עידו יהושע

באיילת השחר, קיבוץ עטוף ירוק של עמק החולה, במקום שבו הרי הגליל נושקים לשמיים הפתוחים והאוויר רווי בניחוחות אדמה לחה ועצי פרי, נולד ביום כ"ח באלול תשנ"ו, הוא האחד עשר בספטמבר 1996, ילד שקיבל את השם עידו. הוא היה בנם של רקפת ויהודה, אח צעיר לדור ועומרי, ועם בואו מילא את ביתם בקולות חדשים של חיים, צחוק ובכי מתוק. הבית הקטן, על רצפת הבטון המצוחצחת וקירותיו הלבנים, היה תמיד פתוח אל הגינה המטופחת, שהשתרעה באדישות ירוקה אל שבילי הקיבוץ. שם, בין ערוגות הפרחים הססגוניות שרקפת טיפחה בידיים אוהבות לבין עצי הפרי שיהודה הקפיד לגזום במומחיות, עידו החל לספוג את העולם. הוא גדל בתוך קהילה חמה ועוטפת, שבה כל ילד היה ילד של כולם, וכל פינה בקיבוץ – ממגרש המשחקים המאובק ועד הרפת שריח החציר והפרות דבק בה – הייתה חלק בלתי נפרד ממרחב המשחק והגילוי שלו. הילדות בקיבוץ הייתה מסע של חופש ושל אחריות, של ריצה יחפה על הדשא הטלול בשעות הבוקר המוקדמות, כשהשמש החלה להציץ מעל החרמון המרוחק, ושל ימים ארוכים שבהם הילדים שיחקו בחוץ עד שהשקיעה צבעה את העמק בגוונים עזים של כתום וסגול, ורק קריאות ההורים היו משיבות אותם הביתה לארוחת ערב משותפת.

הזיכרונות הראשונים של עידו היו כנראה מורכבים מצלילים וריחות: רשרוש עלי הבננה ברוח קלה, ציוץ הציפורים בבוקר, שאגת הטרקטורים שמיהרו לצאת לשדות עם עלות השחר, וקולות החברים ששיחקו כדורגל על הדשא המרכזי. הוא למד להכיר את האדמה דרך כפות ידיו הקטנות, שחפרו בבוץ אחרי גשם, בנות ניסיון לגלות תולעים או למצוא פיסות חרס עתיקות. הוא ליווה את אביו, יהודה, אל מטעי התפוחים כשהעצים היו עמוסים פרי, ואל שדות הכותנה שפרחו לבן. הוא צפה בו בחורף כשהאדמה הייתה בוצית וכבדה, ובימי הקיץ הלוהטים כשהאבק עלה מכל צעד. הוא למד את המחזוריות של הטבע, את העבודה הקשה ואת הסיפוק שבקטיף. הוא לא אהב את האדמה "קדושה", אלא אהב אותה כחלק מעצמו, כחלק מהבית, כחלק מהחיים עצמם. הוא אהב את המגע שלה, את הריח המתוק-מריר שלה, את הידיעה שהיא מפרנסת, מזינה ומצמיחה. הוא הבין שזוהי לא רק אדמה, אלא סיפור מתמשך של בני אדם, עמל וחיבור עמוק למקום. הוא היה ילד שאהב את החופש, אך ידע גם את גבולותיו. הוא היה סקרן, שואל שאלות על כל דבר, מפרק ומרכיב מחדש צעצועים ישנים, מנסה להבין איך העולם פועל. הוריו, רקפת ויהודה, נתנו לו מרחב לגדול, אך גם הקנו לו ערכים של עבודה קשה, יושר, חברות ואהבת האדם. אלה היו ערכים שנספגו בו עם חלב האם, ערכים שעיצבו את דמותו וליוו אותו לאורך כל חייו. הקשר עם אחיו, דור ועומרי, היה קשר חזק של חברות ושל תמיכה הדדית. הם היו שותפים למשחקים פרועים בשדות, לטיולים רגליים על שפת הירדן, ולשיחות ארוכות אל תוך הלילה על ספסל העץ שבגינה, תחת כיפת השמיים זרועת הכוכבים, כשהם מדמיינים את עתידם. הם היו מריבים, כמובן, כמו כל אחים, על משחקים ועל מקום ליד השולחן, אבל תמיד ידעו לחזור זה לזה, מחובקים וסולחים, עם הבטחה שקטה של אהבה שאינה תלויה בדבר.

שנות בית הספר היסודי בקיבוץ היו עבור עידו תקופה של למידה והתפתחות. הוא לא היה רק תלמיד מצטיין, אלא גם ילד חברותי, כזה שמושך אליו אנשים בגלל חיוכו הרחב, חוש ההומור המשובח שלו והיכולת הטבעית שלו לגרום לכולם להרגיש בנוח. הוא היה זה שמרגיע את הרוחות בוויכוחים, זה שמארגן משחקים חדשים בהפסקה, ותמיד מוכן לעזור לחבר שנתקע עם שיעורי הבית. המורים אהבו אותו על סקרנותו ועל חכמתו, והחברים העריצו אותו על נאמנותו ועל האמת הפשוטה שבו. הוא אהב את שיעורי הטבע והגיאוגרפיה, את היכולת ללמוד על העולם הסובב אותו, על הצמחים, על בעלי החיים, ועל הדרכים שבהן בני אדם מתקיימים בסביבתם. הוא נמשך גם למספרים, לפתרון חידות מורכבות, וליכולת של המתמטיקה להסביר את ההיגיון שמאחורי הקיום. אבל יותר מכל, הוא אהב את ההתנסות המעשית: את הנגרייה הקטנה בקיבוץ, שם בילה שעות בניסור, הקצעה והדבקה, יוצר צורות חדשות מעץ; את המוסך, שם עזר למכונאים לתקן טרקטורים ומכוניות, מלוכלך כולו בגרז וריח דלק, אבל מאושר מהיכולת להבין איך מנועים פועלים. הידיים שלו, שהיו רכות בילדות, הפכו עם הזמן לידיים של מי שיודע לעבוד, ליצור ולתקן, ידיים שאינן חוששות משום משימה. הוא היה נער עם ניצוץ בעיניים, עם שובבות קלה שאינה פוגעת, ועם נחישות שקטה. הוא ידע מה הוא רוצה, והיה מוכן לעבוד קשה כדי להשיג את מטרותיו.

שנות הנעורים הביאו עמן אתגרים חדשים. עידו עבר ללמוד בבית הספר התיכון האזורי, והמרחב החברתי התרחב. הוא המשיך להיות דמות מרכזית בחבורת חבריו, כזה שסוחף אחריו אחרים בהתלהבותו ובחיוביותו. הוא היה פעיל בחוגי ספורט, מצטיין בכדורסל, ומוביל במסעות וטיולים של תנועת הנוער. כל אלה חיזקו בו את תחושת השייכות והמנהיגות. הוא אהב לטייל ברחבי הארץ, להכיר כל פינה, לעמוד על צוק ולהתבונן בנוף עוצר הנשימה של ארץ ישראל, עם תחושה עמוקה של חיבור. הוא היה נער שאהב את החיים, שהתמלא שמחה מדברים קטנים – משיחה טובה עם חבר, משיר שאהב, מריצה בטבע, מארוחה משפחתית. הוא התחיל לחשוב ברצינות על עתידו, על השירות הצבאי שקרב. בבית, השיחות סביב שולחן השבת לעיתים נגעו בנושא, לא בלחץ, אלא מתוך הבנה שזהו חלק טבעי מהמסלול של כל צעיר בישראל. עידו ידע שהוא רוצה לתרום, שהוא רוצה להעניק מעצמו, ושהוא שואף להגיע ליחידה משמעותית. הוא התאמן פיזית, רץ למרחקים ארוכים, עבד על כוחו וסיבולתו, לא רק כדי לעבור את המבחנים, אלא מתוך אמונה פנימית שזה מה שצריך לעשות. הוא היה נער עם חלומות גדולים, עם לב רחב, ועם נכונות בלתי מתפשרת לתת מעצמו למען הכלל. הוא שידר ביטחון ושלווה, ידע לפתור בעיות בדרכים יצירתיות, ותמיד היה שם להקשיב לחבריו. תכונות אלו, שאופיינו לו בנעוריו, היו אבני הדרך שהובילו אותו אל המקום שבו מצא את ייעודו.

ביום 8 בדצמבר 2014, עם סיום לימודיו התיכוניים, התגייס עידו לצה"ל. הוא בחר בחיל האוויר, לא מתוך רצון לטייס, אלא מתוך הבנה שיש שם יחידות מיוחדות, איכותיות, הדורשות את המיטב מלוחמיהן. הוא שאף להיות חלק מהחוד, להגיע למקום שבו האתגרים הם הגדולים ביותר והתרומה היא המשמעותית ביותר. הוא החל את דרכו כלוחם, עבר את המסלולים המפרכים ביותר, שבהם נבדקו גבולותיו הפיזיים והמנטליים. הריצות האינסופיות עם משקל כבד על הגב, שבועות השטח שבהם הישנוניים והרעב הפכו לחברים קבועים, הניווטים המורכבים בלב יערות חשוכים, כל אלה לא שברו אותו. להיפך, הם רק חיזקו את נחישותו ואת אמונתו בעצמו וביכולותיו. הוא היה חייל למופת, כזה שמוביל בדוגמה אישית, שלא מתלונן, שתמיד מוכן להרים את חברו שנפל. המפקדים זיהו במהרה את הפוטנציאל הגלום בו: את הכריזמה השקטה, את יכולת קבלת ההחלטות תחת לחץ, את הרצון העז ללמוד ולהתפתח. הוא התבלט לא רק בכושר גופני יוצא דופן, אלא גם בחדות מחשבה, ביכולת ניתוח מצבים מורכבים, וביצירתיות בפתרון בעיות. הוא היה "ראש גדול" במובן הטוב של המילה, תמיד מחפש איך לשפר, לייעל, להתייעל. הוא לא הסתפק במינימום, אלא שאף למצוינות בכל דבר שעשה.

לאחר מסלול הכשרה אינטנסיבי וקשה מנשוא, התקבל עידו ליחידת שלדג, אחת היחידות המובחרות והמסווגות ביותר בצה"ל, יחידה שפועלת בחשאיות ודורשת מלוחמיה יכולות יוצאות דופן בתחומים רבים. שם, הוא מצא את מקומו האמיתי. הוא לא היה רק לוחם מיומן, אלא במהרה הפך למפקד. הוא עבר קורס קצינים בהצטיינות, והתקדם לתפקיד מפקד פלגה ביחידה. התפקיד דרש ממנו הרבה יותר מכישורים פיזיים. הוא נדרש להיות מנהיג, מורה, מנטור, אבא ואח גדול לחייליו. הוא הוביל אותם באימונים מורכבים, שהיו לעיתים קרובות קשים יותר מהמציאות עצמה, לימד אותם את רזי הלוחמה המיוחדת, את חשיבות העמידה במשימה, את הערך של חיי אדם. הוא היה מפקד שראה את חייליו כאנשים שלמים, שדאג לרווחתם, הקשיב ללבטיהם, ותמיד דחף אותם קדימה, להאמין בעצמם ולפרוץ את גבולותיהם. חייליו אהבו והעריצו אותו, לא רק בגלל מקצועיותו הבלתי מתפשרת, אלא בגלל האנושיות שבו, בגלל החיוך שהיה תמיד על פניו גם ברגעים הקשים ביותר, בגלל היכולת שלו להכיל ולתמוך. הוא היה המפקד שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, זה שיקפוץ ראשון לכל בור, זה שירוץ ראשון לכל משימה. בהמשך דרכו הצבאית, התקדם עידו לתפקיד מפקד פלגת ההדרכה בבית הספר לכוחות אוויר מיוחדים. תפקיד זה איפשר לו להשפיע על דורות שלמים של לוחמים, להעביר את הידע, הניסיון והערכים שצבר. הוא היה קצין בעל חזון, שתמיד חיפש דרכים לחדש, לשפר ולייעל את שיטות ההדרכה, כדי להבטיח שלוחמי העתיד יהיו מוכנים לכל אתגר. הוא היה רס"ן עידו יהושע, דמות מופת של קצין לוחם, מנהיג ומחנך.

בתוך כל העשייה הצבאית האינטנסיבית, מצא עידו את אהבת חייו – זיו. היא הייתה גם היא קצינה בצה"ל, רב סרן בעצמה, וכנראה שהבינה את עולמו טוב מכל אחד אחר. הפגישה ביניהם הייתה כמעין התנגשות כוכבים, אהבה ממבט ראשון, כפי שתיארה זאת זיו עצמה. "זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, זה היה ברור שאתה האחד שלי בעולם הזה והודיתי לאלוהים שהביא לי אותך," כתבה. היא ראתה בו את כל מה שחיפשה: יפה תואר, חכם, מצחיק, ערכי וטוב לב. מיד נוצר ביניהם קשר עמוק, כזה שאינו זקוק למילים רבות, אלא מבוסס על הבנה הדדית, על ערכים משותפים ועל אהבה חסרת פשרות. הם הפכו ל"זיו ועידו," ישות אחת שאי אפשר להפריד. הם בנו יחד קן חם ונעים ביישוב יבנה, מקום שבו יכלו להוריד את מדי הצבא ולהיות פשוט זוג צעיר, מאוהב, שחולם על עתיד משותף. ביתם היה מלא בצחוק, במוזיקה, בשיחות ארוכות על היום שעבר ועל התוכניות לעתיד. הם אהבו לבלות יחד, לטייל, לבשל, לצחוק על שטויות. עידו היה אדם עם חוש הומור מפותח, כזה שיכול להפוך כל סיטואציה למצחיקה, וזיו אהבה בו את הקלילות הזו, את היכולת שלו לקחת את החיים ברצינות, אך גם לדעת לשחרר וליהנות מהרגע.

הם היו שותפים לחיים, שותפים לחלומות, שותפים לדרך. "לא היה דבר כזה זיו בלי עידו!" היא כתבה, וכל מי שהכיר אותם ידע שזו אמת צרופה. הקשר שלהם היה נדיר בעומקו ובעוצמתו, אהבת אמת שחדרה לעצמות. הם תכננו את העתיד המשותף שלהם לפרטי פרטים, דיברו על ילדים, על בית, על טיולים ברחבי העולם. הם חלמו על משפחה משלהם, על ילד שיגדל בדמותו של עידו – ה"בן אדם הכי מוכשר שאני מכירה, הכי חכם, מצחיק, יפה, ערכי וטוב לב." זיו הייתה בהריון, בחודש שישי, כשחלומותיהם החלו לקרום עור וגידים. הציפייה לילד מילאה את ביתם באור ובהתרגשות. הם כבר דמיינו אותו, את קולו, את צחוקו, את הדרך שבה עידו יהפוך לאבא. שבוע לפני שאירועי השביעי באוקטובר טלטלו את המדינה כולה, הם נסעו לחופשה קצרה בסיישל, אי של שלווה ויופי, שם, על רקע המים הצלולים והחופים הלבנים, הם דמיינו יחד את המשפחה המשותפת שלהם. הם שוחחו על שמות לתינוק, על החדר שיקבל, על הצעדים הראשונים, על המשחקים שישחקו יחד. אלה היו רגעים של אושר צרוף, של תקווה אינסופית, של אמונה בעתיד טוב יותר. עידו, בטוב לבו ובאנושיותו, היה תמיד עסוק במחשבות על אחרים. הוא הקפיד לשמור על קשר חם עם הוריו ואחיו באיילת השחר, להגיע לביקורים תכופים, להשתתף בחיי הקהילה, להרגיש חלק מהשורשים שלו. הוא היה בן נאמן, אח אוהב, חבר אמיתי. הוא היה עמוד תווך עבור רבים, איש סוד, אוזן קשבת. הוא ידע לתת עצה טובה, להרגיע, לתמוך, ותמיד עם חיוך שובה לב. הוא היה אדם שכולם התאהבו בו, כפי שתיארה זיו, לא רק בגלל יופיו החיצוני, אלא בגלל יופייה של נשמתו.

ואז הגיע הבוקר של השביעי באוקטובר 2023. בוקר שבת, יום הולדתה של זיו, יום חג שמחה, שהפך באחת ליום שחור בתולדות עם ישראל. השמש עוד לא הספיקה לעלות במלואה מעל קו האופק, ורעשי האזעקות והפיצוצים החלו לקרוע את השקט. הודעות הווטסאפ החלו לזרום במהירות מסחררת: "מחבלים חדרו," "ירי ביישובי העוטף," "להיכנס לממ"ד." עידו וזיו, קצינים מנוסים, הבינו מיד את חומרת המצב. לא היה להם רגע לחשוב, לא היה להם זמן להיפרד באמת. הטלפון צלצל, קריאה ראשונה, דחופה, יחידתית. "יצאת ראשון בכח הראשון," כתבה זיו בכאב. לא היה לו ספק, לא היה לו היסוס. הוא קפץ על מדים, חיבק את זיו חיבוק חטוף, הבטחה אילמת לחזור, ויצא אל הלא נודע. הדרך דרומה, אל תוך התופת, הייתה מהירה ומתוחה. כל הודעה חדשה בווטסאפ רק העמיקה את החרדה, את ההבנה שהמדינה כולה תחת מתקפה חסרת תקדים. הוא וחבריו, לוחמי שלדג, היו בין הכוחות הראשונים שהוזנקו לאזורי הלחימה. הם נכנסו למשימה בלתי אפשרית, אל תוך תוהו ובוהו של אש, הרג וזוועות. הם נחתו במקום שבו עשרות מחבלים חמושים היטב השתוללו באכזריות, רוצחים חפים מפשע בבתיהם, ברחובות, במסיבות.

הקרב היה קשה מנשוא. עידו, כמפקד פלגה, הוביל את חייליו אל תוך האש, מול כוח עדיף בהרבה. הוא לא היסס לרגע, לא חשב פעמיים. הוא ידע שכל שנייה חשובה, שכל פעולה יכולה להציל חיים. הוא וחבריו נלחמו בגבורה עילאית, ככוח יחידי מול עשרות מחבלים, מול תופת שקשה לדמיין. הם פעלו במהירות, בנחישות, תחת אש תופת, מנסים להגן על אזרחים, לפנות פצועים, לבלום את שטף המחבלים. עידו היה בחזית, מוביל את חייליו, מקבל החלטות קריטיות בשניות, יורה, מגן, מפקד. הוא נלחם עד הרגע האחרון, עד הכדור האחרון, עד נשימתו האחרונה. גבורתו לא הייתה גבורה של מילים גבוהות או מעשיות מיתולוגיות, אלא גבורה אנושית, יומיומית, של אדם שבחר להגן על ביתו, על משפחתו, על עמו, גם במחיר חייו. הוא ידע מה עליו לעשות, ופעל ללא מורא. הוא היה שם, במקום שבו נזקקו לו יותר מכל, מול הרוע המוחלט, מול הכאוס. במותו, הציל חיים רבים. הוא נפל בקרב, בן עשרים ושבע בלבד, ביום הולדתה של אשתו האהובה, זיו. העולם הפך באחת מגן עדן לגיהינום.

הידיעה על נפילתו של עידו נפלה כרעם ביום בהיר על משפחתו, חבריו ועל כל מי שהכיר אותו. רקפת ויהודה איבדו בן, דור ועומרי איבדו אח, וזיו איבדה את אהבת חייה, את עתידה המשותף, את האב של בנה שטרם נולד. הקיבוץ איילת השחר, שבו גדל עידו, התאבל כולו. קולות הצחוק והשמחה נדמו, ובמקומם עלה קול בכיה של אומה שלמה. עידו הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי באיילת השחר, באדמת הקיבוץ שכה אהב, שבה נטמן כאחד מבניה האהובים ביותר. מסע הלוויה היה ארוך וכואב, אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דגלי ישראל התנופפו בחצי התורן, והשקט נשבר רק מקולות הבכי וההספדים. זיו, אשתו, עמדה שם, הרה, עם לב מדמם וקרוע, אך עם נחישות שקטה בעיניה. "הלב שלי קרוע ומדמם, ואני מחפשת את הכוחות להרים את עצמי," כתבה, "אבל אני מבטיחה לך שאקדיש את החיים שלי עבור הילד שלנו, ועבור ההנצחה שלך."

שלושה חודשים לאחר נפילתו של עידו, בתוך הכאב העצום והאבל הלאומי, נולד בנם הבכור, איתן. שמו, איתן, מבטא את עוצמתו של אביו, את החוזק והנחישות שעידו גילם. לידתו של איתן הייתה כמעין קרן אור חלשה בתוך החשיכה העמוקה, סמל לתקווה ולחיים שממשיכים למרות הכל. איתן לא יזכה להכיר את אביו המדהים, לא יזכה לשמוע את צחוקו, לחוש את חיבוקו, או ללמוד ממנו את חכמת החיים. אך זיו, אמו, נשבעה שתספר לו כל יום על אבא שלו, על האבא שהיה גיבור, שהציל אנשים רבים, שהיה איש אשכולות – מוכשר, חכם, מצחיק, יפה, ערכי וטוב לב. היא תדאג שלא ירגיש שום חוסר, שתמלא את חייו באהבה אין קץ, ותנחיל לו את המורשת המפוארת שאביו השאיר אחריו. מורשת של אהבת הארץ, אהבת אדם, גבורה, נחישות וערכיות.

עידו יהושע, רב סרן עידו יהושע, הוא לא רק שם על מצבה או תמונה על קיר זיכרון. הוא סיפור חיים שלם, חיים שנגדעו באיבם, אך הותירו חותם עמוק ובל יימחה. הוא היה בן הקיבוץ שאהב את אדמתו, הנער עם הניצוץ בעיניים, המפקד שהוביל בדוגמה אישית, הלוחם שלא פחד, והאיש שאהב בכל ליבו. מותו הותיר חלל עצום, פצע פעור בלב המשפחה, החברים והאומה כולה, אך גם הותיר אחריו מורשת של גבורה עילאית, של אומץ לב בלתי רגיל, ושל מחויבות עמוקה למדינה ולעם. הוא היה אחד מאותם גיבורים של מלחמת התקומה, אלה שקמו בבוקר שבת שחור, ויצאו להגן על ביתם, על משפחתם, על עתידנו, בידיעה ברורה של הסכנה האורבת, אך עם אמונה בלתי מעורערת בצדקת דרכם. סיפורו של עידו הוא סיפורה של הגאווה הישראלית, של הרוח הבלתי נלאית, של היכולת לקום מתוך השבר, ולצמוח מחדש. זכרו יהיה חקוק לעד בלבבות, כסמל לאור שאינו כבה, גם ברגעים הקשים ביותר. הוא הגאווה שלנו, ותמיד יהיה.