איליי גבריאל אטדגי

בקריית מוצקין, עיר שקטה יחסית בצפון מפרץ חיפה, נולד ילד ששמו איליי גבריאל אטדגי, ביום כ"ט בחשוון תשס"ג, הרביעי בנובמבר 2002. הוא היה בנם של אתי ודן יצחק, והצטרף למשפחה שכבר כללה את אחיו הגדול עומר ואחותו הצעירה עופרי. הבית ברחוב השקט, עם הגינה הקטנה שהריחה בחודשי האביב פריחת הדרים ובימות הקיץ את ריח העשב הקצוץ, היה מלא צחוק, שיחות ערב על כוס תה, וקולות משחק ילדים. איליי גדל להיות ילד פעלתן, סקרן שאינו יודע שובע, ותמיד היה במרכז העניינים. עוד לפני שהצליח ללכת יציב, כבר רצה לגעת בכל דבר, לפרק, להבין איך זה עובד. כשהיה בן שנתיים וחצי, מצאה אותו אתי מנסה לטפס על המדף הגבוה במטבח כדי להגיע לקופסת העוגיות, כשכיסא קטן נגרר אחריו ועיניו בורקות בתחבולה. חיוכו הרחב, שהפך מאוחר יותר לסימן ההיכר שלו, כבר אז היה ממיס לבבות, והוא פיזר סביבו חום ואהבה טהורה.

שנות הילדות המוקדמות של איליי עברו בקריית מוצקין, אך לבית הספר היסודי "אור אבנר" נסע מדי בוקר לקריית ים הסמוכה. הוא היה ילד שאהב את החברה, ותמיד מצא את עצמו מוקף בחברים. בהפסקות, לא היה נשאר עומד בצד, אלא רץ למרכז המגרש, יוזם משחקים, מארגן קבוצות, ומוודא שכולם משתתפים. גם כשכבר היה גדול יותר, בטיולים השנתיים של בית הספר, איליי היה זה שצעד בראש השיירה, קובע את הקצב, מדרבן את המתקשים, ומצליח לשמור על מורל גבוה גם כשהשמש קפחה או כשהעלייה הייתה תלולה במיוחד. הוא היה רואה את החבר המותש מתקשה לגרור את רגליו, ניגש אליו, טופח על כתפו, ומחייך את החיוך המיוחד שלו שאמר "אנחנו עושים את זה יחד, אתה לא לבד". הוא ידע להפיח רוח חיים בכל סיטואציה, להפוך קושי לאתגר, ולמלא כל רגע בשמחת חיים מדבקת. הקסם האישי שלו היה טבעי, לא מאולץ, והוא נבע מטוב לב אמיתי, צניעות שאפיינה אותו גם כשזכה להישגים, ואופטימיות בלתי נלאית שגרמה לו לראות את הטוב בכל מצב ובכל אדם.

המעבר לתיכון "אורט מוצקין" בעירו היה טבעי עבורו. הוא בחר במגמת האלקטרוניקה, תחום שדרש דיוק, סקרנות והבנה טכנית, תכונות שאיליי ניחן בהן. ספסל הלימודים לא ריסן את הפעלתנות שלו; הוא היה תלמיד מעורב, שנון, ותמיד מוכן לעזור לחבריו בכיתה להבין חומר קשה או לפתור בעיה מורכבת במעגל חשמלי. במקביל ללימודים, אהבתו לספורט בערה בו בעוצמה. הוא שיחק בקבוצת הכדורסל של התיכון, שם היה אחד השחקנים הבולטים, וגם בקבוצת הנוער של מועדון הכדורסל "מכבי קריית מוצקין". כשהיה על המגרש, כל תנועה שלו הייתה מלאת אנרגיה, העיניים שלו היו נעוצות בטבעת, והוא שיחק בנחישות, בדבקות ובשיתוף פעולה יוצא דופן. הוא היה קולט את המבט של חבר לקבוצה, מוסר לו כדור מדויק, ומעודד אותו גם אחרי החטאה. הזיעה ניגרה על פניו, השרירים כאבו, אבל איליי תמיד מצא את הכוח לדחוף את עצמו ואת חבריו קדימה. שיאו של המסע בכדורסל הגיע בקיץ 2019, כשהיה בן שבע-עשרה. הוא השתתף עם "מכבי קריית מוצקין" במשחקי המכבייה האמריקאית לנוער במקסיקו. זו הייתה חוויה מכוננת עבורו, שילוב של ספורט, תרבות, ונציגות של ישראל מעבר לים. הקבוצה התאמנה קשה, נסעה רחוק, ושיחקה מול נבחרות חזקות, אבל רוח הלחימה של איליי וחבריו הובילה אותם לניצחון מרגש, והם זכו בתואר המכובד. כשחזר לארץ עם המדליה הנוצצת, חיוכו היה רחב עוד יותר, גאה, אבל גם צנוע, כאילו אמר: "זה לא רק שלי, זה של כולנו".

אבל הכדורסל לא היה אהבתו הספורטיבית היחידה. איליי היה אוהד מושבע של קבוצת "מכבי חיפה" בכדורגל, והגיע למשחקי הקבוצה בכל הזדמנות. ביום שישי בערב, כשאתי ודן היו מנסים לשכנע אותו להישאר בבית, הוא כבר היה עם הצעיף הירוק סביב צווארו, קופץ בהתרגשות: "אמא, אבא, אתם מבינים? היום משחק! אני חייב להיות שם!" הוא היה נוסע לאצטדיון סמי עופר, נבלע בהמון הירוק, שר בקול גדול את שירי העידוד, ומרגיש חלק ממשהו גדול יותר. הרגעים האלה, של שותפות, של התלהבות משותפת, של התרגשות ומתח, היו חלק בלתי נפרד מזהותו. בתוך כל העיסוקים, המשפחה תמיד הייתה עוגן עבורו. אתי ודן ראו בו ילד עם נשמה ענקית, אח גדול שמגן על אחותו הצעירה עופרי ומשתף פעולה עם עומר, חבר נאמן שיש לו תמיד מילה טובה לומר. הוא היה מגדלור של אומץ וערכים, שהאיר את הדרך לאחרים, גם בשנים אלה של עיצוב אישיותו. הוא לא חשש לעמוד על עקרונותיו, להגן על החלש, או להשמיע את קולו כשחשב שמשהו אינו צודק. המשפט "ההחלטה לעשות יותר מאחרים" כבר החל להתגבש בו כפילוסופיית חיים, עוד לפני שידע כמה עמוק ישא אותו אל תוך שירותו הצבאי.

ב-15 במרץ 2021, הגיע הרגע שאיליי ציפה לו בכיליון עיניים – הגיוס לצה"ל. הוא היה גאה להתגייס לתפקיד קרבי, גאה ללבוש את מדי הזית ולתרום את חלקו למדינה שכל כך אהב. הוא התגייס לחטיבת "כפיר", חטיבת חי"ר עם מורשת קרב עשירה. מבחינתו, זה לא היה עוד שירות צבאי, אלא שליחות, והוא חלם להתקדם בתפקידים, להפוך למפקד פלוגה – מ"פ – ולפקד על חיילים. המסלול שלו בצה"ל היה מהיר ומלא באתגרים. במהלך ההכשרה, כשהוא עדיין טירון, יצא לקורס חובשים. הוא ראה בכך הזדמנות ללמוד מקצוע מציל חיים, לדאוג לחבריו, ולהיות שם עבורם במצבי קיצון. הוא למד את עקרונות העזרה הראשונה, התרגל למראה דם, והתאמן בטיפול בפציעות שונות, כשהוא מבין היטב את כובד האחריות. משם, עם תעודת החובש בכיס, המשיך לקורס מ"כים – מפקדי כיתה. כאן, לראשונה, עמד בראש קבוצת חיילים, למד לפקד, להדריך, להוביל, ולקבל החלטות תחת לחץ. הוא גילה כישרון פיקודי טבעי, שילוב של סמכותיות ורגישות, והצטיין ביכולתו להניע את חייליו קדימה, גם כשעייפות ותסכול החלו להשתלט. הוא הקפיד ללמד בדרך שלו, ללא מליצות, בגובה העיניים, כשהוא מראה לחיילים שלו את הדרך הנכונה לא באמצעות פקודות בלבד, אלא באמצעות דוגמה אישית.

השאיפה הגדולה שלו להיות מפקד לא עצרה שם. לאחר קורס המ"כים, יצא איליי לקורס קצינים, אחד המסלולים התובעניים והיוקרתיים בצה"ל. חודשים ארוכים של אימונים פיזיים מפרכים, לימודים תיאורטיים מעמיקים, ותרגילים פיקודיים מורכבים. הוא הסתער על כל משימה באותה נחישות שאפיינה אותו במגרש הכדורסל, כשהוא זוכר תמיד את המשפט שאימץ לעצמו: "ההחלטה לעשות יותר מאחרים". הוא היה מסיים יום אימונים מפרך, כשהגוף כואב והנפש עייפה, ועדיין מוצא את הכוח לעבור על החומר הלימודי, להתכונן למחר, ולתמוך בחבריו לקורס. הוא היה דמות שכולם יכלו לסמוך עליה, חבר שידע להקשיב ולתת עצה טובה, ומפקד לעתיד שהבין את משמעות האחריות. כשענד את דרגות הקצונה, הרגיש שחלום מתגשם. הוא הוצב כמפקד מחלקה (מ"מ) בגדוד "שמשון" (92) של חטיבת "כפיר". זו הייתה נקודת שיא בשירותו, תפקיד שדרש ממנו להיות מנהיג, מחנך, ומודל לחיקוי עבור עשרות חיילים צעירים.

חייליו של איליי סיפרו עליו בהערצה. הם תיארו אותו כמי שדאג להם כמו אב לילדיו. הוא לא הסתפק במתן פקודות, אלא ירד לפרטים הקטנים ביותר, שאל לשלומם, הקשיב ללבטיהם, דאג לרווחתם הפיזית והנפשית. כשהיה חייל מפוחד לפני משימה, איליי היה ניגש אליו, מדבר איתו בשקט, מסביר לו את חשיבות המשימה, ומשרה עליו ביטחון. הוא הקפיד להוות עבורם דוגמה אישית בכל דבר ועניין. אם היה אימון קשה, הוא היה הראשון לרוץ, הראשון לזחול, הראשון לטפס. כשהיה צריך להישאר ער במשמרת ארוכה, הוא היה מביא קפה לחיילים שלו, משוחח איתם, ומפיג את המתח. הוא תמיד הצטיין בכל משימה, הן כלוחם והן כמפקד. לא משנה אם זה היה מסע ארוך ומתיש, תרגיל מורכב בשטח, או עמידה במשימות שגרתיות – איליי עשה הכל עם חיוך, באהבה ובמסירות גדולה. הוא לא ראה בעבודתו נטל, אלא זכות, והוא הקנה לחייליו ערכים של נתינה, אהבת העם והארץ, ואהבת הזולת. הוא היה מסביר להם ששירותם הצבאי הוא לא רק הגנה על גבולות, אלא גם ביטוי לאהבתם לארץ הזו, למשפחותיהם, ולחברה הישראלית כולה. הוא לימד אותם את החשיבות של להסתכל האחד על השני, לדאוג לחבר, לא להשאיר אף אחד מאחור. הוא היה נחוש להטמיע בהם את ההבנה שאין לנו ארץ אחרת, וכי האחריות להגן עליה מוטלת על כתפיהם.

לאחר שסיים בהצטיינות את תפקיד המ"מ, היה ברור לכולם שאיליי יתקדם. הוא קודם לתפקיד סגן מפקד הפלוגה הרובאית בגדוד, תפקיד בכיר יותר שכלל אחריות רחבה על תכנון מבצעים, פיקוד על כוחות גדולים יותר, וניהול שוטף של הפלוגה. התפקיד העניק לו תחושת משמעות גדולה עוד יותר. הוא ביצע אותו, כהרגלו, עם חיוך בלתי נפרד מפניו, וגם בו הצטיין באופן יוצא דופן. הוא היה "היד הימנית" של מפקד הפלוגה, זה שאפשר לסמוך עליו בכל מצב, שידע לקחת יוזמה, לפתור בעיות, ולדחוף את הפלוגה קדימה. חבריו למפקדה ראו בו מנהיג טבעי, שידע להניע אנשים, להרגיע רוחות, ולקבל החלטות נבונות גם בשיא הלחץ. הוא היה קצין מקצועי לעילא, ששילב ידע טקטי עמוק עם הבנה אנושית יוצאת דופן. הוא היה מגדלור של אומץ וערכים, שהאיר את הדרך לאחרים ונלחם מתוך אהבה למולדת, במסירות אין קץ ובתחושת שליחות. הוא תמיד היה נכון לתת מעצמו עוד, לעזור בכל הזדמנות ולהיות שם עבור סובביו עם תמיכה, עידוד, חיזוק, חיוך ומילה טובה. הוא לא חסך מאמץ כשראה חייל מתקשה, חבר בצרה, או משימה שדורשת הקרבה. הוא היה הראשון להתנדב, הראשון לפעול, והאחרון לוותר. המשפט שליווה אותו בדרכו הצבאית ובחייו האישיים, ואותו קבע כמסר מנחה בספר המפקד, היה: "ההחלטה לעשות יותר מאחרים". זה היה עבורו לא רק סיסמה, אלא דרך חיים, פילוסופיה שהנחתה כל צעד וכל החלטה שלו.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי, התהפכו חייו של איליי, כמו חיי כל אזרחי ישראל. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית דרך פרצות בגדר, ימית דרך הים, ואווירית באמצעות רחפנים ומצנחי רחיפה – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות, ועל אלפי מבלים תמימים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים. הם פשטו גם על בסיסי צה"ל באזור ועל עוברים ושבים בדרכים. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים של אונס, התעללות ושריפה בעודם בחיים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – תינוקות, ילדים, נשים, קשישים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשניסו להגן בגופם על האזרחים. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמת התקומה, מלחמה שתחרוט את שמה בדפי ההיסטוריה של עם ישראל.

הטלפון של איליי, כמו של אלפי מילואימניקים וחיילים בסדיר שהיו בחופשה, החל לרטוט בשיגעון. הודעות וואטסאפ זרמו בקבוצות הפלוגתיות והגדודיות – קודם כל הוראות התייצבות כלליות, ואז פקודות ספציפיות יותר, עם מיקומי איסוף וזמני הגעה. איליי הבין מיד את גודל השעה. הוא קם מזועזע, אך נחוש. לא היה צורך לומר לו פעמיים. הוא ארז את הציוד שלו במהירות, לבש מדים, נפרד מבני משפחתו בחיבוק חזק, כשהם מבינים, כמוהו, שזה לא עוד תרגיל. העיניים של אתי, אימו, היו מלאות דאגה, אבל היא ראתה את הנחישות בעיני בנה וחיבקה אותו חזק, מנסה לספוג לתוכה את החום שלו, את נוכחותו. "תשמור על עצמך, בני," לחשה לו, והוא השיב בחיוך המרגיע שלו: "אל תדאגי, אמא, אני אדאג גם לאחרים." מיומה הראשון של המלחמה, איליי הוביל את הפלוגה שלו בגזרות הלחימה השונות. הם נפרסו בתחילה להגנה על יישובי העוטף, סייעו בפינוי אזרחים, ובטיהור השטח ממחבלים שחדרו. לאחר מכן, הם היו מהכוחות הראשונים שנכנסו לשטח רצועת עזה, שם השתתפו בארבעה סבבי לחימה אינטנסיביים. בכל פעולה, איליי היה מחויב לחייליו ולמשימה באופן מוחלט. הוא לחם בראש, באומץ ובגבורה, תמיד בחוד הכוח, מוביל בדוגמה אישית. הוא נהג לומר לחייליו, ולעצמו, את המשפט שהפך למוטו שלו בקרב: "אני הראשון להיכנס והראשון ליפול". זו לא הייתה התרברבות, אלא ביטוי עמוק לתפיסת עולמו כמפקד. הוא ראה את עצמו אחראי לכל חייל, וחשב שעל המפקד להוביל את הדרך, להיות בחזית הסיכון, כדי שחייליו ירגישו בטוחים יותר, וילכו אחריו באמון מלא. הוא היה שם עבורם בכל רגע, מסביר את פקודות המפקד, דואג לאוכל, למים, לציוד, ובעיקר – למורל. הוא ידע לזהות את הפחד בעיני החיילים הצעירים, ולמצוא את המילה הנכונה כדי לחזק אותם, להזכיר להם את חשיבות המשימה, ואת הערכים שלמענם הם נלחמים.

הימים והלילות בעזה היו קשים, מתישים, ומלאי סכנות. קרבות פנים אל פנים בסמטאות צרות, איתור מנהרות תת-קרקעיות, התמודדות עם מטעני חבלה ממולכדים, וצליפות בלתי פוסקות. איליי הוביל את פלוגתו בתוך ההריסות, בין הבתים ההרוסים, כשהאבק והעשן נישאים באוויר. הוא היה שם בכל צעד, בודק את השטח, מנווט את הכוחות, ומוודא שכל חייל מבין את תפקידו. הוא זיהה את העייפות על פני חייליו, אך גם את הנחישות בעיניהם. הוא ראה אותם מתמודדים עם הפחד והקושי, ונשבע בליבו להגן עליהם בכל מחיר. הוא דיבר איתם על הבית, על המשפחות שמחכות להם, על המטרה הגדולה שלמענה הם נמצאים שם. הוא היה הסלע היציב שלהם, זה שאפשר להישען עליו, לסמוך עליו בעיניים עצומות.

ביום שני, ה-23 בדצמבר 2024, השתתף איליי עם חייליו בפעילות מבצעית בשכונת שייח' זאיד, שבצפון רצועת עזה. זו הייתה עוד משימה שגרתית במלחמה הלא-שגרתית הזו, פעילות לטיהור השטח מאויב, לאיתור תשתיות טרור. הפלוגה נעה בזהירות, החיילים מתוחים, כלי הנשק דרוכים. איליי, כסגן מפקד פלוגה, הוביל את חוליית הפיקוד הקדמית, זו שנכנסת ראשונה, סורקת, ומאבטחת את הדרך לכוח העיקרי. הם התקדמו בין הבניינים, העיניים סורקות כל פינה חשודה, כל תנועה קלה. המתח באוויר היה מוחשי, אפשר היה כמעט למשש אותו. לפתע, במהלך קרב עם חוליית מחבלים שהגיחה מתוך מבנה סמוך, הופעל מטען נפץ רב עוצמה שהוטמן במקום מראש. הפיצוץ היה אדיר, עמוד עשן ואבק עלה מהקרקע, והדף עז שטף את האזור. המטען פגע ישירות בחוליית הפיקוד הקדמית של הגדוד. באותו רגע טרגי, איליי, יחד עם שניים מחייליו, נהרגו במקום. הוא נפל כגיבור, בדיוק כפי שהבטיח, הראשון להיכנס והראשון ליפול, כשהוא מוביל את חייליו, מגן עליהם בגופו, ונלחם למען מולדתו עד נשימתו האחרונה.

סרן איליי גבריאל אטדגי נפל בקרב ביום כ"ב בכסלו תשפ"ה, 23 בדצמבר 2024. בן עשרים ושתיים בלבד היה בנופלו. בשורת האיוב הכתה את משפחתו ואת חבריו כרעם ביום בהיר. הבית בקריית מוצקין, שעד לא מזמן היה מלא בצחוקו ובשמחת החיים שלו, נדם. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה, בטקס מרגש ועצוב, בהשתתפות אלפי אנשים – בני משפחה, חברים, חיילים, מפקדים ואזרחים שהגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, אתי ודן יצחק, אח, עומר, ואחות, עופרי, שנותרו עם חלל עצום בלב. לאחר נפילתו, הועלה איליי לדרגת סרן, כהוקרה על שירותו המצוין, על מנהיגותו הבלתי מתפשרת, ועל הקרבתו העילאית.

אתי, אימו, כתבה עליו מילים שקורעות את הלב, מילים שמבטאות את גודל האובדן ואת עומק האהבה: "איליי היה עמוד תווך למשפחתו ולחבריו – נפש נדירה שהקרינה טוב לב, רגישות ותבונה עמוקה. הוא היה לוחם בנשמה, אדם שהקדיש את חייו לאחרים, ושמו נחקק בלבבות לא רק בשל גבורתו אלא גם בזכות האנושיות החמה שלו". היא סיפרה על הקשר המיוחד שלו עם סבא וסבתא, שביקוריו אצלם בשעות המעטות שהיו לו, היו בבת עיניו, רגעים של שקט וחום משפחתי. "אני, אמא שלך, מבקשת רק עוד רגע אחד, רק עוד חיבוק אחד, לראות את החיוך שלך שמאיר הכול... הלב שלי שייך לך לנצח, בני האהוב, ואתה חי בי בכל נשימה, בכל פעימה". מילותיה של אתי מהדהדות את כאבם של אלפי הורים ששכלו את יקיריהם במלחמה, את התשוקה הבלתי נגמרת לעוד רגע אחד, לעוד מבט.

גם שניר, חברו הקרוב של איליי, ביטא את הכאב ואת ההערכה העצומה לחבר שנפל: "לא אצליח לתפוס את העובדה שאתה איננו, את העובדה שהאדם הכי טהור שהכרתי כבר לא יחייך את החיוך המיוחד שלו. נפלת כגיבור, כמנהיג, כאבא לחייליך וכחבר הכי טוב שאפשר לבקש. לא יצאת להילחם משנאת האויב אלא מאהבת הארץ, אהבת הערכים עליהם גדלת, ערכי האומץ, הדאגה לזולת, היושרה, הצניעות והחתירה למצוינות". מילותיו של שניר מדגישות את עומק אישיותו של איליי, את המניעים הטהורים שהניעו אותו, ואת המורשת הערכית העצומה שהשאיר אחריו. הוא לא נלחם מתוך שנאה, אלא מתוך אהבה עמוקה – אהבה לארץ, לעם, למשפחה, ולחברים.

זכרו של איליי גבריאל אטדגי הונצח בדרכים רבות, המעידות על ההשפעה העצומה שהייתה לו בחייו הקצרים אך רבי המשמעות. הוא מונצח באתרי הזיכרון האינטרנטיים של רשת בתי הספר "אורט", שם למד והצטיין, וכן בבית החולים "רמב"ם" בחיפה, המקום בו עובדת אימו ובו רבים חשו את עוצמת האובדן. גם קבוצת הכדורגל "מכבי חיפה", שאותה אהד בכל ליבו, הקדישה לו פינות זיכרון, כחלק מההנצחה הרחבה של מועדונים ספורטיביים לנופלים מקרב אוהדיהם ושחקניהם. עמותת "ידידי מד"א בישראל" יזמה פרויקט מרגש להנצחתו באמצעות תרומת ניידת טיפול נמרץ, שתשמש להצלת חיים, בדיוק ברוח הנתינה וההצלה שאפיינה את איליי כחובש וכמפקד. בקונצרט שירה וחזנות שנערך בבית הכנסת הגדול בקריית מוצקין, הוקדש פרק החזנות "קהילות הקודש" לזכרו, באירוע שהתמלא בתחושת קודש וכאב. סרטון הנצחה מרגש לאיליי הופק על ידי בית החולים "רמב"ם" בחיפה, ובו מספרים מפקדיו על איליי, על דמותו, על מנהיגותו ועל הגבורה שהפגין. הסרטון, תחת השם "מפקדים מספרים על הלוחמים שנפלו במערכה", מציג את איליי בעיני אלו שעבדו איתו וראו אותו בפעולה, ונותן הצצה מרגשת לאישיותו יוצאת הדופן.

מועדון הכדורסל "מכבי קריית מוצקין", שבו שיחק איליי והגיע להישגים מרשימים, ערך משחק לזכרו. במסגרת האירוע, שיחקה קבוצת הנוער של המועדון נגד בוגרי הקבוצה – חברי הנבחרת שבה שיחק איליי ועמם זכה במכבייה האמריקאית לנוער ב-2019. היה זה משחק מלא בזיכרונות, בהתרגשות ובכאב, שבו הכדורסל הפך לדרך לחבר בין העבר להווה, בין הזיכרון להמשך הדרך. במגרש בו התאמן, קלע וניצח, נשמה רוחו של איליי, והשחקנים הצעירים והוותיקים כאחד הרגישו את נוכחותו. בנוסף, עמוד לזכרו נפתח באינסטגרם תחת השם remember_ilay_atedgi, המאפשר לחברים, למשפחה ולכל מי שהכירו לאסוף זיכרונות, תמונות וסיפורים, ולשמור את דמותו חיה ונוכחת. מורשתו של איליי גבריאל אטדגי אינה רק סיפור של גבורה צבאית, אלא סיפור חיים של אדם שחי במלואו, אהב ללא גבול, והקרין אור על כל מי שסבב אותו. הוא היה סמל לאומץ, לנתינה, לאהבת הארץ והאדם. נפילתו הותירה חלל עצום, אך זכרו ממשיך להאיר את הדרך, להוות השראה, ולחזק את תחושת התקומה והגאווה הישראלית. הוא חי בלבבות אלה שהכירו אותו, והוא ימשיך לחיות בסיפורים שילכו ויועברו מדור לדור, כעדות לאדם מיוחד שנתן את הכל למען הכלל, ונפל כגיבור במלחמת התקומה של עמו.