יפתח שחר

במושב פארן, עמוק בערבה, שם השמש צובעת את פסגות ההרים בגוונים של ארגמן וזהב עם כל שחר ועם כל דמדומים, נולד ילד שיום אחד יהפוך ללב הפועם של משפחתו, חבריו, חייליו ושל עם שלם. יפתח שחר הגיח לאוויר העולם ביום חם של ל' באב תשנ"ח, ב-22 באוגוסט 1998, אל בית פתוח ורוחש חיים, בית שהיה שזור עמוק באדמת המדבר ושורשיו נטועים במסורת של עבודה קשה, אהבת הארץ ודאגה לקהילה. הוריו, אפרת ויהודה, היו עמוד תווך במושב: יהודה, חקלאי ותיק שאת ימיו בילה בין ערוגות הגידולים, ידיו מחוספסות מהאדמה הלחה והחמה של הערבה, מבטו חד כשל מי שמכיר כל גרגר חול וכל עלה ירוק. אפרת, אשת חינוך מובילה, שהקדישה את חייה להנחלת ידע וערכים לדורות של תלמידים, הביאה לבית רוח של סקרנות, למידה והתפתחות אישית. סביבם גדלו יפתח ושלושת אחיו – ארנון הבכור, נוגה האחות האמצעית, ועודד הצעיר – פסיפס אנושי שכל אחד בו מצא את מקומו הייחודי, אך כולם יחד היו תמיד מקשה אחת, מחוברים בקשרים בלתי ניתנים להתרה.

הבית בפארן היה תמיד מלא בצחוק ילדים, בריחות של ארוחות ביתיות ובצלילי שיחות ערב ארוכות, שבהן עברו סיפורים מהעבר, תוכניות לעתיד ודיונים על ענייני היום. יפתח, כילד, ספג את כל אלה. הוא היה ילד סקרן, שקט לעיתים, אך בעל מבט חודר וחד שמגלה עניין בכל פרט. הוא בילה שעות ארוכות בחצר, בין עצי הפרי ושיחי הנוי, או מתבונן באביו כשהוא חוזר מהשדות, פניו שזופות וגופו עייף אך מרוצה. הוא למד מיהודה את סודות האדמה, את הריח המיוחד של עשב רטוב אחרי השקיה, את קולות הציפורים המקננות בבוסתן, ואת חשיבותה של ההתמדה. מאפרת, הוא למד את ערך הידע, את כוחה של מילה כתובה ואת החשיבות של להקשיב באמת – לא רק לשמוע, אלא להבין. כבר אז, ניכרו בו ניצני המנהיגות. כשאחיו שיחקו בחצר, יפתח היה זה שלרוב הציע את הרעיון למשחק הבא, או זה שהצליח ליישב ויכוח קטן על חוקי משחק כדורגל מאולתר. הוא לא היה צועק או דומיננטי בכוח, אלא מנהיגותו נבעה מתוך שקט פנימי, מסמכות טבעית שאנשים סמכו עליה.

שנות הילדות והנעורים של יפתח היו שזורות בנופי הערבה – המדבר הפתוח, השקט המהדהד, הצבעים העזים של השקיעות והזריחות, והכוכבים המנצנצים בלילות חשוכים ללא זיהום אור. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי, שם הכיר את החברים שילוו אותו שנים רבות, ולאחר מכן בתיכון האזורי, שהיה מרכז החיים החברתיים של בני הנוער במועצה. אהבתו לערבה לא הייתה אהבה מופשטת; היא הייתה מוחשית, חושית, עמוקה. הוא אהב לחוש את חול המדבר מתחת לרגליו בטיולים רגליים ארוכים, את הרוח היבשה מכה בפניו כשרכב על סוסים, את ריח הצמחים המדבריים העולים מהאדמה אחרי גשם נדיר. הוא גמע בשקיקה כל פיסת נוף, כל שביל נסתר, כל רכס הרים שנקרה בדרכו. בין אם רכב על סוס, כשהוא מרגיש את קצב הדהירה המתואם עם פעימות לבו, או כשהוא נוהג באופנוע שטח, מעלה ענני אבק מאחוריו, כובש מכשולים טכניים ומרגיש את האדרנלין זורם בעורקיו – יפתח מצא את חירותו ואת עצמו בנוף הפראי והשליו כאחד. הוא לא רק טייל; הוא חקר, הוא למד, הוא התחבר. הוא ידע לזהות את העקבות של בעלי החיים, להבחין בין סוגי סלעים, להבין את תצורות הנוף. השקט המדברי לא היה עבורו ריקנות, אלא מרחב למחשבה, להתבוננות פנימית, למציאת איזון.

ככל שגדל, התכונות שאפיינו אותו כילד הלכו והתחזקו. הוא היה חכם באופן יוצא דופן, לא רק בלימודים, שם הצטיין והגיע להישגים מרשימים, אלא גם בחוכמת חיים, ביכולת להבין אנשים וסיטואציות. מנהיגותו לא הייתה כוחנית, אלא שקטה, כריזמטית, כזו שמושכת אנשים אליו וגורמת להם לרצות ללכת אחריו. הוא היה יפה תואר, לא רק במראה החיצוני אלא גם בפנימיותו – בערכיו המובהקים, בדרך ארץ שבה נהג בכל אדם, בכבוד שהעניק לכל אחד מסביבו. הוריו ואחיו ידעו שביפתח יש משהו מיוחד. "הוא חי בך," יכתוב עליו ארנון אחיו הגדול לימים, "הוא חי גם בי." עודד, אחיו הצעיר, ראה בו מודל לחיקוי, "הבן אדם שאני תמיד אשאף להיות כמוהו בכל דבר שאעשה." יפתח היה העוגן השקט, המגדלור המאיר בתוך המשפחה. כשהיה מגיע הביתה מלימודיו או מפעילות כלשהי, הייתה תמיד איזו תחושה של רוגע ושלווה נסוכים באוויר. הוא הקשיב בסבלנות לסיפורי היום של כולם, ייעץ בחוכמה כשנדרש, והיה שם תמיד – נוכח, קשוב, תומך.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, החליט יפתח לצאת לשנת שירות, כחלק מהמסלול שהיה טבעי לרבים מבני דורו שהרגישו מחויבות עמוקה לחברה ולמדינה. זו הייתה שנה של התפתחות אישית, של מפגש עם אוכלוסיות שונות, ושל העמקה נוספת בערכים של נתינה ותרומה. הוא למד להכיר פנים שונות של החברה הישראלית, להרחיב את נקודת מבטו ולגבש עוד יותר את זהותו כאדם צעיר עם שאיפות ברורות. השקט הפנימי שלו, יחד עם יכולתו להשפיע ולחבר בין אנשים, אפשרה לו להצטיין גם בתפקידי שנת השירות, שם נדרשו סבלנות, אמפתיה ויכולת הכלה. הוא חזר לפארן בסוף שנת השירות עם תובנות חדשות, אך עם אותה להבה פנימית בוערת – להבת הרצון לתרום, להוביל, להגן.

ב-27 בנובמבר 2017, התגייס יפתח לצה"ל, צעד טבעי עבורו, כבן למשפחת לוחמים ששורשיה נטועים עמוק בביטחון המדינה. הוא ידע לאן הוא שואף: לאחת מיחידות העילית, שם יוכל לממש את מלוא הפוטנציאל הפיקודי והלוחמני שלו. וכך, לאחר גיבוש מאתגר, הוא התקבל ליחידת שלדג – יחידה מובחרת המאגדת בתוכה את טובי הלוחמים. המסלול בשלדג היה קשה ומפרך, פיזית ונפשית. הוא כלל שבועות ארוכים בשטח, תחת תנאי קור וחום קיצוניים, אימונים אינטנסיביים שדחפו את הגוף והנפש לקצה גבול היכולת, ולמידה בלתי פוסקת של תורות לחימה מורכבות. יפתח עמד בכל אתגר, לעיתים בשקט ובביישנות שאפיינו אותו, אך תמיד בנחישות בלתי מתפשרת וברצינות תהומית. הוא לא היה הטיפוס שצועק בקול רם או מחפש תשומת לב, אך נוכחותו הייתה מורגשת בכל מקום. חבריו למסלול ראו בו עמוד תווך, מישהו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, שגם ברגעי השבר הקשים ביותר, ימצא את הכוח להמשיך ולדחוף קדימה, ואף לסייע לאחרים.

עם סיום מסלול ההכשרה המפרך, כשסיכת הלוחם נוצצת על חזהו, יפתח לא הסתפק בכך. שאיפתו הייתה להוביל, לפקד, לקחת אחריות. הוא יצא לקורס קצינים – הכשרה נוספת שנועדה להפוך לוחמים מצטיינים למפקדים. שם, בקורס, יכולות המנהיגות הטבעיות שלו פרחו במלוא עוצמתן. הוא למד את אמנות הפיקוד, את הניואנסים של קבלת החלטות תחת לחץ, את חשיבות הדוגמה האישית. הוא חזר ליחידה כמפקד צוות במחזור נובמבר 2020, והפך למודל לחיקוי עבור חייליו. הוא דרש מהם ומעצמו מקצועיות ורצינות ללא פשרות, שאף להצטיין בכל משימה, קטנה כגדולה, והצליח לעשות זאת בצורה מרשימה. תחת פיקודו, הצוות שלו ביצע פעילויות מבצעיות רבות ומורכבות, עמוק בשטח אויב, והיה ידוע ביכולותיו הגבוהות ובביצועיו המצוינים.

אבל מעבר למקצועיות חסרת הפשרות, יפתח בלט באנושיותו העמוקה וברגישותו יוצאת הדופן. הוא ראה את חייליו לא רק ככוח לוחם, אלא כאנשים שלמים, עם משפחות, חלומות, וקשיים. הוא דאג לכל אחד ואחד מהם, הקשיב בסבלנות ללבטיהם, תמך בהם ברגעים קשים, ייעץ בחוכמה ועודד אותם להאמין בעצמם. לא פעם, אחרי יום אימונים מפרך או פעילות מבצעית מתוחה, יפתח היה מתיישב עם חייליו, לא כמפקד אלא כחבר קשוב, שותה איתם קפה שחור מהפינג'אן המהביל, ומדבר איתם על החיים. הוא ידע בדיוק מתי צריך לדרוש ומתי צריך לחבק, מתי צריך להיות קשוח ומתי צריך להרפות מעט. חייליו ועמיתיו נשאו אליו את עיניהם – אותו בחור שקט וביישן מפארן, בעל נוכחות ממגנטת ועוצמתית, שגרם לכולם לרצות להיות בקרבתו, ללמוד ממנו, וללכת אחריו בעיניים עצומות. "הוא חי בכם," יכתוב עליו ארנון אחיו, "דואג לכולנו כמו אריה שואג, מהשמיים, מפסגות ההרים, שומר עלינו."

המסלול הפיקודי של יפתח היה מהיר ומרשים. הוא התקדם במהירות, ובשלב מסוים יצא לקורס מפקדי פלוגה, שלב נוסף ומהותי בקריירה הצבאית שלו. לאחר מכן, שימש כמפל"ג – מפקד פלגה ביחידה, תפקיד הדורש יכולות פיקודיות גבוהות עוד יותר, ניהול כוח אדם גדול יותר, ואחריות כבדה על הכשרת הדור הבא של לוחמי שלדג. הוא יועד לתפקידי פיקוד בכירים יותר ויותר, כשהיעד הסופי, לפחות בחלומו ובשאיפת מפקדיו, היה לפקד על יחידת שלדג עצמה בעתיד. זו הייתה פסגת השאיפות, תוך הכרה ביכולותיו יוצאות הדופן.

אך החיים, ובמיוחד החיים במדינת ישראל, לעיתים קרובות סוטים מהתוכניות המקצועיות המסודרות. כחלק מדרכו המקצועית, ועל מנת להרחיב את אופקיו הפיקודיים ולהתנסות בעולמות צבאיים נוספים, היה אמור יפתח לעבור לתפקיד פיקודי בחטיבת גבעתי בנובמבר 2023. הוא ראה בכך הזדמנות ללמוד ולהתפתח, להביא את ניסיונו מיחידת העילית ליחידה סדירה יותר, ולהשפיע על מגוון רחב יותר של חיילים ומפקדים. הוא כבר תכנן את המעבר, את הפרידה מחבריו ופקודיו בשלדג, את ההתחלה החדשה. אבל אז, בבוקר שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, השתנו הכל.

בשעה שש וחצי בבוקר, כששקט מדומה עדיין שרר על מושב פארן ועל כל יישובי העוטף והדרום, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. צרורות רקטות החלו לשסע את השקט, ואחריהם הגיעו דיווחים ראשוניים על חדירת מחבלים ליישובים. יפתח, שהיה בביתו בפארן, בדיוק התעורר לשבת בבוקר רגילה, אולי לטייל במדבר עם חברתו חן, אולי לשתות קפה עם הוריו. אך לפתע, נשמעו האזעקות, ואחריהן הגיעה הודעת הקפצה מיידית ליחידה. הוא לא היסס לרגע. הוא ידע שזו קריאה לדגל, קריאה להגן על ביתו, על משפחתו, על עמו. הפרידה מבני משפחתו הייתה קצרה, לחוצה, רווית דאגה אך גם נחישות. הוא עלה על מדים, חיבק את הוריו ואחיו חיבוק מהיר, והתניע את רכבו בדרכו המהירה אל הבסיס. האוויר היה ספוג במתח, באלף סימני שאלה, אך ביפתח שררה בהירות מוחלטת: הוא לוחם, ותפקידו להגן.

מרגע זה ואילך, חייו של יפתח, כמו חייהם של אלפי לוחמים אחרים, היו מוקדשים כולם למלחמה. הוא לחם ברצועת עזה במשך חודשים ארוכים, הוביל את חייליו בגבורה, בנחישות ובעוז רוח. עזה, שטח בנוי צפוף, רווי במלכודות, מנהרות ומארבים, הייתה שדה קרב קשה ומסוכן מאין כמותו. יפתח הוביל את חייליו דרך הסמטאות הצרות, הבתים ההרוסים, תחת אש בלתי פוסקת, תוך שהוא מקפיד על בטיחותם, על מקצועיותם ועל רוח הלחימה שלהם. הוא היה שם עבורם, עוגן של יציבות ושקט, גם ברגעי הלחץ הגדולים ביותר. הוא עבר איתם ימים ארוכים ללא שינה, לילות קרים וגשומים, ארוחות מאולתרות בשטח, ופנים אל פנים עם המציאות הקשה של המלחמה.

במהלך הלחימה, הגיע רגע שבו נדרשה קבלת החלטה משמעותית. מפקד פלוגה בגדוד "צבר" של חטיבת גבעתי נפצע בקרבות, והיה צורך למלא את מקומו במהירות. יפתח, שהיה מיועד לעבור לגבעתי בנובמבר אך תוכניותיו השתנו עם פרוץ המלחמה, בחר באומץ ובמסירות לעבור לתפקיד זה, למרות שזה היה שינוי משמעותי עבורו והוביל אותו מיחידת העלית שבה צמח, ליחידה סדירה יותר, בלב הלחימה. הוא ראה בכך שליחות, צורך מבצעי בוער, והזדמנות לתרום את כישוריו היקרים ביותר במקום שבו הם נדרשו ביותר. הוא לא חשב על קידום אישי או על מסלול קריירה, אלא רק על המשימה ועל החיילים שצריכים מפקד. הוא עשה את המעבר במהירות, התחבר לפלוגה החדשה, למד את אנשיה, ובמהרה הפך למפקד נערץ גם עליהם. רוח הלחימה שלו, מקצועיותו, ורגישותו האנושית, סחפו את כולם.

הימים והשבועות חלפו, והלחימה בעזה נמשכה בעוצמה. ביום שלישי, ה-27 בפברואר 2024, התקדמו כוחות גדוד "צבר" של חטיבת גבעתי אל פאתיה הדרומיים של שכונת זייתון בעיר עזה. זו הייתה עוד משימה שגרתית אך מסוכנת בסבך הבתים והסמטאות. יפתח, כמפקד פלוגה, הוביל את חייליו בראש הכוח, צעד קדימה, עיניו סורקות כל פינה, כל צל, כל פתח חשוד. הם התקדמו לעבר אחד הבתים, מבנה שגרתי למראה אך בעל פוטנציאל להיות נקודת תורפה או מארב. כשהתקרבו אל הבית, חש יפתח שמשהו אינו כשורה. אינסטינקט של לוחם מנוסה, חוש שישי שפותח באלפי שעות שטח וקרב, צעק לו שהסכנה אורבת. אולי היה זה פרט קטן, לא מורגש, אולי תחושה כללית של המקום – אך הוא הבין שהבית ממולכד.

באותו רגע קריטי, כשהוא ניצב מול הסכנה הברורה, יפתח לא חשב על עצמו. הוא חשב רק על חייליו. בקול חד, נחוש, אך נטול פאניקה, הוא צעק את הפקודה שתציל את חייהם: "תרחקו! אחורה!" חייליו, שהורגלו לסמוך על שיקול דעתו של מפקדם בעיניים עצומות, החלו לסגת במהירות, מתרחקים מהמבנה החשוד. הם לא ידעו אז עד כמה קריטית הייתה פקודה זו. רגעים ספורים לאחר שניתנה הפקודה, ובעודם מסתלקים מהמקום, הופעל מטען חבלה רב עוצמה שהוטמן בבית. פיצוץ אדיר הרעיד את האדמה, שיגר רסיסים ואבנים לכל עבר, והפך את המבנה לעיי חורבות. יפתח, שעמד קרוב מדי למוקד הפיצוץ, ונשאר אחרון כדי לוודא שכל חייליו מתרחקים, נפגע באורח אנוש. הוא נהרג במקום, יחד עם סרן איתי סייף ז"ל, שנפל לצידו. באותו רגע, בגיל עשרים וחמש בלבד, נקטעו חייו של יפתח שחר, הלוחם, המפקד, האדם. פקודתו האחרונה, מילותיו האחרונות, הצילו את חייהם של רוב חיילי הצוות. גבורתו לא הייתה רק בנפילתו, אלא במעשה ההירואי של הקרבה עצמית למען פקודיו.

הידיעה הקשה על נפילתו של יפתח הכתה במושב פארן ובישראל כולה כרעם ביום בהיר. הבית בפארן, שעד לפני רגע היה מלא תקווה לחזרתו של הבן הלוחם, התמלא באבל כבד. הוריו, יהודה ואפרת, אחיו ארנון, נוגה ועודד, וחברתו חן, נותרו שבורי לב. הלווייתו של יפתח, יום למחרת, הייתה עדות לגודל האדם שהיה. המדבר השקט, שכה אהב, קיבל אותו אל חיקו האחרון בבית העלמין בפארן. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה – משפחה, חברים, חיילים, מפקדים, תושבי הערבה ומכל קצוות הארץ. השקט המדברי נשבר רק על ידי קולות הבכי וההספדים, שסיפרו כולם על אדם יוצא דופן, על לוחם אמיץ, על מפקד שהוביל בדוגמה אישית ועל אדם בעל לב ענק. לאחר נפילתו, הועלה יפתח מדרגת סרן לדרגת רב-סרן, אות הערכה והוקרה על שירותו ומסירותו.

החלל שיפתח הותיר אחריו היה עצום, אך רוחו ממשיכה לפעם בלבבות כל מכריו ואהוביו. אחיו, ארנון, עיבד את הכאב העצום לשיר, "הוא חי בך", שיר מרגש שמבטא את הקשר העמוק ביניהם, את הכאב על האובדן, ואת התקווה שהרוח של יפתח תמשיך לחיות בהם. "שקיעה ונרות נשמה / שרים למדבר / לך תטפס / אחי הקטן / הגדול החזק," כתב ארנון, ובהמשך: "הוא חי בך / הוא חי גם בי / שומר עלינו / על הכול צופה / מהשמיים / מבין הסלעים / שומר עלינו." נוגה אחותו, שותפה ללב ולנפש של יפתח, כתבה: "יפתח, אתה באמת הלב שלי. כל מי שמכיר אותי יודע, שומע, רואה ומרגיש, אני מחוברת אליך בלב ובנפש ועכשיו הלב שלי נחצה לשניים." ועודד, אחיו הצעיר, שראה בו מודל לחיקוי, כתב: "אתה המודל לחיקוי שלי והבן אדם שאני תמיד אשאף להיות כמוהו בכל דבר שאעשה. אני מעריץ שלך וכל מי שהכיר אותי גם הכיר אותך, כי בכל הזדמנות שרק יכולתי סיפרתי לכולם על אח שלי, שאני הכי גאה בו בעולם." המילים הללו, העולות ממעמקי הלב, מעידות יותר מכל על העוצמה של הקשרים שיצר יפתח, על ההשפעה העצומה שהייתה לו על סביבתו, ועל האהבה האינסופית שרכשו לו.

גם חברתו, חן, ספדה לו במילים קורעות לב, שחשפו את עומק הקשר ביניהם ואת האהבה הטהורה שחלקו: "יפתח היה אדם שכולו לב. הוא היה מצחיק, רגיש וערכי וכשאהב מישהו – נתן לו את כל כולו. היה ביפתח שקט המסתיר עומק עצום ומי שזכה להכיר אותו מקרוב גילה לב ענק... אני מודה על כל שנייה שהייתה לי עם יפתח. על הזכות לאהוב אהבה כל כך גדולה, אמיתית וטהורה... יפתח היה מושלם, העולם זכה בו, ולרגע אחד גם אני." מילים אלו, כמו גם עדותם של חייליו ומפקדיו, מציירות תמונה שלמה של אדם שלא רק הקריב את חייו, אלא חי חיים מלאים, משמעותיים, עשירים באהבה, בערכים ובהגשמה עצמית.

זכרו של יפתח ממשיך לחיות לא רק בלבבות, אלא גם במעשים. משפחתו וחבריו, במחווה מרגשת ונוגעת ללב, הקימו לזכרו שתי נקודות תצפית יפות ושקטות בנחל פארן, עמוק במדבר שכה אהב. מנקודות אלו, כשרוח הערבה נושבת על הפנים והשקט העמוק עוטף את המקום, אפשר להתבונן בנוף האינסופי, לדמיין את יפתח רוכב על סוסו או דוהה באופנועו בשבילים, ולחוש את נוכחותו. זוהי דרך להנציח את אהבתו לטבע, לשקט, ולפשטות שבחיים. בנוסף, הושקה סדרת יינות לזכרו, בשיתוף יקב "לה פורה בלאנש", הנושאת את השם "סדרת יפתח". היין, סמל לחיים, לשמחה, לתרבות הארץ, נועד להזכיר את יפתח בכל לגימה, לחבר בין העונג שבחיים לבין הזיכרון של מי שהקריב אותם. יפתח מונצח גם באתר עמותת יוצאי שלדג, שם שמו ושמו של סרן איתי סייף ז"ל, חברו לנפילה, חרוטים לעד, עדות לגבורתם ולמסירותם.

יפתח שחר ז"ל היה לוחם, מפקד, בן, אח, חבר, איש אדמה. הוא גילם בתוכו את כל הטוב והיפה שבאדם ובמדינת ישראל – את אהבת הארץ והאדמה, את המחויבות לקהילה ולמשפחה, את ערך העבודה הקשה, את השאיפה למצוינות, את העוז והגבורה, ואת האנושיות והרגישות שאין להן תחליף. נפילתו במלחמת התקומה, כשבחר להקריב את חייו למען חייליו, היא עדות עליונה לגדלות רוחו ולמסירותו הבלתי מתפשרת. סיפור חייו הוא סיפור של אדם שחי במלואו, שנתן את כולו, ושהותיר אחריו מורשת של אהבה, אומץ וערכים. הוא חי בנו, הוא חי באדמה הזאת, והוא חי ברוח התקומה והגאווה הישראלית שתמשיך לפעם לעד.