עירא יאיר גיספן

בפתח תקווה, עיר של חיים שוקקים ובתים חמים, נולד ביום ל' באדר א' תשס"ה, ה-11 במרץ 2005, ילד שנועד להטביע חותם עמוק, שמו עירא יאיר גיספן. הוא היה בנם של טליה ועמית, ונצרף מיד למארג המשפחתי העשיר לצד אחיו הגדולים, ארי, נריה ויהלי, שהמתינו לו בציפייה. הבית הזה, ברחוב שקט יחסית, היה תמיד מלא בצחוק, בשיחות, ובריח תמידי של בישולים ביתיים וחיבוקים חמים. עוד מינקותו, עירא הקטן הביא איתו אנרגיה מיוחדת, סוג של ניצוץ שובב בעיניים שרק הלך והתעצם ככל שגדל. הוריו זכרו היטב את הפעמים הראשונות שבהן צחק בקול, צחוק מתגלגל ומידבק שהיה ממלא את הסלון וגורם לכל בני הבית להצטרף אליו, אפילו אם לא תמיד הבינו את הסיבה המדויקת לשמחתו. הוא היה ילד סקרן, שאהב לחקור כל פינה בבית ובגינה, לגעת, לטעום, להריח, ומעולם לא פחד ללכלך את ידיו בחול או בבוץ אחרי הגשם.

את שנותיו הראשונות בילה עירא בסביבה עוטפת ומעצימה. הוא למד בבית הספר היסודי "אורנים", מוסד שבו טיפחו לא רק ידע אלא גם ערכים של עזרה הדדית וחברות. כבר אז, בחצר בית הספר, בין משחקי תופסת לשיעורים על פרחי ארצנו, בלט עירא ביכולתו המופלאה לחבר בין כולם. הוא היה הילד שאף אחד לא נשאר בודד לידו, תמיד ניגש למי שנראה מדוכדך, מציע יד, כדור, או פשוט חיוך כובש שהיה מספיק כדי להמיס כל קרח. הוא זכר את שמות ההורים של כל חבריו, ידע מי אוהב גלידת שוקולד ומי פוחד מכלבים, וכל פרט קטן כזה שימש אותו כדי להרגיש את כולם, להבין אותם, ולגרום להם להרגיש שהוא רואה אותם באמת. המורים שלו באורנים תמיד דיברו על הרגישות יוצאת הדופן שלו, על האינטליגנציה החדה שבה תפס חומר חדש, ועל נכונותו הבלתי מתפשרת לעזור לחבר שמתקשה, גם אם זה אומר לוותר על זמן המשחק בהפסקה. הוא היה הילד שאם מישהו שבר את הקלמר, הוא כבר היה שם עם דבק סלוטייפ ועם מילה טובה, עוד לפני שהמורה הספיקה להגיב.

בחטיבת הביניים "פיינשטיין", עירא כבר היה דמות מוכרת ואהודה. חיוכו התמידי הפך לסימן ההיכר שלו, והצחוק המדבק שלו מילא את המסדרונות. הוא היה "הדבק של הכיתה", כפי שתיאר זאת לימים מחנכו האהוב, שי. בין שיעורי מתמטיקה ללשון, עירא היה זה שמארגן את המפגשים אחרי הלימודים, שדואג שכולם ירגישו חלק מהקבוצה, שמוצא את המכנה המשותף בין התלמידים השונים כל כך. הייתה בו רוח שטות חיובית, שאי אפשר היה לכעוס עליה באמת. אם היה עושה איזו תעלול קטן, הוא היה מסיים אותו בחיוך כל כך תמים ומבט מתנצל כל כך כנה, שכל כעס היה נמס בן רגע. הוא היה איש סוד עבור חבריו, כתף תומכת ברגעי משבר, וידע בדיוק איך לומר את המילה הנכונה כדי לעודד, לחזק ולעזור. "עירא, אני חייב לדבר איתך," היה משפט שכיח ששמע מאחרים, והוא תמיד היה שם, אוזן קשבת ולב פתוח, משרה סביבו רוגע ותחושת ביטחון. הוא לא שפט, רק הקשיב והכיל, וזה מה שהפך אותו לחבר אמת נדיר.

התבגרותו בפתח תקווה התרחשה בצל אהבה גדולה לטבע, אהבה שביטאה את נפשו העמוקה והרגישה. הוא לא היה ילד של ארבע קירות, אלא כזה שצריך את המרחבים הפתוחים כדי לנשום. את הים אהב אהבת נפש, ולא פעם היה נוסע עם חברים או משפחה לחוף, מתייצב מול המים הכחולים, מריח את מליחות האוויר, מרגיש את החול בין אצבעותיו ואת קצף הגלים על כפות רגליו. הוא נהנה לטייל בשבילים הנסתרים של הארץ, לגלות פינות ירוקות, לנשום את ריח האדמה אחרי הגשם. גם לדוג אהב, לא רק בגלל הריגוש שבתפיסה, אלא בעיקר בגלל השקט וההתבוננות שהפעולה דרשה. הוא היה יושב שעות ארוכות על שפת המים, בוהה בשיקוף השמיים, מאזין לציפורים, ומוצא שלווה במגע עם הסביבה הטבעית. הוא אהב לעבוד את האדמה, ובגינה הביתית הקטנה היה שותל ומטפח פרחים וצמחי תבלין, מרגיש את הלחות באדמה, מלטף את העלים הטריים, ומתמלא סיפוק מההתפתחות האיטית והבטוחה של החיים. אלה היו רגעים שבהם עירא היה שקוע בעצמו, אך גם מחובר עמוק לסביבתו, רגעים שהזינו את רוחו.

בתיכון "ברנר" בעיר, התגלה עירא בכל מלוא תפארתו. הוא היה ילד חכם, ועל כן בחר ללמוד במגמת מדעי המחשב, שם הצטיין עם יכולות אנליטיות חדות והבנה מהירה. אך אהבתו האמיתית, זו שגרמה לניצוץ בעיניו ללהוב באש של ממש, הייתה מגמת תקשורת. שם, מאחורי עדשת המצלמה, על סט הצילומים, או בעת כתיבת תסריט, עירא מצא את מקומו. הוא לקח חלק פעיל בפרויקטים רבים, השתתף במספר סרטים ובקליפים שהופקו על ידי המגמה, והפגין כישרון משחק מרשים וטבעי. הוא ידע לעמוד מול המצלמה ולשדר אמינות, כריזמה ורגש, כאילו נולד לכך. אימו, טליה, זכרה היטב את אותם ימים ואת תחושת הבטן שלה לגביו: "תמיד חשבתי שאראה אותך יום אחד על המסך הגדול, תמיד היה לך את זה," כתבה לימים, ודבריה ביטאו את ההבנה העמוקה של אימו לכישרונו ואת התקווה שנטעה בו. הוא היה מפיץ סביבו אור ושמחה, וכשהיה משחק, הוא היה סוחף את כל מי שסביבו אל תוך הסיפור, אל תוך הדמות, משאיר אותם מרותקים. גם בתחום המוזיקה, עירא מצא ביטוי לנפשו. הוא למד לנגן על אורגן בכוחות עצמו, והצלילים שמילאו את הבית היו עדות נוספת לכשרונותיו הרבים ולרצונו העמוק ללמוד, ליצור, ולהתבטא. הוא ניגן מתוך הלב, מאלתר לחנים ומוסיף את הפרשנות האישית שלו, וכל צליל היה משקף חלק מנפשו העשירה.

החיים עבור עירא היו חגיגה מתמדת. הוא ניצל כל רגע, כל הזדמנות, כדי לרקוד, לבלות עם המשפחה והחברים הטובים, ולהפיק את המקסימום מכל חוויה. הוא היה הרוח החיה במסיבות, המארגן של הטיולים הספונטניים, וזה שתמיד היה לו את הבדיחה הנכונה כדי לשבור את המתח. המוטו שלו, "לחיות בלי פחד, עם חיוך על הפנים," לא היה רק סיסמה, אלא דרך חיים של ממש. הוא מעולם לא חשש מאתגרים, אלא ניגש אליהם בשמחה ובאומץ. אם היה צריך לטפס על עץ גבוה, או לפתור בעיה מורכבת במחשבים, הוא היה עושה זאת עם אותו חיוך, עם אותה נחישות, ועם אותה אמונה ביכולותיו. הוא היה אדם שרואה את חצי הכוס המלאה, תמיד מחפש את הטוב בכל אדם ובכל סיטואציה, והאופטימיות שלו הייתה מידבקת.

על רקע כל העשייה והשמחה הזו, נרקם קשר עמוק ומיוחד עם מאי, אהבת חייו. היא הייתה חלק מרכזי ומשמעותי בחייו, שותפה לכל חלומותיו ותקוותיו. הקשר ביניהם היה מלא באהבה, בהבנה הדדית ובהערכה עמוקה. הם בילו שעות ארוכות בשיחות נפש, צחקו, תכננו את העתיד המשותף שדמיינו לעצמם. מאי ראתה בו את כל מה שכתבו עליו חבריו ובני משפחתו – את הלב הרחב, את הידיים הזהובות, את היכולת לעשות הכל בטבעיות ובלי מאמץ. היא הייתה לצידו בכל רגע, והוא לצידה, בונים יחד עולם קטן ומוגן של אושר ושלווה. הם חלמו על בית משותף, על משפחה, על חיים שבהם יוכלו להמשיך לחגוג את האהבה והשמחה שמילאו את ימיהם.

חלומו הגדול של עירא, זה שדיבר עליו לעיתים קרובות, לא היה קשור לזוהר המסכים או לחיים נוצצים. הוא רצה להקים חווה, לחיות בה בפשטות ובצניעות, הרחק מהמולת החיים המודרניים. הוא דמיין את עצמו קם עם אור ראשון, יוצא לטפל בחיות המשק, מעבד את האדמה בידיו, מגדל ירקות ופירות, ומוצא שקט ושלווה בעבודה פיזית ובחיבור עמוק לטבע. הוא ראה לנגד עיניו את המרחבים הירוקים, את הריח של קש טרי, את ציוץ הציפורים בבוקר. הקמת החווה הייתה עבורו מטרה, נקודה ביומן העתידי שסימנה את פסגת שאיפותיו. אך עוד לפני שהגיע לשם, לפני שהגשים את חלום השקט והפשטות, עירא הקדיש את עצמו להגשמת חלום בוער יותר, חלום שהיה חקוק עמוק בנשמתו: לשרת כלוחם בצה"ל.

למרות שיכול היה בקלות ללכת למסלול טכנולוגי יוקרתי, כפי שרבים מחבריו למגמת מדעי המחשב עשו, עירא התעקש להתגייס ליחידה קרבית. הוא לא היה מוכן לוותר על כך. הוא התאמן במסגרת "כושר קרבי", רץ, קפץ, סחב משקלים, ודחף את גבולות גופו ונפשו. בנוסף, הקפיד על אימונים אישיים, כדי להגיע מוכן ככל האפשר לאתגר הפיזי והמנטלי. הוא אף עבר מיונים לטייס, מסלול שרבים חולמים עליו, אך ויתר עליו כי ידע בוודאות שליבו מושך אותו להיות לוחם רגלי, לוחם שטח. הוא רצה להמשיך את דרכו של אחיו הגדול, ארי, שלחם בחטיבת "גולני", ולחוש את תחושת השייכות והמחויבות העמוקה למדינה. הוא ידע כי לא משנה מה התפקיד שיקבל בסופו של דבר, הוא ייתן בו את כל כולו, מתוך אמונה עמוקה בערך השירות ובחשיבות ההגנה על הבית. זו הייתה התגלמות המוטו שלו: "לחיות בלי פחד, עם חיוך על הפנים," גם מול האתגר הגדול ביותר.

ב-8 באוגוסט 2023, התגייס עירא לצה"ל. זה היה יום חם, מלא ציפייה והתרגשות. הוא לבש את מדי הזית בפעם הראשונה, וחש גאווה עצומה. הוא שובץ בחיל השריון, כלוחם בגדוד 75 של חטיבה 7, עוצבת "סער מגולן". הגדוד הזה, עם המורשת העשירה שלו, הפך מיד לביתו השני. הוא אהב את הגדוד, את הלוחמים שלצידו, ואת תחושת השייכות העמוקה. הטנק, המכונה העצומה והמשוריינת, הפך לחלק ממנו. הוא למד כל בורג, כל מנוף, כל מערכת, והיה גאה לדעת שהוא חלק מצוות שמתפעל כלי כל כך עוצמתי. את הטירונות עבר במחנה שיזפון שבדרום הנגב, תחת שמש קופחת ואבק מדברי. הוא התמודד עם האתגרים הפיזיים והמנטליים באומץ ועם חיוך, כמו תמיד. המסעות הארוכים, התרגילים המפרכים, שעות השינה המעטות – כל אלה רק חיזקו את נחישותו. יכולותיו הגבוהות וביצועיו המרשימים לא נעלמו מעיני מפקדיו. עירא עתיד היה לצאת לקורס מפקדי טנקים מיד עם סיום המסלול, עדות לפוטנציאל הפיקודי שראו בו. הוא היה חדור מוטיבציה, מוכן ללמוד, ושאף להצטיין בכל תפקיד שיוטל עליו.

חודשיים בלבד לאחר שהתגייס, יצאה ישראל לשבת שקטה, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. השקט הזה נשבר באחת, בשעה שש וחצי בבוקר, כאשר ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית. אלפי טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה אל עבר מרכזי אוכלוסייה נרחבים בארץ, ובה בעת חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על עיירות כמו שדרות, אופקים ונתיבות, ועל מסיבת טבע תמימה ליד קיבוץ רעים ונירים. הם רצחו באכזריות כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים מחרידים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים נבזזו, הועלו באש, ורכוש רב נהרס. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על אזרחי המדינה. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

עירא היה עדיין בעיצומה של ההכשרה כשהחלה המלחמה. המציאות החדשה טרפה את כל הקלפים. יציאתו לקורס מפקדי טנקים, תוכנית שכה שאף אליה, נדחתה למועד בלתי ידוע. אילוצי המלחמה, והצורך הדחוף בלוחמים בשטח, שינו את מסלולו בן לילה. בתוך חודש, עוד לפני סיום הכשרתו המקורית, עירא הוכשר כנהג טנק. זה היה תפקיד הדורש דיוק, ריכוז, ואחריות עצומה, והוא נכנס אליו בנחישות. כשהתברר שנוצר חוסר בנהגים בפלוגות המבצעיות, עירא לא היסס לרגע. הוא התנדב לעלות לגדוד 75, לפלוגה המבצעית, פלוגת "מחץ". הוא ידע ששם הוא נחוץ יותר, ששם הוא יכול לתרום את חלקו באופן המשמעותי ביותר. הוא עזב את מסלול ההכשרה התאורטי והצטרף ללחימה האמיתית, אל תוך ליבת הסכנה.

כנהג טנק בפלוגת "מחץ", השתתף עירא בשלושה סבבי לחימה בשטח רצועת עזה. כל כניסה לרצועה הייתה עולם בפני עצמו, עולם של מתח, דריכות וחשש תמידי. בתוך הטנק, המרחב היה צפוף, רועש, ומלא בריח דיזל ואבק. הוא ישב על כיסא הנהג, עיניו ממוקדות בפרסקופ, ידיו אוחזות בהגה וברגליות התפעול, רגליו מוכנות ללחוץ על דוושת הגז או הבלם. כל תנועה שלו הייתה קריטית, כל החלטה השפיעה על ביטחון הצוות כולו. הוא היה הקשר בין הטנק לשטח, העיניים והרגליים של הכלי העוצמתי הזה. הוא חצה דרכים משובשות, עבר בין הריסות, התחמק ממטענים, ונווט תחת אש. הוא לחם בגבורה, במסירות, ללא חת. הוא חש גאווה גדולה למלא את תפקידו, לדעת שהוא תורם את חלקו היקר מכל להגנה על ביטחון המדינה, לשמירה על הבית, ולהשבתם של החטופים שנחטפו. החיוך שלו, גם ברגעים הקשים ביותר, היה מקור כוח עבור חבריו לצוות. הוא היה זה שמפיג את המתח בבדיחה קטנה, שמושיט בקבוק מים, ששואל לשלום המשפחה בבית. הוא היה עוגן של אנושיות בתוך התופת.

בסבב הלחימה האחרון, יחידתו של עירא נכנסה לרפיח. זה היה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, יום שבו האומה כולה עמדה דומיה והתייחדה עם זכר בניה ובנותיה שנפלו. עבור עירא וחבריו, יום הזיכרון לא היה יום של הפוגה, אלא יום של המשך לחימה, יום שבו כל צעד וכל החלטה קיבלו משנה תוקף ומשמעות. למחרת, ביום העצמאות השבעים ושש למדינת ישראל, יום שלישי, ה-14 במאי 2024, התרחש הנורא מכל. באותו יום, בשעה שישראל חגגה את חירותה ואת קיומה, עירא נהרג בתאונה מבצעית בעת לחימה ברפיח שבדרום רצועת עזה. הוא היה בן תשע-עשרה בלבד בנופלו. רב-טוראי עירא יאיר גיספן נפל בקרב, והותיר אחריו חלל עצום.

הידיעה על נפילתו של עירא הכתה במשפחתו ובחבריו כרעם ביום בהיר. ההודעה הרשמית, הקצרה והמצמררת, ניפצה את עולמם. "אשר יגורתי בא לי. חרב עלי עולמי," כתב אביו, עמית, במילים קורעות לב. "הבן היפה, החכם, הגיבור והאמיץ שלי נפל בקרבות בעזה. עירא יפה שלי, כמה אני אוהב אותך, רק אלוהים יודע. לא יודע איך אמשיך בלעדיך, ילד יפה ואהוב שלי. תמשיך לשמור עלינו, אוהב אותך הכי בעולם." המילים האלה ביטאו את עומק השבר, את הכאב הבלתי נתפס על אובדן ילד כה יקר. אחיו הגדול, ארי, ספד לו במילים שנגעו בנשמה: "עירא אחי היקר, אני עדיין לא תופס שאתה לא כאן איתי. היית מעבר לאח בשבילי, היית חבר אמת לחיים, היה בינינו חיבור מיוחד. אני זוכר כל כך הרבה פעמים שישבנו רק שנינו ופשוט דיברנו על החיים במשך שעות, צחקנו, חשבנו על תוכניות לעתיד ואיך נטרוף את העולם ביחד. תמיד היית הילד הבולט בחדר, חכם, יפה, כריזמטי עם חיוך כובש שמפיץ אור. לא משנה כמה אני אנסה להסביר במילים לא אוכל לתאר אפילו חצי ממה שהיית. אתה ההגדרה למלח הארץ, גיבור אמיתי, גיבור ישראל. אהבת את הארץ והיית מוכן לעשות הכול למענה, בלי טיפה של פחד, עם חיוך על הפנים."

מאי, חברתו לחיים, שחלמה איתו על חווה ועל עתיד משותף, מצאה את נחמתה במילים: "אם הייתם שואלים אותי את מי הייתי לוקחת איתי לאי בודד התשובה שלי תמיד הייתה עירא. ואין לי אפילו איך להסביר את זה, צריך להכיר בשביל לדעת שאין בן אדם שישרוד את זה טוב יותר ועוד יעשה את זה כיף. כמה שהוא יכחיש את זה הוא היה טוב בכול, ידי זהב היו לו והכול בכזאת טבעיות, בלי מאמץ, פשוט עושה מהלב, פשוט ילד שהוא לב. נדיר לפגוש אנשים כאלה שגורמים לכולם להרגיש בנוח, שייכים, אהובים, רגועים רק מעצם הנוכחות שלהם. ילד מצחיק וחינני וכל כך מיוחד, יצא לי לא פעם ולא פעמיים לכתוב לו 'אתה ההוכחה שמלאכים יש לא רק בשמיים'. אין פלא שאלוהים רצה אותך קרוב עירא שלי." מילותיהן של מאי ושל בני משפחתו ציירו תמונה שלמה של אדם יוצא דופן, של נשמה טהורה ומלאת טוב, שנגעה בלבבות רבים ושאין לה תחליף. לאחר נפילתו, הועלה עירא מדרגת רב-טוראי לדרגת סמל, כהוקרה על מסירותו וגבורתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה, תחת שמיים אפורים, מלווה באהבה עצומה וביגון שאין לו סוף.

אך רוחו של עירא, הניצוץ בעיניו, החיוך המדבק והלב הרחב שלו, לא כבו עם נפילתו. משפחתו וחבריו החליטו להנציח את זכרו באור ובחיים, בדיוק כפי שחי. בתיכון "ברנר", המקום שבו פרח כישרונו בתקשורת, שופצה מגמת התקשורת ונקראה על שמו, כהוקרה למעורבותו ולכישרונו הרב. כעת, תלמידים חדשים יצעדו במסדרונות המגמה "עירא", ויקבלו השראה מסיפורו ומדרך חייו. בעיר פתח תקווה, העיר שבה גדל ואותה כה אהב, נקראה חורשה על שמו, "חורשת עירא". זהו מקום ירוק ופורח, המחבר אנשים לטבע, בדיוק כפי שעירא אהב לעשות. שם, בין העצים והפרחים, יוכלו אנשים למצוא שלווה, להתחבר לעצמם ולסביבה, ולזכור את הנער שאהב את האדמה ואת החיים. בנוסף, מוקמים מיזמים נוספים של חיבור לטבע, יצירה ומשמעות, תחומים שאפיינו את עירא בחייו, כדי להמשיך את דרכו ולהפיץ את אורו.

עירא מונצח גם בפרויקט הזיכרון "קווים לדמותם", ובעמודי זיכרון ברשתות החברתיות, כמו באינסטגרם תחת השם remember_iragispa, ובעמוד נוסף שנפתח לזכרו באתר memoriz.plus. אלה הם מקומות שבהם סיפורו של עירא ממשיך לחיות, שבהם ניתן לשתף זיכרונות, תמונות וחוויות, ולהשאיר את מורשתו נגישה ופעילה. בסניף בני עקיבא בשעריה, בשכונה שבה גדל, נקרא צוות נחשון על שמו "נחשון עירא", וחברי הצוות החליטו להכניס ספר תורה לעילוי נשמתו, מעשה המסמל את המשכיות הרוח והמסורת.

החלל שעירא הותיר אחריו הוא עצום, בלתי ניתן למילוי. הבית שבו גדל, המסדרונות שבהם צחק, הכיתות שבהן למד, החורשות שבהן טייל, ובעיקר הלבבות שבהם נגע – כולם מרגישים את החיסרון. אך דרכו, רוחו, אהבתו ואורו ממשיכים לפעום בכל מי שזכה להכיר אותו בחייו, וגם באלו שזכו להכירו לאחר מותו דרך סיפורו. הוא נפל כגיבור, מגן על מולדתו, מתוך אמונה עמוקה בערכי החיים והאנושיות. מורשתו היא תזכורת מתמדת לכוחה של הרוח האנושית, ליכולת לחיות באהבה, בשמחה ובנתינה, גם לנוכח האתגרים הקשים ביותר. סיפורו של עירא יאיר גיספן, הילד עם החיוך הכובש והלב הרחב, הוא סיפור של תקומה, של רוח ישראלית עזה, של גבורה שנובעת מתוך המציאות והאנושיות. הוא ממשיך להיות מגדלור של אור, שמזכיר לנו את חשיבות החיים, את עוצמת האהבה, ואת המחיר היקר של חירותנו. יהי זכרו ברוך.