איתי סייף

בירוחם, עיירה הנטועה עמוק בלב המדבר, שם האוויר יבש וצלול והשמיים נפרשים כקטיפה כחולה מעל הרי אדום, נולד ביום ב' באדר א' תש"ס, השמיני בפברואר שנת אלפיים, ילד שקיבל את השם איתי. הוא היה בנם של חיה ואברהם, שרמי היה שמו בפי כל, אח בכור לאורי, ובהמשך גם לשחר ונטע. הבית שבו גדל היה קן חם, רווי בצחוק, שיחות רכות, וערכים שהונחלו בשקט ובטבעיות, כמו המים המחלחלים לאיטם באדמת המדבר, מזינים שורשים עמוקים. איתי היה ילד ביישן, שקט, אך נוכחותו מילאה את החלל בחן שקט, כזה שאינו דורש תשומת לב אך מושך אליו בעדינות. חיוכו היה מאיר, כקרן שמש ראשונה בבוקר מדברי, והוא ידע תמיד להבחין ברגישות בזולת, לראות את מה שנסתר מעיני אחרים, ולהושיט יד עוד לפני שהתבקש.

את שנותיו הראשונות בילה בין הסמטאות השקטות של ירוחם, בריחות החול והפריחה העדינה של עצי השיטה. הוא למד בבית הספר היסודי "קול יעקב", שם שיעורי התורה והחשבון התערבבו עם צפצוף הציפורים בחצר וקריאות הילדים בהפסקה. איתי לא היה מהילדים שקופצים וצווחים, אלא כזה שצופה, לומד, מפנים. הוא אהב את תחושת הביטחון שבשגרה, את הידיעה שכל יום נושא עמו הזדמנות חדשה ללמוד ולגלות. לאחר מכן, המשיך את לימודיו בישיבה התיכונית "אמי"ת - בלבב שלם", מוסד שנושם תורה ודרך ארץ, ושם מצא את מקומו. השקט העוצמתי שאפיין אותו התבטא גם שם – הוא לא היה מרבה במילים, אך כשאמר דבר, היה זה דבר טעם ומשמעות. תמיד היה מוכן להקשיב, להכיל, ותלמידי הכיתה והרבנים כאחד ראו בו עוגן של יציבות ורצינות.

מעבר לספסל הלימודים, התפתחו תחומי עניין שונים שחשפו את כישרונותיו ואת עומק אישיותו. איתי השתתף בחוגי סיירות, שם התוודע לנופים הקסומים של הנגב, למגע האבק על העור ולריח הצמחים המדבריים אחרי גשם. הוא למד לנווט, להקים מחנה, לשתף פעולה עם חבריו תחת שמיים זרועי כוכבים, ושם, הרחק מההמולה, מצא שלווה וחיבור עמוק לארץ. במקביל, היה פעיל בתנועת הנוער "בני עקיבא". בתחילה כחניך, נהנה מהפעילויות המשותפות, משירי השבת, מהטיולים המאתגרים שהוציאו אותו ואת חבריו למסעות ברחבי הארץ, ומכל ההווי החברתי העשיר שעיצב את עולמו. כעבור כמה שנים, הפך למדריך בעצמו, וזה היה תפקיד שלקח על עצמו במלוא הרצינות והמסירות. הוא לא ויתר על אף חניך, דאג לכל אחד ואחד מהם כאילו היו אחיו הקטנים. כשהבחין בקושי אישי אצל מישהו, היה מוצא את הדרך לגשת אליו בשקט, להציע עזרה, לתמוך, תמיד עם אותו חיוך כובש שהשרה ביטחון ורוגע. זכורה במיוחד פעם אחת בה חניך צעיר התקשה להשתלב בקבוצה, תמיד עמד בצד, ראשו שפוף. איתי שם לב לכך, ובמקום לנזוף או ללחוץ, ניגש אליו בהפסקה, התיישב לידו על הספסל ושאל בעדינות מה מעיק עליו. הוא לא הציע פתרונות קסם, אלא הקשיב, נתן תחושה של הכלה, ובהמשך דאג לשלב אותו בפעילויות קטנות, בזוגות, כדי שירגיש בנוח. הוא ידע שכל חניך הוא עולם ומלואו, ושלכל אחד מגיעה ההזדמנות לפרוח.

אך היה עוד תחום בו בלט איתי באופן יוצא דופן – עבודת כפיים ורובוטיקה. הוא היה מוכשר במיוחד, ידע לבנות ולתקן כל דבר, וידיו היו זריזות ומדויקות. במשך שנים היה חבר פעיל בקבוצות הרובוטיקה השונות של ירוחם, שם מצא פורקן ליצירתיות הטכנית שלו. הריחות של הלחמה, של פלסטיק חם, של שמן מכונות – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מעולמו. הוא בילה שעות ארוכות בסדנה, מרכיב גלגלי שיניים זעירים, מתכנת שבבים, מתקן תקלות מורכבות. במשך שנתיים אף שימש כקפטן הקבוצה, תפקיד שלקח על עצמו במסירות אין קץ. רחל, אחת המדריכות, זכרה היטב את "סוף", כינויו האהוב. היא תיארה אותו כקפטן נערץ, כזה שבתקופות השיא של העונה, כשהתחרויות התקרבו, היה נמצא בסדנה כמעט עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, חוזר הביתה רק לישון אחת לכמה ימים. הוא הוביל את הקבוצה בנחישות, אך תמיד ברגישות אין קץ, בשקט האופייני לו, בנועם ובחיוך. בזכותו, הקבוצה הגיעה להישגים מרשימים בתחרויות בארץ ובחו"ל. רחל סיפרה על תקרית אחת במיוחד, בה ליוו קבוצה מכסייפה, שעדיין היו לה בעיות טכניות לקראת התחרות. "בלי לחשוב פעמיים ולמרות שהם כבר הפכו למתחרים שלנו, סוף ניגש לעזור להם להעמיד את הרובוט ולהביא אותו למצב אופטימלי תוך כדי תחרות, כי ברור שזה מה שצריך לעשות". המילים האלה, "כי ברור שזה מה שצריך לעשות", תפסו את מהותו של איתי – אדם שמעשיו דיברו יותר מכל מילים, שפעל מתוך עקרונות עמוקים של עזרה הדדית ויושר פנימי, גם כאשר זה בא על חשבון יתרון תחרותי. הוא פשוט ראה צורך, והיה שם למלא אותו, בלי התלבטות.

לקראת גיוסו לצה"ל, בחר איתי ללמוד במכינה הקדם-צבאית "קשת יהודה" שברמת הגולן. המעבר מירוחם השקטה לנופים הפראיים של הגולן היה מרתק. הוא השתלב היטב במכינה, שקד על לימודיו, והעמיק את הבנתו בענייני עם וארץ. הוא נטל על עצמו מספר תפקידי מפתח, במהלכם באו לידי ביטוי יכולות המנהיגות השקטות והיסודיות שלו. הוא רכש חברים חדשים, שותפים לדרך ולערכים, ונהנה מהנופים הקסומים של הגולן, מהאווריר הצלול ומהשקט שאיפשר חשיבה והתבוננות פנימית. אוהביו תיארו אותו מתקופה זו כ"איתי התאפיין בשקט עוצמתי, דייקנות, יסודיות, רגישות, דוגמה אישית וצניעות רבה". הוא מעולם לא היה "איש של מילים" שמרבה לדבר סתם; הוא היה "אדם של מעשים", וכשכבר דיבר, היו אלה דברי טעם ומשמעות, שמשקלם היה רב. השקט שלו לא היה חולשה, אלא מקור כוח, שקולע, מחושב, ומלא בכוונת לב.

במרץ 2020, כשעולם שלם נכנס לסחרור של מגפה, התגייס איתי לצה"ל, לחטיבת "גבעתי". הרגע הזה, של המעבר מהחיים האזרחיים אל המדים והטירונות, היה רגע מכונן. הוא ניגש בהקשבה ובנחישות לכל משימה, ותוך זמן קצר בלט כחייל מצטיין. במהלך הטרום טירונות, ניגש ועבר בהצלחה את הגיבוש לגדס"ר, גדוד הסיור הנחשב. רבים היו רואים בכך יעד נכסף, פסגה צבאית. אך איתי, בבגרותו ובשיקול דעתו הייחודיים, בחר לוותר על ההזדמנות. הוא ראה את האתגר האמיתי בגדודים הרגילים, שם, כך האמין, טמונה רוחה האמיתית של החטיבה, ושם יוכל להשפיע בצורה העמוקה ביותר על הליבה של צה"ל. הוא שובץ לשירות כלוחם בגדוד "צבר", גדוד שהפך לביתו השני. במסלול הלוחם, המשיך להיות חייל מצטיין ומוערך מאוד, חדור מוטיבציה ונחישות להצליח בכל משימותיו, בין אם במסעות מפרכים תחת שמש קופחת, ובין אם בתרגילי ירי מדויקים. המפקדים שלו ראו בו פוטנציאל פיקודי עצום, וכך, בהקצאה ישירה, יצא לקורס מ"כים (מפקדי כיתה). שם, הוכיח את יכולותיו כמנהיג שקט אך סמכותי, כזה שיודע להוביל, לחנך ולדאוג לחייליו. הוא פיקד על כיתת טירונים, והיה עבורם דמות אב – סבלני, מבין, אך גם תובעני כשנדרש.

מסלול הפיקוד של איתי נמשך, ובהקצאה ישירה נוספת, יצא לקורס קצינים. בסיומו, היה למפקד מחלקה מצטיין. הוא קיבל לידיו מחלקת טירונים מישיבות הסדר, "בינישים", חיילים צעירים שבאו עם מטען תרבותי ורוחני ייחודי. איתי, בגישתו הרגישה והמכילה, ידע להתחבר אליהם עמוקות. פקודיו, שהרגישו את דאגתו האינסופית, את הלב הענק שלו, ואת הביטחון שהשרה עליהם, כינו אותו בחיבה "אבא". הכינוי הזה לא היה סתם מילת חיבה, אלא עדות עמוקה לאמון, לכבוד, ולקשר המיוחד שנרקם ביניהם. אחד מחייליו, שבהמשך היה למ"כ במחלקתו, סיפר עליו בגעגוע עז: "מה אפשר לומר על סייף. הראשון שקיבל אותי בבקו"ם, הראשון שלימד אותי להעיף הקשב, הראשון שלימד אותי להחזיק נשק ולירות, הראשון שדיבר איתי על לצאת לפיקוד והראשון ששכנע אותי לעשות את זה". הוא תיאר את המסע המשותף שלהם: "יחד בנינו מחלקה מאפס, יחד כאבנו וצחקנו, יחד סבלנו ונהנינו, יחד הזענו ויחד קפאנו מקור". איתי היה עבורם לא רק מפקד, אלא חבר, מדריך, ואבא. הוא היה יושב איתם בישיבות סגל עד השעות הקטנות של הלילה, בלי לוותר, "כי אין סיכוי ללכת לישון בלי לטפל בבעיה הכי קטנה של כל חייל, בלי פשרות, עם אהבה אינסופית לחיילים, עם לב ענק וחיוך כובש". הוא דאג לפרטים הקטנים ביותר, למצב הנפשי של כל חייל, לידיעה שכל אחד מהם חשוב ומוערך. הוא הקפיד על משמעת ועל מקצועיות, אך תמיד עטף את זה בחום אנושי שנדיר למצוא. הוא הוביל את מחלקתו להישגים גדודיים וחטיבתיים משמעותיים, כשהוא מקפיד להיות תמיד בראש הכוח, דוגמה אישית חיה של מסירות ונחישות.

לאחר שנה וחצי שבהן פיקד איתי על מחלקתו במסירות שאין שנייה לה, תקופה ארוכה ויוצאת דופן בהקשר הצבאי, נפרדו דרכיהם בחול המועד סוכות תשפ"ד. חייליו חזרו לישיבה, כשהם מצוידים בערכים, בידע ובחוסן שאיתי העניק להם, והוא עצמו עמד בפני תפקיד חדש ומאתגר – סמ"פ, סגן מפקד פלוגה. הוא כבר החל להתכונן לפרק הבא בחייו הצבאיים, ללמוד את מורכבות התפקיד החדש, ובוודאי שחשב על הדרכים שבהן יוכל להשפיע גם שם. ימי החג היו ימים של שלווה יחסית, של מפגשים משפחתיים, של תכנונים לעתיד.

אך השלווה הזו התנפצה באחת. ארבעה ימים לאחר מכן, בשבת שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פרץ ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע רצחנית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות שנורו מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה אכזרית על יישובי עוטף עזה, על עיירות כמו שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים מזעזעים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים בגופם על הבית. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

איתי, שרק ימים ספורים קודם לכן נפרד מחייליו והתכונן לתפקיד חדש, הוקפץ באופן מיידי. הוא לא היסס לרגע. הודעות הוואטסאפ זרמו בטלפון, קריאות מצוקה, עדכונים קצרים ומטרידים. הוא ידע שכל שנייה קריטית. בבוקר השבת הנוראה ההיא, הוא מצא את עצמו מוביל את חייליו, שגויסו אף הם בבהלה, ללחימה עקשנית באזור כפר עזה. הקרב היה כאוטי, אלים, וחסר תקדים. בנחישות ובתעוזה רבה, נלחמו איתי וחייליו בעשרות המחבלים שפקדו את האזור, וסייעו לתושבי המקום הלכודים בבתיהם, תחת אש. הוא פעל בקור רוח מעורר השתאות, תוך כדי שהוא מחלץ פצועים, מטהר בתים, ומכוון את חייליו. אחד מסיפורי הגבורה הרבים שליוו אותו מיום זה היה חילוץ של משפחה – זוג הורים ותינוק שגם שמו היה איתי, לאחר שעות ארוכות ששהו בממ"ד ביתם, מבועתים מהקולות והצעקות שבחוץ. יושבי הבית סיפרו לאחר מכן על האנושיות שהפגין איתי במפגש עמם, הרגישות והנחישות בה פעל. הוא דיבר אליהם בשקט, הבטיח להם שיצאו בבטחה, והחזיק את התינוק הקטן בזרועותיו בדרך למקום מבטחים, כשהוא עצמו מגן עליהם בגופו. איתי וצוותו, ביומיים שבהם נלחמו במקום, הצליחו לחלץ קרוב למאה מתושבי כפר עזה, להביא אותם למקום מבטחים, ולהציל חיים רבים. הריחות של עשן שרוף, קולות הירי הבלתי פוסקים, והמראות הקשים – כל אלה נצרבו בזיכרונו, אך לא שברו את רוחו. הוא ידע, כמו תמיד, ש"זה מה שצריך לעשות".

בתחילת המלחמה, תקף חיל האוויר בעוצמה ברצועת עזה, וכעבור ימים מספר, החל התמרון הקרקעי הנרחב לתוך הרצועה. איתי, בצעד יוצא דופן, קיבל לידיו בחזרה את חיילי מחלקתו המקורית, אלה שכינו אותו "אבא", אשר גויסו מחדש למילואים. זה היה איחוד מרגש, וסימן את הקשר העמוק והייחודי שנרקם ביניהם. הוא נלחם לצד פקודיו במעמקי עזה, בעוז ובגבורה, כשהם מגיעים להישגים מבצעיים משמעותיים. הם טיהרו בתים, איתרו מנהרות, והשמידו תשתיות טרור. איתי, שהיה מוכשר כל כך במנהיגות, הצליח לשמור על רוח לחימה גבוהה במחלקתו, גם תחת התנאים הקשים והמסוכנים של לחימה בשטח אויב. בסך הכל, פיקד על חייליו במשך קרוב לשנתיים רצופות, תקופה חסרת תקדים המעידה על הקשר העמוק והאמון המוחלט ששרר בינו לבינם.

תיעוד שלו מזמן הלחימה במרחב זייתון שבעזה, אשר צולם על ידי מתעדות מבצעיות, משקף את רוחו הבלתי מתפשרת. בסרטון, נראה איתי, פניו מאובקות אך מבטו חד, שולח מסר של אמונה בצדקת הדרך: "בשבועות האחרונים גדוד צבר פועל במרחב הרצועה בגדוד זייתון. משמידים יעדים ותשתיות רבות של ארגון הטרור חמאס. מצאנו אמל"ח רב. משמידים מנהרות ופירים. צה"ל ינצח! אנחנו פה עד שנסיים את המשימה שלנו. עד שנמצא את אחרון הפירים והמנהרות ועד הניצחון! שבת שלום לכל עם ישראל. אוהבים אתכם". קולו היה רגוע, מלא בטחון, מילים פשוטות וברורות שיצאו מלב שלם, מעבירות מסר של נחישות עמוקה. בתמונות נוספות שצולמו על ידי מתעד צבאי, נראה איתי תמיד בראש הכוח. לא מאחור, לא מהצד, אלא מוביל. צועד קדימה, עיניו סורקות את השטח, נשקו דרוך, ונוסך ביטחון בחייליו, שידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו. הוא היה העוגן שלהם, המצפן, זה שמוביל אותם בנאמנות ובמקצועיות אל עבר המטרה.

הקרב בזייתון שבעזה היה קשה ואינטנסיבי. ביום י"ח באדר א' תשפ"ד, העשרים ושבעה בפברואר 2024, הוביל איתי את מחלקתו עמוק בלחימה בשכונה הצפופה. במהלך התקרית, הופעל על הכוח מטען חבלה בבית ממולכד. הפיצוץ היה עז, קטלני. איתי, יחד עם מפקד הפלוגה שלו, רב-סרן יפתח שחר ז"ל, נהרגו במקום. שבעה חיילים נוספים נפצעו ופונו לקבלת טיפול רפואי בבית החולים. סגן איתי סייף נפל בקרב, בן עשרים וארבע במותו, כשהוא מוביל את חייליו, מגן עליהם בגופו, נאמן למשימתו עד הרגע האחרון.

הבשורה המרה הכתה בירוחם כמו רעם ביום בהיר. איתי הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בירוחם, מוקף באלפי בני אדם שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, אח ושתי אחיות, קהילה שלמה כואבת. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סרן, הכרה נוספת בגודל מנהיגותו ותרומתו. במהלך הלווייתו, שר אביו, רמי, את השיר "שבורי לב", מילותיו העצובות של השיר התמזגו עם בכיו הקרוע, מבטאות את השבר העצום. אימו, חיה, הספידה אותו במילים קורעות לב, שחשפו את עומק הקשר ואת הכאב הבלתי נתפס: "ילד אהוב של אימא, אהבה של אימא. אחרי עשרים וארבע שנים ושבעה עשר ימים אני מחזירה את הפיקדון לקדוש ברוך הוא. הכול היה יותר מדי טוב, יותר מדי מושלם. מהלידה הטבעית והקלה ועד הילד המושלם שהיית. תמיד נוח לבריות, שקט ורגוע. ילד טוב שלא דורש כלום, אתה לא תבעת דבר. הכול הלך לך בקלות - הלימודים, החברים, תמיד מצטיין בהכול, בהדרכה, ברובוטיקה. תמיד הבנתי שאצטרך לשלם על זה מתישהו והקדוש ברוך הוא ירצה אותך בחזרה ילד מושלם שלי". קולה נשבר כשהמשיכה, "היית ילד שפיו וליבו שווים, שיודע להתרגש מדברים מיוחדים. ילד של אימא, יד ימיני בהכול. תמיד אמרנו שאתה מהדורה משוכללת של אבא ושלי, עלית עלינו בהכול... איזה מפקד היית לחייליך, אבא שלהם בכל דבר. אמרת לי ששברתם שיאים בצה"ל - המ"מ (מפקד מחלקה) שנמצא עם חייליו הכי הרבה זמן. אמרת לי לפני כמה ימים שעכשיו זאת הכניסה שלהם ולאחר מכן הם חוזרים לישיבה. אני יודעת שאם מישהו מהם היה נופל ולא אתה - לא היה לך מנוח מהצער וכובד האחריות. הם היו גם חבריך, לפעמים היית צריך גם לכעוס אבל כמה קשה היה לך לכעוס. היית המפקד השקט, המסור והאחראי. מה לא עשיתי, כל ה'תהילים' שאמרתי, כל התפילות. אני פשוט ידעתי. הבן האהוב שלי, בן יקר של אימא. ידעתי שבבוא הרגע אני לא אהיה האימא שישמעו את ההספד שלה ויתחזקו, אני רק אימא שבורה לרסיסים, שחייה כמו שהיא הכירה אותם עד עכשיו נגמרו... איזה ילד מוכשר איבדנו. מדינת ישראל איבדה את המפקד הכי טוב וערכי שלה. אני רוצה אותך, רוצה לחבק אותך, רוצה לנשום אותך".

אורי, אחיו הבכור של איתי, גם הוא קצין בצה"ל, ספד לו בכאב עמוק אך גם בהבטחה: "שמרת על מבצעיות מהרגע הראשון ונתת דוגמה אישית לחיילים שהיו עבורך כמו הילדים שלך. אתה תמשיך ותלווה אותנו בכל נשימה, בכל צעד בחיים. ברגעים הקשים וכן גם בשמחים שעוד יבואו עלינו בעז"ה. בתור קצין בצה"ל אני עומד כאן היום ברגע הכי קשה בחיים ומבטיח לך שאנחנו נמשיך מאיפה שהפסקת ונשלים את המשימה שאתה וכל שאר הגיבורים שנפלו התחלתם. אני אוהב אותך אחי הגיבור אני מצדיע לך ומבטיח לך להשלים את המשימה". במלאת שלושים לנפילתו, כתבו שחר ונטע, אחיותיו, מילות פרידה כואבות, המבטאות את המאבק לקלוט את האבדה: "מתישהו נקלוט שלא תחזור, נקלוט שזה סופי. איתי, עבר עלינו חודש מטלטל, אנחנו אוספים פיסות חיים ומידע עליך, מתרגשים מכל תמונה, סרטון, הקלטה או ההודעה שכתבת. נושמים לתוכנו כל סיפור וזיכרון ומתבשמים מהאדם שהיית, מתגאים בך, בוכים, וצוחקים, בטח היית נהנה מהבדיחות השחורות שמתפלקות לנו. אף אחד לא הכין אותנו לרגע שנצטרך להיאחז בזיכרונות, בתמונות ובסיפורים. שנצטרך למצוא נחמות קטנות, שכבר לא יחזירו אותך אבל אולי יעזרו לנו לחיות עם עצמנו כאן קצת יותר בקלות. אנחנו לומדים לחיות חיים חדשים, חיים עם סיפור שלא ביקשנו לעצמנו והיינו מעדיפים אחרת ואם אפשר אז כאן ועכשיו, מיד. אבל מה נעשה שפתק החלפה שכחו לשים לנו בשקית. אז אנחנו לומדים את עצמנו. לאט לאט. דבר אחד אנחנו כן יודעים, שהיית עושה את זה שוב ושוב ושוב למרות הסוף הכואב. אנחנו יודעים שהאמנת במשימה, בשליחות שלכם, במלחמה הצודקת. אנחנו יודעים שלזה התכוננתם והתאמנתם. ושבאמת היית כל כך מוכן, מקצועי, מחושב ומוביל בחייך וגם במותך... הבנת שזו המלחמה שלך, שבשביל זה אתה כאן. ואם דיברנו על נחמות קטנות אז זו אחת מהן, אנחנו יודעים שעשית זאת בלב שלם, נלחמת עד הרגע האחרון בשביל כולנו בגבורה ותעוזה".

מורשתו של איתי אינה רק סיפור של גבורה צבאית, אלא סיפור חיים שלם של אדם שהיה כל כולו נתינה, צניעות, ומעשים. בני משפחתו וחבריו מקיימים מפגשי לימוד קבועים בביתם, לעילוי נשמתו, כאשר כל שיעור תורה, כל דיון, מהווה המשך לדרכו. חבר קרוב הקים גמ"ח (גמילות חסדים) של כלי עבודה, שקיבל את השם "הגמ"ח של איתי", כמחווה לאמונתו הגדולה בעזרה הדדית ובנתינה לאחר, ולאהבתו העצומה לעבודת כפיים. הגמ"ח הזה, שמאפשר לאנשים לשאול כלי עבודה במקום לקנות, הוא אנדרטה חיה לפילוסופיית חייו של איתי: לראות צורך, ולמלא אותו בפשטות וביעילות. ישנם עוד מיזמי הנצחה רבים, קטנים וגדולים, שצומחים מתוך האהבה והגעגועים אליו. אוהביו הוציאו מגנט ובו הכיתוב – "למה? כי צריך", משפט שמייצג ומסמל את האישיות המיוחדת והמרשימה של איתי. המשפט שנבחר מאפיין את איתי שהיה נכון לכל משימה, נקרא לדגל ויצא ללא היסוס, מתוך הבנה עמוקה של אחריות ושל ייעוד. יהי רצון שנדבק במידותיו הטובות של איתי ונזכור שמעשה שווה יותר מאלף מילים. סרטונים שערכו חבריו, ובהם קטעי וידאו ותמונות מתחנות חייו השונות, זמינים לצפייה ביוטיוב ובדף הפייסבוק שהוקם לזכרו, "סרן איתי סייף ז"ל – דברים לזכרו", ומשמרים את דמותו, את חיוכו, ואת דרכו עבור הדורות הבאים. איתי סייף היה ועודנו מגדלור של אנושיות, מקצועיות, ומסירות, וסיפורו הוא חלק בלתי נפרד מסיפורה של מלחמת התקומה, ושל עם ישראל כולו.