אילן פיורנטינו

בקיבוץ נחל עוז, בלב הנגב המערבי הפתוח, שם נושבת רוח המדבר החמה ונושאת עמה ריחות אדמה ולבלוב, נולד ביום ה' בכסלו תשמ"ה, עשרים ותשעה בנובמבר 1984, אילן פיורנטינו, בנם של נורית ויהודה. הוא היה שישי מבין שישה אחים, אח לקרן, שוהם, גיללי, עודד ויפעת, ומרגע בואו לעולם מילא את הבית באור שקט, כמעט ביישני, אך מלא חיים. הבית בנחל עוז, כמו רבים מבתי הקיבוץ, היה פשוט ופתוח, עם דלת שמעולם לא ננעלה באמת, וגינה קטנה שבה שיחקו הילדים מבוקר עד ערב. אילן גדל בסביבה שבה הקולקטיב היה ערך עליון, אך המשפחה הגרעינית נותרה עוגן חזק, כור היתוך של אהבה וחיבור עמוק. עוד מילדותו הרכה היה אילן ילד חייכן, חיוך רחב וטבעי שהיה נדבק במהרה לכל מי שפגש בו. הליכותיו היו נעימות, שקטות, כמעט בלתי מורגשות, אך נוכחותו הייתה תמיד מורגשת, אהובה על הבריות, כמו רוח קלה ומרעננת ביום קיץ חם.

את שנות ילדותו המוקדמות בילה אילן ברחבי הקיבוץ, בין שבילי האספלט הרחבים, מדשאות ירוקות וגני משחקים שהיוו את עולמו כולו. הוא למד בבית חינוך "שער הנגב", וגם שם, בין ספסלי הלימודים ופינות המשחק בהפסקות, בלט כאדם רגוע וצנוע, כזה שלא מחפש את אור הזרקורים, אך מושך אליו את כולם בזכות חוש הומור דק ולב זהב. חבריו לכיתה סיפרו לימים איך כולם רצו להיות בקרבתו, איך הוא ידע להפיג מתחים במילה אחת שנונה, או פשוט בהקשבה שקטה ומכילה. הספורט היה חלק בלתי נפרד מחייו כבר מגיל צעיר. כדורגל, בייחוד, היה אהבתו הגדולה. אחיו עודד זכר היטב את הימים שבהם, מיד עם סיום יום הלימודים, היו רצים למגרש האספלט הישן, הכדור כבר מחכה להם, ומשחקים שעות ארוכות, עד שחושך יורד והשמיים נצבעים בגווני סגול ואדום, והם בקושי רואים את הכדור. אילן היה אז ילד גבוה וצנום, זריז ובעל שליטה מופלאה בכדור, והוא חלם להיות שחקן כדורגל מפורסם. קבוצתו האהובה הייתה "מכבי תל אביב", וגיבור ילדותו היה לא אחר מאבי נמני. הדמיון הפיזי ביניהם, שניהם גבוהים וצנומים, הוליד את הכינוי שדבק בו שנים רבות – "נמני". זה היה כינוי של חיבה והערכה, שהפך לחלק מזהותו בקיבוץ.

המשפחה, על כל רבדיה, הייתה עבור אילן ערך עליון, חוט השני ששזר את חייו. הוא היה בן מסור להוריו, נורית ויהודה, ואח אוהב ותומך לחמשת אחיו. כל הזדמנות לבלות איתם, עם המשפחה המורחבת, הייתה קדושה בעיניו. לא היו אלה רק ארוחות חג או אירועים מיוחדים, אלא הרגעים הקטנים של היומיום: שיחות סביב שולחן המטבח, עזרה הדדית בעבודות הבית, או סתם ישיבה משותפת בגינה. אבל מעל הכל, הוא אהב את הטיולים המשותפים בשדות הקיבוץ. דמיינו את זה: שעת בוקר מוקדמת, או אולי אחר צהריים מאוחר, כשהשמש כבר מתחילה לשקוע וצובעת את השדות בצבעי זהב ונחושת. אילן, עם חיוכו השקט, נוהג בטרקטור הישן של הקיבוץ, או ברכב הקלאבקר החשמלי, ועגלה נגררת מאחור, מלאה בילדים צוחקים, באחיינים ובבני משפחה. ריח האדמה הלחה, קולות הציפורים, רעש המנוע העמום, והרוח שמלטפת את הפנים – כל אלה היו רגעים של אושר טהור, של חיבור עמוק לאדמה, לקהילה, ולמשפחה שהייתה עבורו עולם ומלואו. ברגעים כאלה, כשהוא מביט על פניהם המאושרות של היקרים לו, אילן חש את השייכות, את השורשים העמוקים שננעצו באדמה הזו, בקיבוץ הזה, שהיה עבורו הרבה יותר ממקום מגורים – הוא היה בית, משפחה, עתיד.

בשנת 2003, עם תום לימודיו ונעוריו בקיבוץ, התגייס אילן לצה"ל, צעד טבעי ומתבקש עבור בן קיבוץ בעוטף עזה. הוא שירת כלוחם וכחובש, שילוב שדרש ממנו לא רק אומץ פיזי ונחישות, אלא גם רגישות ואמפתיה. בשירותו הצבאי, כמו בכל תחנה בחייו, בלט אילן באופיו השקט והמסור. מפקדיו וחבריו ליחידה אהבו אותו והעריכו את מקצועיותו ודבקותו במטרה. הוא ביצע כל משימה על הצד הטוב ביותר, בין אם זו שמירה ארוכה ומונוטונית, אימון מפרך בשטח, או טיפול בפצוע. מעולם לא התלונן, תמיד היה הראשון להתנדב, תמיד עם חיוך קטן בפינה. החברים ליחידה זוכרים אותו כעמוד תווך, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, שאף פעם לא מאבד את קור רוחו גם ברגעים מתוחים. הוא היה החובש שדאג לכולם, לא רק לפציעות פיזיות, אלא גם לנפש, במילה טובה, בבדיחה קטנה ששברה את המתח.

לאחר השחרור מצה"ל, שב אילן לזמן קצר לקיבוץ, שם עבד כמה חודשים ברפת. זו הייתה עבודה פיזית קשה, מבוקר עד ערב, בריחות החזקים של החציר והפרות, בקולות הגעייה והמכונות. יום יום, עם עלות השחר, כשהאוויר עדיין צונן ורענן, היה מגיע לרפת, ידיו הגדולות והחזקות חשות את הטמפרטורה של החלב, את המרקם המחוספס של השק, את משקלו של העול. הזיעה הייתה ניגרת על מצחו, אך הוא חש סיפוק עמוק מהעשייה, מהחיבור לאדמה ולחיים החקלאיים, מהתרומה האמיתית לכלכלת הקיבוץ. אך לאחר תקופה זו, אילן הרגיש צורך לחוות משהו אחר, אולי לטעום מעט מהעולם הגדול יותר, והחליט לעבור לתל אביב. העיר הגדולה, ההומה והצבעונית, הייתה שונה בתכלית מהשקט הפסטורלי של נחל עוז. הוא נשאב לתוך קצב החיים המהיר, לאורות הבוהקים, למגוון האנשים והחוויות. למד להכיר צד אחר של החיים, לחוות את האנונימיות שבקהל גדול, את האפשרויות הבלתי נגמרות של עיר ללא הפסקה. אך כעבור שנתיים, משהו משך אותו חזרה. אולי היה זה געגוע לריחות השדות, לשקט המדברי, לחום הקהילתי, או אולי תחושה עמוקה של שייכות שמעולם לא עזבה אותו. הוא חזר לנחל עוז, הפעם כדי להדריך את קבוצת הנעורים בקיבוץ. תפקיד זה התאים לו כמו כפפה ליד. חניכיו סיפרו על מדריך מסור, אכפתי ואהוב, שתמיד קיבל אותם בשמחה ובחיוך. הוא לא רק לימד אותם על חיי הקיבוץ והערכים המשותפים, אלא גם הקשיב להם, היה אוזן קשבת לצרותיהם, שותף לשמחותיהם, ומודל לחיקוי של אדם טוב לב ופועל. הוא ידע להצית בהם את ניצוץ הסקרנות, ללמד אותם את אהבת הארץ והקהילה, ולעשות זאת בדרך שלו, השקטה והמכילה.

שנת 2009 הייתה שנת מפנה בחייו האישיים של אילן, כשפגש את שרון. היא הגיעה לגור בקיבוץ נחל עוז כסטודנטית במכללת ספיר הסמוכה, ועסקה בחינוך. תחילה נרקם ביניהם קשר חברי, קשר של שיחות ארוכות על הדשא, צחוק משותף בחדר האוכל, והבנה הדדית שקטה. אך הקשר נקטע כאשר אילן עבר לתל אביב. המרחק והשינוי בסביבה עשו את שלהם, אך הגורל, כנראה, רצה אחרת. כשחזר אילן לקיבוץ, ניצתה ביניהם האהבה מחדש, הפעם בעוצמה גדולה יותר, עמוקה יותר, כזו שנועדה לבנות בית. הם התחתנו וקבעו את ביתם בנחל עוז, באותו קיבוץ שבו נולד וגדל, שבו ראה את עתידו. במהלך השנים נולדו לבני הזוג שלוש בנות – נועם, ליבי ודורון – שהפכו למרכז עולמו של אילן. הוא היה אב למופת, "אבא במאתיים אחוז", כדברי שרון. אהבתו לבנותיו הייתה אינסופית, הוא הרעיף עליהן חום וחיבוקים, סיפורים ובדיחות, והיה מעורב בכל פרט ופרט בחייהן. הוא בילה איתן בכל הזדמנות, לקח אותן כל יום לגן הילדים, החזיק את ידיהן הקטנות בדרך, הקשיב לסיפוריהן על הרפתקאות הבוקר. אהב לקחת אותן למשחקי כדורגל, ללמד אותן את חוקי המשחק, את התשוקה לספורט, והכי חשוב – את ההנאה שבמשחק משותף. הבית שלהם היה תמיד מלא חיים, בצחוק ילדים, בריח של בישולים ובאווירה של חום ואהבה. אילן, האב השקט והמסור, היה העוגן שסביבו התנהלו חיי המשפחה, נוכחותו הייתה מורגשת בכל פינה, בכל רגע.

אילן היה קיבוצניק בכל רמ"ח איבריו. לא הייתה בו טיפה של ציניות כלפי המקום, רק אהבה עמוקה ונאמנה לנחל עוז. הוא אהב את הקיבוץ בכל ליבו, את השדות הפתוחים, את השכנים המכירים זה את זה, את תחושת הקהילתיות שבה כולם דואגים לכולם. הוא חש חובה עמוקה לתרום לקהילה שבה גדל והתגורר כמעט כל חייו, תחושה שעיצבה את דרכו המקצועית והאישית. חברי הקיבוץ כינו אותו "עמוד תווך בקהילה", והתואר הזה לא היה מליצה ריקה מתוכן. הוא היה אדם שאי אפשר לדמיין את הקיבוץ בלעדיו. אילן ראה בהגנה על הקיבוץ את משימת חייו, לא רק כרעיון מופשט, אלא כצורך קיומי, כחלק בלתי נפרד ממי שהוא. הוא הצטרף לכיתת הכוננות של הקיבוץ, ועד מהרה שימש כסגן רבש"ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי). בתפקיד זה, עמד בחזית ההגנה על הבית, על המשפחה, על השכנים. בשנת 2015, התמנה לרבש"ץ הקיבוץ, תפקיד הדורש אחריות עצומה, קור רוח בלתי רגיל, ומסירות אין קץ. הוא מילא את התפקיד במקצועיות חסרת פשרות, בנועם הליכות שהיה כל כך אופייני לו, ובקור רוח שהיה נחוץ כל כך באזור מתוח כמו עוטף עזה. בין אם פרצה שרפה בשדות הקיבוץ או מחוצה לו, בין אם היה צורך ללוות משפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן בהתקפות טרור, אילן היה תמיד הראשון להגיע, הראשון לעזור, הראשון להושיט יד. הוא לא רק מילא את תפקידו, הוא חי אותו. דאג לביטחון השוטף, לאימונים, לקשר עם הצבא, אך גם לרווחת התושבים, לילדים, למבוגרים. בשנת 2021, כהוקרה על מסירותו יוצאת הדופן, נבחר להיות רבש"ץ מצטיין מטעם מפקד מערך הגנת הגבולות, וקיבל את תואר "מצטיין ההתיישבות". זו הייתה הכרה רשמית במעמדו הבלתי מעורער כמי ששומר על הבית, על האנשים, על אורח החיים.

ההסכת "לשמור על הבית" של "רדיו קול הנגב", שליווה אותו בתפקידו כרבש"ץ במשך שנה שלמה, חשף בפני המאזינים את עולמו הפנימי ואת תפיסת עולמו של אילן. בקולו השקט אך הנחוש, סיפר אילן: "הקהילה היא המשפחה שלך, אין כמו לעשות בשביל מישהו אחר ולראות את התודה. זה הזמן שלי להחזיר לקהילה... זו עבודה עם המון אנשים, המון כוחות, המון חיי צבא. אני מרגיש הרבה הערכה מהקהילה... למרות שזה קשה ושוחק ולוקח ממך הרבה כוחות, זה הרגע שלי להקריב ממני בשבילם". המילים הללו לא היו סתם הצהרות, אלא ביטוי אמיתי לפילוסופיית חיים שלמה. הוא לא ראה את תפקידו כנטל, אלא כזכות, כהזדמנות לתת מעצמו למען הכלל. אילן היה אדם של עשייה ונתינה אינסופית. הוא עזר לכולם, מצעירים ועד מבוגרים, ללא יוצא מן הכלל. קשישים שנשארו לבדם בקיבוץ בתקופות של מתיחות ביטחונית, כשאחרים התפנו, מצאו בו עוגן של ביטחון. הוא וכיתת הכוננות היו שם עבורם, מביאים אוכל, משוחחים, מרגיעים. גם חיילים ששירתו באזור, לעיתים רחוקים מביתם, מצאו באילן כתף תומכת וסיוע בכל עת. אילן היה הטלפון הראשון שחייגו אליו כשנזקקו לעזרה, ובכל פעם ענה בחיוך, קולו המרגיע נשמע מעבר לקו, ונרתם למשימה ללא היסוס. הוא נתן את כל הלב והנשמה, מתוך אמונה אמיתית וטהורה כי זו הדרך הנכונה, כי זוהי מחוייבותו. רעייתו שרון, בהבנה עמוקה של אופיו, כינתה אותו "האקמול של הקיבוץ". במאור פניו וטוב ליבו, ידע להרגיע כל חשש, להפיג כל פחד. הוא תמיד חייך, פרגן לכולם, והתחיל כל שיחה במילים החמות והמעודדות: "מה קורה אלוף?". המילים הללו, פשוטות ככל שיהיו, שיקפו את רוחו – רוח של אופטימיות, של אמונה בטוב שבאדם, ושל נתינה ללא תנאי.

בנוסף למחויבותו כרבש"ץ, אילן מצא זמן להתנדב בארגון ״ידידים״, המעניק סיוע בדרכים ועזרה ראשונה, מה שהעיד שוב על נכונותו לעזור לכל אדם בכל מקום ובכל עת. הוא היה מעורב בשלל פעילויות נוער בקיבוץ, לא רק כמדריך, אלא כשותף פעיל: מבניית סוכות צבעוניות בגני הילדים, שם ידע להצחיק את הקטנטנים וללמד אותם על חגי ישראל בדרכו הייחודית, ועד סיורים לאורך הגדר המקיפה את הקיבוץ, שם העביר לדור הצעיר את תחושת האחריות והשייכות למקום. בכל משימה, קטנה כגדולה, אילן תמיד נענה בחפץ לב, עם אותו חיוך שקט ומבט ענייני.

אך לצד כל העשייה והנתינה, אילן ידע גם ליהנות מהחיים, להעריך את הרגעים הקטנים והשקטים. בשעות הפנאי, אהב להאזין למוזיקה, במיוחד ללהקת "הדג נחש", ששיריה הקצביים והחכמים שיקפו אולי צדדים בנפשו. הוא אהב ללכת להופעות, לעמוד בקהל, להרגיש את האנרגיה של המוזיקה החיה. הכדורגל, אהבתו הוותיקה, נשארה חלק בלתי נפרד מחייו גם בבגרותו. הוא שיחק בנבחרת "ותיקי שער הנגב", ועל המגרש, גם בגילו המבוגר יחסית, עדיין ניכרו בו אותם זריזות וכישרון מימי "נמני" הצעיר. אהב לצפות במשחקי "מכבי תל אביב", קבוצתו האהובה, וגם במשחקי "פיורנטינה", קבוצת הכדורגל האיטלקית של פירנצה, ממנה הגיעה במקור משפחתו, חיבור מרגש לשורשים הרחוקים. אילן היה אדם אופטימי, מלא שמחת חיים, כזה שידע להעריך כל יום בחייו, כל רגע. הוא אהב את הרגעים הקטנים השקטים בחיק המשפחה, לשבת בגינה עם כוס קפה חם, לראות את בנותיו משחקות, לשוחח עם חברים על כוס בירה צוננת אחרי יום עבודה. מנגד, ידע גם ליהנות מהרפתקאות – לצאת לטיולי טרקטורונים בשבילי העפר של הנגב, להרגיש את האדרנלין, ואפילו לעשות סקי, ספורט שרחוק כל כך מהנוף המדברי המוכר לו. בכל אלה, אילן מצא איזון, דרך לחיות חיים מלאים, משמעותיים, עשירים בחוויות ובקשרים אנושיים, תוך שהוא נשאר נאמן לעצמו, לערכיו, ולאנשים שאותם אהב.

שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בבוקר השבעה באוקטובר 2023, הייתה אמורה להיות יום שבת רגיל בנחל עוז, יום של חופש, משפחה ושקט. אך בשעה שש וחצי בבוקר, השקט התנפץ. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה שטחים נרחבים בארץ, ובה בעת חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים ליד קיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל אזרחים חפים מפשע שעברו בדרכים. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, עם עלות השחר, החלה מלחמה.

באותו בוקר ארור, אילן שהה בביתו בנחל עוז עם אשתו שרון ובנותיהם. האזעקות החלו ליילל ללא הפסקה, קורעות את השקט ומבשרות רעות. זו לא הייתה עוד סבב הסלמה רגיל, משהו היה שונה, עוצמתי ומאיים יותר. הטלפון צלצל בבהלה. זו הייתה יסמין זוהר, חברת הקיבוץ, קולה רועד מאימה. היא סיפרה שבנה אריאל בן השלוש-עשרה יצא לבדו לרכוב על אופניים מחוץ לקיבוץ, וביקשה מאילן, הרבש"ץ, שייחלץ אותו. בלי היסוס, בלי לחשוב פעמיים, על אף הסכנה הברורה והאזעקות הבלתי פוסקות, אילן יצא מביתו. הלב שלו היה חצוי בין הדאגה למשפחתו שבממ"ד לבין תחושת החובה העליונה שלו כרבש"ץ וכאדם. הוא מצא את אריאל המפוחד, הוביל אותו בבטחה חזרה לבית, והביא אותו לממ"ד שבו שהו שרון ובנותיו. מבט אחרון חטוף, חיוך מרגיע לבנותיו המבוהלות, נשיקה מהירה לשרון, וידע שזו כנראה הפעם האחרונה שיבטח את יקיריו באופן אישי.

במסגרת תפקידו כרבש"ץ, ולאחר שקיבל התרעה ברורה וחד משמעית על פריצה של גדר הגבול, אילן יצא שוב. הפעם, לא כדי לחלץ ילד, אלא כדי להגן על הקיבוץ כולו מפני חדירת המחבלים. הוא התקשר לסגנו, ניסן, וביקש ממנו להגיע במהירות לרכב הממוגן של כיתת הכוננות, קולו נחוש אך דחוף. במקביל, הקפיץ את כוח הימ"ס (יחידת המסתערבים) ששהה בקיבוץ, והחל לתאם את מהלכי ההגנה. אילן התגורר בסמוך לשער האחורי של הקיבוץ, ומשם, למרבה האימה, החלו להיכנס ראשוני המחבלים. הוא מצא את עצמו לבד, עומד מול גל של טרוריסטים חמושים היטב, כוח קטן מול המון. בלי לחשוב על הסכנה לחייו, אילן החל להילחם לבדו מולם. הוא ידע שכל שנייה שהוא מעכב אותם, כל ירייה שהוא יורה, כל צעד שהוא עושה, קונה זמן יקר לתושבים להסתגר במרחבים המוגנים, להציל את חייהם. שרון, חרדה וכואבת, התקשרה אליו שוב ושוב. כשענה, קולו היה מתוח, נחוש, אך ברור: "אני בקרב". אלו היו המילים האחרונות שאמרה לו, המילים האחרונות ששמעה ממנו. מאז נותק עימו הקשר. אילן נלחם בעוז ובגבורה, אדם אחד מול רבים, מגן בגופו על ביתו ועל האנשים שכל כך אהב, עד שנורה למוות. הוא נפל כגיבור, במאבק עיקש ונואש, מגן על רסיס האנושיות והחיים אל מול הרוע המוחלט.

רב-סמל מתקדם אילן פיורנטינו נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ב-7 באוקטובר 2023. בן שלושים ושמונה היה בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין בשדה אילן, אך משפחתו, עם תום הלחימה, מתכוונת להעבירו למנוחת עולמים בנחל עוז, הבית שאותו אהב ושעליו הגן בחייו ובמותו. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, שרון, שלוש בנות יקרות – נועם, ליבי ודורון – הורים, ארבע אחיות ואח. חלל עצום נפער בלכתנו, לא רק במשפחתו הקרובה, אלא בקהילה כולה, בארץ כולה.

אחיו עודד, במילים קורעות לב, כתב: "אחי האהוב, מתגעגע אליך בכל יום. קשה לכתוב במילים את התחושה הזאת של חוסר ההשלמה עם זה שאתה לא כאן ולא תחזור. קשה אפילו לדמיין את זה, ונראה לפעמים שתכף תחזור אלינו... אין אנשים כמוך. אדם טוב לב וצנוע שרצה תמיד את הטוב. מקווה שטוב לך במקום שבו אתה נמצא. כאן קשה בלעדיך". מילותיו של עודד משקפות את הכאב העמוק, את האובדן הבלתי נתפס של אדם שהיה עולם ומלואו עבור יקיריו, ואת האמונה שרוחו הטובה ממשיכה ללוות אותם.

ניסן, סגנו בכיתת הכוננות וחברו הקרוב, ספד לו במילים מלאות געגוע: "הלב שלי מרוסק, אני מתגעגע, איזה אופטימי תמיד היית. איך שנפלו לנו פצמ"רים על הראש בזמן שאנחנו שוכבים על הרצפה היית אומר 'עוד שעה הפסקת אש'. איך תמיד בכל התערבות, לא משנה מה התוצאה, טענת שניצחת. תשמור עלינו מלמעלה, אח שלי יקר. לנצח לא אשכח את החיוך שלך". דבריו של ניסן מציירים את דמותו של אילן לא רק כלוחם ומגן, אלא גם כרוח אופטימית בלתי נלאית, כמי שידע להפיח תקווה גם ברגעים הקשים ביותר, בחיוך ובמילה טובה.

עירית, חברת קיבוץ, כתבה: "אילי שלנו. כמה עצב ביום הזה ובכלל, כל השנה. זוכרים את מי שהיית, גדול מהחיים עם הלב הכי רחב. תמיד רואה את הטוב בכולם, חיובי ואופטימי עם חיוך תמידי". מילותיה מהדהדות את התחושה שאילן היה מעל ומעבר למקובל, אדם עם נשמה ענקית, שראה את הטוב בכל אדם ובכל סיטואציה, והפיץ סביבו אור וחום.

לזכרו של אילן, ולהנצחת גבורתו ומורשתו, נערכו מספר אירועים ויוזמות. ההסכת "לשמור על הבית" שאליו התראיין, עומד לרשות הציבור ומאפשר להאזין שוב לקולו, לחכמתו ולתפיסת עולמו. קיבוץ נחל עוז, הבית שכל כך אהב, העלה ליוטיוב סרטון מרגש המספר על אילן ועל גבורתו, עדות מצולמת למי שהיה ומה שהותיר אחריו. וכדי להנציח את אהבתו הגדולה לכדורגל, נערך טורניר כדורגל מרגש בהשתתפות נבחרת "ותיקי שער הנגב" – חבריו לקבוצה – וותיקי נבחרת ישראל, מחווה ספורטיבית לאדם שאהב את המשחק בכל נימי נפשו.

אילן פיורנטינו, הרבש"ץ של נחל עוז, האב המסור, הבעל האוהב, הבן והאח התומך, החבר האופטימי, נפל בהגנה על הבית. סיפור חייו הוא סיפור של חיבור עמוק לאדמה, לקהילה, למשפחה, ושל נתינה אינסופית. גבורתו לא הייתה רק ברגעיו האחרונים, אלא בכל יום ויום בחייו, בבחירה שלו לחיות למען האחר, לשמור על הבית, גם במחיר היקר מכל. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת של אהבה, אופטימיות, ורוח התנדבות שתמשיך להאיר את דרכם של בני משפחתו וקהילתו. הוא היה "האקמול של הקיבוץ", ועכשיו הוא הגיבור הנצחי של נחל עוז ושל עם ישראל כולו. זכרו יהיה חקוק לעד בלבבות, וסיפורו יהווה מגדלור של תקומה וגאווה ישראלית.