עילאי צעיר

עילאי צעיר נולד ביום סתווי של ט' בחשוון תשס"ד, הרביעי בנובמבר 2003, אל תוך בית חם ותוסס ביישוב קידר שבמדבר יהודה, עטוף בנופיה הפראיים של ארץ בראשית. הוא היה הבן הבכור ליפה וארז, שהיו עתידים להביא לעולם אחריו עוד שלושה ילדים – יעל, שילה ונבו – ובכך לבנות משפחה שבה עילאי יהפוך מהר מאוד לעמוד התווך, הדבק המחבר והלב הפועם. קידר, יישוב קהילתי קטן המשתרע על גבעות צחיחות למחצה, עם בתים הפונים אל המדבר האינסופי, חרטה את חותמה על נפשו של עילאי מילדותו. האוויר היבש והצלול, קרירות הלילות המדבריים, ושמי הכוכבים הבוהקים מעל, היו הרקע לילדותו. הוא למד להכיר כל שביל עפר, כל צמח מדבר עקשן, וכל פינה נסתרת בסביבת ביתו, ובה בעת למד את ערך הקהילה הקטנה והתומכת, המהווה אי של חום בתוך המרחב הפתוח והמאתגר.

את אהבתו העמוקה לארץ ישראל, למקורותיה ולעם היהודי, ספג עילאי לא רק מהאדמה שעליה גדל, אלא גם מסיפור חייו יוצא הדופן של סבו, יצחק. יצחק נולד למשפחת יונג הגרמנית, וגדל בגרמניה של אמצע המאה העשרים, ללא כל קשר פורמלי ליהדות. אולם, משהו עמוק בנפשו משך אותו אל העם היהודי ואל ארץ ישראל. הוא ביקר בה שוב ושוב, כל פעם שב לישראל כשהוא סופג עוד פיסה מההיסטוריה, מהתרבות ומהרוח של המקום, ומרגיש חיבור שאין לו הסבר רציונלי. הרגש הזה, שהלך והתעצם עם השנים, הבשיל לבסוף להחלטה אמיצה ובלתי רגילה: בשנת 1990, כשהוא כבר אדם בוגר, החליט יצחק לעלות לישראל עם אשתו ושבעת ילדיהם. לפני בואם, המשפחה עברה גיור בפרייבורג שבגרמניה, מעשה של אמונה והתמסרות. אך עם עלייתם לארץ, הם בחרו לעבור גיור אורתודוקסי נוסף, מקיף וקפדני, שכלל גם את טקס "הקזת הדם" בצפת, עיר הקודש והקבלה, כסמל להתחדשותם הרוחנית והתחברותם לעם ישראל באופן בלתי חוזר. עם סיום התהליך המרגש והמחייב, שינו את שמם מיונג לצעיר, ובכך חתמו את פרק חייהם הקר שהיה, ופתחו דף חדש כמשפחה ישראלית, יהודית. עילאי, שגדל על סיפורי סבו, ספג לתוכו את המורשת הזו כחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא היה גאה בה עד מאוד, והיא עיצבה את תפיסת עולמו, שהתמצתה במטרה אחת ברורה: "להיות יהודי גאה בארץ הקודש היא ארץ ישראל". הוא הבין שאף על פי שנולד לתוך היהדות והישראליות, אין זו זכות מובנת מאליה, אלא בחירה יומיומית, אחריות, ובעיקר – מתנה שצריך לשמר ולהוקיר.

את שנותיו הראשונות בבית הספר היסודי, ב"תורני יצחקי" במעלה אדומים הסמוכה, חווה עילאי כאתגר לא פשוט. הוא התקשה בלימודים, בעיקר בשל קשיי קשב וריכוז שלא תמיד ידעו לאבחן או להתמודד איתם באותה תקופה. לא פעם, היה מוצא את עצמו יושב מול שולחן המנהל, מנסה להסביר מדוע דעתו נדדה אל מחוזות אחרים – אולי אל הדיונות המזהיבות של המדבר הנשקפות מהחלון, או אל דמיונות על מסעות והרפתקאות. הוא לא היה ילד מופרע, אלא ילד עם נפש רחבה וסקרנית, שפשוט מצא את קירות הכיתה ואת ההקשבה הפסיבית למורה כמגבילים. במקום להתרכז בחומר הנלמד, ייתכן שידיו הקטנות התחפרו בחול בחצר ההפסקות, או שעיניו עקבו אחר ציפור דרור נוחתת על ענף עץ זית. הוריו, יפה וארז, היו שם תמיד לתמוך, להכיל, ולחפש דרכים יצירתיות לעזור לו למצוא את מקומו. הם ראו בו את הניצוץ המיוחד, את טוב הלב ואת הנכונות, גם אם הדרך המסורתית לא תמיד התאימה לו.

אך משהו השתנה באופן דרמטי כשהגיע עילאי לישיבה התיכונית "צביה מצפה נבו" במעלה אדומים. שם, כנער מתבגר, הוא "לקח את עצמו בידיים" – ביטוי שמכיל בתוכו תהליך עמוק של התבגרות, הבנה עצמית, והצבת יעדים. אולי היה זה מפגש עם מורה שהצליח לראות מעבר לקשיי הקשב, או חבר שדחף אותו, או פשוט רצון פנימי עז להוכיח לעצמו ולסביבתו את יכולותיו. הוא השקיע בלימודים בצורה ניכרת, ישב שעות ארוכות, לא ויתר לעצמו כשהחומר היה קשה, והתמודד עם כל אתגר לימודי בנחישות. התוצאה לא איחרה לבוא: עילאי סיים את לימודיו עם תעודת בגרות בהצטיינות, הישג מרשים ששיקף את כוח הרצון, ההתמדה והיכולת שלו להתעלות על קשיים. ההצטיינות הזו לא הייתה רק ציון על נייר, אלא עדות ליכולתו להציב מטרה ולחתור אליה בכל הכוח, תכונה שתלווה אותו לאורך כל חייו הקצרים והמשמעותיים.

עילאי היה אישיות מיוחדת במינה, שילוב נדיר של רצינות ושובבות ילדית, לב זהב וגיבור ללא חת, ירא שמיים ואוהב אדם באשר הוא. הוא היה "עמוד השדרה של הבית", כפי שהגדיר אותו אביו – לא רק בכור, אלא גם זה שכולם נשענו עליו, זה שדאג לאווירה, זה שקישר בין האחים, זה שפתר בעיות בשקט, בחיוך ובנוכחות מרגיעה. המוטו שליווה אותו בחייו, "אדם צריך לשאוף להיות ולא להיראות", לא היה רק סיסמה ריקה מתוכן, אלא דרך חיים שלמה. הוא לא חיפש כבוד או הכרה, אלא פעל מתוך אמונה פנימית עמוקה בצדקת דרכו ובחשיבות המעשים עצמם. הוא כיבד את הסובבים אותו – מבוגרים כילדים, מורים וחברים – והיה קשוב לצרכיהם. תמיד דאג לכולם לפני שדאג לעצמו, מתוך אינסטינקט טבעי של נתינה. אם מישהו היה זקוק לעזרה – בלימודים, במשימה פיזית, או סתם באוזן קשבת – עילאי היה הראשון להושיט יד, בשקט ובצנעה, מבלי לרצות לקבל תמורה. הוא התנדב לכל משימה, קטנה כגדולה, מתוך תחושת אחריות ורצון לתרום. חיוכו היה שובה לב, כזה שמאיר את החדר ונותן כוח לכל מי שפגש בו. הוא היה ילד אוהב ואהוב, ואהבתו התבטאה בחיבוקים ארוכים, במילים טובות, וביכולת להיות שם, באמת, עבור כל אחד.

כשהיה עילאי בן שבע-עשרה, כבר כנער בתיכון, החל את דרכו בהתנדבות בארגון "שלוה" בירושלים, ארגון מוביל לקידום ושילוב חברתי של אנשים עם מוגבלויות. הוא התנדב בתוכנית אחר הצהריים, שסיפקה מסגרת המשך בלתי פורמלית ליום הלימודים, מעין בית שני לחניכים. למרות העומס הרב בלימודים, והמרחק הלא מבוטל בין מעלה אדומים לירושלים, עילאי הקפיד להגיע בכל שבוע, במסירות שאין דומה לה. הוא לא ראה בכך נטל, אלא זכות. עבורו, הנסיעה באוטובוסים, הפקקים, והעייפות של סוף יום לימודים, התפוגגו ברגע שנכנס בשערי המרכז ופגש את החניכים. הוא היה מסור מאוד לכל אחד מהם, הקשיב להם, שיחק איתם, עזר להם בפעילויות השונות, והיה להם חבר של אמת. החיוך שלו, שהיה כה מיוחד, התרחב עוד יותר כשראה את שמחתם של החניכים. הוא הצליח לראות את האדם שמאחורי המגבלה, להתחבר אליהם ברמה עמוקה, והם מצידם אהבו אותו אהבה גדולה. גם אנשי הצוות, שראו בו נער מיוחד, העריכו מאוד את נוכחותו, את רגישותו ואת אכפתיותו הבלתי מתפשרת. הוא לא רק התנדב, הוא היה שם בכל ליבו ונשמתו.

בשנתו האחרונה בישיבה התיכונית, קיבל עילאי החלטה נוספת שעיצבה את דרכו: לפני גיוסו לצבא, ילמד במכינה קדם-צבאית. הוא בחן מספר מכינות, אך לבסוף בחר במכינה הישיבתית "מעוז" שבלוד. "מעוז" שמה דגש מיוחד על לימוד התורה, אך גם על הכנה פיזית ומנטלית אינטנסיבית לקראת השירות הצבאי, לצד חינוך עמוק לערכי נתינה וחסד. עילאי מצא שם את מבוקשו – מקום שבו יש כבוד לכל אדם בדרכו, שילוב של רוח וחומר, של תורה ועבודה. הוא למד במכינה ברצינות ובדבקות עצומה, לא רק את הגמרא וההלכה, אלא גם את משמעות הפיקוד, האחריות והחברות. כשהתמודד עם קשיים, בין אם בלימודים תובעניים או באימונים פיזיים מאתגרים, הוא לא ויתר – לא לעצמו, ולא לחבריו. הוא היה שם כדי לדחוף, לעודד, ולעזור, ותמיד חיפש את הדרך הטובה ביותר להתגבר על המכשולים. תכונות אלו הפכו אותו במהרה ל"דבק שבחבורה", לזה שמאחד את כולם, שפותר מתחים, שדואג שאיש לא יישאר מאחור. חבריו ומוריו העריכו אותו מאוד על מנהיגותו הטבעית, על טוב ליבו ועל יכולתו יוצאת הדופן לראות את האחר.

מעבר ללימודים ולפעילויות החברתיות, עילאי אהב לטייל בשביליה ובנופיה של הארץ, ובמיוחד במדבר יהודה וים המלח – הנופים בהם גדל ושאליהם היה קשור בכל נימי נפשו. הוא לא הסתפק בטיולים פרטיים, אלא הפך לאחראי הטיולים של המכינה, תפקיד שלקח על עצמו ברצינות ובאהבה גדולה. בכל טיול שתכנן, הקפיד עילאי לשלב לא רק מסלולים מרתקים ואתגריים, אלא גם הסברים מעמיקים הנוגעים למקומו של העם היהודי בארץ ישראל, ולמסירות הנפש של אלו שלחמו עליה לאורך הדורות. לדוגמה, במסלול "שביל המפקדים", היורד אל בקעת הירדן, ערך דיון פתוח ומרתק על מקומו של המפקד בקרב, על אחריותו ועל ההתמודדויות המנטליות והאתיות הנלוות לתפקיד. בנחל קנה שבשומרון, הכין חידונים חינוכיים שהיו מעבר לשעשוע – הם נועדו ללמד על ערכי הנצח של עם ישראל, על הקשר העמוק לאדמה, ועל חשיבות השמירה עליה. עילאי הפך כל טיול למסע חינוכי וחווייתי, שבו הרגליים דרכו באדמה והלב נפתח לסיפורי העבר ולערכי העתיד. הוא האמין שרק כך, דרך הרגליים והלב יחד, אפשר באמת לחוות את הארץ ולהבין את משמעותה.

שנתיים שהה עילאי במכינה, שנתיים שבהן דמותו עוצבה והתגבשה באופן משמעותי, והכינו אותו באופן מיטבי לשירות הצבאי שעמד בפתח. בסיום הלימודים, כתב עילאי לראש המכינה מילים מרגשות, ששיקפו את עומק ההשפעה של המכינה עליו ועל חבריו: "אין לי איך להודות על כל הטוב שנתתם לנו בשנתיים האחרונות, בלעדיכם אני לא הייתי מי שאני, וככה כולנו מרגישים, רק כדי שנהיה הכי טובים שרק אפשר". במילים אלה, התמצתה תפיסת עולמו – השאיפה המתמדת למצוינות, לא רק למען עצמו, אלא למען הכלל, למען היכולת לתרום ולהיות הטוב ביותר שאפשר להיות. זו הייתה הבטחה של נער לעצמו, לחבריו ולמכינה, הבטחה שיעמוד בה בכל נימי נפשו.

ביום העשירי באוגוסט 2023, התגייס עילאי לצה"ל, כשהוא מגשים בכך חלום ישן – להיות לוחם, להגן על עם ישראל. הוא שובץ ליחידת "אגוז" המובחרת, חטיבת הקומנדו, והחל את הכשרתו בבית הספר לקומנדו. יום הגיוס היה יום מרגש, מלא בציפייה ובגאווה. עילאי לבש את מדי הזית בפעם הראשונה, תרמיל על גבו, ועם חיוך כובש על פניו נפרד ממשפחתו, מוכן לאתגר הגדול של חייו. המסלול ב"אגוז" היה קשה ותובעני, פיזית ומנטלית, אך עילאי, עם הנחישות שאפיינה אותו, צלח את הקשיים. הוא התמודד עם מסעות ארוכים, אימונים מפרכים, שעות שינה מועטות, ודרישות גבוהות, ותמיד שאף להצטיין, להיות בחוד, ולדחוף את עצמו ואת חבריו קדימה. הוא מצא ביחידה חברים לדרך, שותפים לאותה שאיפה ואותה תחושת שליחות.

אך שגרת האימונים וההכשרה נקטעה באחת, באותו בוקר שחור של שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השביעי באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, נפתחה מתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים של ארגון הטרור חמאס על ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההגנה ההירואי. בבוקר נורא זה, השתנו פניה של המדינה, ומלחמת "חרבות ברזל" פרצה במלוא עוזה. עילאי, שהיה עדיין בהכשרת הלוחם, חווה את האירועים הללו בבסיס ההכשרה שלו. ההלם והזעזוע היו עמוקים, אך יחד איתם בערה בו תחושת דחיפות ואחריות. הוא ידע שכל מה שלמד, כל מה שהתאמן עליו, עומד כעת למבחן, ושהוא עתיד להיות חלק מהכוח שיגן על העם והארץ.

בסוף אוקטובר, עלתה יחידתו של עילאי לאבטח יישובים ברמת הגולן, משימה שהייתה חלק מההיערכות הרחבה של צה"ל להגן על גבולות המדינה מפני איומים שונים. הוא וחבריו סיירו, שמרו על עמדות, והקרינו נוכחות מרתיעה, כשהם מבינים את המשקל ההיסטורי של התקופה. בתום החודש, חזר עילאי להמשך מסלול ההכשרה המפרך, אך כעת, בצל המלחמה, כל אימון וכל שיעור קיבלו משמעות חדה ודחופה יותר. בסיום הטירונות, יצא עילאי ל"רגילה" – חופשה קצרה שהייתה אמורה להפיג מעט את המתח והעייפות. הוא חזר הביתה, אל חיבוקיהם של הוריו ואחיו, אל האוויר המדברי המוכר ואל השקט היחסי. אך השקט הזה לא נמשך זמן רב. עד מהרה, קיבל הודעה כי עליו לחזור ליחידה באופן מיידי. לא היה צורך להסביר מדוע. למחרת, עילאי כבר היה בחזרה בבסיס, מוכן לכל משימה. שבוע לאחר מכן, נכנס עם יחידתו לעזה, אל לב זירת הלחימה. על עילאי וחברי יחידתו הוטלה משימה קריטית: לשמור על הציר הלוגיסטי שדרכו הוכנסו כוחות לפעילות בדרום הרצועה – ציר חיים שבו עברו שיירות של אספקה, תחמושת, מזון, ציוד רפואי וגם תחלופת כוחות. משימה זו, על אף שעלולה הייתה להיתפס כ"פחות הרואית" מפריצה לבתים או קרבות פנים אל פנים, הייתה חיונית לאין ערוך. היא דרשה דריכות בלתי פוסקת, עמידה בתנאים קשים, וערנות לכל תנועה חשודה, שכן ציר כזה הוא יעד מועדף למארבים והתקפות של האויב.

בהפסקות קצרות מהלחימה האינטנסיבית ברצועת עזה, מצא עילאי רגעים של שקט כדי לכתוב במחברתו האישית, מעין יומן מלחמה פנימי. מילותיו שם חושפות את עומק נפשו ואת המניעים שדחפו אותו קדימה: "למרות שקשה וחם ולא ישנו טוב בלילה והווסט כבר כואב על הכתפיים והגוף מותש אבל הכול זה קטן לעומת הזכות לומר: 'אני מגן בגופי על מדינת ישראל'. זו המשמעות של להיות לוחם. לעשות את העבודה הלא כיפית הקשה, ואפילו המשעממת, אבל זו הדרך שבחרנו וזו הדרך שאנחנו בוחרים כל יום מחדש, להיות לוחם בצבא ההגנה לישראל ראשית צמיחת גאולתנו". מילים אלו הן צוואה רוחנית. הן מתארות את המציאות הפיזית הקשה – החום הלוהט של עזה, הלילות חסרי השינה, כאבי הווסט הכבד ששפשף את הכתפיים, הגוף המותש עד קצה גבול היכולת – אך גם את ההתעלות הרוחנית מעל כל אלה. עבור עילאי, כל קושי פיזי היה קטן אל מול הזכות העצומה להגן על מדינת ישראל. הוא ראה בלחימה לא רק חובה, אלא זכות, משמעות קיומית. הוא הבין שלוחם עושה לא רק את העבודה המלהיבה וההרואית, אלא גם את העבודה הקשה, המתישה, ואפילו המשעממת לעיתים, אך כל אלה הם חלק בלתי נפרד מהדרך שבחר. זו הייתה בחירה יומיומית, מתחדשת בכל בוקר, להיות מגן, להיות לוחם, ולהיות חלק מ"ראשית צמיחת גאולתנו" – ביטוי עמוק המבטא את תקוותו ותחושתו כי הוא שותף לתהליך היסטורי של תקומת העם בארצו. עילאי היה לוחם מקצועי ומיומן, שהפגין בקרב את אותן תכונות שאפיינו אותו באזרחות: הוא היה הראשון להתנדב לכל משימה, בין אם לעזור לחבריו לשאת ציוד כבד, לסגור שבת או חג בבסיס כדי לאפשר לאחרים לצאת הביתה, להוביל בניווט בשטח לא מוכר, או להיות ראשון להסתער אל עבר הסכנה. חבריו סמכו עליו בעיניים עצומות, וידעו שעילאי לעולם לא יאכזב, ויהיה שם עבורם בכל מצב.

השבת, השישי באפריל 2024, יום כ"ז באדר ב' תשפ"ד, החלה כיום נוסף של לחימה בדרום הרצועה, אך הסתיימה באסון נורא. עילאי, בתפקידו כקלע חוד, צעד בראש כוח של שמונה-עשר חיילים. הטור נע לאורך ציר מרכזי, בקרבת בתים הרוסים ששימשו כהסוואה למחבלים. צעדיו היו מדודים, עיניו סרקו את הסביבה בחשדנות, כל חושיו היו דרוכים. לפתע, ללא כל התרעה מוקדמת, יצאה מפיר מנהרה חוליית מחבלים שארבה להם. האש נפתחה בבת אחת, צרורות קטלניים נורו לעבר הכוח. עילאי, שהיה בחוד, ספג את הפגיעה הראשונה והקשה מכולן. הוא נהרג במקום, בנפילתו ההירואית בקרב. עימו נפלו מפקד הצוות, סרן עידו ברוך, ושני לוחמים נוספים, סמל אמיתי אבן שושן וסמל ריף הרוש. רגע אחד של תנועה, רגע אחד של אש, וארבעה גיבורים נפלו על הגנת המולדת.

אך נפילתם של עילאי וחבריו לא הייתה לשווא. בתוצאה מיידית של הקרב, הם הצילו חיים של עשרות חיילים. במבנה שבו הסתתר פיר המנהרה, ובו הפתיעו עילאי והצוות את המחבלים בטרם עת, נמצאה כמות עצומה של אמצעי לחימה ומטעני חבלה כבדים. התברר כי המחבלים אספו את הציוד הזה במשך כחמישים יום, במטרה לתכנן מארב קטלני למשאיות עמוסות חיילים במהלך תחלופת הכוחות שתוכננה לבוקר המחרת, יום ראשון. ההיתקלות עם עילאי וצוותו, שהייתה לכאורה מקרית, שיבשה את תוכניות האויב, מנעה את הפעלת המטענים, ובכך סיכלה אסון כבד הרבה יותר. גבורתם לא הסתיימה בכך. בעת פינוי הגופות של עילאי וחבריו שנפלו, נתקל כוח הפינוי בעוד שתי חוליות מחבלים, שהיו חלק מאותו מארב מתוכנן לבוקר. כוח הפינוי חיסל אותם, ובכך נמנע אסון כבד מאוד נוסף. עילאי וחבריו לא רק נפלו בקרב, אלא במותם הגנו על רבים אחרים, והיוו חומת מגן אחרונה.

רב-טוראי עילאי צעיר נפל בקרב ביום כ"ז באדר ב' תשפ"ד, השישי באפריל 2024, כשהוא בן עשרים בלבד, עשרים שנים מלאות בעשייה, נתינה, אהבה וגבורה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בטקס מרגש ועצוב, מלווה באלפי בני אדם שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, יפה וארז, ושני אחים ואחות – יעל, שילה ונבו – שנותרו עם חלל עצום וזיכרון בל יימחה. לאחר נפילתו, הועלה עילאי מדרגת רב-טוראי לדרגת סמל, כהכרה והוקרה על שירותו ומסירותו. על מצבתו, באותיות פשוטות וברורות, נחקק המשפט שסיכם את חייו ואת מורשתו: "יהודי גאה בארץ הקודש היא ארץ ישראל". משפט זה, שספג מסבו יצחק, הפך להיות המצפן שלו, והוא חי אותו בכל רמ"ח איבריו, עד נשימתו האחרונה.

בהלווייתו, ספדה לו אימו, יפה, במילים שקרעו את הלב, וביטאו את עומק השבר והגעגוע. "עילאיצ'וק נשמה שלי, מה שלומך ילד אהוב שלי? איך העולם החדש שלך? טוב לך שם? האם אוהבים אותך שם כמו שאנחנו אוהבים אותך?" קולה נשבר כשאמרה, "איך בכלל אני אמורה להיפרד ממך, ילד יפה שלי? איך אפשר לקבל את זה שאנחנו ההורים צריכים להספיד את הבן שלנו? איך אנחנו יכולים לקבל ולהשלים עם זה שאין אותך יותר? איך בכלל נוכל להמשיך את חיינו בלעדיך עילאיצ'וק?" היא דיברה על החלל העצום שהותיר אחריו, על החיוך הכובש שלו שלא ייראה עוד, על אהבתו וחיבוקיו האוהבים, ועל היותו "הדבק של כולנו כמשפחה". היא תהתה איך ימשיכו את הטיולים המשפחתיים בלעדיו, את השמחות והאירועים המשפחתיים, מי ירקוד בפני סבתא עם המקל שלה רק כדי לכבד ולשמח אותה, מי יעזור לאבא לבנות את בית העץ שתכננו לעשות יחד, מי יכין את השקשוקה הטעימה והמתקתקה עם הקפה השחור בטיולים הרבים בטבע, ומי ידחוף אותם למטרות ולמשימות. היא נזכרה במי יארגן סרט משפחתי עם פלטת ירקות ופירות כמו שאהב, ומי ישיר שירי שבת בשולחן בלהט ובשמחה מדבקת. היא תיארה את הקשרים הייחודיים שהיו לו עם כל אחד מבני המשפחה: "מי יחבק את אבא חיבוק של גבר ויתכנן איתו יחד חופשות משפחתיות? מי יציק ליעל וביחד עם זה יחבק וידאג לה במיוחד בתקופת השירות הצבאי? מי ייאבק עם שילה ויתגלגל איתו על הרצפה עד לאובדן כוחות, רק כדי שיידעו מי הגדול בבית? מי יכין לנבו תוכנית אימונים, ישחק איתו כדורגל וביחד עם זה יחטיף לו כאפה אם לא יאכל? מי יכין איתי ארוחות שבת ויעזור לי לנקות את הבית?" היא התגעגעה לשיחות איתו, לסודות הקטנים שלהם, לטוב ליבו, לאהבה האינסופית, לרכות ולעוצמות בו זמנית, לחיבוקים הארוכים והעוטפים בחום ואהבה, לעיניים הטובות ולחיוך המתוק והכובש, לאישיות המיוחדת שלו, למי שהיה ותמיד יישאר בליבם. "עילאי, תראה סביבך כמה אנשים באו ללוותך בדרכך האחרונה, כמה אתה אהוב ובלב של כולנו, איזו חותמת השארת בחייך הקצרים. כמה אהבה פיזרת, ילד שלי אהוב," סיימה את דבריה, כשקולה רועד אך חזק.

אחותו, יעל, פנתה אל הקהל בהספדה, ובקשה שהייתה למעשה צוואה רוחנית, דרך להמשיך את דרכו ואת מורשתו של עילאי: "יש לי בקשה קטנה מכם. בקשה שתעשה לעילאי נחת בלב. בקשה שתגרום לעילאי להמשיך את מטרותיו ופועלו בחיים. בקשה שתגרום לו להמשיך לחיות בינינו." היא ביקשה מכל אחד ואחת לקחת מעילאי משהו קטן שהוא האמין בו, משהו שיוביל אותם להיות הכי טובים שרק אפשר. היא פירטה רשימה ארוכה של ערכים ותכונות שאפיינו את עילאי והיו נר לרגליו: הגאווה להיות יהודי, אהבת הארץ והתהלכות בכל שביליה, אהבת כל אדם באשר הוא ובדיוק איך שהוא, לדחוף את הסובבים להיות הכי טובים שרק אפשר, מידת הענווה, מידת הסבלנות, מידת השמחה, מידת הזריזות, מידת הנדיבות, מידת האמת, או יראת שמיים טהורה. היא הזכירה את חיוכו מכל הלב, את אהבתו וכיבוד הוריו, את הדאגה לכולם לפני שדאג לעצמו, את שמחת החיים התמימה והטהורה שלו, את הרדיפה אחרי אתגרים והשגת מטרות בעבודה קשה, או את הרדיפה אחרי עשיית מצוות ואהבת התורה. ולבסוף, את הנכונות לעשות הכל כדי להגן על עם ישראל וארץ ישראל, שלמענם הקריב את חייו. "אבל הכי חשוב," סיכמה יעל, "שנהיה הכי טובים שרק אפשר ונעשה רק טוב. עילאי סומך עלינו." מילים אלו, שנאמרו מתוך כאב עמוק אך עם תקווה גדולה, הפכו למצפן עבור רבים, דרך להנציח את עילאי לא רק בזיכרון, אלא במעשים חיים ונושמים.

גם ראש מכינת "מעוז" בלוד, שהכיר את עילאי לעומק וראה את התפתחותו, ספד לו במילים מרגשות: "כתבתי לך ביום גיוסך: 'עילאי היקר ... עלה למעלה עלה יש בך כנפי רוח'. ואתה עלית ועלית ולא הפסקת לטפס הכי גבוה, עלית לכיסא הכבוד, לסיירת של הקדוש ברוך הוא, שאין ברייה יכולה לעמוד במחיצתם." הוא הדגיש את השאיפה של עילאי להיות תמיד במקום הגבוה ביותר, להגיע לפסגות, לא לוותר לעצמו. הוא תיאר את נפילתו כהמשך של אותה עלייה, עלייה שמימית שתאפשר לו להמשיך לשמור עליהם מלמעלה, ולהמשיך לעבוד קשה בשביל תקומת ישראל בארצו ומדינתו, יחד עם כל גיבורי ישראל שמסרו נפשם. ראש המכינה הבטיח כי משפחת צעיר היא חלק ממשפחת "מעוז", ושהם תמיד יהיו שם בשבילם, וחתם את הספדו בהבטחה: "נתגעגע מאוד, נלך לאורו של עילאי אהובנו, ונזכה להיות ראויים לצוואתו 'להיות הכי טובים שרק אפשר ולהיות יהודים גאים בארץ הקודש היא ארץ ישראל'. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים". המילים הללו, על אף שנושאות אופי דתי, ביטאו את עומק הקשר וההערכה לאדם עילאי, שחייו היו דרך של התעלות אישית וציבורית, שהביאה אותו עד למסירות נפש למען עמו.

זכרו של עילאי צעיר ממשיך לחיות ולהאיר בדרכים רבות, במיזמי הנצחה שנועדו להמשיך את פועלו ורוחו. בחודש אלול תשפ"ד, בספטמבר 2024, נחנך במכינת "מעוז" בלוד חדר לימוד על שמו, "ובלכתך בדרך", מקום שבו דורות של תלמידים ימשיכו ללמוד תורה וערכים, ממש ברוחו של עילאי. חבריו למכינה, שזכרו את אהבתו העצומה לארץ ישראל ולעם ישראל, החליטו להקים לזכרו על גג המבנה מגן דוד מואר ענק, שיאיר את שמי לוד בלילות, כסמל חי ונושם לאהבתו הגדולה של עילאי, שהקריב את חייו למענם. לכבוד יום הולדתו העשרים ואחד, נפתחה במאהל הגבורה בירושלים עמדת התרמת דם לזכרו, מעשה של נתינה וחיים, ממש כפי שעילאי היה עושה. במלאת שנה לנפילתו, נחנך בחוות הצאן בקידר, יישוב ילדותו, מצפה על שמו, שמספר את סיפור חייו ונפילתו. מהמצפה הזה, אפשר להשקיף על נופיו המרהיבים של מדבר יהודה, אותם נופים שעילאי כה אהב לטייל בהם, ובסמוך לו נמצא בור מים עתיק – סמל לחיים ולקשר עמוק לאדמה. מצפה נוסף הוקם לזכרו במושבה מגדל, המקום שבו גרים רבים מבני משפחתו, ומהווה מוקד נוסף לזיכרון והתכנסות.

עילאי מונצח גם במיזם "למלא את החלל", מיזם חברתי מרגש המחבר בין זכר הנופלים למעשים טובים. המיזם מאפשר לכל אחד לבחור מעשה טוב שאותו חלל האמין בו, ובכך להמשיך את דרכו בעולם. בין המעשים של עילאי המוצעים במיזם, ניתן למצוא את השאיפה להיות אדם טוב יותר, להיות נדיב כלפי האחר, להאיר פנים לכל אדם, ולעשות מעשה שקשור באהבת הארץ. חברת "ronysjewelry" הוציאה לזכרו שרשרת עם תליון מיוחד, שבו חרוטה מצד אחד תמונתו של עילאי, ומצד שני חריטה בכתב ידו המרגש: "תמיד איתך" – מילים פשוטות ועמוקות שמבטאות את הקשר הנצחי והנוכחות המתמדת שלו. בבית הספר לקומנדו, המקום שבו התאמן ושאף להיות לוחם, הוקם קיר זיכרון מרשים לנופלים מבית הספר, ועילאי, גיבור צעיר, מונצח שם בראש מורם. ולבסוף, עמוד הנצחה פעיל הוקם לזכרו באינסטגרם, "remember_ilai_zair", המאפשר לכל אחד, בכל מקום בעולם, להתחבר לסיפורו, להתרגש מדרכו, ולשאוב השראה מדמותו.

עילאי צעיר, שחי עשרים שנה בלבד, הטביע חותם עמוק ובל יימחה על כל מי שפגש בו, ועל מדינת ישראל כולה. הוא היה סמל לאותה רוח ישראלית שורשית ומתחדשת – שילוב של אהבת אדם, אהבת תורה, אהבת הארץ, גבורה ונתינה אינסופית. חייו, על אף קוצרם, היו מסע שלם של צמיחה, התמודדות, בחירה ומשמעות. נפילתו בקרב היא כאב בלתי נתפס, אך מורשתו היא נר תמיד, המאיר את דרכנו ומזכיר לנו את המחיר היקר של חירותנו ואת האחריות המוטלת עלינו להמשיך את דרכם של גיבורי התקומה. סיפורו של עילאי הוא סיפור על אדם שבחר להיות, לא להיראות, שבחר לתת, לא לקבל, שבחר להגן, לא לחכות. הוא חי חיים מלאי אמת, אמונה ואהבה, והותיר אחריו שובל של אור שילווה את כולנו בדרך אל תקומתנו המלאה. יהי זכרו ברוך.