ישראל סוקול

השמש של סוף נובמבר, עדינה אך ברורה, ליטפה את גבעות השומרון המוריקות כשהגיחה מעבר לאופק המזרחי, ושפכה אור ראשון על בתי הקראוון הראשונים שהלכו והתבססו ביישוב קרני שומרון. ביום כזה, בט"ז בכסלו תש"ס, לפני כמעט עשרים וחמש שנים, נולד ישראל סוקול, ילד רביעי למרינה ויהושע, אח קטן לאנה, דינה ויעקב, ולימים אח גדול ליהונתן. הבית שבו גדל היה קן חם, רוחש חיים ותוסס, ובו חמישה ילדים שספגו מוריהם את ערכי העמל והנתינה. מרינה, אמם, עבדה ימים כלילות, לא רק כדי להביא פרנסה, אלא כדי לוודא שכל אחד מילדיה יקבל את הטוב ביותר, את המעטפת שתאפשר לו לפרוח. לא מדובר היה רק בצרכים חומריים, אלא בהשקעה עמוקה בחינוך, בערכים, בהקניית תחושת שייכות ואחריות. ישראל ספג את הרוח הזו מהרגע הראשון, וזו הפכה לחלק בלתי נפרד ממי שהפך להיות – ילד אהוב, חייכן ומיוחד, שמוקד העשייה שלו היה תמיד נתינה.

כילד בקרני שומרון, ישראל היה חלק בלתי נפרד מהנוף. הוא לא היה מסוג הילדים שנסגרים בחדר עם ספרים או מסכים; הוא היה בחוץ, חוקר, מטפס, מתלכלך, נושם את האוויר הצלול של הגבעות. מגיל צעיר, ידיו הכירו את רכות האדמה הבוצית אחרי גשם ואת תחושת הגרגירים החמים בחום יולי, כשזרע קיץ נטמן בתלם. הוא לא רק "אהב" את החקלאות; הוא חי אותה. זכר היטב את הפעמים שקם עם השחר, עוד לפני שהשמש צבעה את פסגות השומרון בכתום עמוק, כדי לצאת עם אביו או שכנים לשדות הקיבוץ הסמוך. רעש המנוע העייף של הטרקטור הישן, האוויר הקר שצילף בפניו כשישב במושב הפתוח, ובעיקר – הריח העשיר, הארצי, של אדמה לחה המתערבב עם ריח דלק וזיעה. תחושת הסיפוק בסוף יום עבודה, כשהגוף כואב והשמש שוקעת, הייתה עבורו עמוקה יותר מכל ישיבה בכיתת לימוד. הוא ראה בזה לא רק עבודה, אלא שיחה עתיקה עם הארץ, דרך להבין אותה באמת, לא דרך ספרים אלא דרך השרירים והנשימה.

את שנות היסודי עשה בבית הספר "רימו"ן" המקומי, שם בלט לא רק בחכמתו אלא גם בחיוכו הענק וברוחב ליבו. הוא לא היה מהמתבלטים, אלה שצועקים את דעתם בכל פינה, אלא יותר מהסוג השקט, שקולט כל פרט, חושב לעומק ורק אז מדבר. בשיעורי תורה, הוא היה זה שתמיד שאל את השאלה המפתיעה, זו שפתחה כיווני חשיבה חדשים, ובשיעורי טבע, הוא היה זה שידע לזהות כל צמח וכל ציפור בסביבה, לא מתוך שינון, אלא מתוך היכרות אישית. בשבט "עמירים" של תנועת הצופים, אליו הצטרף בנעוריו, מצא ישראל מסגרת נוספת למימוש אהבתו לארץ ולחברה. הוא היה מדריך אהוב, לא בגלל שהיה הכי "קול" או הכי ווקאלי, אלא בגלל האותנטיות שלו, בגלל הדרך שבה ידע להקשיב ולהכיל, ובגלל היכולת שלו להוביל דווקא דרך דוגמה אישית. הטיולים הרגליים הארוכים, שבהם סחב תיק גדול ממידותיו ועדיין הצליח לעודד את החלשים שבחבורה, היו עבורו לא רק פעילות חברתית, אלא שיעורים מעשיים בהכרת הארץ "דרך הרגליים", כפי שאמר לעיתים קרובות. הוא למד להכיר כל שביל, כל ואדי, כל עץ חרוב עתיק שהיה עד לאינספור סיפורים.

ככל שגדל, התחדדו תכונותיו הבולטות. חיוכו הרחב, שהיה כבר לסימן ההיכר שלו, לא היה רק הבעת פנים, אלא שיקוף של נשמה טובה ופתוחה. הוא היה "פייטר" במובן העמוק של המילה – לא רק לוחם בשדה הקרב, אלא לוחם בחיים עצמם, כזה שלא מוותר על מטרה שהציב לעצמו, שחותר להתמקצע בכל דבר שנגע בו. הוא היה ידוע באנרגיות הבלתי נגמרות שלו, אבל גם ביכולת שלו לנתב אותן למקומות הנכונים. "אומר מעט ועושה הרבה" – אמרה שחבריו נהגו לומר עליו, ואכן, הוא היה איש מעשים. האחריות הייתה טבועה בו עמוק, ישר כמו סרגל, וצניעותו הייתה כנה ואמיתית. הוא לא חיפש כותרות או שבחים; הוא פשוט עשה את מה שצריך לעשות, כי כך האמין, וכך חונך.

את לימודיו התיכוניים עשה ישראל בישיבת בני עקיבא השומרון, מסגרת ששילבה תורה עם דרך ארץ וחינוך לערכים ציוניים. שם, בבית המדרש, הוא מצא עומק נוסף לחיבור שלו למורשת ולזהות. הוא לא היה תלמיד מן השורה; הוא היה תלמיד חוקר, ששאלותיו לא נועדו רק לקבל תשובות, אלא להעמיק את הבנתו. לאחר התיכון, בחר ישראל להמשיך לישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים. שם, בסביבה של לימוד תורה אינטנסיבי, פרח כישרונו הלמדני. הרבנים וחבריו לישיבה העידו עליו שהיה אחד הלמדנים הגדולים, בעל חוכמה עצומה ויכולת נדירה לרדת לעומקם של דברים, לנתחם ולהבין את שורשם. הוא לא רק שינן; הוא חקר, הוא פירק והרכיב מחדש, תמיד מחפש את האמת המונחת בבסיס הדברים. הרב שלו בישיבה זכר אותו כבחור אחראי ורציני, שמידת האמת והיושר שלו הייתה בולטת לעין, והוא התקשה לשאת זיופים או חוסר כנות. חייו, כפי שתוארו על ידי מוריו וחבריו, היו מלאי משמעות ואמונה עמוקה, עשייה ותרומה – עקרונות שעיצבו את כל דרכו.

במסגרת ישיבת ההסדר, הגיע הרגע שבו לבש ישראל את מדי צה"ל. הוא התגייס לגדוד "שקד" של חטיבת "גבעתי", חטיבה סגולה, לוחמת. השירות הצבאי לא היה עבורו רק חובה, אלא זכות גדולה להגן על המדינה שכה אהב. כקשר מ"פ, תפקיד הדורש אחריות רבה, קור רוח, ויכולת תיפקוד תחת לחץ, הוא התבלט מהר מאוד. הוא היה זה שתמיד אפשר לסמוך עליו, זה שדאג שהקשר יעבוד גם בתנאים הקשים ביותר, זה שהבין את תמונת המצב גם כשהיא הייתה מורכבת. במהלך שירותו, משהו בו השתנה. אהבתו לארץ, תחושת השליחות והחובה לביטחון ישראל התחזקו כל כך, עד שהחליט לוותר על חזרה לישיבה ולהשלים שירות צבאי מלא, בניגוד למסלול ההסדר הרגיל. הוא הרגיש שזכותו וחובתו להמשיך ולתרום, להישאר בחזית העשייה הביטחונית.

לאורך שירותו, שירת ישראל במגוון גזרות – מגוש עציון, דרך חברון ועד גבול רצועת עזה. בכל מקום, הטביע את חותמו. הוא לא היה מפקד רשמי, אבל הפך ל"מפקד הלא רשמי של המחלקה". החיילים סמכו עליו באופן מוחלט, לא בגלל דרגותיו או סמכותו הפורמלית, אלא בגלל יכולותיו הגדולות, חכמתו, קור רוחו, ובמיוחד – בגלל היושר והאמת שקרנו ממנו. כשהיה צריך פתרון לבעיה מורכבת, כשהיה צריך מישהו שידע להרגיע את הרוחות או להוביל במשימה מסוכנת, כולם ידעו שאפשר לפנות לישראל. הוא היה שם, תמיד עם חיוך קטן, תמיד עם מילה טובה, ותמיד עם פתרון. הוא לימד את חבריו לא רק איך להילחם, אלא איך להיות אדם.

לאחר שחרורו מהצבא, ישראל יכול היה למהר ללימודים אקדמיים או לקריירה מבטיחה. אך כהרגלו, הוא בחר בדרך פחות שגרתית, דרך שביטאה את עקרונותיו. במשך חצי שנה עבד כפועל בניין בשומרון, מתוך אידיאל של עבודת כפיים ורצון "לעבוד עם הידיים ולא רק עם הראש", כפי שהגדיר זאת. הוא נהנה מכל רגע. לראות את הבניין קם אט אט, להרגיש את המשקל של הבלוקים, את האבק על הפנים, את כאב השרירים בסוף יום – כל אלה היו עבורו חלק בלתי נפרד מתחושת העשייה והיצירה. זו הייתה תקופה שבה חיבר את עצמו מחדש לאדמה, לעבודה הבסיסית, לתחושת הסיפוק שבבנייה פיזית, שהייתה שונה כל כך מהעבודה המנטלית האינטנסיבית של הישיבה והצבא.

רק לאחר מכן, החל ללמוד פיזיקה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים. גם כאן, הוכיח את עומק חכמתו ויכולותיו האנליטיות. הוא נהנה מלימודיו והצליח בהם באופן יוצא דופן. הפיזיקה, עם חוקיה הברורים והיכולת שלה להסביר את העולם סביבנו, קסמה לו. הוא לא רק למד את החומר; הוא ניסה להבין את מהותו, את הסיבות שבבסיסו. במהלך לימודיו, רתם את הידע התיאורטי שלו ואת אהבתו למעשים כדי להמציא מיזם מציל חיים בתחום הטביעה בים. פרטי המיזם לא פורטו במקורות, אך עצם הרעיון, עצם הניסיון למצוא פתרון מעשי לבעיה אנושית כואבת, מדגיש שוב את אופיו של ישראל: חכם, יצירתי, ובעל לב גדול של נתינה, הממוקד בעיקר ובעשיית הטוב. הוא לא המציא למען ההמצאה; הוא המציא למען חיים.

חייו של ישראל היו שזורים עמוק בנופיה של הארץ. הוא אהב לטייל, ולא סתם לטייל – אלא לחקור, ללמוד, להכיר. טיולים היו עבורו ערך עליון, דרך להבין את ההיסטוריה, את הגיאוגרפיה, את נשמת המקום. הוא הרגיש בר מזל שנולד במדינת ישראל, וראה בזכות להגן עליה זכות גדולה עוד יותר. תמיד ריחף ברקע חלומו הגדול, לנחול את ארץ ישראל השלמה ולזכות לגור בלבנון. חלום זה, שנשמע אולי תלוש למאזין מהצד, היה עבורו ביטוי עמוק של ציונות, של אהבת מולדת ללא גבולות, של חיבור היסטורי ותרבותי למרחב כולו. הוא הקפיד להכיר כל פינה במקומות שבהם שהה, כולל ההיסטוריה שלהם, ודגל בהכרת הארץ "דרך הרגליים". הטיולים האהובים עליו היו בחורף, רצוי בגשם, כאשר "הטבע מתעורר", כדבריו. כשהעננים התקבצו בשמי השומרון והגשם החל לטפטף, ישראל היה יוצא, מצויד במגפיים ובמעיל, ונעלם בין השבילים הרטובים, מריח את ריח האדמה הרטובה, שומע את פכפוך המים בנחלים, מרגיש את החיים שמתעוררים לנגד עיניו. אהבתו לטבע לא התמקדה רק באדמה; הוא עבר קורס צלילה, חקר את העולם התת-ימי השקט והמסתורי, השתתף בתצפית כוכבים מודרכת, שבה הרגיש קטן אל מול עוצמת היקום, ועבר קורס סנפלינג, שבו למד לסמוך על עצמו ועל הציוד אל מול תהומות. ובכל זאת, על אף כל אהבתו להרפתקאות ולגילויים, הוא מעולם לא יצא לחו"ל. כל עולמו, כל מה שחיפש וכל מה שאהב, מצא בתוך גבולות ארצו.

ואז הגיע אותו יום שבת ארור. כ"ב בתשרי, שמיני עצרת תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השמש עלתה כהרגלה, אולי יפה יותר, צלולה יותר, כשהיא מאירה את שמי הדרום. אך עד מהרה, הצלילות התחלפה בעשן, השקט נשבר בזעקות, והשמחה הפכה לאבל. ארגון חמאס תקף מרצועת עזה את ישראל, ובבוקרו של אותו יום שבת, החלה מלחמה. ישראל, ששהה בביתו בקרני שומרון, לא קיבל צו גיוס. הוא היה סטודנט, אזרח מן השורה, לכאורה מחוץ למעגל הלחימה המיידי. אך ליבו של ישראל לא ידע מנוחה. הוא לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים כשהארץ בוערת. במהלך השבת, כששמועות ודיווחים החלו לזרום, הוא מצא חבר לספסל הלימודים באוניברסיטה, קצין חי"ר, וקפץ אליו במוצאי השבת לצפון, בהיותו בטוח כי שם יהיה עיקר הלחימה. הלב שלו אמר לו שהוא חייב להיות היכן שצריך אותו, היכן שהמדינה זקוקה לו. הוא לא חיכה שיקראו לו; הוא רץ להקרא.

יום למחרת, הסתבר כי לא נכנסים ללבנון בשלב זה, והמלחמה התמקדה בדרום. לבו של ישראל משך אותו אל האש, אל המקום שבו יכול היה לתרום הכי הרבה. הוא, שעדיין היה אזרח באופן רשמי, ירד דרומה לבה"ד 1, בסיס קצינים, כדי להצטרף לחבריו מהשירות הסדיר ולהיכנס איתם לעזה. הוא היה אמור להיות משובץ בגזרת ירדן, אולי במקום שקט יותר, פחות מסוכן. אך "הפייטר" שבו לא נתן לו לוותר. הוא התעקש, לחץ, דיבר עם כל מי שיכול היה, והצליח לעבור לגדוד 8208, חטיבה 261 – יחידה לוחמת שנועדה להיכנס לעזה. הוא לא היה מוכן להישאר מחוץ למערכה, לא כשידע שיכול לתרום. הוא נכנס ללחימה עם היחידה, נחוש, שקט, עם אותו חיוך קטן של מי שיודע בדיוק מה הוא עושה ולמה הוא עושה זאת.

הימים והשבועות שחלפו היו ימים של לחימה אינטנסיבית. ישראל וחבריו הלוחמים עסקו במשימות אבטחה בדרום הרצועה, בחשיפה מתמדת לסכנה. הם פעלו בעומק שטח עוין, פנים אל פנים מול אויב אכזר. ב-22 בינואר 2024, י"ב בשבט תשפ"ד, נכנס הכוח של ישראל למחנה הפליטים אל-מע'אזי. המשימה הייתה ברורה: להרוס תשתיות טרור של חמאס, לנקות את השטח, וליצור רצועת ביטחון שתגן על יישובי עוטף עזה – אותם יישובים שחוו את התופת הנוראה של שמחת תורה. הייתה זו משימה מורכבת ומסוכנת, בלב שטח בנוי, רווי במלכודות ומארבים.

הם התקדמו בזהירות, כל צעד מחושב, כל מבט סורק. האוויר היה ספוג בריח אבק ופיח, וכל רעש קטן יכול היה להעיד על סכנה מתקרבת. לפתע, ללא אזהרה, נורו שני טילי RPG לעבר הכוח. הפיצוץ היה מחריש אוזניים, ענן אבק ועשן התרומם לשמיים, ורסיסים עפו לכל עבר. בתוך הכאוס וההרס, עשרים ואחד לוחמים נפלו באותו אירוע קשה, ובהם רב-סמל (במיל') ישראל סוקול. הוא נפל כפי שחי – לוחם, ממוקד בעשיית הטוב, מגן על עמו ועל ארצו. בן עשרים וארבע היה בנופלו.

הבשורה המרה הכתה בקרני שומרון, בבית משפחת סוקול, בהלם ובצער עמוק. ישראל הובא למנוחות בבית העלמין המקומי, בחלקה הצבאית, כשמעליו שמי השומרון שאותם כה אהב. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, שתי אחיות ושני אחים, קהילה שלמה של חברים ומכרים שלא יכלו לדמיין את העולם בלעדיו. בהלוויה, בין יבבות הבכי ותחושת האובדן, ניסו אחיו ואחותו להספיד את הגיבור שלהם, את האדם שעיצב את חייהם.

אחיו הצעיר, יהונתן, שהפך לימים לרבש"צ היישוב, נשא דברים כשקולו נשבר: "אומרים שבן אדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק. אני חושב שעכשיו הוא בוכה. תמיד אזכור את הרצון שלך לתת ולתרום כמה שיותר. היית אח גדול מדהים ודמות לחיקוי. מצטער שלא אמרתי לך את זה יותר. אני אוהב אותך מלא". במילים אלו, נחשפה לא רק האהבה העצומה, אלא גם ההערכה העמוקה לאיש המעשים, למי שהיה דוגמה ומופת.

אנה, אחותו, הוסיפה וסיפרה על ישראל שלהם: "ישראל אח שלי גיבור. מה זה גיבור, גיבור זה אחד שכובש את יצרו ועושה את מה שצריך לעשות. וזה מה שעשית. אתה כל הזמן היית בעשייה, ולא סיפרת. תמיד אפשר היה לסמוך עליך. אתה חיית את האמרה 'חסר גלגל - אני גלגל', בשקט ובנעימות. היה לך אכפת מהאחיינים ומכולנו, ווידאת מאחורי הקלעים שכולם בסדר. אנחנו נתגעגע אליך, לחוכמה, לשנינות ולתחושת הביטחון שאתה באזור. תודה על כל השנים שהיית". דבריה ציירו תמונה של אדם צנוע, שפעל מתוך תחושת אחריות עמוקה, דאג לכולם בסתר, ונתן את תחושת הביטחון שאין לה תחליף. הוא היה העוגן, הסלע, ובהיעדרו – נותר חלל עצום.

ישראל סוקול לא היה רק חייל שנפל בקרב; הוא היה סיפור חיים שלם, אדם שכל מעשיו נבעו מאהבה עמוקה לאדם ולארץ. חבריו, שלא יכלו לשאת את לכתו, הקימו מצפה על שמו ברמת גלעד, פינה קסומה בקרני שומרון, המשקיפה על הרי השומרון. שם, בין האבנים והעצים, יכולים המבקרים להרגיש את רוחו, את אהבתו לנופים, את החיבור העמוק שלו לאדמה. המצפה הזה הוא לא רק אנדרטה; הוא נקודת התחברות, מקום שבו אפשר לזכור, להתייחד, ולשאוב השראה.

מעבר לכך, על שמו קמה התנועה "עורי צפון – התנועה להתיישבות בצפון הארץ (ע"ר)", שנועדה לקדם את חזונו של ישראל – חזון ההתיישבות והבנייה בכל חלקי ארץ ישראל, כולל האזורים הצפוניים. על מצבתו, חרוטות המילים "ראיתיך, עזה, בצל ארזי הלבנון" – מילים הנושאות עמן את חלומו הרחוק, את שאיפתו לראות את הארץ כולה משגשגת ובטוחה, מילים המבטאות את המעגל שנסגר באופן טראגי, ואת תקוותו שלא כבתה. מילותיו אלו, שנאמרו מן הסתם כביטוי של אהבת ארץ ורצון להרחיב את גבולותיה הרוחניים והפיזיים של ישראל, מקבלות כעת משמעות מצמררת, כשהן חקוקות על מצבתו של לוחם שנפל בהגנה על הבית.

ישראל סוקול ז"ל השאיר אחריו מורשת של אהבת אמת, של נתינה ללא גבול, של חוכמה עמוקה ויושר בלתי מתפשר. הוא היה אדם שחי חיים מלאי משמעות, שכל צעד שלו היה מכוון למטרה גבוהה יותר. הוא לא חיפש תהילה, אלא פעל מתוך אמונה פנימית עמוקה. הסיפור שלו הוא סיפור של גבורה הנובעת לא ממעשי על-אנוש, אלא ממעשיו של אדם פשוט ואמיתי, שבחר בכל רגע בחייו לעשות את הטוב, להגן על היקר לו מכל, ולתרום את חלקו לבניין הארץ. הוא נפל כגיבור ישראל, אך רוחו ממשיכה לחיות – בלבבות משפחתו וחבריו, בנוף השומרון שאותו כה אהב, ובחזון התקומה של עם ישראל, הממשיך לבנות ולצמוח, גם מתוך הכאב העצום. זכרו יהיה נצור לעד.