איליה סנקין

בנוף הגליל, עיר ששמה הקודם רמז על קרבתה ההרמונית לעיר עתיקה אך מבטה נשוא אל עתיד של התחדשות, נולד איליה סנקין בבוקרו של השלישי בנובמבר 2003, יום קר וצלול של ט' בחשוון. הבית ברחוב השקט התמלא באור חדש עם הגעתו של הילד הקטן, שהצטרף למשפחת סנקין – טטיאנה ויורי, הוריו האוהבים, ואחותו הגדולה, כריסטינה, שכבר הייתה בת שבע עשרה, כמעט דור שלם לפניו. כריסטינה זכרה היטב את היום שבו התינוק הקטן נכנס לחייה, תינוק שעד מהרה הפך עבורה למעין ילד משלה, אובייקט לאהבה עמוקה ודאגה אינסופית, קשר שנרקם עוד בטרם ידע איליה לומר את שמה. היא הייתה שם לתמוך בו בכל צעד, ללמד אותו, להגן עליו, והוא מצדו ספג את חום אהבתה ללא תנאי, אהבה שעיצבה את נשמתו הרחבה והנדיבה עוד בטרם ידע מהי מילה רעה.

השנים הראשונות עברו עליו בבית חם ופתוח, בית שבו צחוק היה צליל שכיח ודלת הכניסה תמיד הייתה פתוחה לחברים ובני משפחה. איליה היה ילד חייכן מטבעו, חיוך קל שהיה מופיע על שפתיו גם כשהיה שקוע במחשבותיו, ומאיר את פניו ברגע שמישהו פנה אליו. הוא גדל להיות מוקף בחברים, ילדים מהשכונה ומבית הספר היסודי "מנחם בגין", שאהבו את חברתו השקטה אך מלאת הקסם. הם היו מגיעים לבית המשפחה, ממלאים את החדרים בקולות משחק ובדיחות, ואיליה היה תמיד במרכז העניינים, לא בגלל שרצה תשומת לב, אלא בגלל שהיה פשוט נעים להיות בחברתו. הוא נהג באחרים בנימוס ובכבוד יוצאי דופן לגילו, מילים רעות לא יצאו מפיו, ותמיד העדיף לראות את הטוב בכל אדם, גם אם אחרים לא ראו זאת. הוא היה הילד שאם היה סכסוך קטן בחצר המשחקים, היה ניגש בעדינות לשני הצדדים, מנסה להבין, להרגיע, ולמצוא פתרון שישמח את כולם, ופעמים רבות הצליח בכך, עוד בטרם ידע להגדיר את יכולתו לפתור מחלוקות.

מגיל צעיר נמשך איליה אל הטבע, אל המרחבים הירוקים של הגליל ואל הכחול העמוק של הים התיכון. הוא לא היה ילד שרק יושב בבית; במקום זאת, הוא אהב לטייל, לגלות פינות חבויות. הוא היה מוקסם מהמעיינות הרבים הפזורים ברחבי הארץ, שבהם המים פורצים מהאדמה בסוד קדום, והיה מרגיש את הקרירות הנעימה של המים על כפות ידיו כשטבל אותן בזרם הצלול. הריחות של האדמה הלחה והצמחים הפראיים מילאו את נחיריו, ועיניו היו בוחנות כל עלה, כל פרח, כל אבן עם סקרנות של חוקר. לצד אהבתו לטבע, הייתה לו גם זיקה עמוקה למוזיקה. הוא בחר ללמוד לנגן על סקסופון, כלי נשיפה בעל צליל עשיר ומלא נשמה. שעות ארוכות היה מבלה בחדרו, אצבעותיו הקטנות עדיין מנסות להתמקם על המקשים, מוציאות בתחילה צלילים מהוססים ואז, לאט לאט, מנגינות שלמות. הצליל המהדהד של הסקסופון היה ממלא את הבית, לעיתים עצוב, לעיתים שמח, אך תמיד מביע משהו מעולמו הפנימי העשיר.

בנוסף למוזיקה ולטבע, פיתח איליה תשוקה נוספת – צילום. הוא לא היה מתעניין בצילום סתם, אלא היה לו עניין מיוחד במכוניות נדירות ומיוחדות. כשהיה רואה מכונית יוקרתית או אספנות חולפת ברחוב, עיניו היו נדלקות והוא היה מוציא את המצלמה שלו, בין אם זו הייתה מצלמה פשוטה או מתקדמת יותר, ומנסה לתפוס את הזווית המושלמת, את השתקפות האור על המתכת המבריקה, את הקווים המעוצבים בקפידה. הוא ראה יופי בפרטים הקטנים, בפנס המעוצב, בחישוק המורכב, והיה יכול לבלות שעות בחיפוש אחר הצילום המושלם, מתארגן על הברכיים או משתרע על האדמה כדי ללכוד את הרגע המדויק. התחביבים הללו – הטבע, המוזיקה, הצילום – היו חלונות לנשמתו הרגישה והאמנותית, דרכים שבהן ביטא את עצמו ושבהן מצא שלווה וסיפוק.

כשהגיע לגיל תיכון, עבר איליה לפנימיית כפר הנוער "ויצ"ו ניר העמק", הסמוך לעפולה. המעבר מהבית החם לפנימייה היה שינוי משמעותי, אך איליה, בטבעו המסגל והחיובי, מצא את מקומו במהרה. הוא הצטרף למגמת המשטרה, בחירה שהפתיעה אולי חלק מחבריו שהכירו את צידו הרגיש והאמנותי, אך עבורו הייתה זו דרך נוספת לשרת ולעזור. הוא גילה עניין רב בעבודת המשטרה, לא רק באספקטים המעשיים והאקשן, אלא גם בעקרונות הצדק, הסדר וההגנה על החלש. הוא למד ברצינות ובאחריות, הקשיב בקשב רב למרצים, השתתף בשיעורים ובפעילויות, וספג כל פיסת ידע הנוגעת למערכת החוק והסדר. הוא לא היה תלמיד שרק ממלא את חובתו, אלא כזה שחי את תחומי הלימוד, שואל שאלות מעמיקות ומנסה להבין את המשמעות הרחבה של מה שלמד. הוא סיים את לימודיו בהצלחה רבה, וזכה להערכה רבה ממוריו ומנהליו. המחנכת שלו, שזכרה אותו היטב, סיפרה עליו שנים לאחר מכן: "הילד שתמיד התנדב לכל בקשה בחפץ לב לעזור והיה הראשון להיענות". מנהל כפר הנוער הוסיף וציין כי איליה היה "מודל לחיקוי, ערכי, מקסים ואוהב אדם", תיאורים שתפסו במדויק את מהותו. הוא היה זה שראה את החלש בכיתה, את הילד שהתקשה להשתלב חברתית, וניגש אליו בטבעיות, מציע עזרה, מחייך חיוך מעודד, מושיט יד של חברות. זה לא היה מאמץ עבורו, אלא חלק בלתי נפרד ממי שהיה.

הלב הטוב והרחב של איליה היה ללא ספק סימן ההיכר הבולט ביותר שלו. הוא תמיד שאף לעזור לכולם, לא רק באמירה או בכוונות טובות, אלא במעשים קטנים וגדולים כאחד. הוא ראה את החלש, את זה שזקוק לעזרה, וחשב קודם כל על האחר ורק אז על עצמו. כבר בבית הספר היסודי, כפי שזכרו חבריו ומוריו, סייע לילדים שהתקשו להשתלב בחברה, הזמין אותם לשחק, דאג שלא יישארו לבד. היכולת הזו לפתור סכסוכים, להרגיע ריבים וכעסים, וליישב מחלוקות, לא הייתה תכונה של מה בכך. הוא היה ניגש לריב סוער, לא בקול רם ולא בצעקות, אלא במבט רגוע, במילה טובה, בנגיעה עדינה על הכתף. הוא ידע לתת מוטיבציה, להפיח תקווה, ולהעביר כל עצב או קושי עם חיבוק חם, חיוך כובש ומילה טובה שחדרה עמוק לנשמה. בכל מקום אליו הגיע, הפיץ סביבו חיוביות, אור ושמחה. הוא אהב לצחוק ולהצחיק, ושאף שכל מי שסביבו ירגיש טוב, יחייך וישמח. זו הייתה משימת חיים עבורו – להאיר את עולמם של הסובבים אותו.

ב-1 במאי 2022, ביום חמים ושטוף שמש, התגייס איליה לצה"ל. זה היה רגע של גאווה עצומה עבורו ועבור משפחתו. הוא שובץ לשרת כלוחם בגדוד "רותם" של חטיבת "גבעתי", יחידה קרבית יוקרתית. כבר מהרגע הראשון, התגלתה אהבתו העצומה לצבא. הוא לא ראה בשירות חובה, אלא זכות גדולה, ייעוד. הוא התגאה לשרת בתפקיד קרבי, וכל משימה, קטנה כגדולה, בוצעה על ידו במסירות ובמקצועיות שאין שנייה לה. הוא שימש כמקלען, תפקיד קריטי ודורש דיוק ואחריות, וכן כאחראי על הנמ"ר – כלי רכב משוריין המבוסס על גוף טנק ה"מרכבה", מעין בית נייד עבור לוחמים בשטח. הוא הצטיין בכל אשר עשה, סופג את הידע הטכני, מתרגל את המיומנויות הנדרשות, ותמיד שואף לשלמות. חבריו למחלקה ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו, שהוא יהיה הראשון להתנדב למשימה קשה, האחרון להתלונן על עייפות, וזה שתמיד ימצא את הדרך לעודד ולחזק. חלומו היה לצאת לקורס קצינים, להמשיך ולתרום, לקחת על עצמו אחריות גדולה יותר, ולהיות מנהיג עבור חיילים אחרים. הוא ראה את עצמו משלב את ערכיו העמוקים עם הפיקוד הצבאי, מנהיגות שמבוססת על דוגמה אישית, אהבת אדם, ודאגה כנה לפקודיו.

גם בצבא, המשיך איליה להקרין את ליבו הטוב והרחב. הוא היה תמיד ערני לצרכים של חבריו, ובמיוחד לחיילים בודדים, אלה שאין להם משפחה קרובה לתמוך בהם. הוא היה מושיט להם יד, מזמין אותם לביתו בחופשות, דואג שלא ירגישו לבד, מחבק, מחייך ומדבר איתם בגובה העיניים. הוא ידע שגם כשהחיים קשים, מילה טובה או חיבוק יכולים לשנות הכול. הוא היה העוגן הרגשי של המחלקה, זה שכולם ידעו שאפשר לפנות אליו בכל בעיה, אישית או מקצועית. הוא היה זה שראה עצב בעיניים של חבר והיה מיד שם, מוכן להקשיב, לייעץ, או פשוט להיות שם בשקט. הוא ידע לפתור סכסוכים גם בין חיילים, להרגיע רוחות סוערות, ולגשר על פערים, וכל זאת בחיוך ובנועם הליכות, מבלי לנקוט עמדה אלא בחיפוש אמיתי אחר ההרמוניה.

בתוך כל אלה, חייו האישיים של איליה פרחו. הוא פגש את אלה, חברתו, ומיד ידע שזו אהבה גדולה. הוא אהב אותה בכל ליבו, אהבה צעירה, תוססת, ומלאה בתכנונים לעתיד. הם היו מבלים שעות בשיחות על החיים, על החלומות, על מה שיבוא אחרי השחרור מהצבא. הם תכננו לצאת לטיול גדול בעולם, לראות מקומות חדשים, לחוות תרבויות שונות, לחיות את החיים במלואם. אלה זכרה את חיוכו היפה, את צחוקו המתגלגל, ואת העובדה שהוא היה היחיד שבאמת הצחיק אותה. "היו לנו כל כך הרבה תכנונים", סיפרה אלה בכאב, "לטוס לחו"ל לכמה חודשים, לחסוך כסף ולעבור לצפון, לגור במושב או בקיבוץ עם כמה חיות". הם ראו בעיני רוחם בית קטן עם גינה, אולי כמה כלבים וחתולים, חיים שלווים ופשוטים המלאים באהבה וצחוק.

בשנת 2023, החל איליה בתהליך גיור במסגרת הצבא, החלטה שביטאה את עומק הקשר שלו לארץ ולזהות. הוא רצה להפוך, כדבריו, ל"יהודי על מלא", לא רק בחוק אלא בנשמתו, להשתלב באופן מוחלט בקהילה ובעם שאותו אהב ושעליו הגן. זה היה צעד של מחויבות עמוקה, של חיבור לשורשים, ושל רצון להיות חלק בלתי נפרד מהסיפור הישראלי. הוא ראה בכך השלמה לכל הערכים שעל פיהם חי – אהבת אדם, עזרה לזולת, והגנה על העם והארץ. התהליך היה רציני ומעמיק, ואיליה ניגש אליו באותה מסירות שבה ניגש לכל דבר בחייו.

ואז הגיע בוקר כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, השמש עוד לא הספיקה לטפס גבוה בשמיים והאוויר היה צלול וקריר, כשארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על מדינת ישראל. מטח אדיר של אלפי טילים ורקטות שיצא מרצועת עזה פילח את השקט של הבוקר, פיזר רסיסי פלדה ואימה על פני אזורים נרחבים בארץ, והיווה מסך עשן לחדירה המונית של אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם חדרו ליישובי עוטף עזה, לשדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים תמימים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, פשטו על בסיסי צה"ל ותקפו עוברים ושבים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים מחרידים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים נבזזו, הועלו באש, וההרס היה עצום. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים על אזרחים בגופם. בבוקר הנורא ההוא, החלה מלחמה.

איליה, כמו כל לוחם בגבעתי, הוקפץ באופן מיידי. הוא היה בבית, אולי עוד בחצי שינה, כשהאזעקות פילחו את השקט והטלפון החל לרטוט בהודעות חירום. הלב שלו ידע מיד מה עליו לעשות. הוא לא היסס לרגע, אסף את ציודו במהירות, נפרד לשלום מהוריו ואחותו כריסטינה, במבט שקט אך נחוש. "הכול יהיה בסדר", אמר לה כריסטינה בשיחה האחרונה ביניהם, קולו מלא ביטחון, "אני אחזור, תשמרו על עצמכם". חיוכו האחרון, כפי שזכרה אחותו, היה חיוך שלם, של אדם שיודע את דרכו. הוא מיהר לנקודת הכינוס, מצטרף לחבריו, כולם עם אותה הבעה של נחישות ודאגה. הוא היה בין ראשוני הלוחמים שנכנסו לתמרון הקרקעי בשטח רצועת עזה, אל תוך הלא נודע, אל תוך האש. המחשבה על החטופים, בעיקר הילדים שבהם, הייתה קשה לו מנשוא. הוא ראה את פניהם בראשו, את חוסר האונים, והיה נחוש להציל את חייהם. הוא חזר על כך בפני קרוביו במספר הזדמנויות, במילים שהפכו לתפילה: "אני לא חוזר הביתה עד שהילדים וכל החטופים לא חוזרים". לאלה, אהובתו, אמר בשיחתם האחרונה ביום שבת, לפני הכניסה לעזה: "במלחמה הזאת הבנתי כמה אני אוהב אותך. את האישה שלי, חתונה". הוא אמר לה שזה הייעוד שלו, שהוא לא רוצה למות, אך גם שידע שזו משימתו.

הימים והשבועות הראשונים של התמרון היו קשים, עמוסים באי ודאות, באבק, ובריח עשן. איליה, המקלען ואחראי הנמ"ר, היה בחוד החנית. הוא עבר עם חבריו מבית לבית, ממבנה למבנה, בתוך סבך הסמטאות הצרות והממולכדות של עזה. הוא ידע את האחריות הכבדה המונחת על כתפיו, את משקל המקלע, את עוצמת הנמ"ר שתחת פיקודו, ואת הצורך להגן על חבריו. ובתוך כל הכאוס והמתח, הוא נשאר איליה של כולם. חבריו ללחימה סיפרו שהוא הרגיע אותם בזמנים של חוסר ודאות מוחלט, נסך בהם ביטחון במבטו השקט ובמילותיו המעודדות. הוא החדיר בהם מוטיבציה, הזכיר להם את המטרה שלשמה נלחמו, את הבית שהשאירו מאחור, ואת החטופים שחיכו להם. הוא היה זה שתמיד מצא את המילה הנכונה, את הבדיחה הקטנה ששברה את המתח, את החיבוק שחימם את הלב בקור של המלחמה. הוא דאג שכולם יאכלו, שישתו, שינוחו ככל האפשר, ותמיד בדק מה שלום כולם לפני שדאג לעצמו.

ביום שני, ה-20 בנובמבר 2023, בעיצומו של קרב עז נגד מחבלי החמאס בעיר ג'באליה שבצפון הרצועה, איליה וחבריו התקדמו בסמטאות צפופות, כשהם מוקפים במבנים הרוסים ובאיום מתמיד. האוויר היה ספוג בריח אבק שריפה, קולות הירי וההתפוצצויות הדהדו בין הבתים. איליה, שהיה בחוד הכוח, פעל באומץ לב ובנחישות להגן על חבריו ולחתור למגע עם האויב. בתוך חילופי האש הכבדים, ברגע אחד של קרב עז, הוא נפגע ונהרג. סמל איליה סנקין, בן עשרים בנופלו, נפל בקרב ביום ז' בכסלו תשפ"ד. הוא נפל כפי שחי – מגן, אמיץ, מוסר את כולו למען האחר.

ההודעה על נפילתו הגיעה למשפחתו כרעם ביום בהיר, קרעה את השקט והותירה חלל עצום. נוף הגליל כולה התעטפה באבל. איליה הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בעיר הולדתו, מוקף באוהביו, חבריו, משפחתו, וחיילים רבים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, טטיאנה ויורי, ואחות אהובה, כריסטינה, שאיבדה את "הילד שלה". לאחר נפילתו, הועלה איליה מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון, כאות הוקרה על גבורתו ומסירותו.

בתוך הכאב העצום, החליטה משפחתו של איליה לעשות מעשה של נתינה אחרונה, מעשה שהיה כל כך אופייני לליבו הרחב: הם אישרו לתרום את איבריו. בזכות ההחלטה האצילית הזו, ניצלו חיים של אנשים אחרים, והרוח של איליה המשיכה לפעום בעולם, להעניק חיים גם אחרי מותו. זה היה מעשה של תקומה בתוך האובדן, עדות נוספת לאדם שהיה כולו נתינה.

כריסטינה, אחותו הגדולה, ספדה לו במילים קורעות לב: "איליה היה ילד מקסים, היו לו הרבה חברים שהיו באים אלינו הביתה, הוא מאוד אהב את החיים... הוא אמר לי: 'את יודעת, הייתה לי הרגשה שבשירות שלי אני אלחם'. כנראה הוא ידע, כי ביום האחרון שדיברנו הוא היה כזה חייכן, אמר שהכול יהיה בסדר, 'אני אחזור, תשמרו על עצמכם'... אני עדיין מחכה לו שיבוא". אלה, אהובתו, ספדה לו במילים שביטאו אהבה עמוקה וכאב בלתי נתפס: "מתגעגעת לחיוך היפה שלך, לצחוק שלך, אתה היחיד שבאמת היה מצחיק אותי. לקחו לי את הדבר הכי טוב שהיה לי, האהבה הראשונה שלי... היו לנו כל כך הרבה תכנונים לאחרי השחרור שלך. לטוס לחו"ל לכמה חודשים, לחסוך כסף ולעבור לצפון, לגור במושב או בקיבוץ עם כמה חיות... אתה היית האושר בחיים שלי, האור שלי. נתת בשבילי הכול... כולם אמרו איזה ילד מדהים אתה. תמיד ידעת להעריך, תמיד היו לך יעדים, ילד שאפתן. לימדת אותי הרבה בחיים, לימדת אותי גם מה זה לאהוב".

זכרו של איליה סנקין, סמ"ר בגבעתי, ממשיך לחיות ולהאיר את דרכנו. בבית הספר היסודי "מנחם בגין" בו למד, הוקמה גינה בצורת לב, "גינת הלב הטוב של איליה", ובמרכזה הוצב "ספסל החברות" לזכרו, מקום שבו ילדים יכולים לשבת, לחלוק חוויות, ולזכור את הילד שאהב כל כך את החברים ואת החיים. בבית הספר נערך גם קונצרט לזכרו, שבו צלילי המוזיקה מילאו את האוויר, אולי כמו צלילי הסקסופון שלו. בכפר הנוער "ניר העמק", הוקם "שולחן החברים של סנקין", ועליו צויר דיוקנו של איליה לצד סמל חטיבת "גבעתי", מקום שבו חברים יכולים להתכנס, להיזכר, ולשוחח על מי שהיה. בכפר נערך גם "שבוע צה"ל" לזכר איליה, וכן מסעות רגליים ומסעות אופניים לזכרו, דרכים שבהן המשיכו לחיות אהבתו לטבע ולתנועה. עמודי הנצחה נפתחו ברשתות החברתיות, באינסטגרם (remember_ilya_) ובטיקטוק (remember.ilya), וכן באתרים "למלא את החלל" ו-memoriz.plus, כדי שסיפורו יגיע לכמה שיותר אנשים, כדי שחיוכו לא יישכח, וליבו הטוב ימשיך להוות מודל לחיקוי.

איליה סנקין היה בן עשרים בלבד כשנפל, אך השאיר אחריו מורשת עשירה של אהבה, נתינה, אומץ לב, ויושרה. הוא היה האור של כריסטינה, האושר של אלה, הגאווה של טטיאנה ויורי, והמוטיבציה של חבריו. הוא היה הלוחם שאהב את צה"ל, את הארץ, ואת עמו, ובחר להגן עליהם במחיר חייו. סיפורו הוא סיפור של גבורה אנושית, של אדם שבחר לחיות חיים מלאים בטוב, ובחר למות בהגנה על הבית ועל ערכי החיים. הוא נפל כדי שאחרים יוכלו להמשיך לחיות, כדי שהילדים יוכלו לחזור הביתה, כדי שהתקווה תמשיך לפעם בלבבות. זכרו, כמו גינת הלב הטוב שנושאת את שמו, ימשיך לפרוח ולהזכיר לנו את הכוח של האנושיות, של האהבה, ושל הרוח הישראלית של תקומה.