עידו טסטה

בירושלים, העיר שאליה שב תמיד, נולד עידו טסטה בבוקר בהיר של י"ז בתמוז תשס"ד, שישה ביולי 2004, אל תוך בית מלא חיים ואהבה בשכונת חומת שמואל. הוא היה הצעיר מבין שלושה, אח קטן לתומר ורוני, שנשמו את אוויר ההרים הצלול וגדלו בצל האבנים העתיקות, אך בעיקר בצל חום משפחתי עוטף. דלית ושי שמואל, הוריו, ראו בו מיד ניצוץ מיוחד – ילד שבא לעולם להפיץ שמחה, אור ואופטימיות שקשה היה לעמוד בפניה. הבית שלהם לא היה רק קירות ותקרה, אלא מרחב נושם של צחוק, שיחות וערכים שהונחלו לא רק במילים, אלא במעשים קטנים ויומיומיים. עידו, כבר מגיל רך, היה קולט את כל אלה, סופג את תחושת השייכות העמוקה למשפחה, לעיר ולארץ, ומתחיל לפתח את אישיותו המיוחדת, זו שהייתה עתידה להותיר חותם כל כך עמוק.

ילדותו של עידו הייתה רצופה בצבעים עזים, כמו ציור שמן של ילד המגלה את העולם. הוא היה ילד מקסים, עם עיניים צוחקות ופנים קורנות, שתמיד מצא דרך להאיר את החדר ברגע שנכנס אליו. בגן "חיבוקי", שמול ביתו, הוא התחיל לפרוח, מוקף בחברים ובמחנכים שראו בו את הניצוץ המיוחד שהיה לו. כבר אז, ניכרה בו אותה רגישות יוצאת דופן לזולת, אכפתיות שלא הייתה מובנת מאליה אצל ילד בגילו. הוא לא היה ילד שנסחף אחרי הזרם, אלא כזה שיצר אותו, שהיה לו מצפן פנימי חזק שהוביל אותו תמיד אל הטוב ואל הנכון. תומר ורוני, אחיו הגדולים, ראו בו לא רק אח קטן חמוד, אלא גם אישיות מתפתחת, עם עקרונות ברורים, גם אם עדיין לא ידע לבטא אותם במילים מורכבות. הם היו שותפים למשחקים בחצר, לריצות אחרי כדור ברחובות השכונה, ולסיפורים לפני השינה, ועידו ספג מהם את תחושת הביטחון ואת הידיעה שיש לו תמיד על מי לסמוך.

אחת החוויות המכוננות בחייו, שעיצבה את עולמו הפנימי והחיצוני כאחד, התרחשה כשהיה בכיתה ג'. בבית הספר היסודי, בתוך ההמולה היומיומית של ההפסקות והשיעורים, עידו הבחין במשהו שצרם לו עמוק בלב. קבוצת ילדים מכיתתו היתה נתונה לחרם שקט, כזה שאינו מתבטא באלימות פיזית, אלא בהתעלמות כואבת, בלחישות מרושעות ובדחיקה לשוליים. הוא ראה את המבטים המושפלים, את הידיים שנותרו תלויות באוויר כשניסו להצטרף למשחק, ואת הבדידות המרה שהשתקפה בעיניהם. במקום להצטרף לרוב או להתעלם, עידו הקטן, עם לבו הגדול, לא יכול היה לעמוד מנגד. הוא ניגש אל אותם ילדים, לא בחשש או ברחמים, אלא בפשטות טבעית, והזמין אותם להצטרף למשחק כדורגל, לשיחה, לפעילות חברתית. הוא לא עשה מזה עניין גדול, לא נאם נאומים ולא דרש דבר, אלא פשוט פתח את המעגל ומשך אותם פנימה. הוא דיבר איתם, צחק איתם, ובהדרגה, בתקופה של ימים ושבועות, הצליח לשבור את חומת החרם. המורים, ששמו לב לשינוי, ראו את הפעולה השקטה והנחושה שלו, את יכולתו יוצאת הדופן לגשר בין הצדדים, לנהל את הקונפליקט בחוכמה ובחמלה, ולשמר את ערך החברות מעל לכל. על מעשה זה, שנגע בנשמתם של כל המעורבים, קיבל עידו אות הצטיינות. זה לא היה רק פרס על מעשה בודד, אלא הכרה באופי שלו, בליבו הסגול, כפי שכינתה זאת אימו, דלית, שבעקבות המקרה כתבה ספר ילדים מרגש בשם "הילד עם הלב הסגול". הספר, שהפך לסמל לערכים שעידו ייצג, מסתיים בשורות שמהדהדות את מהותו: "אז חשוב שתדעו, ושתמיד תזכרו: לב סגל הוא לב של חברות טובה, לדאוג לאחר ולכל הסביבה. ואם תבחינו שחבר בצרה, תהיו אתם עידו של אהבה." שנים אחר כך, כזכר למעשה הגדול של הילד הקטן, נחנכה ספרייה לזכרו של עידו בגן "חיבוקי" מול ביתו, וראש העיר ירושלים, משה ליאון, הקריא לילדים את הספר, וסיפר להם על הילד שאהב כל כך.

מעבר לערכיו העמוקים, עידו היה גם ילד מלא תשוקות וחיים. אהבתו הגדולה ביותר, זו שהלהיבה אותו וגרמה לו לחיות כל רגע בעוצמה, הייתה לכדורגל. במיוחד, אהדתו לקבוצת "בית"ר ירושלים" הייתה עמוקה ובלתי מתפשרת. הוא לא היה סתם אוהד מהספה בבית; הוא היה חלק בלתי נפרד מהחוויה, מהקהל, מהנשמה של הקבוצה. בכל שבת, או בכל יום משחק, הייתם יכולים למצוא אותו ביציעים, בין עשרות אלפי אוהדים, לבוש צהוב-שחור, שר בקולי קולות את שירי האהבה לקבוצה. הוא נסע בעקבותיה לכל מגרש בארץ, מקריית שמונה בצפון ועד אשקלון בדרום, לא חשוב כמה רחוק או כמה קשה הייתה הדרך. עבורו, זה לא היה רק משחק, אלא טקס, מפגש קהילתי, חוויה רגשית עזה. הוא אהב את המתח שבאוויר לפני שריקת הפתיחה, את הריח של הדשא הטרי, את צעקות האוהדים, את הזינוקים של השוער ואת רגעי השערים המתוקים. ביציע, בין המוני אדם, הוא הרגיש שייך, חלק ממשהו גדול יותר, וזה היה מקור שמחה אדיר עבורו. כשהיה חוזר הביתה אחרי משחק, בין אם בניצחון או בהפסד, עיניו עדיין היו נוצצות מהחוויה, והוא היה מספר בהתלהבות על כל מהלך, על כל שחקן, על כל רגע דרמטי, והבית היה מתמלא באנרגיה התוססת שלו.

שנות התיכון ב"גימנסיה העברית" בירושלים היו עבור עידו תקופה של התפתחות נוספת, של גיבוש אישיות ושל חיזוק הקשרים החברתיים. הוא היה נער שנון, עם חוש הומור מפותח שידע לזהות את הרגע הנכון לבדיחה, להאיר את האווירה ולהפיג מתחים. חיוכו הרחב היה מדבק, וצחוקו היה כזה שאי אפשר היה להתעלם ממנו, צחוק מלא חיים ואותנטיות. הוא לא היה צריך להתאמץ כדי למשוך תשומת לב; נוכחותו הייתה חזקה וטבעית כל כך, עד שחבריו סיפרו עליו ש"הוא היה הכי רועש בחדר, גם כשלא הוציא מילה מהפה". היה בו שילוב נדיר של צניעות עמוקה לצד כריזמה טבעית, שגרמה לכולם לרצות להיות בקרבתו. הוא ידע להשיג את כל מה שרצה, לא בכוחניות או במניפולציה, אלא באמצעות הקסם האישי שלו, כשהוא סוחף אחריו את כולם. הוא היה יועץ חכם לחבריו, אוזן קשבת, ובעיקר – מעודד בלתי נלאה. הוא ידע לראות את הטוב בכל אדם, להפיח תקווה ברגעים קשים, ולגרום לכל אחד להרגיש חשוב ומוערך. בשיחות עם חבריו, הוא היה מתאר את חלומותיו לעתיד, ובראש ובראשונה, בלט בו הרצון העמוק לשרת שירות קרבי משמעותי בצבא. הוא דיבר על כך בהתלהבות, לא כעל חובה, אלא כעל שליחות, כהמשך טבעי לאהבתו העמוקה למדינה ולרצונו להגן על הבית.

השאיפה לשרת בצבא, ולהגן על המדינה שכה אהב, לא הייתה אצל עידו רעיון מופשט או אופנה חולפת. היא הייתה מושרשת עמוק בנפשו, חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא ראה בכך את שיא הגשמת הערכים שספג בבית: אחריות, מסירות, אכפתיות לזולת ולכלל. ב-15 באוגוסט 2022, היום שבו התגייס לצה"ל, התגשם חלום ילדות. הוא נכנס בשערי הבקו"ם עם חיוך רחב, נרגש וחדור מטרה, מוכן לכל אתגר. הבחירה בגבעתי לא הייתה מקרית. תשע שנים לפניו, אחיו הבכור, תומר, שירת באותה חטיבה, חבש את אותה כומתה סגולה, והיה עבור עידו מודל לחיקוי, דמות של גבורה ומסירות. עידו היה גאה ללכת בדרכו, לשרת כלוחם בגדוד "שקד" של חטיבת "גבעתי", ולהיות חלק מהמורשת המשפחתית והלאומית. הוא אהב את הכומתה הסגולה, את סיכת הלוחם, ואת תחושת השייכות לגוף חזק ומשמעותי. ההכשרה הייתה אינטנסיבית ומפרכת, פיזית ונפשית, אך עידו מעולם לא התלונן. הוא ראה בכל קושי אתגר שיש להתגבר עליו, ובכל מכשול הזדמנות לחזק את גופו ואת רוחו.

אחד ממפקדיו סיפר עליו זיכרון שהפך לאגדה קטנה בתוך הצוות, רגע שמבטא את מהותו של עידו יותר מכל נאום או שבח. במהלך מסעות ארוכים, תחת שמש קופחת או בגשם שוטף, כשכל לוחם נושא על גבו ציוד כבד, עידו היה תמיד הראשון להתנדב לשאת את פק"ל המים הכבד, זה שאין דרך לחלק אותו בין כמה אנשים. "זוכר אותך במסעות מתנדב ראשון לקחת את הפק"ל מים הכבד," סיפר המפקד, "לא הזיז לך אף פעם, לא היית מסכים להתחלף." כשהיו סוחבים אלונקות עם משקלים כבדים, עידו היה תמיד מאחור, דוחף, מדרבן, נותן את כל כולו. פעם שאל אותו המפקד, בסקרנות ובקצת תמיהה, מדוע הוא אינו מתחלף בסבב עם כולם, מדוע הוא מתעקש לשאת את המשא הכבד יותר מכולם. עידו השיב לו בשקט ובתמימות אופיינית: "לא קשה לי אז למה להתחלף? שחבר'ה אחרים ינוחו". המשפט הפשוט הזה, שנאמר ללא שמץ של התרברבות או בקשה להכרה, אלא מתוך טבעו הפנימי העמוק, ריגש את המפקד והותיר חותם. הוא שיקף את עידו כולו: צניעות, חוסן פיזי ונפשי, אכפתיות אינסופית לזולת, ורצון עז להקל על חבריו, גם במחיר של מאמץ אישי גדול יותר. הוא לא חיפש כבוד, אלא פשוט עשה את מה שחשב לנכון, את מה שליבו הסגול הכתיב לו. הוא בלט בנוכחותו החזקה והבלתי מתאמצת, אך גם בצניעותו המוחלטת, והיה מקור השראה לכל מי שהכיר אותו.

עידו לא היה רק לוחם פיזי; הוא היה גם מנהיג רוחני, מעודד נצחי. חבריו לצוות סיפרו עליו בהערכה ובהערצה כי הוא זה שהרים אותם ברגעים הקשים והמאתגרים של הקרבות, שהחדיר בהם מוטיבציה בלתי נדלית, ונתן להם כוחות להמשיך גם כשנראה שהכל אבוד. הוא היה הלב הפועם של המחלקה, זה שתמיד ידע למצוא את המילה הנכונה, את הבדיחה שתשחרר את המתח, או את המבט המבין שיאמר הכל בלי מילים. "עידודו שלנו", קראה לו אחותו רוני, וזה שם שמתאר אותו נאמנה. הוא היה העידוד בהתגלמותו, המעיין שממנו שאבו כולם כוח ותקווה. במהלך שירותו, שנמשך שנה ושמונה חודשים, הוא מעולם לא שמעו ממנו תלונה אחת, לא שמץ של חרטה. הוא ידע להרגיע את הוריו, שהיו דואגים לו כל העת, ולהפיג את חששותיהם במילים פשוטות ובטון בטוח. "צבא זה רק קרבי," אמר להם, וזה שיקף את עולמו כולו – מחויבות מוחלטת לדרך שבחר, לאמונה בצדקתה, ולרצון לתת את המקסימום מכל מה שיש לו.

ואז, בבוקר שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי, נשבר השקט. מטח טילים ורקטות עצום נורה מרצועת עזה לעבר יישובי ישראל, אל עוטף עזה, אל שדרות, אופקים, נתיבות, אל מסיבת טבע ליד קיבוץ רעים ונירים, ואל בסיסי צה"ל. בצל ירי הטילים, חדרו אלפי מחבלים של ארגון הטרור חמאס – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית וחסרת תקדים. הם רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו פשעים כבדים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות ביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב מול המרצחים. באותו בוקר שבת שטוף שמש, החלה מלחמה.

החדשות על המתקפה הנוראה התפשטו במהירות הבזק, חודרות לכל בית בישראל, מנפצות את שלוות החג. גם עידו, כמו כל לוחם, קלט את גודל האירוע ואת משמעותו. הטלפון שלו רטט בהודעות ווטסאפ דחופות, קריאות להקפצה, פקודות לחבור ליחידה. הוא ידע מיד שזהו הרגע שלמענו התאמן, הרגע שלמענו התגייס. לא היה בו שמץ של היסוס או פחד. רק תחושה עמוקה של אחריות ושליחות. הוא נפרד בחטף מהוריו, חיבוק מהיר, מילה מרגיעה, מבט בעיניים שאמר הכל: "אני הולך לעשות את מה שצריך". הוא עלה על מדים, לקח את נשקו, ויצא אל הלא נודע, אל הכאוס, אל המלחמה שנפתחה בבוקר ההוא.

עידו לקח חלק פעיל בלחימה מיומה הראשון של המלחמה, לחימה שנמשכה חודשים ארוכים. הוא לחם בגבורה, בנחישות ובאומץ לב שאין שני לו. הוא נרתם במסירות לכל משימה, לא משנה כמה מסוכנת או מורכבת הייתה. הוא היה שם, עם הכומתה הסגולה, מגן על הבית, על העם, על הערכים שכל כך אהב. חבריו לצוות, איתם חלק רגעים של פחד ותקווה, של כאב ושל ניצחון קטן, ידעו שהוא עמוד התווך שלהם. כשעייפות החומר איימה להכריע אותם, כשייאוש החל לכרסם, כשמורל הצוות היה בשפל, עידו היה שם. הוא זה שהרים אותם, נתן להם כוחות מחודשים, והחדיר בהם מוטיבציה להמשיך, להילחם, לנצח. "הוא היה מגדלור של תקווה," סיפר אחד מהם, "גם כשהיה הכי חשוך, ידענו שעידו ימצא את הדרך להאיר לנו את הדרך." הוא לא היה מורם מעם, אלא אחד מהם, אבל עם לב שפעם בעוצמה גדולה יותר, עם נשמה שסירבה להיכנע. הוא ייצג את הרוח הישראלית במלוא עוצמתה – את הנחישות, את האחווה, את האהבה הבלתי מתפשרת לארץ ולעם. כל יום שעבר במלחמה היה יום של מאבק, של אתגרים בלתי פוסקים, ועידו עמד בהם כגיבור אמיתי, כשהוא מגלם את כל מה שלמד בבית, בבית הספר ובצבא.

ביום ראשון, החמישי במאי 2024, כ"ז בניסן תשפ"ד, שררה באוויר תחושה של ציפייה דרוכה. עידו וצוותו שהו בכרם שלום, סמוך לדרום רצועת עזה, בתוך ההכנות האינטנסיביות לקראת תמרון קרקעי נרחב בעיר רפיח. האזור היה רוחש פעילות, כל לוחם ידע את מקומו, את משימתו. המתח היה באוויר, מעורב בתחושת נחישות ואחדות. ברגע אחד, ללא כל אזהרה מוקדמת, נשמע שריקה חדה שנחתכה בבום מחריש אוזניים. מטח פצמ"רים (פצצות מרגמה) נורה לפתע על ידי מחבלי החמאס לעבר ריכוז הכוחות. הפצמ"רים נחתו בדיוק במקום בו שהה עידו. ענן אבק ועשן התרומם לשמיים, וצעקות התערבבו באוויר. בתוך הכאוס הנורא, פגע אחד הפצמ"רים ישירות במקום בו עמד עידו. הוא נפגע אנושות. צוותי הרפואה מיהרו למקום, אך הפגיעה הייתה קטלנית. עידו, הלוחם עם לב הזהב והחיוך המדבק, נהרג במקום. יחד איתו נפלו בקרב שלושה לוחמים נוספים. הוא היה רק בן תשע-עשרה בנופלו, עלם חמודות, שכל עתידו עוד היה פרוש לפניו.

הבשורות הקשות הגיעו אל בית משפחת טסטה-שמואל בירושלים כרעם ביום בהיר, מנפצות את עולמם לרסיסים. עידו, הילד המקסים, האח האהוב, הלוחם הגיבור, איננו עוד. הכאב היה עצום, בלתי נתפס, חור ענק נפער בלב המשפחה ובנשמתה של האומה כולה. הבית, שעד לפני רגע היה מלא בצחוקו ובנוכחותו, השתתק לפתע, שקט כואב ומחניק. עידו הועלה לאחר מותו מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון, אות הוקרה על מסירותו וגבורתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בטקס מרגש ועצוב, מוקף באלפי בני אדם שבאו לחלוק לו כבוד אחרון – משפחה, חברים, מפקדים, חיילים, ואזרחים שפשוט רצו להביע את הערכתם ואת כאבם. דמעות רבות נשפכו על קברו הטרי, על האדמה הרטובה, וכל אחד מהנוכחים חש את גודל האובדן, את התרומה העצומה של הנער הצעיר הזה לחיינו.

אביו, שי, מצא מילים קשות אך מלאות גאווה וכאב כדי להספיד את בנו. "עידו, היית בחור מלא שמחת חיים, עם חיוך תמידי על פניך, אהבת הארץ וחברות אמת זרמו בעורקיך," כתב. הוא תיאר את הבחירה של עידו לשרת בגבעתי, בדרכו של אחיו, ואת האומץ ותחושת השליחות שאיתם עמד בחזית. "בכל רגע שהגעגוע מציף, זוכרים את הצחוק שלך, את השנינות שלך, את הצניעות והאישיות המקסימה שלך. הותרת אחריך מורשת של חברות ואהבת אמת, אכפתיות ואומץ. לוחם גיבור, בן יקר, אח יקר – לא נשכח אותך לעולם." מילותיו של שי שיקפו את הדיסוננס הנורא בין השמחה והאור שעידו הפיץ, לבין החלל העצום שהותיר אחריו.

אימו, דלית, שספדה לו במילים קורעות לב, דיברה על הזכות שניתנה להם לגדל ילד כזה. "ילד שלנו, אהוב שלנו, זכינו בך. זכינו בילד רגיש וחכם, שנון ומלא חוש הומור. ילד שרדף צדק והושיט יד לזולת, צנוע ומסתפק במועט. מלא שמחת חיים עם עיניים צוחקות." היא נזכרה באושר שלו כשקיבל את השיבוץ לגבעתי, ואיך אמר להם ש"צבא זה רק קרבי", וכיצד מעולם לא התלונן, אלא רק הרגיע אותם. "עידודו שלנו, הכאב עצום, החור ענק ואין לנו מושג איך ממשיכים, אתה חלק מהלב שלנו ועכשיו הוא פצוע ומדמם. הבית בלעדיך לא יהיה אותו הדבר. אנחנו מבטיחים לך שנשתדל, אנחנו יודעים שזה מה שהיית רוצה, אבל כשחסרה חתיכה בפאזל התמונה לא שלמה." מילותיה של דלית ציירו תמונה של אובדן שאין לו מזור, של לב פצוע המנסה למצוא דרך להמשיך לחיות ללא הפיסה החשובה ביותר בפאזל המשפחתי.

גם אחותו הגדולה, רוני, ספדה לו במילים מלאות אהבה וכאב. "היית האח הכי טוב בעולם, אין מקום שבו לא התגאיתי בך. חיים שלי, איזה ילד היית, האור של הבית, של המשפחה המורחבת. מלך החבורה אצל החברים והלב של המחלקה בצבא. הכי צנוע והכי רגיש." רוני חזרה והדגישה את יכולתו של עידו להעלות חיוך על פני כולם, את שנינותו ואת דאגתו. "סיפרו כמה השם שלך מתאים לאופי שלך – מעודד את כולם," אמרה, וחיברה בכך את מהותו העמוקה לשמו, למשמעות הקיום שלו. עידו, המעודד, המפיץ אור ושמחה, זה שתמיד דחף קדימה ונתן כוח, נשאר חרוט בזיכרונם של כל מי שהכירו, כסמל לאנושיות, לחברות ולגבורה.

עידו טסטה ז"ל הותיר אחריו לא רק כאב וגעגוע עמוק, אלא גם מורשת עשירה של ערכים, של אהבה ושל מסירות. הוא מונצח בפרויקט הזיכרון "קווים לדמותם", שבו נאספים סיפורי חיים של נופלי ישראל, וכן בעמודי הנצחה ייעודיים באינסטגרם תחת השם remember_ido_testa ובאתר memoriz.plus. אלה הם לא רק אתרי זיכרון דיגיטליים, אלא מרחבים חיים שבהם סיפורו של עידו ממשיך להדהד, להגיע ללבבות חדשים, ולהיות מקור השראה. הספרייה בגן "חיבוקי", מול ביתו, עומדת כעדות אילמת לילד ששינה עולם שלם במעשה קטן של חברות, וממשיכה להפיץ את ה"לב הסגול" שלו לילדים קטנים שלומדים על אהבה, חמלה ואכפתיות. מורשתו של עידו היא מורשת של אדם שחי חיים מלאים, שנתן את כל כולו, בכל רגע ובכל מצב, ותמיד שם את הזולת לפניו. הוא היה ההתגלמות של האופטימיות הישראלית, של הנחישות, של הקשר הבלתי מתפשר לארץ ולעם. סיפורו, על אף סופו הטראגי, הוא סיפור של תקומה – תקומה של רוח האדם מול הקשיים, תקומה של ערכים נצחיים אל מול האובדן, ותקומה של אומה שלמה הממשיכה לבנות את עתידה ברוחם של גיבוריה, כמו עידו טסטה, שחיו, לחמו ונפלו כדי שאנו נוכל להמשיך ולחיות. חיוכו, צחוקו, שנינותו, ובעיקר – לבו הסגול הענק – יישארו חרוטים לעד בזיכרון הלאומי, מגדלור של אהבה וגבורה, שמאיר את דרכנו גם כשכואב, גם כשקשה, ומזכיר לנו תמיד את המחיר היקר של החיים כאן, ואת היופי העצום שבבחירה להגן עליהם.