יפתח גורני

שקט של בוקר יום שבת, בשפלה הפורייה של ישראל, נשם לראשונה יפתח גורני את אוויר העולם ביום כ"ט בטבת תשל"ב, הוא ה-16 בינואר 1972, בלב קיבוץ נען. הבית שבו נולד, בנם של אילנה ומשה, היה עטוף בריחות עשב קצוץ טרי, בגעגועים רחוקים לארץ ישראל שלפני קום המדינה ובאופטימיות זהירה שצמחה מתוך עמל כפיים משותף. הוא גדל בין שבילי הקיבוץ המטופחים, כשאחיו הגדולים, אייל ותומר, ואחר כך אחיו הצעיר אסף, היו שותפיו הראשונים למשחק, לריצות קלות בין בתי הילדים ולחלומות ראשונים על מה שהחיים יביאו איתם. יפתח היה ילד שאהב את המרחבים, את תחושת החופש שברכיבה על אופניים בשבילי עפר, כשהרוח מלטפת את פניו והשמש מחממת את גבו. הוא היה רוכב שעות, כשהגלגלים משמיעים שריקה עדינה על האספלט החם, או חורקים בעדינות על חצץ הדרכים הצדדיות, ומגלה בכל פעם פינה חדשה בקיבוץ או בשדות שמסביב. האופניים לא היו רק כלי תחבורה; הם היו סוסו הנאמן למסעות גילוי עצמיים, לחיפוש אחר הרפתקה קטנה בקצה המטע או מאחורי הלול, ובעיקר – לזמן של שקט שבו יכול היה להתבונן בעולם ולהרהר.

האהבה לנוף הארץ לא הסתכמה ברכיבה על אופניים. יפתח אהב לטייל, ולא סתם ללכת, אלא ממש לחוות את האדמה, את האבנים, את הצמחייה העיקשת שצומחת בין הסלעים. הוא למד להכיר את שבילי השפלה, את הדיונות הקטנות, את נחלי האכזב, את ריחות הפריחה באביב ואת יובש הקיץ. טיולים עם המשפחה או עם חברים הפכו למסעות שבהם למד להקשיב לסיפורי הארץ, לא רק מפי הוריו אלא מפי האדמה עצמה, מפי האוויר שמילא את ריאותיו ומפי האור המשתנה שעל ההרים. הוא היה ילד סקרן, שמתעכב על פרח לא מוכר, על עקבות של חיה בשביל, או על מבנה אבן עתיק שסיפר סיפור על דורות קדומים. לצד כל אלה, הכדורסל היה אהבה נוספת, כזו שפרטה על נימי הנשמה התחרותית והחברתית שבו. במגרש האספלט המאובק של הקיבוץ, תחת שמיים כחולים אינסופיים, בנה יפתח את כישוריו כילד וכנער. קולות הקריאה של חבריו, צליל הכדור המקפץ על המגרש, הזיעה שזלגה במורד מצחו והאדרנלין של רגע לפני זריקה מכרעת – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מילדותו. הוא לא שיחק רק כדי לנצח, אלא כדי להיות חלק ממשהו גדול יותר, מקבוצה, משותפות, ממאמץ משותף להשיג מטרה. כבר אז, ניכרו בו תכונות של מנהיגות שקטה, של שיקול דעת, ושל היכולת לחבר בין אנשים, להרגיע רוחות סוערות ולמצוא את הדרך הנכונה לפעולה.

את שנות התיכון העביר יפתח ב"ברנר" שבגבעת ברנר, שם הרחיב את אופקיו, רכש חברים חדשים והתמודד עם אתגרי גיל ההתבגרות הרגילים והלא-רגילים של ילד קיבוץ שיוצא מעט מהמסגרת המוכרת. לימודיו, כמו גם פעילויות החברה והספורט, גיבשו עוד יותר את אישיותו. הוא למד לאזן בין חוכמה שקטה, כזו שאינה מתפארת, לבין נחישות מעשית. הוא לא היה מסוג האנשים שיצעקו או יתבלטו בכוח, אלא כזה שקולו השקט נשמע למרחוק, כי היו בו תמיד היגיון, כנות ויושרה. תכונות אלו, יחד עם שלווה פנימית שאפיינה אותו, הכשירו אותו לאתגר הבא: השירות הצבאי. כשהגיע זמנו להתגייס, בחירתו הייתה טבעית – סיירת מטכ"ל. הוא לא חיפש את הזרקורים, אלא את המקום שבו יוכל לתרום הכי הרבה, לאתגר את עצמו עד הקצה ולפעול במסגרת שמעריכה מצוינות, שיקול דעת וקור רוח תחת לחץ. האימונים הקשים, הפיזיים והמנטליים, לא שברו אותו. להיפך, הם רק חיזקו את יציבותו. הוא הצטיין לא רק בכוח הפיזי, אלא בעיקר בחדות מחשבה, ביכולת לנתח מצבים מורכבים במהירות ובשלווה, גם כשסביבו רעמו פקודות ונשק. הוא היה איש סוד, חבר נאמן, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות בכל משימה, קטנה כגדולה. הוא לא נתן ללחץ להשתלט עליו, ותמיד מצא את הדרך הנכונה לפעול, להרגיע את הסובבים אותו ולמקד את כולם במטרה.

בתוך כל העשייה והמסלול הצבאי התובעני, פרח גם סיפור אהבתו הגדול. בקיבוץ נען, בין שבילי הזיכרונות והחלומות, הכיר את סיון. אהבתם הייתה עמוקה ושקטה, כזו שצומחת מתוך היכרות אמיתית ושותפות גורל. הם נישאו בטקס צנוע אך מרגש, והקימו את ביתם בקיבוץ, בית שמהר מאוד התמלא בצחוק, בכיף ובשלושה ילדים שהיו אור עיניהם: נגב הבכורה, ואחר כך התאומים בוסתן ושדה. יפתח היה איש משפחה בכל רמ"ח איבריו, אב מסור ואוהב, שדאג לכל פרט ופרט בחיי ילדיו. הוא לא היה מסוג האבות שרק מפרנסים, אלא כזה שנוכח, שמשחק, שצוחק. הוא אהב להמציא תחרויות מצחיקות עם הילדים, כאלה שהיו מסתיימות בפרצי צחוק מתגלגלים, או ב"פרסים" דמיוניים שהיו יקרים מכל זהב. משחקי קלפים משפחתיים, תחת אור המנורה בסלון, הפכו למסורת קבועה, שבהם לימד את ילדיו לא רק אסטרטגיה אלא גם את חשיבות ההתמודדות עם הפסד בכבוד ועם ניצחון בענווה. הוא היה זה שארגן את טיולי הקמפינג במדבר, כשהוא מקפיד על כל פרט קטן, מהאוהל ועד למדורה, ומוודא שכולם נהנים מהשקט האינסופי של הלילה תחת שמיים זרועי כוכבים. המדבר, על מרחביו העצומים, קסם לו במיוחד. הוא ראה בו לא רק יובש ושממה, אלא יופי פראי, אתגר והבטחה. הקשר עם ילדיו היה עמוק, מבוסס על שיחות ארוכות, על הקשבה אמיתית ועל אהבה ללא תנאי. הוא היה המצפן שלהם, העוגן שלהם, וגם חברם הטוב ביותר.

בשנת 2001, כשיפתח וסיון כבר היו הורים לשלושה, הם קיבלו החלטה ששינתה את מסלול חייהם והשפיעה עמוקות על סביבתם. הם הצטרפו לגרעין המייסד של מושב באר מילכה, יישוב חדש שהוקם בפתחת ניצנה, על גבול מצרים. זו לא הייתה החלטה קלה; היא דרשה לנטוש את הנוחות והביטחון של הקיבוץ המוכר, את הקרבה למשפחה ולחברים, ולצאת אל הלא-נודע. אבל יפתח, איש החלוציות המעשית, ראה בכך הגשמת חלום. הוא לא דיבר על חלוציות במושגים נשגבים, אלא פשוט "עשה". בראשית הדרך, המשפחה התגוררה בקרוואן במושב כמהין הסמוך, תקופה שדרשה מהם כושר הסתגלות עצום. הקרוואן, על צפיפותו ודלותו, היה סמל לתקופה של התחלה, של ציפייה, של מאמץ משותף. הוא היה מתעורר עם עלות השחר, כשהאוויר המדברי עדיין קריר, ומתחיל לתכנן את היום, את הקמת התשתיות, את חלוקת המשימות. בשנת 2006, לאחר שנים של מאבקים בירוקרטיים והמתנה, ניתנו האישורים לעלות על הקרקע, ויפתח וסיון, יחד עם שבע משפחות נוספות, עברו לבאר מילכה. הם לא בנו רק בתים, הם בנו קהילה.

יפתח היה איש של אנשים ושל קהילה, ומהר מאוד הפך לאחד מעמודי התווך של המושב החדש ושל המועצה האזורית רמת נגב כולה. הוא היה אדם רב-פעלים, כזה שהשפיע על כל כך הרבה אנשים בצמתים כה רבים בחייהם. צניעותו וערכיו היו נר לרגליו, והוא חיבר בין אנשים באופן טבעי, ללא מאמץ. הוא לא היה טיפוס פוליטיקאי, אלא איש עשייה שראה את טובת הכלל. בשנים 2001–2013 כיהן כיושב ראש ועד המושב, תפקיד שמילא במסירות אין קץ. הוא היה אוזן קשבת לכל אחד ואחת, מתווך בסכסוכים קטנים, מגייס משאבים לפרויקטים גדולים ומקדם את המושב בכל דרך אפשרית. כחבר מליאה במועצה האזורית, ייצג את באר מילכה בנאמנות, אך תמיד ידע לראות את התמונה הרחבה, להבין את צרכי היישובים האחרים ולפעול למען טובת המועצה כולה. הוא לא ראה גבולות בין יישובים, אלא רשת של קהילות שצריכות לתמוך זו בזו.

לצד כל עיסוקיו הקהילתיים וההתיישבותיים, יפתח לא ויתר על אהבתו לכדורסל. הוא לקח על עצמו לאמן את קבוצת הילדים "הפועל רמת נגב", והפך אותה מקבוצה רגילה לאלופת המחוז. הוא לא רק לימד אותם את חוקי המשחק וטכניקות זריקה, אלא בעיקר את ערכי הספורט: עבודת צוות, התמדה, כבוד ליריב, התמודדות עם כישלונות וניצחונות. הוא עמד על קו המגרש, קולו השקט אך הסמכותי מנחה את השחקנים הצעירים, מעודד אותם ברגעים קשים ומחייך בגאווה כשהם קולעים סל. בשנה האחרונה לחייו, לקח על עצמו אתגר נוסף ומרגש: אימון קבוצת נשים מהעיר ירוחם, "מכבי ירוחם". הוא ראה בהן פוטנציאל עצום, לא רק כשחקניות אלא כנשים חזקות, והשקיע בהן את כל נשמתו. הוא נסע לירוחם בשעות הערב המאוחרות, אחרי יום עבודה ארוך ברפת ובמושב, כדי להגיע לאימונים, כשהוא מביא איתו את האנרגיה המיוחדת שלו, את היכולת לחבר בין אנשים ולגרום להם להאמין בעצמם.

אך מעל לכל, יפתח היה חקלאי בנשמה. הוא הכיר בחשיבות העצומה של ייצור "כחול לבן", לא רק כסיסמה, אלא כדרך חיים, כעמוד תווך כלכלי וחברתי. "ללא חקלאות כחול לבן לא יהיה לנו עתיד," נהג לומר, בקולו השקט אך הנחוש, ומוסיף: "אנחנו לא עושים חלוציות – אנחנו עושים!" עבורו, חלוציות לא הייתה מילה נרדפת לרומנטיקה או להיסטוריה רחוקה, אלא למעשה יומיומי, לעבודה קשה, לזיעת אפיים. בבאר מילכה, הוא הגשים חלום נוסף, כזה שנדמה היה לרבים כמעט בלתי אפשרי: להקים רפת במושב. אחיו, אסף, היטיב לתאר את הלך רוחו: "להיות גורני זה לחיות את החיים, להציב מטרות רחוקות, דמיוניות, ולהגיע אליהן תוך כדי רתימה של אנשים לאותה מטרה, והכול באהבה, בצניעות, קדימה ברצון. להמשיך לחיות, להמשיך לעשות טוב, להסתכל." וכך בדיוק עשה. במשך שלוש שנים, בין השנים 2009 ל-2012, חקר את הנושא לעומק. הוא לא קפץ למים העמוקים בלי ידע; הוא למד כל פרט, ביקר ברפתות אחרות, שוחח עם מומחים, קרא ספרים ומאמרים. הוא רצה להבין כל היבט, מהזנת הפרות ועד למערכות החליבה המתקדמות ביותר. הוא היה מתעורר עם עלות השחר, כששמי המדבר עדיין אפורים-כחולים, ויוצא לסיורים בשדות, בוחן את איכות המרעה, את הלחות באדמה. הוא אהב את המגע של הידיים שלו באדמה הלחה של הקיבוץ בבוקר, את רעש המנוע של הטרקטור בשדות המוריקים ואת תחושת הסיפוק של יום עבודה תחת השמש. כאן, במדבר, הוא יצר משהו חדש, משהו חי.

בשנת 2012, לאחר שנים של תכנון קפדני ועבודה מאומצת, הוקמה הרפת של באר מילכה. במהרה, תחת ניהולו המסור של יפתח, היא הפכה לסמל של מצוינות בענף, ולאחת הרפתות הטובות בארץ. הוא לא רק ניהל, הוא חי את הרפת. הוא הכיר כל פרה בשמה, ידע את ההיסטוריה שלה, את תפוקת החלב שלה, את צרכיה המיוחדים. הריח המתוק-חמוץ של החציר, רעש מנועי המכונות ששאבו את החלב הטרי, געיות הפרות – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מעולמו. הוא היה מסתובב בין הפרות, מלטף את ראשן, מדבר אליהן בשקט. הוא יצר צוות עובדים מסור, שנדבק בהתלהבותו ובמקצועיותו. הרפת לא הייתה רק עסק; היא הייתה הגשמה של חזון, של חיבור עמוק לאדמה ולחיים, יצירה ישראלית כחול-לבן בלב המדבר. היא הייתה עדות לכוח הרצון, ליכולת להפוך חלום למציאות, ולא רק להפוך, אלא להפוך אותו למצטיין. הוא היה רפתן, אבל לא סתם רפתן – רפתן מצטיין, יזם, מנהיג.

במקביל לכל אלה, ולמרות השנים שחלפו מאז שחרורו משירות סדיר, המשיך יפתח לשרת במילואים ביחידה המובחרת שלו, מקדיש עשרות ימים בשנה למען ביטחון המדינה. זו הייתה עבורו קריאת תיגר מתמדת, דרך לשמור על כשירות, על חדות, על תחושת שליחות. הוא לא יכול היה לדמיין את עצמו מנותק מהמסגרת הזו, מהאחריות שבה. בשנת 2023, כשהוא כבר בן 51, שוחרר משירות מילואים פעיל, תום תקופה של שנים ארוכות של מסירות. אך יפתח לא היה מסוג האנשים שישבו בחיבוק ידיים. הוא חיפש את הדרך להמשיך לתרום, להמשיך להיות פעיל, להמשיך להגן על הבית. הוא הצטרף כלוחם ליחידת לוט"ר (לחימה בטרור) ניצנה, לצוות "פלד". זו הייתה יחידה מקומית, מה שהתאים לו כל כך – להגן על הקהילה שלו, על השכנים, על המשפחה. לבקשת מפקד הצוות, קיבל על עצמו תפקיד נוסף וקריטי: קצין החמ"ל של הצוות. זה לא היה רק תפקיד לחימה פיזי, אלא תפקיד שדרש את כל יכולותיו המנטליות: חשיבה אסטרטגית, שיקול דעת, קור רוח, יכולת לתכלל מידע ולתאם כוחות. הוא היה האיש הנכון במקום הנכון.

ואז הגיעה שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר ה-7 באוקטובר 2023. הבוקר החל כמו כל בוקר שבת אחר בבאר מילכה. אור ראשון עלה על המדבר, צובע את השמיים בגווני ורוד וזהב. יפתח היה בביתו עם סיון ושני בניו התאומים, בוסתן ושדה. אולי שתו קפה משותף, אולי תכננו את המשך היום. השקט שרר באוויר, שקט מדברי של בוקר חג. אך השקט הזה נשבר באחת, בשעה שש וחצי בבוקר, כאשר קולות נפץ עזים החלו להרעיד את האדמה. לא היו אלה קולות שגרתיים של "צבע אדום" חולף; הייתה בהם עוצמה אחרת, תחושה של משהו בלתי נתפס. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אדירה על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מעזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. המציאות הפכה לסיוט: מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים במסיבת טבע, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. תוך דקות ספורות, הפכו המראות והקולות למחרידים – רצח של מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, חטיפת מאות ישראלים לרצועת עזה, הרס, ביזה ושריפת בתים. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הזה החלה מלחמה.

כבר כשעה לאחר פרוץ המתקפה, כשהעשן החל להתפשט והקולות הפכו ברורים יותר, הוקפץ יפתח עם צוות "פלד" שלו. הודעות ווטסאפ קצרות ובהולות הגיעו, קולות קוראים לעזרה, תיאורים חלקיים אך מזעזעים של המתרחש. הוא נפרד מסיון ומהילדים בחיבוק מהיר, כשהם מבינים את גודל הסכנה, אך בוטחים בכוחו ובניסיונו. הוא עלה על רכבו, הלב דופק בעוז, כשהוא מבין שזהו לא עוד תרגיל מילואים, אלא הדבר האמיתי. הם דהרו לכיוון יישובי דרום העוטף, כשהם מנסים להבין את התמונה המלאה של הכאוס שמשתולל סביבם. סמוך למושב יתד, פגש הצוות במציאות המרה פנים אל פנים: עשרות מחבלים, חמושים היטב, עשו את דרכם אל עבר יישובי חבל שלום, מטרתם ברורה – לטבוח, לחטוף, להרוס. צוות "פלד" נקלע לקרב קשה ועיקש מולם. קולות ירי בלתי פוסקים מילאו את האוויר, ריח אבק השריפה צרב באף, והאדמה רעדה מהפיצוצים. יפתח, בקור רוחו המפורסם ובשיקול דעתו המהיר, לא היסס לרגע. תוך כדי הקרב, כשהכדורים שורקים מעל ראשו, הוא הבחין בכלי רכב נטושים רבים שנותרו עומדים בצדי הדרכים. במעשה שאינו אופייני ללוחם בעיצומו של קרב, אך אופייני כל כך לאיש המעשה והקהילה שהיה, הוא החל לרוץ בין הרכבים, אוסף את מפתחותיהם. הוא ידע שכל רכב שייפול לידי המחבלים עלול לשמש אותם להמשך מסע ההרג והחטיפה, או להיגנב ולשמש לפעולות טרור בעתיד. הוא פעל מתוך תחושת אחריות עמוקה, גם לפרטים הקטנים ביותר.

לאחר שאסף את המפתחות, ובעוד הקרב מתחולל במלוא עוזו, זיהה יפתח את חיילות הצוות שלו, שהיו בעיצומו של קרב יריות עז מול המחבלים. ללא היסוס, ללא מחשבה שנייה על הסכנה הנשקפת לחייו, הוא רץ לסייע להן. הוא לא יכול היה לעמוד מנגד כשאחיו ואחיותיו לנשק בסכנה. הוא הסתער אל עבר האש, קולו השקט הופך לצעקה נחושה, מחזק את רוחן של הלוחמות. בלהט הקרב, כשגופו משמש מגן, כשהוא נלחם באומץ לב עילאי למען חיי חבריו ולמען ההגנה על הבית, יפתח נפגע ונהרג במקום. לצידו, באותו רגע טרגי, נפל חברו לצוות, רב-סמל מתקדם לירן אלמוסנינו. בבוקר שבת שקט, כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, נדם ליבו של סרן יפתח גורני, בן חמישים ואחת בנופלו. הוא נפל כגיבור, כחלוץ, כאיש קהילה, כחקלאי, כמאמן, כלוחם שכל חייו היו מוקדשים לעשייה ולנתינה למען הארץ והאנשים שבה.

הידיעה על נפילתו הכתה בבאר מילכה, בקיבוץ נען, ובכל רמת נגב, כרעם ביום בהיר. יפתח הובא למנוחות בבית העלמין בקדש ברנע, תחת שמי המדבר שכה אהב, כשהוא מותיר אחריו חלל עצום: את אשתו סיון, את בתו נגב ואת שני בניו, בוסתן ושדה, את הוריו אילנה ומשה, ואת שלושת אחיו אייל, תומר ואסף. הבית שבו גדל, הקיבוץ שבו צמח, המושב שהקים, הרפת שבנה, קבוצות הכדורסל שאימן – כולם נותרו עם יגון ואבל עמוק.

בתו, נגב, ספדה לו במילים קורעות לב, ששיקפו את האב האוהב והמגן שהיה: "אתה אבא שלי, זה שחסין להכול, שתמיד אומר שהכול יהיה בסדר, שומר עליי ודואג וזה שאף פעם לא יקרה לו כלום. אבל הפעם קרה לך משהו, פעם אחת קרה וזאת הייתה פעם אחת יותר מדי. אתה חסר לי אבא, אני לא מפסיקה לדמיין לעצמי איך תעזור לי להעביר דירה ואיך תלווה אותי בחתונה שלי ואיך תשחק כדורסל עם הילדים שלי שיהיו הנכדים שלך ואיך תצא לטייל מסביב לעולם עם אימא. ואני לא מצליחה לעכל שזה פשוט לא יקרה ושעכשיו אין לי יותר אבא. ומי ימלא את החלל שהשארת? אתה אפילו לא תדע לעולם עם מי אבחר להתחתן ולא תוכל לבדוק בשבילי שהוא בסדר. וזה לא הוגן אבא, זה לא מגיע לך. וזה לא מגיע לנו. אני רוצה אותך פה איתי. שתכין לי טוסטים, שתפתיע את אימא בטיול בג'יפ, שנתערב על איזו שטות שתמציא, שתריב עם בוסי ושודי מי יותר גבוה, או שפשוט תשתה איתי את הקפה של הבוקר. והכי אני רוצה את החיבוק שלך." היא הוסיפה, כשהיא מנסה לעכל את גודל האובדן ואת מורשתו: "אתה יפתח גורני, ויפתח גורני זו אגדה. אתה חלוץ, אתה אמיץ, אתה בעל מדהים ואוהב לאימא, ואבא הכי טוב לי, לבוסתן ולשדה. ותמיד תהיה. אתה כמו דמות מהסרטים ועוד ידברו עליך שנים קדימה. גם על מי שהיית בשבילנו וגם על מי שהיית ברגעים האחרונים שלך כשהיית גיבור והצלת כל כך הרבה אנשים. אני אוהבת אותך ואוהב אותך לנצח, אנחנו כולנו נאהב אותך לנצח. ותמיד תהיה פה איתנו בלב, מכולנו, בוסתן, שדה, אימא ונגב."

גם ערן דורון, ראש המועצה האזורית רמת נגב, ספד לו, כשהוא מתאר את יפתח כהתגלמות החלוציות המודרנית: "יפתח יקר, אנחנו עומדים כאן ורואים שניים ממפעלי חייך הרבים. באר מילכה שנמנית עם סיון על מייסדיה ובכך הגשמת ציווי ציוני קמאי של מלאכת יישוב הארץ. אני בטוח שמייסדי נען גאים בך למרות שבאר מילכה הוא מושב העובדים האחרון שהוקם במדינת ישראל ולא חלק מהתנועה הקיבוצית בה גדלת והתחנכת. גדלת בשפלה והחלפת את נוף הגבעות וגידולי השדה בנוף המדבר ולצידו ים החממות, ומפעל חייך הנוסף – הרפת. הוכחת לתדהמת כולם שאתה יכול להיות רפתן. אבל לא רק רפתן, אלא רפתן מצטיין שהפך את רפת באר מילכה לאחת הרפתות המצטיינות בארץ..." הוא המשיך ותיאר את אישיותו המיוחדת של יפתח: "היית חבר מליאה. אבל חברי המליאה יגידו שהיית חבר... זה מה שהוביל אותך ביום שבת בבוקר לקום ולצאת עם חבריך הגיבורים מצוות פלד להציל את אחינו ואחיותינו מאשכול... קפצת יחד עם חבריך לצוות פלד ללא היסוס בשביל אלה שהופקרו. אתה ולירן חברך לצוות פלד שנהרג, עוד תראו משפחות רבות מתיישבות בבאר מילכה ובפתחת ניצנה, אתה תראה עוד הרבה ילדים משחקים כדורסל... אתה תראה שהרפת תגדל לעשרה מיליון ליטר... סיון, נגב, שדה ובוסתן, בשם כל תושבי רמת הנגב, אנחנו משתתפים בצערכם העצום והלוואי שנוכל להקל על החור שנפער בליבכם, אני מבטיחכם שמותו של יפתח לא יהיה לשווא."

לזכרו ולהנצחתו של יפתח, עוצבו חולצות מיוחדות עם הכיתוב "רפת באר מילכה ברוח יפתח גורני", כשהן מנציחות את מפעל חייו החקלאי ואת רוחו פורצת הדרך. גם קבוצת הכדורסל "מכבי ירוחם" לבשה חולצות מיוחדות לזכרו, והמשיכה לשחק גם ללא מאמן, כשהן מקפידות בכל תחילת משחק להנציח את זכרו, מתוך כבוד והערכה עמוקים לאיש שנגע בחייהן. במלאת שנה לנפילתו, בחר בו העיתונאי אודי סגל לאיש השנה שלו, והסביר את בחירתו במילים שמהדהדות את מהותו של יפתח: "אני בחרתי באיש השנה שלי ביפתח גורני. סרן בצבא, חלוץ, אבא וממקימי המושב באר מילכה... האנשים האלו מייצגים את החלוצים ואנשי הגבולות... אלה האנשים החלוצים שנמצאים בקצה המדינה שהמהות שלהם היא התיישבות וציונות והיאחזות בקרקע עד התלם האחרון. שיודעים לעזוב את הכול ואת המשפחה ולצאת כדי להילחם על המשפחה שלהם, על הקהילה שלהם, על המדינה שלהם ועל החברה הישראלית, והם בעיניי אנשי השנה האמיתיים – אנשי הגבולות בדרום, בעוטף עזה, בפתחת ניצנה, בגבול הצפון."

המועצה האזורית גזר, שבה גדל יפתח ובה עברו עליו שנים כה מעצבות, הפיקה סרט לזכרו, המשרטט את קורות חייו ומנציח את דמותו הייחודית. יפתח גורני לא היה רק לוחם שנפל בקרב; הוא היה יצירה שלמה של אדם, של אהבה לאדמה, לקהילה, למשפחה ולמדינה. חייו היו שזורים בעשייה, בצניעות, בנחישות, בחיבור עמוק לשורשים ובמבט קדימה אל העתיד. הוא השאיר אחריו לא רק זיכרון כואב של אובדן, אלא גם מורשת חיה של תקומה, של רוח ישראלית שאינה נשברת, של יכולת להקים, ליצור, לאמן, להנהיג ולהגן. רוחו ממשיכה לפעם בלבבות משפחתו, חבריו, תושבי באר מילכה ורמת נגב כולה. הוא נוכח באוויר המדברי, ברעש הטרקטור בשדות, בגעיות הפרות ברפת המצטיינת, בצחוק ילדי הכדורסל ובכל פינה של הבית שבנה במו ידיו. יפתח גורני הוא סמל לגבורה שצומחת מתוך החיים עצמם, מתוך הבחירה החופשית לחיות, ליצור ולהגן, ולעולם לא להפסיק לעשות טוב, להסתכל, ולהמשיך לחיות, גם אם רק ברוח.