איתמר עיש

האוויר בבית החולים "ברזילי" באשקלון היה רווי בריח סטרילי ובציפייה דרוכה כשלאה ויובל נסים קיבלו לעולם את בנם הבכור, ביום חמישי, ה' בטבת תשס"ד, הלא הוא 30 בדצמבר 2003. קריית גת, העיר שבה יבנה את עולמו, המתינה לו עם רחובותיה השלווים ובתי הקומות הנמוכות, עטופה באור השמש הדרומי. הבית שברחוב שקט, עם חצר קטנה ובה עצי פרי רכים, הפך לממלכתו הראשונה. איתמר אברהם, כך קראו לו, היה תינוק רגוע, עין בוחנת כבר אז ניבטה מבעד לריסים השחורים, ואצבעותיו הקטנות נאחזו בחוזקה באצבעות הוריו, כהבטחה שקטה לקשר עמוק שילווה אותם תמיד. בחדרו הקטן, שהתמלא במהרה בצעצועים רכים ובספרי פעוטות, ניבט ממנו עולם שלם של עתיד, של תקוות וחלומות שטרם נרקמו. לאה, אימו, זכרה את הלילות הראשונים, את נשימותיו הסדירות שהפיגו את שקט הבית, ואת חיוכו הראשון ששטף אותה באושר בלתי נתפס. יובל, אביו, נהג לשבת ליד מיטת התינוק, מתבונן בפניו העדינים, מדמיין את הילד שיהפוך להיות, את הנער, את הגבר. הוא שיחק עם אצבעותיו הקטנות, לוחש לו סודות על החיים, על משמעות המשפחה, על הדרך שבה בני אדם צריכים לנהוג זה בזה.

שנים ספורות לאחר מכן, כשכבר החל ללכת ודיבר במשפטים שלמים, הצטרפו למשפחה שני אחים קטנים, אליאור יהודה ויוחאי. הבית הקטן התרחב בתחושה, בלבבות שגדלו, ובעיקר באחריות חדשה שנחתה על כתפיו הרחבות של איתמר, למרות גילו הצעיר. אליאור יהודה, אחיו האמצעי, נולד עם צרכים מיוחדים, ואיתמר, בטבעיות כמעט בלתי נתפסת לילד בגילו, אימץ את תפקיד האח הגדול המגן והמטפל. הוא לא ראה בכך נטל, אלא חלק בלתי נפרד מזהותו. כשהיה אליאור יהודה בוכה בלילה, איתמר היה הראשון להתעורר, לגשת למיטתו, לנסות להרגיע אותו בלחשו הרך. הוא למד את שפת הגוף של אחיו, את ניואנסים קטנים בפניו שהעידו על צורך או אי נוחות, והפך למתורגמן שקט בין אליאור יהודה לעולם. הוא עזר לאימו להאכיל אותו, להחליף לו חיתולים, לשחק איתו משחקים פשוטים שהיו כה מורכבים עבור אליאור יהודה. הוא ידע בדיוק באיזה טון לדבר אליו, איזו מנגינה להשמיע כדי להעלות חיוך על פניו. בשעות אחר הצהריים, כששאר הילדים בשכונה היו משחקים כדורגל או רוכבים על אופניים, איתמר היה יושב בסבלנות ליד אחיו, קורא לו סיפורים בקול רם, מראה לו תמונות בספרי ילדים צבעוניים, או פשוט מניח את ידו על ידו, משרה עליו ביטחון ושלווה. הקשר הזה עיצב אותו עמוקות, חידד את רגישותו, והטמיע בו תחושת אחריות ודאגה לזולת שהפכה לסימן היכר שלו. לימים, כשאחיו הצעיר יוחאי נולד, איתמר כבר היה מומחה בתפקיד האח הגדול. הוא היה דוגמה חיה ומופת ליוחאי, שהיה תלוי בו, מחפש את קרבתו, מנסה לחקות כל תנועה שלו. איתמר לימד אותו את משחקי הילדות, את חשיבות הכבוד להורים, את הדרך שבה יש להתייחס לחברים. הוא היה עבור יוחאי לא רק אח, אלא גם מורה דרך, חבר למשחקים, וכתף להישען עליה. שעות ארוכות היו מבלים יחד בחדרם, בונים מגדלי לגו, מציירים ציורים דמיוניים, או פשוט צוחקים מכל שטות, והצחוק המתגלגל שלהם מילא את הבית באור ושמחה.

את שנותיו הראשונות בבית הספר היסודי עבר איתמר בבית הספר "מנחם בגין" בקריית גת. המסדרונות הצבועים בצבעי פסטל, ריח החוברות החדשות ועיפרון העץ המושחז, היוו את עולמו. הוא היה תלמיד שקט, אך נוכחותו הורגשה. הוא לא היה מבין הילדים שרצים וצועקים בהפסקות, אלא העדיף לשבת בצד, להתבונן, לפעמים לקרוא בספר, או לנהל שיחות שקטות עם חבריו הקרובים. המורים זכרו אותו כילד מנומס, שתמיד הקשיב בקשב רב, שהגיש את שיעורי הבית בזמן ובדיוק, ושתמיד היה מוכן לעזור לחבר שביקש עזרה. הוא לא התבלט בצעקות או במרפקים, אלא בטוב ליבו, בחיוכו המאיר, וביכולתו להכיל את האחר. היה בו שקט פנימי, כזה שמשדר ביטחון, כזה שגורם לסביבה להרגיש נינוחה. חבריו אהבו לבלות במחיצתו. הם ידעו שאיתמר תמיד יקשיב, תמיד יבין, ותמיד יציע עצה הגיונית ושקולה. בבית, ההורים היו גאים בו. הם ראו כיצד הערכים שהקנו לו – דרך ארץ, כבוד הדדי, עזרה לזולת – הופכים לחלק בלתי נפרד ממהותו. הוא כיבד את אביו ואת אימו לא רק במילים, אלא במעשים. הוא היה קם בבוקר ומסדר את חדרו ללא בקשה, עוזר בעבודות הבית, ודואג לאחיו הקטנים כאילו היו ילדיו שלו. הוא היה לוקח את אליאור יהודה לטיולים קצרים בפארק הסמוך, מחזיק את ידו בחוזקה, מספר לו על העננים בשמיים ועל ציפורי השיר. הוא היה משחק עם יוחאי שעות ארוכות, בונה איתו עולמות שלמים של דמיון, מלמד אותו את חוקי המשחקים, אבל גם את חוקי החברות.

כשעלה לתיכון, עבר איתמר ל"אורט – רבין" בכרמי גת, שם מצא את מקומו גם כן במהרה. שנות הלימודים בתיכון היו עבורו תקופה של התפתחות וצמיחה. הוא השקיע רבות בלימודים, לא רק כדי להצליח, אלא מתוך סקרנות אמיתית ורצון להבין את העולם. הוא ישב שעות מול הספרים, פותר תרגילים במתמטיקה, כותב עבודות בהיסטוריה, קורא ספרי ספרות. הוריו, לאה ויובל, היו עמוד התווך של תמיכתו. הם האמינו בו, דחפו אותו בעדינות, ויצרו עבורו סביבה תומכת שאפשרה לו להגיע אל היעד שהציב לעצמו. איתמר סיים את לימודיו בהצטיינות, עם תעודת בגרות מלאה שסימלה את ההשקעה והמסירות שלו. הוא לא היה מסוג התלמידים שמתגאים בהישגיהם בקול רם, אלא הפגין ענווה גם מול הצלחותיו. ההישגים האקדמיים היו עבורו תוצאה טבעית של עבודה קשה, לא מטרה בפני עצמה. הוא היה חרוץ ושקדן, אך גם ידע ליהנות מהחיים. בשעות הפנאי שלו, איתמר היה שקוע בעולמות שובי לב. הוא היה אוהב מושבע של גיבורי-העל של חברת "מארוול". איירון מן, ספיידרמן, והענק הירוק היו לא רק דמויות מצוירות עבורו, אלא סמלים של כוח, של צדק, של עמידה לצד החלש. הוא קרא כל ספר קומיקס שיצא, עקב אחר עלילותיהם המפותלות, לא החמיץ אף סרט חדש שהוקרן בקולנוע. הוא אסף בקפדנות פסלונים בדמותם, שעיטרו את מדפיו בחדר, וקירות חדרו היו מלאים בפוסטרים ענקיים של גיבורי העל האהובים עליו, כאילו היו שומרי ראש צבעוניים המגנים על חלומותיו. החדר שלו היה ממלכה פרטית, מקום מפלט שבו יכול היה לשקוע בדמיונות, לדמיין את עצמו מציל את העולם, מתמודד מול כוחות הרשע. הוא בילה שעות ארוכות מול קונסולות המשחקים שלו, ה"אקס-בוקס" וה"סוני 5", מנווט דמויות וירטואליות דרך מבוכים וקרבות, משתף פעולה עם חברים מקוונים, ומתחרה מולם. עולם הגיימינג היה עבורו לא רק שעשוע, אלא גם דרך לפתח חשיבה אסטרטגית, קואורדינציה, וקשרים חברתיים. בארון הבגדים שלו, תלוי היה מעיל חדש, עם הדפס קומיקס שאהב במיוחד, שהמתין לרגע שבו ילבש אותו לראשונה – רגע שלצערנו לא הגיע. מעבר לעולם הפנטזיה, איתמר אהב גם לצפות במשחקי כדורגל. הוא היה אוהד מושבע של מועדון הכדורגל של ברצלונה, עקב אחר כל משחק, ידע את שמות השחקנים, את ההיסטוריה של המועדון. הוא חלם לטוס יום אחד לספרד, לשבת ביציע באצטדיון "קאמפ נואו" ולחוות את האווירה המחשמלת של משחק חי. הוא דמיין את עצמו צועק עם הקהל, מריע לשערים, חש את הדופק המואץ של המשחק. החלום הזה היה תלוי באוויר, הבטחה לעתיד.

עם סיום לימודיו בתיכון והשגת תעודת הבגרות, הגיעה העת להתגייס לצה"ל. ביום 25 באוגוסט 2022, איתמר עלה על אוטובוס ירוק עם תיק גדול על גבו, מלא בבגדי צבא טריים ובציוד בסיסי, כשליבו פועם בהתרגשות ובתחושת שליחות. הוריו וגם אחיו הקטנים ליוו אותו לנקודת האיסוף, חיבקו אותו חיבוק חזק, עם דמעות בעיניים וברכה שקטה. הוא שובץ לחיל הטכנולוגיה והאחזקה, חיל שאפשר לו לשלב את יכולותיו הטכניות עם רצונו לתרום. הוא עבר קורס טכנאי מערכות ייעודיות, קורס מורכב ומאתגר שדרש ריכוז, חשיבה אנליטית, ויכולת לפתור בעיות מורכבות. הוא למד על מערכות אלקטרוניות, על רכיבים עדינים, על תוכנות מורכבות, ועל הדרך שבה מכשירים טכנולוגיים קריטיים פועלים ומתוחזקים. הקורס היה אינטנסיבי, שעות ארוכות של לימוד עיוני ומעשי, אך איתמר, עם השקדנות שאפיינה אותו, התמסר אליו במלואו. הוא מצא עניין רב בעולם הטכנולוגיה, ונהנה מהאתגר שבהבנת מכונות ורתימתן לצרכים מבצעיים. בתום הקורס, הוצב איתמר בבסיס אורים של פיקוד העורף, במחוז הדרום. הבסיס, השוכן ליד קיבוץ אורים בנגב המערבי, היה נקודה אסטרטגית, במרחק של כ-14 קילומטרים בלבד מהגבול עם רצועת עזה. זה היה מקום שקט יחסית, מוקף בשדות חקלאיים ומרחבי מדבר פתוחים, אך קרבתו לגבול הטעינה את האוויר במתח תמידי. איתמר שירת במקצוע שלמד, עסק בתחזוקה ותיקון של מערכות טכנולוגיות חיוניות, ודאג שהציוד המבצעי יהיה תמיד תקין ומוכן לכל תרחיש. הוא עבד בסדנאות, מוקף בכלים, חוטי חשמל, וצגים מהבהבים, כשידיו מיומנות ומדויקות.

בזמן שירותו בבסיס יצר איתמר חברויות חדשות עם מפקדיו וחבריו ליחידה. הוא היה דמות אהובה, עם חיוך רחב ותמיד מוכן להקשיב. הוא חלק עם חבריו סיפורים מהבית, מהלימודים, מחוויות ילדותו. הוא היה חלק בלתי נפרד מהווי הבסיס, מהבדיחות המשותפות בחדר האוכל, מהשיחות הארוכות בערבים, מהתמיכה ההדדית ברגעי קושי. ועם זאת, הוא הקפיד לשמור על קשר קרוב ורציף גם עם חבריו מבית הספר ומהשכונה. הודעות ווטסאפ, שיחות טלפון ארוכות, מפגשים קצרים בחופשות – כל אלה היו חלק בלתי נפרד משגרת חייו, קשרים שטיפח באהבה ומסירות. כשהיה יוצא לחופשות מהצבא, כל רגע פנוי הוקדש למשפחתו, ובעיקר לטיפול באחיו. הוא תמיד השתדל להגיע מוקדם ככל האפשר מהבסיס, לעיתים עוד לפני שהשמש הספיקה לשקוע, כדי לעזור לאימו. הוא היה משחרר אותה מעול הטיפול באליאור יהודה, לוקח את המושכות לידיו, משחק עם יוחאי, מכין ארוחת ערב פשוטה, או פשוט יושב איתם בסלון, משדרג את האווירה בנוכחותו השקטה והמלאה. אימו זכרה כיצד היה נכנס בדלת, עייף מהנסיעה, אך מיד מתמלא אנרגיה כשהיה רואה את פניהם של אחיו, ומיד מתגייס לעזרה. הוא היה מלווה את אליאור יהודה לטיפולים, יושב איתו בחדר ההמתנה, משוחח איתו, מנסה להקל על החרדה. הוא היה מלמד את יוחאי שיעורי בית, משחק איתו כדורגל בחצר, או סתם מתלוצץ איתו. בתוך כל העיסוקים, בתוך השגרה הצבאית והמחויבות המשפחתית, איתמר לא שכח את חלומותיו האישיים. הוא אהב מאוד היסטוריה, ונשאב לסיפורי עבר, לקרבות עתיקים, לתרבויות נשכחות. הוא קרא ספרים רבים בנושא, צפה בסרטים דוקומנטריים, ונהנה לדון על אירועים היסטוריים עם כל מי שהיה מוכן להקשיב. הוא תכנן ללמוד היסטוריה באוניברסיטה עם שחרורו משירות סדיר, לצלול לעומקם של מחקרים אקדמיים, להרחיב את ידיעותיו, ואולי אף להפוך את התחביב למקצוע. הוא דמיין את עצמו יושב בספריות עתיקות, מוקף בספרים מאובקים, מגלה סודות מהעבר. החלום הזה היה מגדלור שהאיר את דרכו, הבטחה לעתיד מלא משמעות.

אבל העתיד הזה, עם כל תוכניותיו וחלומותיו, נגדע באחת בבוקר שבת שחור, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, הלא הוא 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר כשארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. באותן שעות מוקדמות, בזמן שהשמש החלה לעלות מעל שדות הנגב ולהאיר את העשב הרטוב מטל, איתמר אברהם עיש עלה לעמדת השמירה בבסיס אורים. הוא עמד שם, חמוש, עירני, מודע לקרבה לגבול אך לא מודע לסערה שתפרוץ עוד רגע קט. רגע לפני שהחלה המתקפה, אולי הספיק להבחין בשינוי קל באוויר, בטונים חריגים, בצליל רחוק שהתקרב במהירות. בבסיס אורים שהו באותו בוקר ארבעה-עשר חיילים וחיילות של פיקוד העורף, שגרת בסיס שקטה של סוף שבוע. בשעה 7:00 בדיוק, השקט נשבר באחת. עשרה מחבלים מכוח נוח'בה של חמאס, רכובים על אופנועים רועשים, פרצו לבסיס. שאגת המנועים, יריות הצווחות, הצעקות בערבית – כל אלה קרעו את שלוות הבוקר. איתמר, בעמדתו, היה בחזית. הוא ראה את המראות הקשים, את המחבלים החמושים, את הפלישה הבלתי נתפסת. הוא לא היסס. הוא לא ברח. מול האיום הממשי, מול הכוחות העדיפים, הוא עמד איתן. הוא ירה לעבר המחבלים, ניסה להגן על הבסיס, על חבריו, על הבית. הוא נלחם לבדו מול עשרה מחבלים, כשהוא מבין את גודל הסכנה, אך בוחר להישאר ולעמוד על המשמר.

באותן דקות של תופת, הרחק מהבסיס, בקריית גת, אימו של איתמר, לאה, חשה דאגה עמוקה. היא שמעה את החדשות הראשונות על המתקפה, את הדיווחים המקוטעים, ואת ליבה תקפה חרדה עצומה. היא שלחה לו הודעת ווטסאפ קצרה ופשוטה, שביקשה רק ודאות: "תעדכן אותי מה קורה. אני דואגת." היא ציפתה לתשובה מהירה, למילה מרגיעה, לסימן חיים. אבל התשובה שקיבלה הייתה קרה ומטלטלת עד עמקי נשמתה. במקום הודעה מאיתמר, קיבלה לאה תמונה מחרידה היישר מחשבון הווטסאפ של בנה. תמונה ששלחו המחבלים עצמם, שתיעדה את מצבו של איתמר, תמונה שסיפרה את הסיפור הנורא מכל. רב-טוראי איתמר אברהם עיש נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, כשהוא מגן על בסיסו וחבריו, על מולדתו, על הערכים שבהם האמין. הוא היה בן תשע-עשרה בלבד בנופלו, צעיר כל כך, עם עולם שלם של תוכניות וחלומות שנגדעו באחת. גופו הטהור הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית גת, כשמסע הלוויה מלווה באלפי אנשים, חברים, משפחה, שכנים, מפקדים וחיילים, כולם עם לב שבור ועיניים אדומות מדמעות. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, לאה ויובל נסים, ושני אחים קטנים, אליאור יהודה ויוחאי, שהעריצו אותו והיו תלויים בו. הבית בקריית גת, שפעם היה מלא בצחוקו השקט, בקולו המרגיע, בנוכחותו המלאה, נותר ריק. ריק פיזית, אך מלא בזיכרונות, בתמונות, בחפצים שנותרו ממנו. מעיל הקומיקס החדש נשאר תלוי בארונו, מבלי שנלבש, עדות אילמת לחלומות שנגדעו. פסלוני גיבורי העל עומדים על המדף, שומרי ראש אילמים לילד שאהב אותם כל כך, שהפך בעצמו לגיבור.

לאחר נפילתו, הועלה איתמר לדרגת סמל, הכרה בגבורתו ובמסירותו. אבל דרגות צבאיות, תארים והוקרה רשמית, אינם יכולים למלא את החלל העצום שהותיר. הוא היה עולם ומלואו עבור משפחתו, עבור חבריו, עבור קהילתו. הוא היה עמוד התווך, האח הגדול, הבן הבכור, החבר הנאמן. נוכחותו השקטה אך הדומיננטית חסרה בכל פינה. אליאור יהודה, אחיו בעל הצרכים המיוחדים, מחפש את ידו המרגיעה, את קולו המנחם, את המבט המבין. יוחאי, אחיו הצעיר, מנסה להבין את העולם שבו האח הגדול, המודל לחיקוי, כבר איננו. ההורים, לאה ויובל, נושאים את הכאב הבלתי נתפס של הורים שאיבדו את בנם הבכור, את עתידם, את חלומותיהם. הם זוכרים כל פרט, כל חיוך, כל מילה, כל נשיקה. הם שומעים את צחוקו המתגלגל של יוחאי, ורואים את צללית פניו של איתמר בהבעותיו. הם רואים את אליאור יהודה, ומדמיינים את איתמר יושב לידו, מגן עליו.

הסיפור של איתמר אברהם עיש אינו רק סיפור של אובדן, אלא סיפור של חיים מלאים, של אנושיות, של אהבה, של מסירות. הוא סיפור על ילד שגדל להיות נער, ונער שהתבגר מהר מדי. הוא סיפור על ערכים שהוטמעו בו מילדות – דרך ארץ, טוב לב, ענווה, אחריות. הוא סיפור על אהבת משפחה עמוקה, על קשרים שאינם ניתקים גם מעבר למוות. הוא סיפור על גבורה, לא גבורה של מילים גבוהות, אלא גבורה של מעשים. גבורה של בחור צעיר, בן תשע-עשרה בלבד, שעמד מול כוח אדיר של רוע, ובחר להגן, להילחם, למסור את חייו למען אחרים. הוא לא חשב על עצמו, אלא על חבריו, על בסיסו, על מדינתו. במוות הטרגי שלו, הוא השאיר אחריו מורשת של אומץ לב, של נתינה, של אהבת אדם ומולדת. שמו, איתמר אברהם עיש, ייחקק לעד בזיכרון הלאומי, כחלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של עם ישראל. הוא היה אחד מגיבורי העל האמיתיים, לא רק על קירות חדרו, אלא במציאות, בחיים עצמם. הוא היה לוחם שקט, גיבור ענו, שהגן על ערכיו עד נשימתו האחרונה. וכמו גיבורי העל שאהב, שרוחם ממשיכה לחיות בסיפורים ובדמיון, גם רוחו של איתמר תמשיך לחיות בליבנו, להאיר את דרכנו, ולהזכיר לנו את מחיר החירות, את חשיבות האחדות, ואת הכוח העצום שיש באדם שבחר לעמוד על שלו, גם מול תופת. זכרו יהיה חקוק לעד, מגדלור של אנושיות וגבורה, בהיסטוריה של עם ישראל המתחדש.