עילי אליהו כהן

האור הראשון של יום רביעי, בתשיעי במאי שנת 2000, כבר שטף את השדות הירוקים של חבל מודיעין כשלבית משפחת כהן במושב בית נחמיה הגיעה בשורה של חיים חדשים. עילי אליהו, תינוק מלא חיוניות ובעל עיניים סקרניות, נולד לרינת וזכי, והצטרף למשפחה כבן הזקונים, אח צעיר לדניאל ניצן ואח בוגר לנטע ושקד. הבית במושב, עטוף בשקט של בוקר חקלאי ובריחות אדמה רטובה, קיבל אותו בזרועות פתוחות, ועילי גדל לתוך הנוף הפתוח, בין מטעים לשבילי עפר, כשהוא סופג את קצב החיים הרגוע והעמלני של המקום. כבר כילד קטן, היה קשה למצוא אותו יושב בשקט. ידיו הקטנות חיפשו תמיד מה לגעת, מה לפרק ומה להרכיב, רגליו לא חדלו מלרוץ בשבילי המושב, בעקבות פרפרים או אחר כדור תועה. אימו נהגה לחייך ולומר, "מגיל קטן היית סקרן, לא ישבת בשקט לרגע, תמיד בעשייה, והכול בצניעות ובחיוך עם גומות החן היפות שלך." החיוך הזה, עם הגומות ששקעו בלחיים, הפך לסימן ההיכר שלו, מלווה כל מעשה קונדס קטן או ניסיון רציני להבין איך העולם עובד. הוא היה ילד שאי אפשר היה לכעוס עליו באמת, גם כשהיה מטפס על העץ הגבוה בגינה בניסיון להגיע לקן של ציפורים, או כשהיה מתלכלך מכף רגל ועד ראש בוץ אחרי שעות של חפירה בגינת הירק של סבא.

את שנותיו הראשונות בילה עילי במסדרונות בית הספר היסודי הקהילתי שבכפר הנוער בן שמן, שם כל יום היה הרפתקה חדשה. בין כיתות הלימוד לשבילי הקיבוץ, הוא למד לא רק חשבון ועברית, אלא גם את ערכי הקהילה והעבודה המשותפת. הריח של עצי האורן והאקליפטוס, קולות הילדים המשחקים במרחבים הירוקים, וצפצוף הציפורים בבוקר היו חלק בלתי נפרד מזיכרונות ילדותו. משם, המשיך לקריית החינוך "אמית נחשון חבל מודיעין" שבשהם, שם בחר במגמות ספורט וביולוגיה, שתי אהבות גדולות שליוו אותו תמיד. במגרש הספורט, הוא הפך לכוח שאי אפשר להתעלם ממנו. כספורטאי מצטיין, הוא ייצג את בית הספר בתחרויות רבות, קופץ, רץ וזורק, תמיד עם אותה נחישות ועם החיוך המפורסם שלו. הוא זכר את תחושת הגאווה ששטפה אותו כשעמד על הפודיום, הלב פועם בחזה, לא רק בשביל עצמו, אלא בשביל המשפחה, המורים והחברים שבאו לעודד. במעבדה לביולוגיה, לעומת זאת, הוא מצא עולם אחר של פליאה. המיקרוסקופ פתח לו צוהר לעולמות נסתרים, והוא היה יכול לבלות שעות ארוכות בהתבוננות בתאים ובאורגניזמים זעירים, מוקסם מהמורכבות והדיוק של הטבע. השילוב הזה – בין הריצה המהירה על המגרש לבין ההתבוננות המדוקדקת בפרטים הקטנים של החיים – הגדיר רבות את אופיו: עוצמתי וסקרן כאחד.

מעבר ללימודים, עילי היה חניך פעיל בתנועת הנוער "בני המושבים", שהייתה חלק מתנועת "הנוער העובד והלומד". במסגרת התנועה, הוא מצא בית שני, מקום שבו הערכים שהוטמעו בו מבית – אהבת הארץ והסביבה, ציונות עמוקה, סובלנות לכל אדם, שוויון ועזרה הדדית, מעורבות חברתית ולקיחת אחריות – קיבלו ביטוי מעשי. הוא השתתף במחנות קיץ, בפעילויות קהילתיות, ובדיונים ארוכים אל תוך הלילה סביב מדורה, כשהוא לומד להקשיב, להביע דעה, ולהיות חלק ממשהו גדול יותר מעצמו. הוא אהב את תחושת השייכות, את הידיעה שהוא חלק משרשרת של דורות המחויבים לבניית הארץ ולתיקון העולם. המפגשים עם חניכים אחרים, הטיולים הרגליים בשבילי הארץ, והמשימות המשותפות, חיזקו בו את האמונה בכוחה של קהילה ובחשיבותה של עשייה למען הזולת.

כשהגיע לגיל מצוות, בחר עילי את מילות שירו של עילי בוטנר, "אל תפחד, תשאף לדעת", כנושא לבר המצווה שלו. המילים האלה, שנצרבו בליבו, תמצתו את כל מה שהיה: אמיץ, סקרן, מוכשר, שואף תמיד לגבוה ביותר, אף פעם לא מוותר לעצמו ומכוון למטרה בלי פשרות. הוא לא פחד לנסות דברים חדשים, לא חשש מכישלון, וראה בכל אתגר הזדמנות ללמוד ולצמוח. שעות רבות מילאו את ימיו בתחביבים הרבים שלו, ובראשם המוזיקה והספורט. במשך ארבע שנים, למד נגינה בגיטרה בקונסרבטוריון שבשהם, היישוב הסמוך למקום מגוריו. הוא אהב את הצלילים הבוקעים מהמיתרים, את תחושת הקצב הממלאת את החדר, ואת היכולת לבטא רגשות דרך מנגינה. הוא היה יושב שעות ארוכות, אצבעותיו רצות על הצוואר, מנסה לנגן את התווים שוב ושוב, עד שהצליל היה מדויק וטהור. מעבר למוזיקה, טיפח את אהבתו לאקסטרים ולספורט. חוגי הגנה עצמית ואמנויות לחימה משולבות (MMA) במועדון הספורט הקנו לו משמעת גופנית ונפשית, והוא אהב את האתגר הפיזי והמנטלי הטמון בהן. אך את הריגוש האמיתי מצא בגלישת מצוקים ובטיפוס הרים. הוא אהב את תחושת הגובה, את רוחב הנוף הנפרש מתחתיו, את האדרנלין הזורם בעורקיו כשהוא נאחז בסלע, את הריכוז המוחלט הנדרש מכל תנועה. לכל אורך הדרך, הוא עשה זאת עם חיוך, גם כשהשרירים כאבו והכפות נשחקו.

עילי ניחן בידי זהב ובכישרון אומנותי יוצא דופן, שהשתלבו באהבתו המיוחדת לפרטי עור, בגדים מיוחדים ושעונים. המחסן בחצר ביתו הפך לבית המלאכה הפרטי שלו, פינה שבה יכול היה לשקוע בעולמות של יכלה ודמיון. ריחות של עץ גולמי, עור מעובד ודבק נישאו באוויר, מעורבבים בצלילי הקונסרבטוריון מהגיטרה שלו. הוא עבד עם חומרים כמו עץ, עצם ועור, גילף בצורה מדויקת, חרט בכישרון, תפר בקפידה וגזר במיומנות. כל פריט שיצר היה יצירת אמנות קטנה, החל מכיסוי עור מעוצב לגיטרה, דרך ארנק תפור ביד, ועד רצועת שעון ייחודית. הוא התגאה בכל פריט שהתווסף לאוסף שלו, ובייחוד באלה שייצר בעצמו, משקיע בהם שעות של עבודה ודיוק. חבר קרוב העיד עליו: "כל דבר שעילי החליט לעבוד עליו הפך להיות מעשה של תשוקה ושל יופי." הוא היה יכול להסביר במשך שעות על תהליך הכנת עור, על סוגי עץ שונים, ועל המכניקה המורכבת של שעונים, כשעיניו בורקות מהתלהבות.

כפטריוט בכל רמ"ח איבריו, עילי הרבה לטייל בארץ לאורכה ולרוחבה. הוא אהב את השבילים הנסתרים בגליל, את המדבר השקט בנגב, את ההרים הירוקים במרכז, ואת הים הכחול. כל טיול היה עבורו שיעור בהיסטוריה ובגאוגרפיה, חיבור עמוק לאדמה ולמורשת. הוא ידע כל פינה, כל שביל, וכל סיפור שקשור למקום. כמי שגדל והתחנך לאורם של סיפורי מורשת וגבורה, שירות משמעותי בצה"ל כלוחם היה עבורו לא רק אפשרות, אלא ייעוד ברור. כבר בכיתה י', הצטרף לתוכנית ההכשרה של עמותת "המסלול", שנועדה להכין בני נוער לגיבושים, לימי סיירות ולשירות קרבי. רועי, המדריך שלו, סיפר על התקופה ההיא: "זכות גדולה הייתה לי ללוות אותך שלוש שנים משמעותיות – להדריך, לאמן, לראות אותך פורץ גבולות, הופך מילד מבויש למוביל החבורה, האחד שירים את כולם כשלאף אחד אין כבר אוויר בריאות, כשלכולם נמאס ואתה לא עוצר, מתגבר וסוחף אחריך בפשטות, בדוגמה אישית." עילי אכן עבר תהליך מדהים. הוא הגיע לתוכנית עם נחישות שקטה, אך עם הזמן, כשהאתגרים הפיזיים והמנטליים נערמו, הוא גילה מנהיגות טבעית. הוא היה הראשון להתנדב למשימות הקשות ביותר, האחרון להתלונן, ותמיד מצא את הכוח לעודד את חבריו, להושיט יד, ולדחוף קדימה כשנדמה היה שהכוחות אוזלים. הוא לא הסתפק בכך; הוא התאמן גם במכון כושר, ומדי שבת, כשהשמש החלה לעלות, היה נוסע לרוץ בדיונות החול של חופי תל אביב. הרגליים שקעו בחול הרך, הריאות בערו, אך הוא המשיך לרוץ, קילומטר אחר קילומטר, את גופו ורוחו מכין לאתגרים שעמדו בפניו. נחישותו והתמדתו נשאו פירות; הוא זומן למספר רב של גיבושים, ובהם גדנ"ע צלילה ו"שייטת 13", עבר בהצלחה את יום הסיירות, ובסופו של דבר שובץ לחטיבת הצנחנים, יעד שהיה עבורו סמל לגבורה ולמחויבות.

ב-30 במארס 2019, יום גיוסו לצה"ל, עמד עילי בשערי הבקו"ם, לבוש במדי זית חדשים שעדיין הריחו מבד רענן, עם תחושה של התרגשות וציפייה גדולה. הוא הוצב בחיל הרגלים, והחל את טירונות הצנחנים בבסיס האימונים החטיבתי. כבר ביום השלישי לטירונות, זמן קצר לאחר שהתרגל למדים, למסדרים ולמטלות המפרכות, נקרא לגיבוש יח"טיות, מבחן קצר ואינטנסיבי שנועד לאתר את המועמדים המתאימים ביותר ליחידות המיוחדות של החטיבה. הוא עבר את הגיבוש בהצלחה מסחררת והתקבל ליחידת העילית "מגלן" של חטיבת הקומנדו – יעד שמעטים זוכים להגיע אליו. את המשך הטירונות עשה בפלוגה הייעודית, שם נוצרו קשרים עמוקים עם חבריו לצוות, שהפכו לאחים לדרך. שם גם הכיר את אילן, חייל בודד שעלה לארץ ללא משפחה קרובה. עילי, ברוחו הנדיבה ובלבו הרחב, פתח בפניו את ביתו, הזמין אותו לארוחות שישי ולחגים, והפך לחברו הקרוב ביותר. אילן סיפר על הקשר המיוחד: "עילי תמיד היה מוכן להרפתקה," והם חלקו אהבה משותפת למוזיקת הבלוז, לסרטים ישנים, ולשקט של הטבע. "ובכל הזדמנות נכנסנו לרכב, נסענו לשטח ועשינו ערב בושקראפט – בנינו מדורות, הכנו אוכל פשוט, ישנו תחת כיפת השמיים, טרקנו או קמפינג." המרפסת בבית של עילי הפכה למקדש שלהם, "היכל", מקום שבו יכלו לשבת שעות ארוכות, עם כוס ויסקי או סיגר טוב, מחליפים שירים ברמקול, לפעמים מאלתרים בגיטרה, ומשוחחים על כל דבר שבעולם – על החיים, על הצבא, על החלומות לעתיד.

הכשרת הלוחם המפרכת של "מגלן" נמשכה שנה וחמישה חודשים, תקופה שדרשה חתימת שירות קבע נוסף, מחויבות עמוקה שמעטים מוכנים לקחת על עצמם. אך עילי, חדור תחושת שליחות והבנה עמוקה של חשיבות תפקידו, נתן את כל כולו. הוא עבר את המסלול התובעני ביותר עם חיוך, גם ברגעים הקשים והמאתגרים ביותר. "במבט ראשון הוא אולי נראה קשוח," כתב אחד החברים, "אבל האמת שהוא האיש עם הלב הכי ענק ורגיש שאני מכיר." חבריו לצוות תיארו לוחם מקצוען, בעל מוסר עבודה גבוה, שלא היה אפשר להתחרות בו גם במידת הסדר והארגון. הציוד שלו תמיד היה מוכן, מבריק ומסודר, כלי הנשק מתוחזקים בקפידה, והוא עצמו תמיד היה מוכן לכל משימה. "עילי האהוב, החכם, הערכי, בעל כל המעלות הטובות," כתבו, "איש של מעשים ומעט דיבורים. אדיבותו הייתה סימן ההיכר שלו. תמיד עזר בחיוך ובחיבוק לכל מי שהיה צריך, שימש כתובת להתייעצות, ואפילו 'סגר שבתות' בשביל אחרים" – מחווה שקטה של נתינה, שרק מי שהיה שם יכול להבין את גודלה. הוא היה עוגן של יציבות, חבר נאמן ואח לכל דבר.

במהלך שירותו ביחידה המובחרת, השתתף עילי במבצעים חשאיים רבים, בארץ ומחוץ לה, אימונים מורכבים עם כוחות מיוחדים, ופעולות עלומות ונועזות שרק קומץ קטן של לוחמים זוכה לקחת בהן חלק. הוא פעל בצללים, תוך סיכון חיים, ותמיד עם אותה מקצועיות וקור רוח שאפיינו אותו. במבצע "שומר חומות", במאי 2021, לחם עם צוותו בגבול עזה, תחת אש תופת, והשמיד מטרות טרור רבות. הוא זכר את הריח של עשן ושרוף באוויר, את קולות הירי הבלתי פוסקים, את תחושת המתח והדריכות בכל רגע. אך גם בתוך הכאוס, שמר על קור רוח, פעל בדיוק ובנחישות, והיה חלק בלתי נפרד מההצלחה המבצעית של הצוות.

עם שחרורו מצה"ל, במארס 2022, חש עילי תחושה של הקלה ושחרור, אך גם התרגשות גדולה לקראת הפרק הבא בחייו. הוא מיד נסע עם חברי הצוות שלו לתאילנד למשך שבועיים, טיול שחרור קצר שנועד לפרוק את המתח שהצטבר בשירות ולחגוג את סיום התקופה האינטנסיבית. הם צללו במים הצלולים, טיילו בחופים הטרופיים, וצחקו שעות ארוכות, משחררים את הנפש ונהנים מהחופש החדש. בחזרתו לארץ, החל להתכונן ל"טיול הגדול" שתמיד חלם עליו, מסע ארוך לדרום אמריקה. כדי לחסוך כסף, עבד בבר "זפלין" שבשהם, שם אהב את האווירה התוססת, את המוזיקה המתנגנת ברקע, ואת המפגש עם האנשים. הוא היה יכול למזוג בירה, להכין קוקטיילים מורכבים, ולשוחח עם הלקוחות, תמיד עם חיוך וגומות החן שלו.

ב-3 בינואר 2023, עלה עילי על הטיסה לארגנטינה עם חברו הטוב מהמושב, כשתיק גדול על גבו וציפייה ענקית בליבו. הם נחתו בבואנוס איירס, עיר תוססת ורועשת, המשיכו לצ'ילה עם נופיה עוצרי הנשימה, והתפצלו בקרנבל הססגוני והמטורף של ברזיל, כשהם מבטיחים להיפגש שוב. עילי המשיך לבוליביה, ושם, במסעדת סושי קטנה בברזיל, הכיר את בת זוגו, קשר שהפך במהרה למשמעותי ומרגש. היא כתבה לו לימים: "מהיום שנפגשנו במסעדת סושי בברזיל, היית הכול עבורי. לעולם אהיה אסירת תודה על העזרה שהענקת לי. לימדת אותי לאהוב מחדש אוכל, לאהוב את עצמי, וליהנות ולהעריך כל רגע בחיים. הראית לי אהבה ואכפתיות שאנשים רק יכולים לחלום עליהם." הוא לימד אותה על תבלינים חדשים, על טעמים שלא הכירה, והראה לה את היופי שבדברים הקטנים של החיים. מסלולם המשותף לא היה נטול אתגרים. ב"שביל המוות" בבוליביה, דרך נופית מסוכנת ויפהפייה, נקלעו לקרב יריות בין תושבים מקומיים. עילי, בתושייתו הרבה ובקור רוחו המוכר, לא היסס לרגע. הוא הבחין באישה עם ילד קטן, שבעלה נורה לנגד עיניה, וברגע של גבורה עילאית, גרר אותה למקום בטוח, הרחק מסכנת הירי, והעניק לה טיפול ראשוני תחת אש עד להגעת כוחות ההצלה. הוא ניצל את הכשרתו הצבאית וידעת העזרה הראשונה כדי להציל חיים, כשעיניו ממוקדות במטרה והפחד נדחק הצידה.

בהמשך הטיול, עילי המשיך לפרו ולקולומביה, שם למד לרקוד סלסה, כשהוא נסחף לקצב הלטיני עם חיוך רחב וגומות חן. הוא עבר לאקוודור, שם התוודע לחוויית הגלישה במים, כשהוא לומד לתפוס גלים ומרגיש את העוצמה של האוקיינוס מתחת לרגליו. היעד הבא ברשימה היה קובה, לשם נסע עם חבר שהכיר באחת הנסיעות הארוכות באוטובוס. בנקודה זו, כשהוא מרגיש את הגעגועים למשפחה, החליט להפתיע את הוריו ואחיותיו שטיילו באותו זמן באוסטריה. הפגישה בשדה התעופה בווינה הייתה רגע בלתי נשכח, כשדמעות של שמחה והתרגשות שטפו את פני כולם. חיבוקים ארוכים, צחוק מתגלגל, ותחושה של התאחדות מילאו את האוויר. יחד, נסעו לגרמניה ולסלובקיה, טיילו בעיירות ציוריות, טעמו מאכלים מקומיים, וחוו זמן איכות משותף, אוספים זיכרונות יקרים מפז.

לאחר שבעה חודשים מלאים בחוויות, הרפתקאות ורגעים בלתי נשכחים, חזר עילי לארץ. הוא עבד בכמה מקומות, מתארגן לקראת הפרק הבא בחייו – לימודים אקדמיים. הוא התכונן להתחיל את לימודיו בתחום הנדסת מכונות במכללת אפקה, כשהוא מלא מוטיבציה ורצון עז לרכוש ידע חדש ולבנות עתיד. הוא כבר דמיין את עצמו בכיתות הלימוד, מתעמק בתרשימים ובחישובים, חולם על המכונות שיבנה ועל הפתרונות שימצא. אך החיים, כידוע, מתעתעים. ערב שמחת תורה תשפ"ד, תכנן עילי ללכת עם חברו הטוב למסיבת הטבע "נובה" שהתקיימה בשדות קיבוץ רעים, אך שובץ למשמרת ונשאר בבית. החלטה תמימה של רגע, שהתבררה כהצלת חיים, אך גם כזו שצבעה את המציאות בצבעי אירוניה כואבים.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקרו של ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי, נפתחה מתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים של ארגון הטרור חמאס על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פתחו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, עם קולות האזעקות הבלתי פוסקים והדיווחים המצמררים שהחלו לזרום, החלה מלחמה.

בשעות הבוקר המוקדמות, כשהמציאות החלה להתבהר במלוא זוועתה, קיבל עילי "צו 8". הוא לא היסס לרגע. באופן טבעי, הוא הגיע ראשון לנקודת הכינוס, שם התאספו חבריו מ"מגלן" שהוקפצו אף הם. המבטים החליפו מילים, ההבנה הייתה עמוקה. הם התארגנו במהירות, כל אחד מכיר את מקומו, את תפקידו, ואת חשיבות הרגע. הוא חויל לגדוד 7008, שבחטיבת הקומנדו במילואים 551, עוצבת "חצי האש", ויצא ללחום בעוטף עזה, אל לב התופת. בערב של אותו יום שבת ארור, כבר עסק בלחימה במוצב נחל עוז תחת אש בלתי פוסקת. קולות הירי, פיצוצי הרקטות, והצעקות מילאו את האוויר, אך עילי, עם קור הרוח המאפיין אותו, פעל במקצועיות, מגן על חבריו ועל המדינה.

עם תחילת הכניסה הקרקעית לרצועת עזה, פעל הגדוד של עילי תחת אוגדה 98, עוצבת "האש". עילי וצוותו לחמו בבית חנון ובבית לאהיה, אזורים צפופים ומלאי סכנות. הוא חווה את הלחימה העירונית פנים מול פנים, את המתח בכל פינה, את הדריכות הבלתי פוסקת. באחד הימים, ישב על גג של בית הרוס בעזה, רגע קצר של שקט יחסי, וכתב ביומנו: ״אני יושב פה על גג בבית בעזה. בדיוק התחילה השמירה שלי. מולי 'די-9' שמשטח מטע זיתים שמאיים כביכול. מאחוריי, כמה מאות מטרים ממני, יש את הים. בתים הרוסים מקיפים אותי, והיום הוא יום חורפי של סוף נובמבר.״ המילים האלה, שורטטו על דף מתוך המציאות העגומה, משקפות את השילוב הייחודי של יופי ועצב, של הרס ותקווה, שעילי ראה גם בתוך התופת. הוא שמע את רעש המנוע העמוק של הדחפור המשתק, ראה את עצי הזית נכנעים לעוצמתו, וברקע, את הים הכחול, סמל לחופש ורוגע, במרחק נגיעה. לכל אורך תקופת הלחימה, המשיכה המוזיקה לשמש מקור כוח והשראה. ה"ג'אמים" המאולתרים שערך עם חבריו, כשהיו מוצאים רגע של שקט, הקלילו את האווירה המתוחה, והחזירו מעט מהאנושיות והשמחה לתוך שגרת הקרבות.

ב-2 בדצמבר 2023, השבת האחרונה שבה ביקר בבית, התעוררו בני המשפחה לצלילי "Here Comes the Sun" של הביטלס, שעילי פרט על הגיטרה. צלילי המיתרים מילאו את הבית, מחזירים אליו חיים ורוגע. הם ישבו יחד, אכלו ארוחת שבת, ושוחחו על הכל, מנסים לדחוק הצידה את המציאות הקשה. אך הצהריים הגיעו מהר מדי, וכבר אז הוקפץ בחזרה לעזה. למחרת בבוקר, ב-3 בדצמבר, התקשר להודיע שהוא מכבה את הטלפון ונכנס לפעילות קצרה ונקודתית במחנה הפליטים ג'באליה. קולו היה רגוע, מקצועי, אך המשפחה חשה את המתח שבאוויר. זו הייתה שיחת הטלפון האחרונה. כעבור יומיים, ביום שלישי, ה-5 בדצמבר, נפל עילי אליהו כהן בקרב, במהלך פעילות מבצעית חשאית וחשובה עם כוחות מיוחדים. בן עשרים ושלוש בנופלו, הוא הותיר אחריו הורים ושלוש אחיות, וחלל עצום שקשה היה לדמיין. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בחדיד, כשמעליו דגל ישראל, וסביבו חברים, משפחה ומכרים, לוחמים וקצינים, כולם עומדים בדממה, מתקשים לעכל את האובדן. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל-ראשון, אות של כבוד והערכה על שירותו ומסירותו.

הבשורה המרה הגיעה למשפחה בשעה כה סמלית וכואבת: אחותו הבכורה, דניאל, חשה בסימנים מוקדמים של לידה. בנה, רפאל אליהו, נולד יומיים אחרי נפילת אחיה, והוא נושא את שמו של דודו, עילי אליהו, כסמל לחיים חדשים ולתקווה שצומחת מתוך הכאב. הלידה והמוות, השזורים זה בזה ברגע אחד, יצרו מעגל חיים מרגש ומטלטל, המזכיר כי גם בתוך האפלה הגדולה ביותר, האור ממשיך להאיר.

בטקס ההלוויה, ובשבעה שלאחריה, ספדו לו רבים, כשכל אחד מהם משלים עוד פיסה בפאזל חייו המורכב והמלא. אימו, רינת, ספדה לו במילים קורעות לב: "עילי אהוב ליבי היקר, הלב מסרב להאמין. הצטיינת בהכול – בלימודים, בצבא, בספורט, בנגינה. פרחת בשירות הצבאי ורכשת חברים לכל החיים. היו לך תוכניות לעתיד. תמיד ידעת מה אתה רוצה לעשות. הכול היה אצלך מתוכנן ומאורגן. לא פחדת מכלום. היית בן מכבד להוריך ונכד תומך; היית העוגן של אחיותיך. כל כך חיכית להיות דוד לבן שייוולד לאחותך הבכורה. נקראת על שם עילי האחוחי, מאנשיו הקרובים של דוד המלך – אדם נאצל, נשגב, משובח ומיוחד במינו. כזה היית וכך נזכור אותך. יהיה זכרך ברוך." מילותיה של האם נשאו את כאב האובדן ואת גודל הגאווה, משקפות את דמותו של בן שהיה עוגן, אור ומקור השראה לכל המשפחה.

חבריו לצוות ביחידת "מגלן", משפחתו השנייה, ספדו לו בכינוי החיבה "עילוז": "עילוז, אח שלנו, תמיד נתת את המקסימום שלך בשביל הצוות, שמת כל אחד לפניך והתנדבת ראשון לכל משימה שחורה. תמיד רצית להראות לנו את היכולות שלך בבנייה עם הידיים, בסכינים, בגיטרה, במוזיקה, בסיגרים, בוויסקי ובעוד הרבה דברים אחרים. כל דבר שעשית עשית עם כל הלב ובצורה מעוררת השראה. לא נפלת לחינם. שום דבר לא ישבור את הצוות, שמעכשיו יילחם גם עבורך. הקשר שלנו נצחי, עילי, אנחנו אוהבים אותך ותמיד נאהב. צוות פאוור שושן ספייס גיאבו." מילותיהם של חבריו, שהיו עמו ברגעים הקשים ביותר, העידו על מסירותו, על רוח הנתינה שלו ועל הקשר הבלתי ניתן לניתוק שנוצר ביניהם בלהט הקרב ובשגרת האימונים. אילן, חברו הטוב ביותר, שזכה לחלוק עמו כל כך הרבה רגעים אינטימיים על המרפסת בבית נחמיה, ספד לו בקול רועד: "תמיד אזכור את הצחוק והחיוך הנערי. אני בוכה לא רק על מה שאבד, אלא על מה שיכול היה להיות איתך בעתיד. עילי, אתה האח שמעולם לא היה לי, והחבר הכי טוב שאדם יכול לבקש." מילותיו אלו ביטאו את עומק הקשר, את האחווה שנבנתה בין השניים ואת הכאב על כל מה שנגדע באיבו.

במלאות חמישה חודשים לנפילתו, כתבה אחותו נטע, שראתה בו מודל לחיקוי: "עיליקה, חוד החנית שלנו. קרוב למאה וחמישים ימים שצלילי הגיטרה שלך לא נשמעים באוזניי והרמוניית הנגינה לא מתפשטת בבית. זו הייתה חוויה מלמדת וממלאת לגדול ליד אח שכל כך אוהב את הצבא, מסור לחבריו, אוהב חיוך, נהנה מהחיים. לגדול כאחותך, זה אומר להסתכל עליך בהערצה על כל דבר קטן שעשית, ללמוד להקשיב למוזיקת בלוז איכותית, לדעת לצחוק מדברים, ולאהוב. את הכול לימדת ונתת לי. תודה על שנים מלאות בחיים, אהבה, טיולים וזיכרונות. באהבה וגעגוע." מילותיה של נטע הדגישו את ההשפעה העצומה שהייתה לעילי על סובביו, את היכולת שלו להאיר את חייהם וללמד אותם לאהוב את החיים במלואם.

מורשתו של עילי אליהו כהן חיה ונושמת בכל פינה שבה נגע, ובכל לב שבו שהה. בעיזבונו הדיגיטלי נותר פלייליסט בן תשע-עשרה שעות של מוזיקת בלוז, הזמין לשמיעה ברשת החברתית "ספוטיפיי", עדות חיה לאהבתו העמוקה למוזיקה, ולנשמתו הפועמת בקצב הבלוז. הוא מונצח במצפה במושב הולדתו בית נחמיה, נקודת תצפית שקטה המשקיפה על השדות שאהב, מקום שבו ניתן להרגיש את רוח המושב ואת השקט שהיה כה יקר לו. שמו חרוט גם ב"חורשת הנופלים" שבחבל מודיעין ובפינת הזיכרון בקריית החינוך "אמית נחשון", שם למד וצמח.

בחצר ביתו, מול המחסן ששימש לו בית מלאכה, מטפח אביו את "גינת עילי". זוהי פינה ירוקה ושוקטת, שבה נטוע עץ ליים, לזכר הקוקטיילים שעילי אהב להכין בכל ערב שבת, כשהוא מפנק את משפחתו וחבריו. ידיו של האב מעבדות את האדמה, משקות את העץ, וכל עלה חדש הוא תזכורת מתוקה לבן שאבד. עץ לזכרו ניטע גם על ידי חבריו לצוות והוריהם ביער בארי, בלב הנוף שנפגע כל כך קשה, סמל לתקומה ולחיים שמתחדשים מתוך ההרס. בר "זפלין" שעבד בו הנציח אותו בערב ריקודים מיוחד, שבו המוזיקה והשמחה מילאו את האוויר, כפי שאהב. בר ה-"Blues N Booz", שאליו נהג ללכת מדי יום ראשון לצפות בהופעות, הקדיש לו ערב שירים מרגש, ובית "Wine & Friends" השיק סדרת יין לזכרו, כשכל לגימה היא תזכורת לרוחו הנהנתנית ולאהבתו לחיים הטובים.

חבריו של עילי ממשיכים בדרכו, מנציחים את אהבתו לטבע ולטרקים בטיוליהם בעולם. הם נושאים אותו בליבם לכל פינה, זוכרים את מילותיו ורואים את העולם דרך עיניו. "מי ייתן ונוכל לראות את העולם כמו שעילי ראה אותו," כתבו, מבטיחים להמשיך את מסעו. אמיר, חברו לצוות, שעילי הפקיד אצלו את הגיטרה שלו ערב הכניסה האחרונה לעזה, הלחין בעזרתה את השיר "נוגע בך". מילות השיר, שפורטו במלואן, מבטאות את הכאב, הגעגוע והאהבה העצומה: "אותו חיוך אותו מבט / אותו ריגוש מהופנט / ואהבה חדשה שהשארת // אותו ראשון פינה קבועה / בבלוז המקומי רוקד לך / ומנגינה ישנה שניגנת // אז אני כותב הרבה מילים / מסך עובר פנים פנים / אני נוגע בך גבוה / אז אני בורר קוצים קוצים / מתוך אלפי עלים נושרים / אני לוקח לא לשכוח אותך // ובקיץ שעבר ביקרתי אותך ניגנו שעות / דיברנו אהבה / ועכשיו יושב לי לבד ומנגן // ומסתכל על הכורסה / איך פעם הייתה מלאה / בזיכרונות חוויות שלי שלך אני זוכר // את הפנים היפות העיניים הגדולות / הן זורחות זורחות מאירות מאירות / את הצחוק המתגלגל מילים שאז אתה אמרת / שאתה תגן עליי אני איתך / איך במסלול הבטחתי לך / שאני אשמור עליך אחי אני נשבע..." השיר, הזמין ברשת, הפך להמנון של געגוע ותקווה, נוגע בלבבות ומחבר את עילי לעולם לנצח. עמוד לזכר עילי הוקם ברשת החברתית "אינסטגרם", ובו סרטונים, סיפורים ועדכונים על אירועי הנצחה, ששומרים את זכרו חי ונוכח. המשפחה שוקדת על המשך הנצחתו לאור מורשתו – אהבת החיים, אהבת האדם, אהבת המשפחה ואהבת העם, ומתכננת הקמת מצפה נוסף על שמו בתל חדיד, שימשיך להפיץ את אורו.

עילי אליהו כהן, רב-סמל-ראשון במילואים, לא נפל לחינם. הוא היה גיבור אנושי, פשוט ומורכב, שאהב את החיים, את הארץ ואת האנשים. גבורתו נבעה מעצם בחירתו להגן על ביתו, על משפחתו ועל עמו, מתוך אמונה עמוקה בערכים שעליהם גדל. הוא השאיר אחריו מורשת של אומץ, נתינה, סקרנות ואהבת חיים, ורוחו ממשיכה להדהד בצלילי הגיטרה, ברוח הים, ובחיבוק המשפחה. זכרו הוא נר תמיד, המאיר את דרכנו ומעניק לנו השראה להמשיך לבנות ולצמוח, מתוך כאב עמוק וגאווה ישראלית שאינה נכנעת.