עליו שהיה "שחקן הנשמה" – לא רק מוכשר, אלא גם זה שמדרבן את חבריו, שלא מרים ידיים גם כשהקבוצה בפיגור, ושרוחו הספורטיבית הפיחה חיים בכל משחק. הוא אהב את המתח של התחרות, את הריצה המהירה על המגרש, את תחושת הכדור ביד ואת הדיוק שנדרש בזריקה לשער. הכדוריד לימד אותו לא רק על אסטרטגיה פיזית, אלא גם על חשיבות התיאום, האמון ההדדי והחתירה המשותפת למטרה.

במהלך שנות העשרה שלו, החלו להתבלט באיתמר תכונות מנהיגות והובלה. הוא לא היה סתם עוד נער בחבורה; הוא היה זה שחבריו פנו אליו כשהיו צריכים עצה, אוזן קשבת, או מישהו שיפתור קונפליקט. הוא מצא את עצמו לא פעם בלב המחלוקת, בין מורים לתלמידים, או בין התלמידים לבין עצמם, תמיד מנסה לגשר, לפשר, להבין את שני הצדדים. "תקשיב, אני מבין למה המורה התעצבנה," היה אומר לחבר שחש מרומה, "אבל אולי כדאי לראות את זה גם מהצד שלה? היא בסך הכל רוצה שנצליח." הוא ניחן באינטליגנציה רגשית גבוהה, שאפשרה לו לראות מעבר לכעס או לתסכול הראשוני, ולזהות את השורש האמיתי של הבעיה. חוש ההומור המפותח שלו היה כלי עזר רב עוצמה בפתרון משברים; בדיחה בזמן הנכון, הערה שנונה, יכלו לרופף את המתח ולהחזיר את הרוח הטובה לחדר. הוא הקפיד לשמור על אווירה נעימה ומכבדת, גם כשדן בנושאים רגישים. פעמים רבות, לאחר ששמע את חבריו, היה מתייעץ עם הוריו, המומחים בתחומי החינוך והפסיכולוגיה, מחפש אצלם את הכלים והעצות המתאימים ביותר לפתרון הבעיות שהעלו בפניו. הוא לא רצה סתם "לכבות שריפות"; הוא רצה למצוא פתרונות עמוקים וארוכי טווח.

חוש הצדק המפותח שלו לא אפשר לו לקבל דברים כמובנים מאליהם. כשהיה נתקל בפעולות שנראו לו שרירותיות או חסרות היגיון, הוא לא היסס לדרוש הסברים. "למה זה ככה? מה ההיגיון מאחורי ההחלטה הזו?" היה שואל, מבטו הבוחן לא מניח עד שקיבל תשובה מספקת. הוא לא היה מרדן לשם מרד, אלא חיפש עקביות, הגיון ויושרה. תכונה זו, יחד עם אופיו הטוב ויכולתו להתחבר לאנשים מכל החוגים, הפכה אותו לדבק שאיחד סביבו חבורה גדולה ומגוונת. חבריו משכונת חבצלת, מבית הספר הפתוח, ומ"אמית רון ארד" – כולם מצאו אצלו מקום. הוא יצר קשרים שהתבססו על כבוד הדדי, על הקשבה אמיתית ועל אהבה ללא תנאי, והיה דמות מרכזית שאיחדה והפגישה בין עולמות שונים. גם לאחר נפילתו, דמותו המשיכה לאחד וללכד את כל מי שהכיר אותו.

ב-21 במרץ 2021, הגיע הרגע שאליו התכונן שנים רבות: הגיוס לצה"ל. איתמר, שהלך בדרכו של אחיו הבכור, נדב, ביקש להתגייס לחטיבת "גולני", חטיבה עתירת מורשת קרב וגבורה. הוא רצה להיות חלק מהחוד, להגן על מדינתו בקו הראשון. אחיו התאום, גילעד, שהיה שותף לכל צעד בחייו, התגייס יחד איתו, וגם הוא ביקש להגיע ל"גולני". הבקשות אושרו, ועל פניו נראה היה שהשניים ימשיכו את מסעם יחד גם בצבא, אך הגורל רצה אחרת. לראשונה בחייהם, איתמר וגילעד הופרדו: איתמר שובץ לגדוד 13, בעוד גילעד שובץ לגדוד 12. ההפרדה הזו, אחרי שנים של חיים משותפים, הייתה רגע מכונן, רגע של התפצלות דרכים, שבו כל אחד מהם נאלץ למצוא את מקומו בעולם הצבאי באופן עצמאי. איתמר, למרות הצביטה בלב על הפרידה מאחיו, קיבל את השיבוץ בנחישות והתמסר במלואו למשימה שלפניו.

במהלך ההכשרה הבסיסית, שהייתה מאתגרת ואינטנסיבית, נשלח איתמר לקורס חובשים. הבחירה הזו לא הייתה מקרית; היא תאמה באופן מושלם את נטייתו הטבעית להגיש עזרה, לטפל באחרים ולדאוג להם. בקורס, הוא הצטיין, סופג כל פיסת ידע על אנטומיה, עזרה ראשונה ותפירת פצעים. ידיו, שידעו לתפעל רובוטים ומכוניות חשמליות, למדו כעת להחזיק תחבושות, להזריק תרופות ולהציל חיים. הוא אהב את תחושת האחריות, את הידיעה שביכולתו להקל על כאב ולשנות את גורלם של פצועים. אך למרות הצלחתו כחובש, כשחזר לגדוד, הוא התעקש לצאת לקורס מ"כים (מפקדי כיתה). הוא לא הסתפק בתפקיד המטפל; הוא רצה להשפיע, לחנך את הדור הבא של הלוחמים, להטביע בהם את ערכיו ולעצב אותם למפקדים טובים יותר. הוא ראה בפיקוד לא רק דרגה, אלא שליחות, הזדמנות לעצב בני אדם ולבנות יחידה חזקה ומלוכדת.

באוגוסט 2022, קיבל איתמר תחת פיקודו את כיתת הטירונים הראשונה שלו. הוא עמד מולם, גבר תמיר וחסון, מבטו רציני אך גם חומל, ומאז החל מסע אינטנסיבי של שמונה חודשים. הוא דרש מחייליו הרבה – משמעת ברזל, חתירה למצוינות, יכולת עמידה בלחץ – אך גם נתן להם הרבה. הוא לא היה מפקד ש"מנחית פקודות" מלמעלה; הוא היה איתם בשטח, זוחל איתם בבוץ, סוחב איתם את הציוד הכבד, ורץ איתם את מסעות האלונקות. "אנחנו עושים את זה ביחד," נהג לומר להם, והתחושה הזו של שותפות הפיחה בהם מוטיבציה בלתי רגילה. הוא שם לב לכל אחד ואחד מהם – לחייל הבודד שהתמודד עם קשיי התאקלמות, לזה שהתקשה במסעות, לזה שהיה רחוק מהבית וחש געגועים. הוא אהב את חייליו אהבת נפש. הוא נהג לבקר אותם בבתיהם בסופי שבוע, כדי להכיר את הרקע שלהם, לראות את עולמם מחוץ למדים. הטלפון שלו היה זמין עשרים וארבע שעות ביממה, והוא תמיד היה שם עבורם – לאוזן קשבת, לשיחת עידוד, לעצה, או סתם כדי לצחוק על בדיחה. הוא פתר בעיות, שימש מתווך מול גורמים אחרים בצבא, ותמיד דאג שכל חייל יקבל את ההכרה שמגיעה לו על הצלחותיו. בסיום שמונת החודשים המפרכים הללו, לא פלא שהוא זכה באות המפקד המצטיין של הגדוד. היה זה אות הכרה רשמי למה שחייליו כבר ידעו מזמן – איתמר היה מפקד יוצא דופן, מנהיג אמיתי.

באחד השלבים בשירותו, הוצע לו תפקיד יוקרתי יותר – חובש גדודי. תפקיד שדרש אחריות רבה, ידע מעמיק וסמכות. אך איתמר, למרות שידע את חשיבות התפקיד ואת יכולותיו בתחום הרפואה, החליט להישאר בפיקוד הישיר על חיילים. הוא בחר להמשיך לגעת באנשים, לחנך אותם, להיות איתם בקו המגע. התפקיד האחרון שלו בצבא היה סמל מחלקת המרגמות בפלוגה המסייעת של הגדוד. מחלקת המרגמות היא לב ליבה של התמיכה הארטילרית בפלוגה, דורשת דיוק, קור רוח, ויכולת תפעול מורכבת של כלים כבדים. הוא פיקד על צוות לוחמים שהיה אחראי על הפעלת כלי הנשק העוצמתיים הללו, וגם כאן, הטביע את חותמו. הוא לימד את חייליו לא רק את הפן הטכני, אלא גם את החשיבות של כל פגז, של כל ירי, ואת האחריות העצומה שמונחת על כתפיהם.

איתמר היה אדם עדין נפש, מחבר ותומך, אהוב ונאהב על כל סביבתו. הוא היה בן נפלא להוריו, שתמיד ידעו שהוא המשענת שלהם, ובן שיחות ארוכות על חינוך, פסיכולוגיה ומשמעות החיים. הוא היה אח נפלא לאחיו ואחיותיו – נדב, רעות, יעל וגילעד. הוא ראה תמיד את קרוביו, שמח והתגאה בהצלחותיהם, ולא היסס לרגע להיחלץ לעזרתם בכל צורך. "איתמר, אתה יכול לעזור לי עם זה?" הייתה שאלה שבאה כמעט באופן אוטומטי מצד אחיו ואחיותיו, והתשובה תמיד הייתה "בטח, מה צריך?". הוא היה ההר, הכתף הרחבה, האדם שנוסך ביטחון. "הוא איתך ושתמיד יהיה איתך ושאין לך מה לדאוג בכלל," כתבו הוריו, מילים שביטאו את תמצית אישיותו. הוא ידע לתת מקום לכולם, להקשיב לכולם, ותמיד שם את עצמו בקצה סדר העדיפויות. הוא היה אדם שמסתפק במה שיש לו, שתמיד ראה את צרכי האחרים כחשובים יותר משלו.

כפי שאהב אנשים, כך אהב בעלי חיים. ליבו היה רך וחומל, והוא התקשה לראות יצור חי סובל. פעמים רבות חזר הביתה עם ציפור פצועה שמצא בצד הדרך, או עם חתול עזוב ורעב שאסף ברחוב. הוא דאג שיקבלו את הטיפול המתאים, לפעמים על חשבונו, תמיד עם המון סבלנות ואהבה. גם כחייל ומפקד, התכונה הזו לא נעלמה. בכל בסיס אליו הגיע, הוא דאג לחתולים המשוטטים, האכיל אותם, דאג למים טריים. חייליו סיפרו שבסוף כל עליית משמר, נהג למנות תורנים להאכלת הגורים – מעין "פקודה" בלתי כתובה, שהייתה חלק בלתי נפרד מהשגרה, והעידה על אישיותו הרחבה. הוא היה כועס לעיתים נדירות, ורק כשהיה נתקל באיוולת או באי צדק. כאשר ראה חזק מתנכל לחלש, או פגש בסמכות מורים או מפקדים, המופעלת בשרירות לב, זעמו היה רושף מעיניו. הוא שנא כוחנות לשמה, דגל בהיגיון, בהבנה וברגישות.

איתמר היה גם איש שיחה, עם חוש הומור מפותח, ובעיקר חוש הומור עצמי. הוא ידע לצחוק על עצמו, לשתף את בני משפחתו וחבריו בבדיחות עצמיות שרופפו את האווירה והפכו כל מפגש לנעים יותר. הוא הכיר בערכו, ביכולותיו המרשימות, אך נהג תמיד בצניעות ובענווה. אחיו התאום, גילעד, תיאר אותו כ"איש הסוד, השותף שלי, האדם שיודע מי אני יותר טוב ממני." גילעד סיפר שאיתמר ידע להרים אותו מבלי לדבר, ידע מה הוא עובר מבלי שיגיד לו, ואפילו ידע להרים אליו שיחת טלפון מהקצה השני של הארץ, "כי הוא מרגיש אותי ושקשה לי." זהו קשר תאומים עמוק, כמעט טלפתי, שהיה אבן יסוד בחייהם. איתמר היה, לדברי גילעד, האדם האמיץ ביותר שהכיר – כזה שסוחף אחריו מחלקת לוחמים לכיוון הסכנה, כזה שמנחה את הבריאים איך לטפל בפצועים, תוך כדי שהוא פצוע בעצמו. הוא היה אדם שנותן, אבל מבלי להגיד זאת לאף אחד, עושה למען החברה מבלי שהחברה תעשה דבר למענו. הוא היה מפקד נערץ, שחודר בשקט בשקט לנשמות של כל מי שהיה תחת פיקודו או בחברתו, והפך אותו טוב יותר.

סוף השבוע של שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, היה אמור להיות השבת האחרונה של איתמר בבסיס. יומיים בלבד אחריו, הוא היה מיועד לצאת לחופשת השחרור הארוכה והמיוחלת. הוא תכנן את התקופה שאחרי הצבא, חלם על טיולים, על המשך לימודים, על החיים האזרחיים שחיכו לו מעבר לפינה. אך הגורל רצה אחרת. בשבת לפנות בוקר, השקט המרגיע של עוטף עזה נשבר באחת. בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על מדינת ישראל. מטח אדיר של טילים ורקטות שוגר מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, ומתחת למסך האש הזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, עם עלות השחר, החלה מלחמה.

איתמר, סמל מחלקת המרגמות, היה באותה שעה בשטח, יחד עם חייליו, באזור המרגמות שמחוץ לחומות מוצב פגה, הסמוך לקיבוץ נחל עוז. הם היו הראשונים בקו האש. כשהחלה המתקפה, לא היה להם רגע של היסוס. הם הבינו מיד את גודל הסכנה ואת אחריותם. הם נלחמו בכל כוחם, בירי בלתי פוסק, על מנת לעצור את שטף המחבלים בגופם ולמנוע מהם להגיע למוצב וליישובים הסמוכים. הדי היריות והפיצוצים הרעידו את האדמה, וריח אבק השריפה מילא את האוויר. איתמר, כמפקד, הנהיג את חייליו בקור רוח מופתי תחת אש. הוא חילק פקודות ברורות, כיוון את האש, ועודד את חייליו להמשיך להילחם למרות האימה והכאוס. הם הצליחו לבלום את המחבלים בנקודה שלהם, אך רק כאשר המחבלים, שלא הצליחו לעבור את הלוחמים שהגנו בגבורה על הכניסה שעליה פיקדו איתמר ואנשיו, פרצו את חומת המוצב בנקודה אחרת, הוא נתן את הפקודה הקשה מכל – נסיגה. הוא הורה לחייליו לסגת אל חדר האוכל הממוגן של המוצב, שם התמקמו מרבית לוחמי פלוגה ג'. זה היה רגע של קבלת החלטות קריטית, שנועדה להציל חיים ולרכז את הכוחות להגנה יעילה יותר.

בתוך חדר האוכל הממוגן, המשיך איתמר להנהיג את חייליו. הוא ארגן את ההגנה, דאג לביטחון כולם ונתן פקודות שהצילו חיים. אחרי למעלה משעה של לחימה בלתי פוסקת במחבלים, סמוך לשעה 08:00 בבוקר, נפצע איתמר מירי. הכאב היה עז, אך הוא סירב להיכנע לו. הוא המשיך לשמור על מורל גבוה, פניו חתומות בנחישות, ונתן לחייליו רוח גבית. הוא פקד על החובשים לתעדף את הטיפול בפצועים האחרים, ואף הנחה אותם, למרות פציעתו שלו, איך לטפל בהם בצורה הטובה ביותר. הוא היה חובש קרבי, והידע שלו היה חיוני גם ברגעים אלה. שעות ארוכות של כאב ושל לחימה פנימית עברו עליו. הוא נאבק, מסרב לוותר, ממשיך לתמוך ולעודד, עד שבשעה 14:00 לערך, פציעתו הכריעה אותו. סמל ראשון איתמר בן יהודה נפל בקרב, ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, והוא בן עשרים ואחת בלבד. הוא נפל כגיבור, מגן על עמו ועל מולדתו, ביום שבו החיים השתנו לבלי הכר.

הידיעה על נפילתו של איתמר היכתה ברחובות כרעם ביום בהיר. הבית המשפחתי, שרחש חיים וצחוק, התמלא באבל כבד. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות, כשאלפי בני אדם מלווים אותו בדרכו האחרונה – משפחה, חברים, מפקדים וחיילים, כולם עם מבט כבוי ועיניים דומעות. הוא הותיר אחריו הורים שבורים – דורית ויורם, ושני אחים ושתי אחיות – נדב, רעות, יעל וגילעד, שנותרו עם חור עמוק בלבם. על מצבתו, חקקה משפחתו את המילים המבטאות את מהותו: "אהוב ליבנו, בן, אח וחבר, אציל נפש, אוהב כל אדם וחי." מילים אלה שיקפו את האדם שהיה – את חום ליבו, את נדיבותו, את אהבתו העצומה לאנשים ולבעלי חיים כאחד.

הוריו, בדברים קורעי לב, תיארו את איתמר: "הוא היה גבר תמיר וחסון, כזה שנוסך בך ביטחון. שהוא איתך ושתמיד יהיה איתך ושאין לך מה לדאוג בכלל... איתמר נתן מקום לכול, נכון לשמוע ולסייע לכולם. גם לנו, משפחתו, נתן מקום לפניו. הוא שם עצמו בקצה סדר העדיפויות, כאדם אשר יש לו די, שמסתפק במה שיש לו. שאחרים חשובים על פניו." הם הדגישו את חוש הצדק שלו, את כעסו על איוולת וכוחנות לשמה, ואת ליבו החם והחומל שדאג לחיות נטושות, לציפורים פצועות, לחתולים אבודים. "כך היה גם עם פקודיו, דורש וסמכותי, קפדן אבל גם עובד ביחד איתם ודואג לצרכיהם, רב את ריבם מול הקצינים ומקשיב להם שעות." אחיו נדב ספד לו כ"אחי הגיבור, אדם לטפס איתו הר, אדם לצאת איתו לקרב," והביע את גאוותו ואהבתו הנצחית. יעל, אחותו, התקשתה לסכם, אך דיברה על העצב העמוק, על הסרטים שלא יראו יחד, על משחקי ה"קטאן" שלא ישחקו, ועל הלב השבור. "מחכה לפגוש אותך בעיניים של איזה חתול ג'ינג'י..." אמרה, ובכך חיברה את אהבתו לחיות עם געגועיה. רעות, אחותו, דיברה על רוחב כתפיו שהשרה ביטחון ויציבות, על יכולתו לפשר, לחבר ולאחד, ועל האינטליגנציה הרגשית ונדיבות הלב שלו. "השפה דלה מכדי לתאר אותך במילים. החלל שהשארת מתמלא בכאבי רפאים. אוהבת אותך לנצח."

הספדו של אחיו התאום, גילעד, היה רצוף בכאב וגעגוע עמוקים, אך גם בגאווה אדירה. "איתמר שלי, התאום שלי, איש הסוד, השותף שלי, האדם שיודע מי אני יותר טוב ממני," אמר, מילים שתיארו את הקשר הייחודי והבלתי ניתן לניתוק ביניהם. הוא תיאר את איתמר כאדם האמיץ ביותר שהכיר, "כזה שסוחף אחריו מחלקת לוחמים לכיוון המחבלים. כזה אמיץ שמנחה את הבריאים איך לטפל בפצועים, תוך כדי שהוא פצוע בעצמו. כזה שיודע לנחם את הצד השני למרות שהוא לא יודע מה הולך לעלות בגורלו עוד מספר רגעים." גילעד תיאר את איתמר כמי שרצה להפוך את החברה שלנו לטובה יותר, עם ערכים עמוקים יותר, כמפקד נערץ שחודר בשקט לנשמותיהם של פקודיו והופך אותם טובים יותר. "החור שנפער בתוכי אני לא אוכל למלא לעולם... היום ביחד עם קבורתך קברתי גם חלק מעצמי. חיי לא ייראו אותו דבר, אני לא אהיה אותו דבר." דבריו של אלוף משנה יריב קריגר סיכמו את דמותו כמפקד: "היית באמת מפקד יוצא דופן. פיקדת על לוחמיך במקצועיות, בתבונה וברגישות... נלחמת כאריה, הגנת עלינו, על כולנו, בגופך."

איתמר בן יהודה ז"ל, שנפל בקרב על הגנת המולדת, הותיר אחריו לא רק כאב וגעגועים עזים, אלא גם מורשת עשירה של אהבת אדם, אומץ לב, יושרה ודאגה לזולת. זכרו הונצח באנדרטה בבית הספר המקיף על שם רון ארד, שבו למד, ובאנדרטת חללי שכונת חבצלת ברחובות, המקומות שבהם צמח ועיצב את אישיותו. בספרייה הקהילתית הסמוכה לביתו, הוקמה "פינת איתמר," בה מושאלים ספרים שאהב במיוחד, מזמינה את הקהל הרחב לגעת בעולמו הפנימי. אחיו וכמה מחבריו קעקעו את שמו, באותיות זהות לצורת כתב היד שלו, על ידיהם, כמחווה אישית ובלתי נפרדת של אהבה וזיכרון. ארגון מגן דוד אדום הקדיש משמרות במספר מרחבים בארץ לזכרו, מנציח את רוח הנתינה והעזרה שלו. ובעיר שדרות, שהייתה ממוקדת אימת המלחמה, החליטו להקים מרכז לטיפול בילדים ובנוער באמצעות בעלי חיים – מרכז שייקרא על שמו של איתמר, וצפוי להיפתח בשנת 2025. מרכז זה, שנושא את שמו, הוא עדות חיה ונושמת לאהבתו העמוקה לבעלי חיים ולרצונו העז להפוך את העולם למקום טוב יותר עבור כולם, ובפרט עבור הנפגעים והחלשים. דרך כל אלה, ממשיך איתמר לחיות, רוחו נוכחת, והוא מראה שגם בתוך השבר הגדול, ישנה תקומה, ישנה גאווה, וישנה דרך להמשיך את האור שהפיץ בחייו הקצרים אך המלאים כל כך.