עידו ז'נו

בבית ביהוד-מונוסון, שנצבע באור חמים של שמש בוקר ישראלית, נולדו ביום כ"ב בחשוון תשס"ה, הלא הוא השישי בנובמבר 2004, עידו עובדיה ז'נו. הוא היה בנם של קרן ויוסף, ועד מהרה הצטרפו למשפחה אחיו שלו ובהמשך אחיותיו עומר ושירה, והבית הקטן הפך למעוז של צחוק, משחקים וחיבוקים. כבר מראשית דרכו, ניכרה בעידו עדינות מיוחדת, סוג של שקט פנימי ששזר אותו בנוף ילדותו. הוא גדל בין הרחובות השקטים של שכונת מגוריו, בין המגרשים השכונתיים שבהם בעיטות ראשונות בכדור התגלגלו באבק, ובין הגינות הקטנות שבהן פרחו שיחי בוגנוויליה סגולים. את לימודיו החל בבית ספר יסודי באזור, שם צייר וקרא, למד את אותיות הא'-ב' וגילה את העולם דרך ספרי הלימוד. הוא לא היה הילד הקולני ביותר בכיתה, אבל חיוכו, אותו חיוך גדול ורחב, היה נוכח תמיד, כמעין חתימה אישית שהקרינה אופטימיות וחום לכל מי שהתקרב אליו. חיוך שהפך לסימן ההיכר שלו, מילא את החלל במילים שלא נאמרו, והיה שער לעולם הפנימי העשיר והרגיש שלו.

הקשר עם אחיו ואחיותיו היה עמוק ובלתי ניתן לערעור. שלו, עומר ושירה היו לא רק בני משפחה, אלא המעריצים הגדולים ביותר שלו, והוא מצדו, היה להם אח מפנק, כזה שהיה מפתיע עם מתנות קטנות בכל עת, בלי סיבה מיוחדת, רק כדי לראות את ניצוץ השמחה בעיניהם. הוא אהב לשחק איתם, לבנות מגדלי קוביות שהתנשאו לגובה דמיוני, לרוץ אחריהם בגינה עד כלות נשימה, או פשוט לשבת יחד ולצפות בסרטים מצוירים, כשהוא מקפיד לתת להם את השלט כדי שיבחרו. בערבים, כשהשמש שקעה וצבעה את השמיים בגוונים של כתום וארגמן, היו מתכנסים יחד בסלון, ועידו היה מקשיב בסבל רב לסיפורי היום שלהם, לעיתים מצחיק אותם בבדיחה קטנה, או מחבק אותם כשסיפרו על קושי קטן שחוו. הוא היה עוגן של יציבות ואהבה עבורם, דמות שהיו יכולים לסמוך עליה, ובעיקר – לדעת שתמיד יקבלו ממנו חיוך ענק וחיבוק מנחם. מאוחר יותר, כשהיו כבר גדולים יותר, נהגו לבלות יחד שעות ארוכות, משחקים במשחקי קופסה תחרותיים שעידו תמיד מצא דרך להפוך אותם למצחיקים יותר, או פשוט משוחחים על החיים, על תוכניות לעתיד, ועל החלומות הקטנים והגדולים.

עם השנים, עבר עידו ללמוד בחטיבת הביניים ולאחר מכן בתיכון מקיף בעיר, שם התגבשה אישיותו עוד יותר. הוא נשאר נער צנוע וביישן במידה מסוימת, אך חברותי מאוד, תמיד מוקף בחברים שאהבו את חברתו השקטה והנעימה. הוא לא היה רודף פרסום או מרכז עניינים, אלא נוכחות חמה ומרגיעה, כזו שמשדרת אופטימיות ומביאה שמחת חיים לכל מפגש. חבריו תיארו אותו כ"ילד עם לב ענק", כזה שתמיד חשב על האחר, כזה שרגישותו הגדולה לזולת באה לידי ביטוי במעשים קטנים ויומיומיים – עזרה בשיעורי בית, אוזן קשבת ללב שבור, מילה טובה ברגע הנכון. הוא תקשר באמצעות חיוכיו, שהיו כנים ונטולי ציניות, ושידר לעולם תחושה עמוקה של טוב לב ורצון עז שיהיה טוב לכולם. גם כשהיו ויכוחים או קשיים חברתיים, עידו היה זה שניסה לגשר, להרגיע את הרוחות, ולמצוא את נקודת האור בכל סיטואציה. הוא היה עמוד תווך של חברות, בונה גשרים בין אנשים, ומאחד לבבות, תמיד בדרכו השקטה והלא מתבלטת.

אבל מעל לכל, הייתה אהבה אחת גדולה שכבשה את ליבו של עידו – הים. הגלישה הייתה התשוקה הבוערת שלו, והים, על אינסוף גווניו והגלים המתנפצים, הפך לביתו השני, המקום שבו חש באמת חופשי. הוא היה אורז את הגלשן בטרמפ, או נדחס עם חברים באוטו, ונוסע אל החופים הפתוחים של הים התיכון, אל הרעש הקצבי של הגלים, אל המליחות באוויר. כשהיה מגיע לחוף, הרגיש כאילו נכנס לממד אחר. הוא היה מניח את הגלשן על החול הלח, מורח קרם הגנה, ורץ אל המים הצוננים. כל גל שהגיע, גדול כקטן, היה עבורו הזדמנות למצוא את הרגעים השקטים שלו, הרחק מהשגרה, מההמולה, מהציפיות. הוא היה שוכב על הגלשן, מדווש בידיו, מרגיש את זרם המים תחתיו, את השמש על עורפו, את הציפייה המתוקה לגל המושלם. כשהיה הגל מגיע, הוא היה קם בנחישות, מתייצב על הגלשן, ונותן למומנטום של הטבע לשאת אותו. תחושת החופש המוחלט, הרוח בשיער, קצף הגלים על הפנים, והשליטה המוחלטת בתנועה – כל אלה היו רגעים של אושר צרוף, של חיבור עמוק לכוחות הטבע. הוא היה חוזר מהים עייף אך מרוצה, עם עור שזוף ושיער מלוח, ועם ניצוץ בעיניים שסיפר על שעות של שלווה והתעלות. לעיתים היה נשאר על החוף גם אחרי השקיעה, יושב על הגלשן, מתבונן באופק האינסופי, חולם חלומות שקטים.

לצד אהבתו לים, היה עידו גם חובב כדורגל מושבע, ואוהד מסור של קבוצת הפועל תל אביב. הוא לא היה מפספס אף משחק, ובימי שבת או באמצע השבוע, כשהיו משחקים, הבית היה מתמלא באווירה מיוחדת. הוא היה מתיישב מול הטלוויזיה עם אביו ואחיו, ולעיתים גם חברים היו מצטרפים, והיו עוקבים בדריכות אחרי כל מסירה, כל בעיטה לשער. הדיאלוגים בבית בימי משחק היו סוערים, מלאים בתשוקה ובהתרגשות. "נו, יאללה, תמסור! מה אתה מחכה?" היה עידו ממלמל לעצמו, אצבעותיו משתלבות זו בזו מרוב מתח. כשנפל שער לטובת הפועל, היה קופץ ממקומו בצעקת שמחה, מחבק את יוסף ושלו, ומרגיש חלק ממשהו גדול יותר, חלק מקהילה של אוהדים שחולקים את אותה התשוקה. וכשנפל שער לרעתם, היה נאנח בעצב, אך תמיד עם תקווה לעתיד, עם הידיעה ש"בפעם הבאה זה יהיה טוב יותר". הוא אהב את האווירה באצטדיון, את שאגת הקהל, את צבעי האדום והלבן שכיסו את היציעים. עבורו, כדורגל היה יותר מסתם משחק; זו הייתה דרך להתחבר, לחלוק רגעים של מתח ושחרור, ובעיקר – לחוות יחד את שמחת החיים הפשוטה והטהורה, בייחוד עם משפחתו וחבריו הטובים.

עם סיום לימודיו בתיכון, הגיע הרגע שבו היה צריך לקבל החלטה גורלית בנוגע לשירותו הצבאי. ב-19 במרץ 2023, התגייס עידו לצה"ל, ולא הייתה לו שום התלבטות: הוא התנדב לשירות קרבי בחטיבת גבעתי. אביו, יוסף, סיפר אחר כך על המוטיבציה הבלתי מתפשרת שלו: "עידו לא היה חייב להתגייס לשירות קרבי, אבל עמד על כך. הוא התעקש לתרום ולשרת בצורה הכי מיטבית שאפשר". עידו היה יכול לבחור במסלול קל יותר, אולי אפילו לנסות להתחמק, אבל זה לא היה הוא. הוא חש אחריות עמוקה, פנימית, שדחפה אותו אל המקום שבו יוכל לתת הכי הרבה מעצמו. הוא דמיין את עצמו מגן, שומר, חלק ממערך גדול יותר ששומר על הבית, על המשפחה, על כל מה שיקר לו. הוא ראה בכך לא רק חובה, אלא זכות, הזדמנות להוכיח לעצמו ולסביבה את היכולות שלו, את הנחישות שלו. כשהגיע לשרשרת החיול, עם תיק גדול על הגב ומבט נחוש בעיניים, הוא ידע שזו תחילתה של תקופה מאתגרת, אך גם תקופה שתעצב אותו ותהפוך אותו לאדם חזק ומסור יותר.

הוא הוצב בגדוד שקד של חטיבת גבעתי, והשתלב היטב בפלוגה. מהר מאוד מצא את מקומו בין הלוחמים, שהפכו למשפחתו השנייה. הוא הביא איתו את אותו חיוך כובש ואת האופטימיות המדבקת גם אל תוך השגרה הצבאית המפרכת. המסעות הארוכים, האימונים המתישים בשטח, הלילות הקרים בשמירה – את כל אלה עבר עם רוח טובה ועם נכונות לעזור לחבריו. הוא לא התלונן, אלא חיפש תמיד את הדרך להקל על האחר, להפיץ אור גם ברגעים הקשים ביותר. לעיתים קרובות ויתר על חופשות כדי לבלות עוד זמן עם חבריו לפלוגה, כדי לחזק את הקשרים, לשתף בחוויות, ולצחוק איתם על מורכבות החיים הצבאיים. "מה, אתה לא נוסע הביתה?" היו שואלים אותו, והוא היה משיב בחיוך: "הבית שלי גם פה, איתכם. מה, אתם רוצים שאעזוב אתכם לבד עם כל הצרות שלכם?" והיה צוחק, ומיד מתנדב לעזור במשהו, או פשוט נשאר לשבת איתם, לדבר אל תוך הלילה, לחלוק סיפורים וחלומות. הוא היה דבק ביחידה, ברוח הגדוד, והאמין בכוחה של האחווה שנרקמה בין הלוחמים.

במסגרת הכשרתו, יצא עידו לקורס חובשים קרביים. הוא ראה בתפקיד זה לא רק תוספת ליכולותיו כלוחם, אלא זכות ושליחות של ממש – היכולת לעזור לזולת ולהציל חיים. כמי שהיה רגיש כל כך לסביבתו ובעל לב ענק, התפקיד הזה התאים לו כמו כפפה ליד. הוא למד בקורס בצמא, ספג כל מילה והפנים כל פרוטוקול טיפול, מבין את המשמעות העצומה של כל החלטה, של כל פעולה. הוא תרגל שוב ושוב את הטיפול בפציעות שונות, את מתן העזרה הראשונה תחת אש, את הפינוי הרפואי. הוא למד כיצד להישאר רגוע גם במצבי לחץ קיצוניים, כיצד להעניק מילה טובה ומבט מרגיע לפצוע, לצד הטיפול הרפואי המקצועי. הוא ידע שבידיו תהיה היכולת לשנות גורלות, להחזיר תקווה, ולתת סיכוי נוסף לחיים. זו הייתה אחריות כבדה, אך הוא קיבל אותה בברכה, בהבנה עמוקה של גודל המשימה. הוא ראה בעיני רוחו את חבריו לפלוגה, אחים לנשק, וידע שהוא שם כדי לשמור עליהם, בכל מחיר.

ואז, בבוקר שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום שבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, השתנה הכל. צפירות אזעקה שקרעו את השקט של בוקר החג, ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה אל עבר מרכזי הארץ, ואז – השמועות הראשונות, המזעזעות, על חדירת אלפי מחבלים. עידו, כמו כל אזרחי ישראל, נחשף לתמונות ולדיווחים שהחלו לזרום, ושמע על הטבח ביישובי עוטף עזה, על מסיבות הטבע שהפכו לשדות קטל, על בסיסי צה"ל שהותקפו, ועל הדרכים שהפכו למלכודות מוות. תוך שעות ספורות, הפך יום החג ליום שחור בתולדות העם. האופטימיות הטבעית של עידו התערערה, אך לא נשברה. הוא הבין מיד את גודל השעה, את המשמעות של המתקפה הזו, ואת הצורך הבהול שלו, כחייל וכחובש קרבי, להיות שם, בחזית. הוא לא חיכה להוראות, אלא כבר היה עם ציוד ארוז, דרוך ומוכן, כשקיבל את ההודעה הרשמית על הקפצת הכוחות. הודעות ווטסאפ אחרונות הוחלפו עם בני משפחתו וחבריו, מבטיחות לשמור על קשר, מבטיחות לחזור הביתה. הוא חיבק את הוריו ואחיו, מבטיח להם שיעשה הכל כדי להגן על המדינה, ושבעיקר – ישמור על עצמו. המבט בעיניו היה רציני, נחוש, אך עדיין אפשר היה לראות בו את ניצוץ הטוב ואת החיוך המרגיע שכה אפיין אותו. הוא עזב את הבית, אל הלא נודע, אל תופת המלחמה שנפתחה לפתע.

לאחר כשבועיים מתחילת המלחמה, החל צה"ל בתמרון קרקעי ברצועת עזה, ועידו, יחד עם יחידתו, גדוד שקד של גבעתי, נכנסו אל עומק השטח העזתי. הם לחמו בצפון הרצועה, באזורים צפופים ומורכבים, מנהלים קרבות עזים מול עשרות מחבלים, ומחסלים חוליות טרור רבות. עבור עידו, כל יום היה מבחן של אומץ, מקצועיות ואנושיות. הוא נע תמיד עם הכוח, עיניו סורקות את הסביבה, אוזניו קשובות לכל רחש, מוכן להגיב במהירות לכל אירוע. כחובש קרבי, תפקידו היה קריטי: הוא היה שם כדי להעניק טיפול מיידי לפצועים, תחת אש, בתוך הכאוס של הקרב. הוא ראה לנגד עיניו את המצוקה, את הפחד, את הכאב, אך ידע שעליו להישאר ממוקד, צלול, ולפעול על פי ההכשרה הקפדנית שעבר. הוא רץ בין לוחמים, כורע ליד פצועים, מדבר אליהם בקול רגוע, מבטיח להם עזרה, מורח משחות, חובש פצעים, עוצר דימומים. ידיו המיומנות פעלו במהירות ובדייקנות, תוך שהוא מתמודד עם מחזות קשים מנשוא. הוא לא רק טיפל בגוף, אלא גם בנפש – מילה טובה, מבט מעודד, נגיעה מרגיעה, היו חלק בלתי נפרד מהטיפול שלו. הוא היה משב רוח של תקווה בתוך התופת, מזכיר לכולם את ערך החיים.

הימים והשבועות הפכו לחודשים, והלחימה נמשכה בעוצמה רבה. עידו ויחידתו נלחמו ללא הפסקה, עברו מאזור לאזור, מטהרים בתים, מאתרים מנהרות, ומסכלים ניסיונות פיגוע. הוא ראה את חבריו נופלים ונפצעים, אך המשיך במשימתו באומץ לב ובנחישות. גם ברגעים הקשים ביותר, כשעייפות החלה להכריע והפחד ריחף באוויר, עידו הצליח לשמור על אופטימיות. הוא היה זה שהיה מספר בדיחה קטנה כדי להפיג את המתח, או מציע מילה טובה לחבר ששקע בדאגה. הוא הקרין סוג של שלווה פנימית, אמונה עמוקה בצדקת הדרך, ובעיקר – אמונה בכוחה של האחווה. הוא דאג לכולם, לא רק לפצועים, אלא גם לאלה שנראו שקטים או מודאגים. הוא היה ניגש אליהם, שואל "הכל בסדר, אחי?", ומציע אוזן קשבת, או פשוט חיוך מעודד. נוכחותו הייתה עוגן עבור רבים, סמל לכך שגם בתוך התופת, יש עדיין מקום לטוב לב, לרגישות, לשמחת חיים שאינה נכנעת לייאוש. הוא למעשה חי את משפט המפתח שלו, זה שכתב לאחותו, גם בשדות הקרב: "חיוך זה שמחה ושמחה היא הכוח להמשיך". הוא המשיך לחייך, גם כשפניו היו מכוסות אבק ופיח, גם כשגופו היה כואב ממאמץ, כי ידע שחיוכו יכול להאיר את הדרך לחבריו ולתת להם כוח להמשיך.

ב-9 בדצמבר 2024, אחרי למעלה משנה של לחימה בלתי פוסקת ברצועת עזה, במהלך פעילות מבצעית באזור ג'באליה שבצפון הרצועה, גורלו של עידו נחתם באופן טרגי. הכוח של עידו נע בתוך כלי רכב משוריין, בלב שטח אויב, כשהתנועה נקטעת בפתאומיות איומה. טיל נ"ט (נגד טנקים) נורה לעבר כלי הרכב ופגע בו ישירות, בעוצמה בלתי נתפסת. הפיצוץ הרעיד את האדמה, ורגעים ספורים לאחר מכן, השתרר שקט מחריד, שקט שמבשר רע. עידו, יחד עם שני לוחמים נוספים, סמל-ראשון ברק דניאל הלפרן וסמל עמרי כהן, נהרגו במקום. מותם היה מיידי. שנים-עשר לוחמים נוספים שהיו בכלי הרכב נפצעו, חלקם באורח קשה, והכאוס והעצב ירדו על היחידה. עידו, החובש הקרבי שכל כך אהב להציל חיים, מצא את מותו בקרב, בעודו מגן על עמו ועל מולדתו. הוא נפל כגיבור בן עשרים בלבד, כשהוא מותיר אחריו משפחה שבורה, חברים המומי יגון, ומדינה שלמה שמתאבלת על אובדן בניה הטובים ביותר.

הבשורת המרה הגיעה לבית ביהוד-מונוסון כרעם ביום בהיר. השקט ששרר בבית נשבר עם דפיקת הדלת, ועם המילים הקשות שנאמרו על ידי קצין העיר. קרן ויוסף, שלו, עומר ושירה, נכנסו למעגל של כאב בלתי נתפס. עידו, הילד עם החיוך הכובש, האח המפנק, החובש המסור, איננו עוד. ההלם והיגון שטפו את הבית שהיה עד לא מזמן מלא בצחוקו ובשמחת חייו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביהוד, כשאלפים מלווים אותו בדרכו האחרונה. עצרת הלוויה הייתה עצרת של כאב עמוק, אך גם של גאווה. דגלי ישראל התנופפו ברוח הקרה של חודש דצמבר, ואת קולות הבכי קטעה לעיתים שירת "התקווה" ו"שמע ישראל". בני משפחתו, חבריו מהילדות, חבריו מהצבא, כולם עמדו שם, מנסים להכיל את גודל האובדן, ונזכרים ברגעים קטנים וגדולים של החיים שחלקו עם עידו. לאחר נפילתו, הועלה עידו מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון, כהכרה והוקרה על שירותו ומסירותו.

הכאב היה עצום, אך יחד איתו צמחה גם הנחישות להנציח את זכרו של עידו, להאיר את דרכו גם אחרי לכתו. אוהביו ספדו לו במילים נוגעות ללב: "עידו לא היה רק אדם שאוהבים, אלא אדם שחיבר אנשים. הוא תמיד רצה שיהיה טוב לכולם, ובדרכו השקטה הפיץ אור ושמחה לכל מי סובביו. בחור אופטימי ומלא שמחת חיים, שאי אפשר להתעלם מנוכחותו". כדי להמשיך את מורשתו זו, הקימו בני משפחתו מיזם מיוחד – "בית השמחה של עידו" בעירו יהוד-מונוסון. אביו, יוסף, הסביר את הרעיון מאחורי המיזם: "גם ברגעים קשים עידו הפיץ אור ותקווה סביבו. אנו מבקשים להנציח את מורשתו בדרך ייחודית שתביא שמחה, אחדות ומשמעות לעיר יהוד". הם נזכרו במילים שכתב עידו לאחותו בברכה ליום הולדתה, מילים שהפכו לציווי חיים עבורם: "חיוך זה שמחה ושמחה היא הכוח להמשיך". המשפט הזה, שהיה כל כך עידואי, הפך למגדלור המנחה את דרכם, להזכרה תמידית לכוחם של האופטימיות והחיבור האנושי, גם אל מול השכול והאובדן.

יהוד-מונוסון, העיר שבה גדל עידו, לא שכחה את בנה. כיכר מרכזית בעיר נחנכה לזכרו ונקראה "כיכר עידו". במרכז הכיכר הוקמה אנדרטה מרגשת עם תמונתו המחייכת, ובצירוף הכיתוב המרגש: "כאן מתחת לבית שבו גדל אנו מנציחים את עידו זנו. עידו היה הרבה יותר מרק לוחם – הוא היה בן מסור, חבר נאמן ואדם שהביא אור ושמחה לכל מי שהכיר. שירת כלוחם וחובש קרבי בחטיבת גבעתי בגדוד שקד והקדיש את חייו למען העם והמדינה. אהבנו אותך, התגאינו בך, ונמשיך לזכור אותך תמיד". הכיכר הפכה למקום מפגש, לנקודת ציון, לזיכרון חי ונושם בלב העיר, סמל לנוכחותו הנצחית של עידו. אנשים עוברים ליד הכיכר, רואים את תמונתו, וזוכרים את הילד עם החיוך הענק, את הלוחם האמיץ, את האדם המיוחד שהיה.

הזיכרון של עידו לא נשאר רק במרחב הפיזי, אלא התפשט גם למרחבים הדיגיטליים. בני משפחתו וחבריו הקימו דפים ברשתות החברתיות אינסטגרם וטיק-טוק תחת השם "remember_ido_zano", שבהם שותפו תמונות, קטעי וידאו ודברים שכתבו עליו, פסיפס חי של חייו. הם הפיקו גם סרטון מרגש עם קטעי וידאו ותמונות מתחנות חייו השונות, ילדותו, נעוריו, שירותו הצבאי, שזמין לצפייה באתר יוטיוב. הסרטון, בליווי מוזיקה נוגעת ללב, מאפשר לכל מי שצופה בו להכיר את עידו, את חיוכו, את תשוקותיו, את אהבתו לים ולחבריו. הוא הופץ ונצפה על ידי אלפים, והפך לעדות מרגשת לחייו הקצרים אך מלאי המשמעות.

חברו הקרוב של עידו, הראפר ראם אשכנזי, כתב והלחין שיר לזכרו בשם "בדמך נשבעתי". השיר, שקטעים ממנו הופצו ברשת, משלב באופן מרגש את קולו של עידו עצמו ברקע, כשהוא שר את אחד השירים האהובים עליו, "קחי לך זמן" של להקת "יציאת חירום". השיר של ראם הפך לפסקול של הכאב והזיכרון, מחבר בין קולו החי של עידו לבין המילים המרגשות של חברו, ויוצר יצירה נצחית שנוגעת בכל מי ששומע אותה. השילוב של קולו של עידו, צעיר, מלא חיים, עם מילות השיר, יוצר תחושה עמוקה של אובדן, אך גם של המשכיות – כי קולו של עידו ממשיך לחיות דרך המוזיקה, דרך הזיכרון.

ומה עם אהבתו הגדולה לכדורגל ולקבוצת הפועל תל אביב? גם זו הונצחה באופן מרגש. כדורגלן העבר שוקי נגר ארגן משחק כדורגל מיוחד לזכרו של עידו, בהשתתפות ותיקי הקבוצה האהובה עליו, חבריו ובני משפחתו. השחקנים לבשו חולצות שעליהן הוטבע איור של דמותו של עידו, מחייך, כפי שזכרו אותו כולם. האירוע היה מלא באווירה של אהבה, זיכרון וקהילה. על המגרש, בין בעיטות לשער וקריאות עידוד, הורגשה נוכחותו של עידו. הזמר שלומי שבת הופיע באירוע, והוסיף נופך של כבוד ורגש למעמד. זה היה יום שבו אהבותיו של עידו – לכדורגל, לחברים, למשפחה – התלכדו יחד, והפכו למחווה מרגשת לזכרו.

חבריו של עידו, שכל כך אהבו את נוכחותו ואת חיוכו, יצרו גם מדבקות לזכרו, עליהן ציטוטים משירים שאהב. בין הציטוטים, בלט במיוחד המשפט מהשיר האהוב עליו: "קחי לך זמן, הכאב הזה יחלוף מהר אני מבטיח". משפט זה, שנשמע מפיו של עידו בסרטון ובשיר, הפך למעין נבואה מצערת, אך גם למקור נחמה. המדבקות הללו, שנדבקו על תיקים, מכוניות וקירות, הפכו לסמל קטן אך משמעותי של זיכרון, תזכורת יומיומית לנוכחותו של עידו, לחיוכו, לאופטימיות שלו. הן משמשות תזכורת תמידית לכך שעידו, על כל מה שהיה ועל כל מה שייצג, יישאר לעד נצור בזיכרון אוהביו.

עידו ז'נו ז"ל, הילד מיהוד-מונוסון, עם החיוך הענק והלב הרחב, החובש הקרבי שאהב את הים ואת הכדורגל, הקדיש את חייו למען ביטחון ישראל. הוא נפל כגיבור, אך רוחו ממשיכה לחיות דרך משפחתו, חבריו, וכל מי שזכה להכירו. מורשתו – של אופטימיות, של נתינה, של חיבור בין אנשים, ושל שמחת חיים בלתי מתפשרת – ממשיכה להאיר את הדרך, ולהזכיר לנו שגם בתוך הכאב העמוק, יש תמיד מקום לתקווה ולצחוק. חיוכו של עידו, אותו חיוך כובש שהיה נסוך תמיד על פניו, הוא כעת אור קטן אך יציב, שממשיך להאיר את דרכנו, ולתת לנו כוח להמשיך, בדיוק כפי שלימד אותנו. הזיכרון שלו חרוט עמוק בלב האומה, סמל לתקומה, לגבורה, ולרוח הישראלית שלעולם לא נשברת.