ישראל יודקין

בכפר חב"ד, על אדמת מישור החוף השפלה, בין שדות ירוקים שהשתנו עם עונות השנה וריח הפרדסים שהתערב באוויר, נולד ישראל יודקין ביום ה' בסיוון תשס"א, עשרים ושבעה במאי 2001, בנם השישי מתוך שמונה לטוביה הכהן וציפורה. הבית ברחוב הצר, בלב הכפר השקט, היה תמיד מלא חיים: קולות צחוק של ילדים, ריח תבשילים שנישא מהמטבח הגדול, רשרוש דפי ספרים שנלמדו בפינות שקטות, ובעיקר – תחושה עמוקה של שייכות וקהילה. ישראל גדל בתוך המארג הזה, סופג את ערכי המשפחה והכפר, את השמחה שבפשטות ואת העושר שביחד. הוא היה ילד סקרן, עם עיניים בוהקות ותזזיתיות שאספו כל פרט מסביבו, ועם חיוך מהיר שפעם לא השאיר אף אחד אדיש.

כבר בימיו הראשונים בכפר חב"ד, ניכר היה בו ניצוץ מיוחד. הוא לא היה הילד השקט שמתחבא בפינה, גם לא המנהיג הדומיננטי שצועק בקול. ישראל היה מעין עוגן שקט של שמחה, נוכחות חמה ויציבה, גם כשהיה רק בן כמה שנים. הוא אהב לרוץ יחף על הדשא בגינה האחורית, להרגיש את טיפות הטל הקרות בבוקר על אצבעותיו, ולצפות בפרפרים מרחפים מעל הפרחים הצבעוניים ששתלה אמו. בין אחיו – לוי, אלה, חיים, דב, יוסף, מנחם ושמואל – הוא מצא את מקומו הטבעי, לא פעם כמי שמגשר בין מריבות קטנות, או כזה שידע להפיח רוח חיים וצחוק ביום אפרורי. זכורה פעם אחת כשיוסף הקטן שבר בטעות כוס זכוכית יקרה, והחרדה מנזיפה ריחפה באוויר. ישראל, שהיה אז בן שמונה בערך, ניגש אל יוסף הבוכה, חיבק אותו, ואז, בחיוך שובב, לחש לו: "בטח אמא תגיד שעכשיו יש לנו סיבה לקנות כוסות חדשות, יותר יפות." הציפורה, אמו, שמעה את המשפט ופרצה בצחוק, והמתח נמס. זו הייתה דרכו של ישראל: למצוא את נקודת האור, את הומור המצב, גם ברגעים של קושי או כעס.

בית הספר בכפר היה עולם קטן של חברים ולימודים. ישראל ישב בכיתה, קשוב למורים, סופג את השיעורים בתלמוד ובחשבון, אך תמיד עם עין אחת פקוחה לחלון, אל מגרש הכדורגל שמחוץ לכותלי בית הספר. הכדורגל, עבורו, לא היה רק משחק – הוא היה שפה, דרך לבטא אנרגיה, חברות, ואת רוח התחרותיות הבריאה שפעמה בו. בכל הפסקה, ובמיוחד אחרי שעות הלימודים, מיהר ישראל אל המגרש השכונתי, שבו עפר אדמדם התערבב באבנים קטנות, ורשתות השערים היו קרועות בחלקן. הוא שיחק שם שעות ארוכות, עם חבריו מהכפר ומהשכונה, רץ בלי הפסקה, מרגיש את האדרנלין זורם בעורקיו. רגליו הקטנות, ואחר כך הארוכות יותר, למדו לבעוט בכדור בדיוק מפתיע, למסור מסירות חכמות ולכדרר בין שחקנים בקלילות. הוא לא היה כוכב יחידני, אלא שחקן קבוצתי מובהק, כזה שרואה את כל המגרש, שיודע מתי למסור ומתי לנסות להבקיע. "תפסתי את הכדור, רצתי עד הסוף, ומסרתי לשמואל. הוא הבקיע. זה היה גול אדיר!" סיפר פעם לאביו, טוביה, כשחזר הביתה, כולו מאובק ומיוזע, ועיניו בורקות מאושר. טוביה, שראה את השמחה הזו בעיני בנו, ידע שישראל מצא דרך משלו לפרוק אנרגיה ולבנות חברויות אמת.

אהבתו של ישראל לכדורגל לא הסתכמה רק במשחק פעיל. הוא היה אוהד שרוף של מכבי תל אביב, והצבעים הצהובים-כחולים היו חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא עקב באדיקות אחרי משחקים, ידע את שמות השחקנים, את הסטטיסטיקות, ואת סיפורי העבר של הקבוצה. בימי שבת בצהריים, היה מתיישב בסלון, צמוד למסך הטלוויזיה, עם אחיו וחבריו, וקולות העידוד והאכזבה מילאו את החלל. "נו, קדימה, יאללה מכבי!" היה קורא בהתלהבות, כאילו קולו יכול לחדור אל תוך המגרש ולדרבן את השחקנים. גם בפינג פונג ובמשחקי הפיפא הממוחשבים, התגלתה רוחו התחרותית והשובבה. הוא היה יושב מול המסך שעות ארוכות עם חבריו, אצבעותיו מרקדות על השלט, והיה דואג לציין תמיד, בחיוך מנצח, שהוא "בלתי מנוצח". זה לא היה מתוך יהירות, אלא מתוך שמחת חיים טהורה, רצון להקניט קצת ולצחוק, ולהוסיח עוד קצת פלפל לחיים. גם כשהפסיד, דבר שקרה לעיתים רחוקות, ידע לקבל זאת בחיוך ספורטיבי, ותמיד דרש משחק חוזר.

עם סיום לימודיו בכפר, עבר ישראל לישיבת חב"ד ברחובות. המעבר מהסביבה המוכרת של הכפר אל עיר זרה יותר, אל מסגרת לימודית אינטנסיבית יותר, היה אתגר שקיבל בשמחה. בישיבה, העמיק את לימודיו, וגילה צדדים נוספים באישיותו. שילוב בין אהבתו לספורט ובין העולם הרוחני של לימוד תורה היה טבעי עבורו. הוא לא ראה בניגוד, אלא בהשלמה. הוא היה יכול לבלות שעות ארוכות בלימוד גמרא מעמיק, לדון עם חבריו על סוגיות מורכבות, ומיד אחר כך לצאת לחצר הישיבה ולשחק כדורגל נלהב. הוא היה תלמיד חרוץ, אך לא כזה ששוקע בספרים בלבד. הוא היה אדם של אנשים, של קשרים, והישיבה סיפקה לו עוד חברים, עוד שותפים לדרך. שם גם התחזקה בו התחושה העמוקה של צדק ואמת. הוא לא יכול היה לסבול עוול, קטן כגדול, והיה הראשון להתערב כשחש שמישהו נפגע או שדברים לא נעשים כשורה. "זה פשוט לא הוגן," היה אומר לעיתים קרובות, בקול שקט אך נחוש, כשהיה עד למצב של חוסר צדק. לא פעם, חבריו פנו אליו כדי שיעזור להם ליישב ויכוחים, כי ידעו שישראל תמיד יחפש את הדרך הנכונה והצודקת ביותר.

השנים בישיבה חלפו במהירות, וישראל הגיע לצומת דרכים משמעותי בחייו: הגיוס לצה"ל. עבורו, זו לא הייתה רק חובה אזרחית, אלא זכות גדולה, הגשמת ייעוד. הוא ראה בשירות הצבאי דרך להגן על העם והארץ, להמשיך את המסורת של עשייה ונתינה. באוגוסט 2020, בגיל 19, התגייס ישראל לגדוד החרדי "נצח יהודה" בחטיבת כפיר. זו הייתה בחירה מודעת, שאיפשרה לו לשלב את אורח חייו הדתי עם השירות הצבאי התובעני. המעבר מהישיבה אל עולם המדים, אל המשמעת הנוקשה והאימונים הפיזיים המפרכים, היה שינוי דרמטי. הבוקר בישיבה התחיל בתפילה ולימוד, ואילו בצה"ל הוא החל בריצת בוקר מפרכת עם ווסט וקסדה, ומיד לאחריה מסע אלונקות או אימון קליעה. אך ישראל, עם נחישותו השקטה ושמחת החיים שאפיינה אותו, אימץ את האתגרים החדשים. הוא למד במהירות, הפנים את החומר, ובלט בכישוריו הפיזיים והמנהיגותיים. הוא לא התלונן, גם כשקשה, אלא דחף את עצמו קדימה, ותמיד מצא את הדרך לעזור לחבריו. המשפט "מי שקשה לו שיתפוס את החבר שלו ומי שקל לו שיתפוס שתי חברים שלו" לא היה רק סיסמה בשבילו, אלא דרך חיים. הוא יישם אותה יום יום בשטח, תומך, מעודד, מושיט יד.

המסלול הצבאי של ישראל היה מהיר ומטאורי. הוא התקדם דרך דרגות הפיקוד השונות, מפקד כיתה, סמל מחלקה, סגן מפקד פלוגה, בכל תפקיד הטביע את חותמו הייחודי. הוא היה מודל להערצה עבור חייליו, לא רק בגלל יכולותיו המקצועיות, אלא בעיקר בגלל אישיותו המיוחדת. הוא ידע לשלב בצורה מושלמת בין דרישות פיקודיות קשוחות לבין רוח שמחה ועליזה. בשטח, בזמן אימון או פעילות מבצעית, הוא היה מפקד בלתי מתפשר. "אין קיצורי דרך," היה אומר לחייליו כשהיה מזהה רפיון, "האומר ואינו עושה, כזורע ואינו קוצר." הוא דרש מהם מצוינות, עבודה קשה, והתמדה, ודחף אותם להגיע ליעדים שנראו לעיתים בלתי אפשריים. אך ברגע שהאימון הסתיים, או שהגיעה הפוגה בפעילות, אותו מפקד קשוח הפך לאדם עם חוש הומור מטורף, שתמיד דאג למצב רוח מרומם ושמח בקרב חייליו. הוא היה מספר בדיחות, מארגן משחקי פינג פונג מאולתרים, ואפילו דואג לפנק אותם באוכל טוב ובכל מה שאפשר, גם בתנאי שטח קשים. הוא התייחס אל חייליו כמו אל בני משפחה, אהב אותם אהבה גדולה ואמיתית, כמו אבא. הוא נתן עצות בזמן הנכון, הקשיב לבעיותיהם, ותמך בהם בכל צרכיהם, הרבה מעבר לנדרש מתפקידו. חייל שחווה קשיים בבית, או התלבטויות אישיות, ידע שישראל הוא הכתובת. הוא היה יושב איתם, מקשיב בסבלנות, ומנסה למצוא פתרונות, לא רק כמפקד, אלא כחבר אמיתי. "אתה יכול לרוץ מהר עד מחר, הכיוון הוא זה שקובע," היה אומר להם לא פעם, כשהיה מנסה להכווין אותם בחיים, לא רק בצבא. הוא לימד אותם שההתקדמות אינה רק בצעדים מהירים, אלא בצעדים נכונים, עם מטרה ברורה מול העיניים.

תפקידו כסגן מפקד פלוגה היה עבורו שיא של אחריות ואתגר. הוא היה אחראי על עשרות לוחמים צעירים, על הכשרתם, על מוכנותם למלחמה, ועל ביטחונם. הוא ראה בכל חייל פוטנציאל עצום, ודחף כל אחד מהם לממש את יכולותיו. הוא האמין בכוחה של הקבוצה, של הלכידות. "תרוץ לבד תגיע מהר נרוץ ביחד נגיע רחוק," הייתה אחת מהאמרות השגורות בפיו, והיא סיכמה את תפיסת עולמו הפיקודית: יחיד יכול להצטיין, אך רק קבוצה מגובשת ומאוחדת יכולה להשיג את המטרות הגדולות באמת. הוא דאג לתרגול אינטנסיבי, לשיפור תמידי, לא עצר לרגע. הוא לא הסכים להתפשר על פחות ממצוינות, כי ידע שבשדה הקרב, כל פרט קטן יכול להיות ההבדל בין חיים למוות. תחת פיקודו, הפלוגה הפכה ליחידה מלוכדת, מקצועית ובעלת מורל גבוה. הוא עצמו היה נוכח בכל אימון, בכל מסע, בכל משימה, מוביל בדוגמה אישית, רץ בראש הכוח, סוחב את הציוד הכבד ביותר, מראה לחייליו שאין משימה שהוא דורש מהם ולא מוכן לעשות בעצמו.

החיים בכפר חב"ד, למרות היותו איש צבא במשרה מלאה, נשארו עוגן עבור ישראל. הוא היה מגיע הביתה בכל הזדמנות, מתנתק מהמדים ומהלחץ, ומתחבר מחדש לשורשיו. בבית, הוא היה שוב הבן, האח, החבר. הוא אהב את השקט של הכפר, את האפשרות לשבת עם אביו ולשוחח על ענייני היום, או לשחק שוב כדורגל עם אחיו הצעירים במגרש הישן. אמו ציפורה הייתה דואגת להאכיל אותו בארוחות ביתיות מזינות, והוא היה מתמוגג מכל ביס. "אין כמו האוכל של אמא," היה אומר בחיוך רחב, משחרר אנחת רווחה כאילו כל משקעי השבוע הצבאי התמוססו לרגע. הוא היה מקור גאווה למשפחתו, שהעריכה את מסירותו ואת דרכו הייחודית. חבריו מהכפר ומהישיבה ראו בו דמות מופת, מישהו שהצליח לשלב עולמות שונים, ולהיות נאמן לכל הערכים שהאמין בהם. הוא היה מגיע לבית הכנסת בשבת, מתפלל, משוחח עם אנשי הקהילה, ומשתדל לשמור על הקשרים החברתיים. הענווה והשקט שאפיינו אותו מילדות נשארו עמו גם כקצין בצה"ל. הוא לא התהדר בדרגותיו או בתפקידו, אלא נשא אותם בכובד ראש ובצניעות מופתית.

ואז הגיע השבעה באוקטובר. בוקר שבת שמחת תורה, שבו השתנו פני המדינה. הידיעות על הטבח הנורא ביישובי העוטף, על הפלישה האכזרית, זעזעו את ישראל עמוק בנפשו. הוא, שראה בשירותו זכות להגן על העם והארץ, חש תחושה עזה של דחיפות ואחריות. תוך שעות ספורות, הפלוגה שלו, כמו יחידות רבות אחרות, הוקפצה למצב חירום. הטלפון רטט בידו עם ההודעה המצמררת. הוא לא היסס לרגע. ארז את הציוד במהירות, נפרד לשלום מהוריו ואחיו בחיבוק חזק, עם הבטחה לחזור, כשהמתח והדאגה ריחפו באוויר הכפר שהפך לפתע שקט ומתוח. ההודעות האחרונות בווטסאפ היו קצרות, ענייניות, אך טעונות רגש. "אנחנו נכנסים. תשמרו על עצמכם. אוהב אתכם," כתב למשפחה, ומיד לאחר מכן לחבריו, עם איזה הומור קטן כדי להפיג את המתח: "אני חוזר ואנחנו משחקים פיפא, אני עדיין בלתי מנוצח." זו הייתה דרכו, להישאר הוא עצמו גם ברגעי הקושי הגדולים ביותר, להפיח תקווה ושמחה גם כשהמציאות סביב הייתה אפלה.

הפלוגה של ישראל נכנסה לרצועת עזה כחלק מהכוחות המתמרנים, במטרה לטהר את השטח ממחבלים ולהשיב את הביטחון. הם פעלו בצפון הרצועה, באזור בית חאנון, אזור שהיה ידוע כקן צרעות של תשתיות טרור. הקרבות היו קשים, פנים אל פנים, לעיתים בתוך סמטאות צרות ובניינים ממולכדים. ישראל הוביל את חייליו באומץ, בנחישות, ובקור רוח. הוא היה תמיד בחוד החנית, מנווט את הכוח, מקבל החלטות הרות גורל תחת אש, ומוודא שכל אחד מחייליו מוגן ומבצע את משימתו. הריח המר של אבק שריפה, צרורות היריות המנוקדים, צעקות הפקודות – כל אלה היו המציאות היומיומית. הוא לא נתן לפחד להשתלט עליו, אלא תרגם אותו לאקשן, להגנה על חייליו. הוא דיבר איתם בקשר בקול רגוע, משרה ביטחון גם כשהמצב היה מסוכן. "תמשיכו קדימה, עיניים פקוחות. אנחנו מגיעים," היה קולו נשמע, ברור וצלול, במכשיר הקשר.

ביום י"ד באייר תשפ"ד, עשרים ושניים במאי 2024, כמה ימים לפני יום הולדתו ה-23, התנהל קרב עז בשכונת בית חאנון. הפלוגה של ישראל התקדמה במבנה מסודר, מטהרת בית אחר בית, כשהם מודעים לסכנות האורבות בכל פינה. ישראל היה בראש הכוח, מוביל את חייליו בזהירות, סורק את השטח. הוא זיהה תנועה חשודה באחד הבניינים הנטושים, ומיד קרא לחייליו להיכנס לכוננות. הוא עצמו התמקם בעמדה כדי להעריך את המצב ולתת הוראות. באותו רגע, ירייה בודדת, מדויקת, של צלף ארור, פרצה את השקט של שדה הקרב. כדור אחד, קטלני, מצא את דרכו אל ישראל. הוא נפל. חייליו, שראו את מפקדם נופל, רצו אליו מיד, מנסים להעניק עזרה ראשונה, אך הפגיעה הייתה אנושה. סרן ישראל יודקין, בן 22 בנופלו, נהרג במקום. הוא נפל בקרב, כשהוא מגן בגופו על עמו ועל ארצו, כשהוא מוביל את חייליו בנחישות ובאומץ.

הבשורה המרה הגיעה לכפר חב"ד כמו רעם ביום בהיר. הקהילה כולה, המשפחה, החברים, המומים וכואבים. הבית שפעם רעש מצחוקו של ישראל, נדם באחת. הלבבות נשברו. הלווייתו של סרן ישראל יודקין ז"ל התקיימה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. מאות ליוו אותו בדרכו האחרונה – הוריו השבורים, אחיו ואחיותיו, חבריו מהכפר ומהישיבה, ובעיקר – חייליו, שאת חלקם גידל והכשיר, ושהיו עדים לגבורתו האחרונה. הם עמדו שם, במדים, עם מבט כבוי, נפרדים מהמפקד שהיה להם כאב, אח, וחבר. קולות ההספד נשאו עמם את סיפור חייו הקצרים, אך המלאים, של בחור צעיר, עם לב ענק, חיוך כובש, ונחישות בלתי מתפשרת. לאחר נפילתו, הועלה ישראל לדרגת סרן, כהוקרה על תרומתו, על מנהיגותו ועל הקרבתו.

ישראל השאיר אחריו חלל עצום, לא רק במשפחתו ובקרב חבריו, אלא גם בקרב מאות החיילים שאימן, שפיקד עליהם, ושנשאו אותו כמודל לחיקוי. מילותיו, "תרוץ לבד תגיע מהר נרוץ ביחד נגיע רחוק," מהדהדות עכשיו ביתר שאת, כמורשת של לכידות, של ערבות הדדית, ושל אמונה בכוחה של הקבוצה. הומור השופע, טוב הלב הייחודי, והיופי הפנימי שהקרין, יחסרו לכל מי שהכיר אותו. אך יחד עם הכאב העמוק, נשארת גם תחושה של גאווה. גאווה באיש שהיה, בדרך שבחר, בהקרבה שנתן למען המדינה. סיפורו של ישראל יודקין הוא סיפורה של מלחמת התקומה כולה – סיפור של צעירים עזי נפש, שבחרו לקום ולהגן על ביתם, על משפחתם, על עמם. הוא נפל, אך רוחו נותרה חיה, דרך המעשים שהשאיר, דרך החיים שנגע בהם, ודרך הערכים שהטמיע. ישראל יודקין, סרן בחטיבת כפיר, יזכר לעד כגיבור ישראל, ששילם בחייו למען קיומה ובטחונה של המדינה. זכרו יהיה נצור בלבבות לעד, כסמל לאומץ, לנתינה, ולשמחת חיים שאינה כבה גם מול האתגרים הגדולים ביותר. יהי זכרו ברוך.