עידו וולוך

עידו נולד אל תוך הבוקר הירושלמי של יום י"ג בשבט תשס"ד, חמישה בפברואר 2004, ילדם השני של קרן לינדה ואריאל גוסטבו, שהיו כבר הורים לאורי הבכור ועתידים היו להשלים את משפחתם עם לידתה של שירה הצעירה. הוא גדל בשכונת הר חומה, פינה חדשה יחסית בעיר העתיקה והשוקקת, וכבר כתינוק עורר סקרנות בחיוכו הרחב ובגומת חן שהופיעה כמעט תמיד כשהביט סביבו. הוריו סיפרו בחיוך על הרגע ההוא, כשהיה רק בן שבעה חודשים, כשיצא מהלול בלי פגע, כמעט כאילו ידע כבר אז כי נועד לפרוץ גבולות, למרות שהיה רק תינוק זוחל – רגע קטן של חרדה שהפך לאגדה משפחתית משעשעת, מבשרת דרך חיים שלמה של עצמאות וחתירה קדימה.

הבית ברחובות הר חומה היה מלא תמיד בצחוק, בריחות של תבשילים ובקולות של שיחות ערות, ועידו, ילד שמח מטבעו, ספג לתוכו את האווירה הזו. בגיל ארבע, כשהיה עדיין קטן מכדי להבין את כללי המשחק, לקח אותו אביו, אריאל, למשחק כדורסל של "הפועל ירושלים". עידו הקטן ישב על ברכיו של אביו באולם המואר והרועש, עיניו הגדולות קולטות כל תנועה על הפרקט. ריח הפופקורן והזיעה התערבב באוויר, צלילי הקריין וההמון הריעו בקצב, והכדור הכתום שרקד בין ידי השחקנים תחת אורות הזרקורים ריתק אותו לחלוטין. באותו רגע, מבלי לדעת, נשבה בקסמה של הקבוצה, של האנרגיה, של השייכות. זו הייתה יותר מסתם אהדה; זו הייתה התאהבות ראשונה, יצירת קשר עמוק שילווה אותו לאורך כל חייו, כמעט כמו חברות אמת.

את שנות בית הספר היסודי העביר עידו באותה שכונה שבה גדל, מוקף בחבורה גדולה של ילדים שצמחו יחד איתו, כמעט כמו שבט קטן. הוא היה ה"דבק של החבורה", זה שתמיד ידע לאסוף את כולם, לתווך בסכסוכים קטנים של ילדות, ולתכנן את ההרפתקאות הבאות – אם זה היה משחק כדורגל ספונטני במגרש השכונתי המאובק, טיול אופניים בדרכים עקלקלות, או סתם ישיבה משותפת על מדרגות הבניין, מתכננים את כיבוש העולם. כבר אז בלטה חוכמתו הרבה, הוא שאל שאלות ללא הרף, לא הסתפק בתשובות שטחיות ותמיד רצה להבין את "למה" שמאחורי הדברים. סקרנותו הייתה מדבקת, והוא נהג לשתף את חבריו בידע שרכש, בין אם זה היה על כוכבי לכת רחוקים או על ההיסטוריה של גיבורי על. לצד הסקרנות האינטלקטואלית, בלטה גם רגישותו העמוקה. הוא היה קשוב לחבריו, ידע לזהות מצוקה גם כשלא נאמרה במילים, והיה שם תמיד כדי לעודד, להציע עזרה, או פשוט להקשיב בשקט, מבין ומכיל.

אהבתו ל"הפועל ירושלים" הלכה והתעצמה. הוא ליווה את הקבוצות, הן בכדורסל והן בכדורגל, בכל הזדמנות, צועד עם חבריו אל האולמות והמגרשים, לבוש בחולצה אדומה, מתרגש מכל סל או שער. הוא ידע את השחקנים, את הסטטיסטיקות, את ההיסטוריה של המועדון על בוריה. מעבר לאהדה, עידו גם שיחק בקבוצת הילדים של המועדון. הוא אהב את הריצה על הדשא הרטוב מטל בבוקר, את המאמץ המשותף באימונים, את התיאום עם חבריו לקבוצה, את תחושת הניצחון ואת הכעס המתוק של ההפסד. במגרש ובאולם, הוא למד על עבודת צוות, על נחישות ועל היכולת לקום אחרי נפילה.

אבל עולמו של עידו לא הצטמצם רק לספורט. הוא היה ילד רב-גוני, ששאב עניין מכל עבר. הוא התעניין במכוניות, אהב לזהות דגמים שונים בכביש, לדמיין את המנועים החזקים שמאחורי הפח המבריק, ולדון עם אביו על ביצועים וטכנולוגיה. ספרי היסטוריה היו מונחים על שידת הלילה שלו לצד ספרי לימוד, והוא היה יכול לשבת שעות ולצלול לקרבות עתיקים, לממלכות אבודות או למהפכות שעיצבו את העולם. ועם כל זאת, הוא גילה גם אהבה בלתי צפויה לבישול. הריחות מהמטבח של בית משפחת וולוך היו לעיתים קרובות פרי ידיו. הוא אהב להתנסות, לערבב טעמים, לנסות מתכונים חדשים. הוא היה מזמין את חבריו ובני משפחתו לשבת סביב השולחן, מגיש להם בגאווה את יצירותיו הקולינריות, ומתענג על תגובותיהם המרוצות. מטבח, עבורו, היה עוד מקום ליצירה, לחיבור ולאהבה.

כשעלה לתיכון, נכנס עידו בשערי "הגימנסיה העברית" המפורסמת, מוסד שנודע ברמתו האקדמית הגבוהה. הוא לא רק עמד בציפיות, אלא הצטיין בהן. לימודיו היו חשובים לו, והוא ניגש אליהם בנחישות וברצינות, אך גם בהנאה עמוקה מהידע שנרכש. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות, כשהוא מפגין יכולות גבוהות במגוון מקצועות, ממתמטיקה ופיזיקה ועד היסטוריה וספרות. חבריו היו קוראים לו "ויקיפדיה מהלכת" בשל המידע הרב שאגר בראשו, והוא היה תמיד מוכן לחלוק אותו, להסביר ולהאיר.

מעבר לספסל הלימודים, מצא עידו פורקן ואתגר נוסף בתנועת הנוער "הצופים", בשבט "הר חומה". הוא לא היה שם רק חניך, אלא עד מהרה הפך למדריך, מלווה חניכים צעירים ממנו, מעביר להם את הערכים שספג – חברות, אחריות, אהבת הארץ והזולת. הוא היה מעורב עמוקות בפעילות השוטפת של השבט, מתכנן פעולות, מוביל טיולים, יושב שעות ארוכות סביב מדורה, מנגן בגיטרה ושר עם חבריו. תחושת התרומה לקהילה, ההשפעה על הדור הבא, מילאה אותו סיפוק עמוק. הוא אהב את הרעש של הילדים, את השאלות התמימות שלהם, את האנרגיה הבלתי נלאית שלהם, וחש אחריות גדולה לעצב את דרכם.

ירושלים, העיר שבה נולד וגדל, הייתה עבורו יותר מסתם מקום מגורים. היא הייתה חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא אהב לשוטט ברחובותיה, בסמטאותיה הנסתרות, באתרים ההיסטוריים שלה. הוא לא היה זקוק למפה; העיר הייתה חרוטה בזיכרונו ובליבו. פעמים רבות הדריך את חבריו ובני משפחתו במקומות שאהב במיוחד, כמו שוק מחנה יהודה הססגוני, עם ריחות התבלינים, הירקות הטריים וקולות הרוכלים, או מתחם טדי, שבו הפועל ירושלים שיחקה. הוא ידע לספר על ההיסטוריה של כל אבן, על האנשים שחיו בה, על הסיפורים שעיצבו אותה. כחובב קולינריה מושבע, הוא גם בילה רבות במסעדות, בגלידריות ובבתי הקפה שבעיר, טועם מכל הבא ליד, תמיד מחפש את הטעם הבא שיפתיע וירגש. ירושלים הייתה עבורו פסיפס של טעמים, ריחות, צבעים וסיפורים, והוא היה שקוע בה בכל נימי נפשו.

לקראת סיום לימודיו בתיכון, החל עידו לגבש את דרכו הבאה. הוא שוחח עם אביו, שירת אף הוא בחיל השריון, והקשיב לסיפוריו על הטנקים, על העוצמה, על האחווה. הוא ראה לנגד עיניו את המדים, את האחריות, את התרומה למדינה. הוא הציב לעצמו מטרה ברורה: ללכת בעקבות אביו ולהתגייס לחיל השריון. זו לא הייתה החלטה קלה, אך היא נבעה מתחושת שליחות פנימית עמוקה ומתוך רצון עז לתרום את חלקו. הוא החל להתכונן פיזית ומנטלית, מבין שהשירות הצבאי יהיה אתגר גדול, אך כזה שהוא נחוש לעמוד בו.

ביום התשעה באוגוסט 2022, עמד עידו באותה נקודה שבה עומדים אלפי צעירים ישראלים מדי שנה – יום הגיוס. הוא נפרד בחום ממשפחתו וחבריו, עלה על האוטובוס הצבאי, לובש מדים חדשים שעדיין היו גדולים עליו במקצת, ונסע אל הלא נודע. הוא התגייס לחיל השריון, לחטיבה 401, "עוצבת עקבות הברזל". ארבעה חודשים של טירונות מפרכת חיכו לו, בהם למד את יסודות החיים הצבאיים – משמעת, כושר, עבודת צוות. הוא התרגל לריח הבוץ והזיעה, לקולות המפקדים, לשינה תחת כיפת השמיים. הוא למד לפרק ולהרכיב נשק בעיניים עצומות, לרוץ עם ציוד כבד, לדחוף את גבולותיו הפיזיים והמנטליים.

בתום הטירונות, הוצב עידו בתפקיד תותחן בטנק. במשך שישה עשר שבועות של אימון מתקדם, הוא צלל לעומק עולם הטנקים. הוא למד את המערכות המורכבות, את סודות הכוונת, את הדיוק הנדרש כדי לפגוע במטרה ממרחק. הוא למד לחיות בתוך הקופסה המשוריינת, את הריחות הייחודיים של סולר ושמן, את הרעש המתמיד של המנוע והזחלים. הוא פיתח קשר עמוק עם חברי הצוות שלו, כמעט כמו משפחה שנייה. בסיום האימון, ענד בגאווה את סיכת הלוחם, סמל למסע שעבר ולמחויבותו. הוא שובץ לגדוד 9, פלוגת "להב", ויצא לקו עזה, שם שירת ארבעה חודשים, כשהוא מגן על גבולות המדינה, תמיד דרוך ומוכן.

ואז הגיע הבוקר של שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. עידו היה בביתו שבירושלים, מתכונן ליום חג רגוע, אולי ליציאה עם חברים או למשחק של הפועל. השעה הייתה שש וחצי בבוקר כשצפירות האזעקה החלו לקרוע את השקט. הטלפון רטט בהודעות וואטסאפ בהולות, דיווחי חדשות החלו לזרום, והתמונה המחרידה הלכה והתבהרה במהירות. מתקפת פתע של ארגון הטרור חמאס. אלפי מחבלים חצו את הגבול, חדירות יבשתיות, ימיות ואוויריות, ופתחו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על ערי הדרום, על מסיבת הטבע ליד רעים ונירים. מאות נרצחו בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים מזעזעים. מאות נחטפו לרצועת עזה, בתים נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרב. באותו בוקר, מדינת ישראל נכנסה למלחמה.

עידו לא היסס לרגע. תוך זמן קצר, כשליבו מלא בתחושת דחיפות עזה, הוא ארז את תיקו וחזר לבסיס. הוא ידע שמקומו עם חבריו, בחזית. מאותו יום, הפך עולמו. הוא השתתף במשימות ההגנה על הארץ ובלחימה העיקשת ברצועת עזה. תחושת השליחות שלו הייתה עצומה, בוערת בו כאש. מול עיניו עמדה מטרה אחת ברורה ובלתי מתפשרת: החזרת החטופים הביתה, וביטחון אזרחי ישראל. הוא לא חיפש תהילה, רק עשה את מה שצריך, מתוך הבנה עמוקה של גודל השעה ומשמעות המאבק.

עד מהרה התגלה עידו כלוחם מצטיין, כזה שאינו נרתע מקשיים ואתגרים, תמיד חותר למגע, תמיד מוכן לקחת אחריות. מפקדיו זיהו את יכולותיו הגבוהות, את מקצועיותו יוצאת הדופן, ואת יכולת המנהיגות הטבעית שבו. בהמלצתם, יצא לקורס מפקדי טנקים (מט"קים). הוא צלח את הקורס בהצטיינות, סופג כל פיסת ידע, לומד לפקד על הטנק ועל צוותו, לקבל החלטות קריטיות תחת אש. זמן קצר לאחר שסיים, כבר סימן לעצמו את היעד הבא – יציאה לקצונה ופיקוד. הוא ראה את עצמו לא רק כלוחם, אלא כמנהיג, כמי שמוביל אחרים קדימה. בחודש נובמבר 2024, סיים עידו את קורס הקצינים, עונד את דרגות הסגן, וחזר לפקד על מחלקה בגדוד 46 באותה חטיבה 401.

כמפקד, עידו היה דוגמה ומופת לחייליו. הוא הוביל אותם להישגים רבים, לא רק בקרב אלא גם בעיצוב אישיותם כלוחמים וכבני אדם. הוא היה עבורם מקור השראה ודמות לחיקוי. הם סמכו עליו לחלוטין, ידעו שיוביל אותם בבטחה, וצעדו אחריו בביטחון מלא. הוא הקפיד להטמיע בהם ערכים של רעות, של מקצועיות בלתי מתפשרת ושל אומץ לב. הוא לא היה מפקד מרוחק, אלא שמר על קשר אישי וחם עם כל אחד מהם, הקשיב ללבטיהם, תמך בהם ברגעים קשים, וחגג איתם הצלחות קטנות וגדולות. הוא העריך את פועלם, היה גאה בכל אחד ואחת, ודאג להם לאורך כל הדרך. הוא האמין בכוחה של הקבוצה, בכוחה של האחווה, וטיפח אותה בכל דרך אפשרית.

אפילו ברגעים הקשים ביותר של המלחמה, כשהיה עם חבריו לצוות עמוק בשטח העוין, מנותק מהבית ומהשגרה, עידו לא ויתר על ההרגלים שהסבו לו ולאחרים שמחה ונחת. הוא ידע שהמורל הוא קריטי, וכי רגעים קטנים של אנושיות יכולים לחולל פלאים. כדי לשפר את מצב הרוח, הוא נהג לחקות אחרים, משתמש בכישרונו הקומי כדי להפיג את המתח ולהעלות חיוך על פניהם העייפות של חייליו. ובכל הזדמנות אפשרית, הוא היה מכין לחיילים ארוחות עם "טעם של בית". בין הדי התפוצצויות וריח האבק, היה מוציא ציוד בישול מאולתר, מלהטט עם מצרכים פשוטים, ומכין שניצלים חמים בתוך פיתות, או תבשיל כלשהו שיזכיר להם את המטבח של אמא. ריח האוכל הביתי היה מתפשט באוויר, מפיג לרגע את ריח העשן, ומחזיר את כולם לרגעים של רוגע, של משפחה, של נורמליות. ארוחות אלו לא היו רק מזון לגוף; הן היו מזון לנפש, חיזוק של הקשר, הוכחה לכך שגם בלב התופת, יש מקום לחום, לאהבה ולדאגה.

ב-23 באפריל 2025, קיבל עידו את דרגת הסגן ונכנס לשירות קבע. זה היה רגע משמעותי, המבטא את מחויבותו העמוקה למדינה ולביטחונה. הוא הקדיש את הטקס לחבריו שנהרגו בקרבות, כשקולו יציב אך עיניו משקפות את הכאב והזיכרון. בדברים שנשא, אמר: "אחרי שנתיים ושמונה חודשים של שירות משמעותי, אני גאה להמשיך במקום הזה. זו זכות גדולה עבורי להמשיך להילחם, גם בשביל המדינה הזאת ובטח עבור אלו שכבר לא נמצאים כאן. אני מרגיש את תחושת השליחות הזאת ביום יום שלי." דבריו אלו לא היו רק מילים; הם היו ביטוי אמיתי לאמונתו, למצפן המוסרי שהניע אותו, ולזכרון החברים שנפלו, שנוכחותם הורגשה בכל צעד ושעל שעשה.

במהלך שירותו, עידו פיקד על מבצעים וקרבות רבים, כשהוא מפגין גבורה ואומץ לב יוצאי דופן. הוא זכה להציל חיי אדם, פעם אחר פעם, בזכות תושייתו, קור רוחו ויכולת הפיקוד שלו. על שום גבורתו, המליץ עליו מפקדו לקבל את אות מצטיין הנשיא ביום העצמאות השבעים ושבעה למדינת ישראל, שיחול ב-1 במאי 2025. ההמלצה הזו הייתה עדות חיה ונושמת למסירותו הבלתי מתפשרת ולמחיר האישי ששילם למען ביטחון המדינה ואזרחיה.

אך הגורל, באכזריותו הבלתי נתפסת, קטע את המסע הזה. ב-25 באפריל 2025, שישה ימים בלבד לפני יום העצמאות, היום שבו נועד לקבל את אות ההצטיינות, השתתף עידו בפעילות לחילוץ נפגעים בשכונת שג'אעיה שבצפון הרצועה. השכונה, צפופה ומבנויה, הייתה זירת קרבות קשה, וכל פעולה בה הייתה כרוכה בסיכון עצום. חילוץ הפצועים בשטח המורכב והמסוכן ארך כשעתיים ארוכות, כשכל דקה נדמית נצח. הכוחות נעו בזהירות, תחת איום מתמיד, מנסים להגיע אל הפצועים ולחלצם בבטחה. במהלך הפעילות המתוחה, נתקלו כוחות החילוץ במחבלים. קרב יריות פרץ בפתאומיות, ורגעים של כאוס ותופת השתלטו על המקום. בשעה 17:39, פגע טיל אר-פי-ג'י קטלני בטנק שבו היה עידו. הפגיעה הייתה ישירה, עוצמתית, והותירה אחריה הרס וחורבן. כתוצאה מהפגיעה, נהרג עידו במקום.

סגן עידו וולוך נפל בקרב ביום כ"ז בניסן תשפ"ה, ה-25 באפריל 2025, והוא בן עשרים ואחת בלבד במותו. ירושלים, העיר שכה אהב ובה גדל, קיבלה אותו בחזרה לחיקה בפעם האחרונה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, מול נוף ירושלמי מוכר, כשאלפים מלווים אותו בדרכו האחרונה. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, קרן לינדה ואריאל גוסטבו, אחיו אורי ואחותו שירה, חברים וחברות, חיילים ומפקדים, וקהילה שלמה של אנשים שאהבו והעריכו אותו. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סרן, הכרה נוספת באומץ ליבו, במנהיגותו ובשירותו יוצא הדופן.

אמו, קרן לינדה, ספדה לו כשקולה רועד אך עיניה מלאות גאווה וכאב: "עידו יקר שלי, כבר לא תבקש שאכין לך עוגת גבינה באסקית ולא ריבת עגבניות שרי או ממרח לימון כבוש. מאיפה מתחילים? כמה אהבה, כמה הערצה, אהוב ונערץ בכל מקום אליו הגעת. גננות, מורות, מפקדים וחברים – כולם העריצו אותך. תמיד השגת כל מטרה. בגיל שבעה חודשים יצאת מהלול ללא פגע. עידו, היית שילוב של ילד שמח, רגיש, חכם, אוהב אדם וחברותי. הבנת בכל תחום – כדורגל, כדורסל, פיזיקה, חמש יחידות מתמטיקה – היית כמו ויקיפדיה מהלכת. שלא נדבר על הקולינריה, כולם רצו לטעום מהאוכל שלך. התגייסת לשריון והצטיינת, בסוף יצאת לחלץ פצועים ושם נפלת. תשמור עלינו מלמעלה, אני מאמינה שהסבים שלך קיבלו אותך בחיבוק למעלה. נוח בשלום על משכבך בן יקר שלנו." דבריה ציירו תמונה חיה של עידו – הילד הסקרן, הטבח המוכשר, הלוחם האמיץ, שכל חייו היו מסע של נתינה ואהבה, וכל ארוחה שהכין הייתה ביטוי של אהבה זו.

אחותו, שירה, שעדיין הייתה צעירה כל כך, עמדה ליד קברו הטרי, קולה חנוק מדמעות: "איך מתמודדים עם אובדן כזה בגיל שמונה-עשרה וחצי? ישר כשקיבלתי את הבשורה שאלתי למה זה מגיע לנו, הרגיש לי שזה לא מגיע לנו. נזכרתי בשיעור שהייתי צריכה להעביר והבנתי שזה מגיע לנו כי אנחנו נוכל להתמודד עם זה הכי טוב שיש. ביום ראשון זכיתי לשבת עם החברים שלך, אם הייתי יודעת הייתי מחבקת אותך יותר. הערצתי אותך אח שלי, היית כל מה שבן אדם רוצה להיות." מילותיה של שירה שיקפו את הכאב העמוק של אובדן מוקדם מדי, את החיפוש אחר משמעות בתוך הכאוס, ואת הגעגוע לחיבוק אחד נוסף, חיבוק של אח שהיה לה מגדלור.

גם אחיו אורי, שהיה קרוב אליו כל כך, נשא דברים כואבים: "יש בינינו רק הפרש של שנתיים, שעכשיו רק יגדל. מילדות היינו עושים הכול ביחד. לפני כמה שנים שיחקנו אחד נגד השני וחזרנו לבית קצת כועסים. לא הצלחנו להירדם בלילה, כשלפתע נכנסת לחדר שלי ואמרת לי 'אני אוהב אותך' ... הלכת מוקדם מדי, לעד תישאר חלק ממני. אוהב אותך." דבריו של אורי הדהדו את הקשר הבלתי ניתן לניתוק שבין אחים, את הזיכרונות המשותפים של ילדות, ואת אותו רגע קטן, אינטימי, של סליחה ואהבה, שהפך כעת לזיכרון יקר מפז, סמל לקשר עמוק שמעולם לא יפוג.

אף על פי שעידו איננו, רוחו ממשיכה לחיות ולהשפיע. בשבת שלאחר נפילתו, לפני משחק של קבוצת הכדורגל האהובה עליו, הפועל ירושלים, עמדו השחקנים והצופים בדקת דומייה לזכרו. היציע שבו נהג לשבת, שמעצם היותו מקום של שמחה וקולות הפך כעת למקום של שקט כואב, הניף שלט ענק ועליו המילים: "עד מתי נאבד אחים ליציע, עידו וולוך תמיד איתנו בלב." הרגע הזה, של אלפי אוהדים המחוברים באהבה משותפת לאדם ולמועדון, היה עדות כואבת ומרגשת למקום שתפס בחייהם.

ביום הזיכרון תשפ"ה, חמישה ימים בלבד אחרי נפילתו, הוקדש לעידו פרק מרגש בתוכנית "3 חברים, 3 משפחות" של "כאן 11". בפרק זה סופר סיפורו של עידו ושל שני חבריו הטובים מילדות, עידו טסה ויובל שהם, שנפלו אף הם בקרבות. סיפורם המשותף, של שלושה חברים שגדלו יחד בירושלים, שיחקו יחד, חלמו יחד, ונפלו יחד למען הגנת המדינה, ריגש את אלפי הצופים והדגיש את המחיר הכבד של המלחמה, ואת הקשרים העמוקים שנקשרו עוד מילדות.

לזכרו של עידו, ביום שלישי ה' בתמוז תשפ"ה, 1 ביולי 2025, הוכנס ספר תורה לבית הכנסת, אירוע המשלב מסורת וזיכרון, ומנציח את נשמתו באור התורה. חבריו, שזכרו את אהבתו לבירה "שפירא", יצרו בשיתוף עם יקב שפירא בקבוקים מיוחדים הנושאים את תמונתו. כל לגימה מהבירה הזו, שהייתה חלק בלתי נפרד מבילויים משותפים, הפכה כעת ללגימה של זיכרון, של חברות, ושל געגוע.

כובעים מיוחדים, "כובע וולוך", הופקו אף הם על ידי חבריו ובני משפחתו. בצד הכובע רקום המשפט "לזכרו של עידו וולוך", ובצידו האחורי רקומים טנק, סמל לחיל שבו שירת בגאווה, והאותיות IV – ראשי התיבות של שמו. הכובע הזה, פריט פשוט ויומיומי, הפך לסמל נישא לזכרו, דרך עבור חבריו ומשפחתו לשאת את זכרו לכל מקום. מיזם "שישניצל – ניר גלים", שמספק כריכי חלה עם שניצל חם ופינוקים נוספים ללוחמים, הקדיש את יום החלוקה ב-28 באוגוסט 2025 לזכרו של עידו, מחווה מרגשת לרוח הנתינה והבישול שהייתה כה אופיינית לו. מדבקה עם תמונתו ועם המשפט "גאה לקחת חלק באחריות על המדינה הזאת ולהבטיח את המשך קיומה" הופצה אף היא, מילים המהדהדות את דבריו שלו, את האני מאמין שלו.

חבריו גם יצרו פלייליסט (רשימת השמעה) עם השירים האהובים על עידו, תחת השם "2דייגו", הנגיש לשמיעה בשירות הזרמת המוזיקה "ספוטיפיי". המוזיקה, שפת נפש אוניברסלית, מאפשרת לכל מי שהכיר ואהב אותו, וגם למי שלא, להתחבר לעולמו הפנימי, לטעמו, לרגעים של שמחה ועצב. ולהנצחתו הוקם גם עמוד באינסטגרם, "remember_ido_voloch", פלטפורמה דיגיטלית שבה ממשיכים לזרום תמונות, סיפורים וזיכרונות, שומרים על להבת זיכרונו בוערת, מעבירים את סיפורו מדור לדור.

עידו וולוך, הבן, האח, החבר, המדריך, האוהד, הטבח, הקצין והלוחם – סיפור חייו היה קצר, אך מלא וגדוש בעשייה, באהבה ובשליחות. הוא חי חיים של משמעות, של נתינה, של חיבור עמוק לאנשים סביבו ולמדינה שבה גדל. נפילתו הותירה חלל עצום, פצע פעור בלבבות רבים, אך מורשתו – של אדם צנוע אך אמיץ, רגיש אך נחוש, אוהב אדם ואוהב הארץ – תמשיך להאיר את דרכם של אלה שהכירו אותו ואלה שיכירו את סיפורו. הוא נפל כשהגן על ביתו, על משפחתו, על עמו. במותו, ציווה לנו חיים, והותיר אחריו לא רק זיכרון כואב, אלא גם תחושה עמוקה של גאווה ישראלית, של תקומה, ושל אמונה בכוחה של רוח האדם. יהי זכרו ברוך.