עידו רוזנטל

הזיכרון, כמו האור, נשבר לרסיסים כשהוא פוגש במים עכורים של אובדן, אבל כל רסיס נושא בתוכו תמונה שלמה, חדה יותר מכל מציאות. עידו רוזנטל, רב-נגד, קרידו, בן זמן, היה פיסת אור כזו, אדם שחייו נארגו מחוטים עזים של סקרנות, אהבה וחתירה בלתי מתפשרת לאמת. הסיפור שלו אינו רק סיפור על לוחם שנפל, אלא על אדם שחי חיים עשירים ורבגוניים, שנגע בכל כך הרבה עולמות ואנשים, ושהותיר אחריו שובל עמוק של השראה וגבורה אנושית.

המסע של עידו החל ביום כ"ב באייר תשל"ח, עמוק בתוך ירושלים, עיר של אבן ועבר, שהעניקה לו את הבסיס האיתן למי שהיה עתיד להיות. בנם הבכור של רונית וזאב, אחיה הגדול והמגן של נועה וצליל, הוא נשם את אוויר ההרים הצלול ואת ריחות התבלינים מהשוק, את קולות העיר המתערבבים בציוץ ציפורים בין חומות האבן. כבר כפעוט, ניכר בו ניצוץ מיוחד – חוכמה שקטה, ידע שצמח מתוך סקרנות בלתי נדלית, רגישות יוצאת דופן שהתבטאה במבטו המהורהר, ושמחת חיים מדבקת שגרמה לכל מי שסביבו לחייך. הבית הירושלמי, עם חצר קטנה ואולי עץ תאנה שפורש צלו על ארוחות שישי, היה כר פורה להתפתחותו. שם, בין שיחות על שולחן האוכל, סיפורי עבר וחלומות לעתיד, נשתלו בו הזרעים הראשונים של אהבת הארץ, לא כסיסמה, אלא כמגע ישיר ובלתי אמצעי. הוא לא אהב את "אדמת הקודש" במובן המופשט, אלא אהב את פיסת האדמה שבה נשתל עץ הזית בחצר, את שבילי העפר שבהם רץ עם אופניו כילד, את ריח המרווה והזעתר שנדף מהגבעות סביב.

אהבתו לטבע, למסעות ולכל מה שרחב ופתוח, לא הייתה אהבה נרכשת; היא פשוט הייתה שם, טבועה בו מלידה. הוא זכר את עצמו יוצא עם הוריו לטיולים אינסופיים ברחבי הארץ, טיולים שבהם הרגיש את מרקם הסלעים בידיו הקטנות, שמע את רשרוש העלים ברוח, ונשם עמוק את ריח האדמה אחרי הגשם הראשון. כשהגיע לכיתה א', היה זה צעד טבעי עבורו להצטרף לחוגי הסיור של החברה להגנת הטבע. שם, תחת השמש הלוהטת ובתוך קבוצת ילדים נלהבים לא פחות ממנו, הוא קיבל את הכינוי "קרידו". הכינוי הזה, שאולי נולד משילוב של "קרייזי עידו" – בגלל האנרגיה הבלתי נלאית והאומץ שלו לטפס על כל עץ או לחקור כל מערה – ואולי מ"קרידו", מילת החיבה הספרדית שסבתו נהגה ללחוש לו, הפך לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא היה קרידו, גם כילד בחוגי סיור, וגם שנים אחר כך, כשהפך ללוחם מנוסה ביחידה מיוחדת. הכינוי ביטא את תמצית אישיותו: שילוב נדיר של אהבת אדם, אהבת טבע וטירוף חיובי, כזה שדוחף קדימה, קופץ מעל מכשולים ורואה בכל אתגר הזדמנות להרפתקה.

אבל עידו לא היה רק איש טבע; עולמו היה עשיר ומגוון להפליא. הוא היה תלמיד סקרן, והשתתף בחוגים לנוער שוחר מדע, שם התעמק בתורת היחסות של איינשטיין או בחקר כוכבים רחוקים, מוקסם מהיקום האינסופי ומהשאלות הגדולות שהחיים מציבים בפנינו. לצד זה, הוא היה בולע ספרים, מתעניין בהיסטוריה עתיקה וברומנים מודרניים, מנגן על גיטרה בשעות הפנאי, אצבעותיו רוקדות על מיתרים ומפיקות מנגינות שקטות ששיקפו את עולמו הפנימי. הוא גם היה ספורטאי מחונן, שגופו החסון היה כלי ביטוי לנפש הרפתקנית. טיפוס על קירות סלע תלולים, ריצות ארוכות בשבילי העפר של ירושלים – כל אלו היו עבורו לא רק פעילות גופנית, אלא דרך לחוש את עצמו, לדחוף את גבולותיו, ולהתחבר לעוצמות הפנימיות שלו. אהבתו לבעלי חיים, במיוחד לזוחלים, הייתה עוד נדבך באופיו הייחודי. במשך שנים, התנדב אצל האנטומולוג פנחס אמיתי, שם עזר בטיפול בנחשים, לטאות וצבים. הוא למד להכיר את ההתנהגות המורכבת שלהם, להבין את עולמם השקט והמסתורי, וטיפל בהם בידיים עדינות ובסבלנות אין קץ, כשהוא מוקסם מכל קשקש ומכל תנועה. סיפורים קטנים מילדותו, כמו הפעם שבה, לדברי אחותו נועה, רצו להעיף אותו מבר המצווה של עצמו בגלל שובבות יתר, רק מוסיפים נופך אנושי ומשעשע לדמותו, ומציירים תמונה של ילד מלא חיים שקשה היה לעמוד בפני הקסם שלו.

ב-3 בדצמבר 1996, כשעידו היה בן שמונה עשרה וחצי, הוא התגייס לצה"ל. הבחירה ביחידת "שלדג", יחידת הקומנדו של חיל האוויר, לא הפתיעה איש. היא שיקפה את אופיו הבלתי מתפשר, את שאיפתו למצוינות, ואת הרצון שלו לתרום באופן משמעותי לביטחון המדינה. השירות הצבאי לא רק שלא שינה את כינויו "קרידו", אלא רק חיזק אותו. רבים מחבריו ליחידה, וגם מפקדיו, הכירו אותו רק בשם הזה, ולא ידעו את שמו האמיתי. "קרידו", ביחידה, הפך להיות שם נרדף לשילוב ייחודי של מקצוענות בלתי מתפשרת עם רוח שטות לא נגמרת. הוא היה לוחם עז נפש, קשוח ובלתי מתפשר בשדה הקרב, כזה שאי אפשר לשבור את רוחו, אך בעת ובעונה אחת, היה איש ספר בעל עולם פנימי צבעוני ורך. הוא נשא בתוכו ניגודים מרתקים: הרפתקן חסר פחד ואמיץ עד מוות, אך גם אמן רגיש עם עין חדה לפרטים. הוא היה רודף צדק בלתי נלאה, שמוכן להילחם על האמת שלו ושל אחרים, אך בו זמנית, איש מערכתי שמוכן לעבוד בתוך המסגרת למען המטרה הגדולה. הוא היה חזק פיזית, מסוגל לשאת משקלים כבדים ולעמוד במאמצים קיצוניים, אך גם מצחיק ורגיש, עם חוש הומור חד שפרק מתחים ברגעים קשים. הוא היה הלוחם הוותיק ביותר ביחידה, עתיר ניסיון וקרבות, אך גם הילד הנצחי, ששמר על הסקרנות, השובבות וההתלהבות של נעוריו.

עידו שירת בתפקיד מסווג למעלה מעשרים וחמש שנים, תקופה ארוכה ונדירה ביחידה מיוחדת. הוא היה הלוחם הוותיק והמנוסה ביותר בשלדג, ונוכחותו הייתה עמוד תווך. הידע שלו בתחומו, שהיה ייעודי וסודי, היה עצום, והוא נחשב למומחה מהטובים בארץ. יחידות מיוחדות אחרות, גורמי מודיעין וזרועות ביטחון שונות, פנו אליו שוב ושוב כדי ללמוד ממנו, להתייעץ איתו, ולהיעזר בכישוריו יוצאי הדופן. הוא היה מוקד משיכה לידע, לניסיון ולחשיבה יצירתית. מעבר למקצועיות הבלתי רגילה, עידו היה מושא להערצה עבור דורות של לוחמים ותומכי לחימה, לא רק בגלל יכולותיו המבצעיות, אלא בעיקר בגלל דרכו ודמות המופת שהיה. הוא היה תמיד הראשון לעבוד קשה, דורש מעצמו יותר מכולם, ולא הסתפק בפחות מהשלם. הוא התייחס לכל משימה, קטנה כגדולה, בחשיבות עליונה, כאילו גורל המדינה תלוי בה. הוא קיבל וחנך את דור העתיד בסבלנות ובחכמה, העניק להם מהידע שלו, ולימד אותם לא רק טכניקות לחימה, אלא גם ערכים של אנושיות, יושרה ואחריות. הוא לא היסס לומר את האמת בחוכמה ובישירות, ללא קשר לדרגה או מעמד, והיה ידוע ביושרתו האינטלקטואלית והמוסרית. האווירה סביבו תמיד הייתה מיוחדת, שילוב של רצינות משימתית עם קלילות ואופטימיות. כפי שתיאר זאת מפקדו, הוא היה "האיש שאתה רוצה לידך בכל סיטואציה" – בשדה הקרב, בחדר התדריכים, או בשיחה אישית. למרות שסלד מגינוני כבוד וצניעותו הייתה לשם דבר, עבור הסובבים אותו הוא היה גיבור ואגדה עוד בחייו. הוא היה תמיד הראשון שנחלץ לסייע, קר רוח מול כל סיטואציה בלתי צפויה, והוביל מבצעים מיוחדים רבים במדינות אויב, מבצעים שנותרו עלומים אך תרמו רבות לביטחון המדינה. אחותו נועה זכרה איך הגיע לקצה העולם, לקניה, כדי לחלץ אותה ואת אמם מפיגוע, והיא סיפרה על ההלם שחוותה כשבהודו, במקום נידח, לוחם מהיחידה זיהה אותה כאחותו של "קרידו", השתחווה וצעק "את אחות של אל". עידו, הצנוע כל כך, היה אכן אל בעיני רבים, אך לעולם לא נתן לכך להשפיע על פשטותו. במהלך שנת 2023, כשנה לפני נפילתו, סיימה היחידה פרויקט מבצעי רב-שנתי שעידו היה שותף מרכזי בו. הוא היה שם משלב החזון והנבטת הרעיון, דרך פריצות דרך מקצועיות שאפשרו לממש את הפרויקט, בניית יכולת מבצעית ייחודית, וכמובן, במקום שהכי אהב – בשטח, במבצעים מיוחדים שאפשרו להביא לפועל פרויקט מורכב והיסטורי מסוג זה. על עשייתו המבצעית, קיבל פרס הצטיינות אישי מידי שר הביטחון, הוקרה רשמית לפועלו יוצא הדופן. מפקד יחידת שלדג סיכם זאת בצורה הברורה ביותר: "אין דבר שהוא לא לקח בו חלק. הוא עשה הכי הרבה מבצעים ביחידה אי פעם, כל כך הרבה שנות ניסיון. זה אדם שלקח איתו לקבר סודות כמוסים ומבצעים עלומים. אין איך לתאר את תרומתו לביטחון מדינת ישראל, אדם שאין לו תחליף".

לקראת גיל שלושים, לאחר שנים ארוכות ומסווגות של שירות צבאי אינטנסיבי, החליט עידו לצאת לחופשה מהצבא. זה לא היה צעד של התרחקות, אלא צורך עמוק בנשימה, בהתפתחות אישית נוספת, ובהבעת עולמו הפנימי דרך ערוצים חדשים. הוא פנה ללימודי תואר במרכז האקדמי הרב-תחומי בירושלים, במחלקה לתקשורת צילומית. במשך ארבע שנים, התמסר ללימודים, כשהוא מוצא דרך מרתקת וחדשה לבטא את עולמו הפנימי העשיר דרך העדשה. המצלמה הפכה להרחבה של עיניו, כלי שבעזרתו יכול היה ללכוד את הרגע, את האנושי, את היופי ואת הכאב. הוא התגלה כצלם מוכשר עם נקודת מבט ייחודית, כזו שרואה מעבר למובן מאליו. בפרויקטים שונים במהלך לימודיו, הוא בחן את גבולות המדיום ואת תפיסת המציאות. הוא יצר סדרת צילומים של ים המלח, שבה תיאר לא רק את הנוף הדרמטי, אלא גם את סיפוריהם של האנשים החיים סביבו, את הריחות המלוחים, את תחושת החום הלוהט המרחף באוויר. בסדרה אחרת, טיפס על אנדרטאות ומבנים סמליים בירושלים, מפרק את המיתוסים וחושף את המרקם האנושי שמתחת. הוא יצר סרט דוקומנטרי קצר ומרגש על חבורה של ילדים פלסטינים שמוכרים סחורה בצמתי רחוב, לוכד את פניהם המאובקות, את עיניהם המלאות בתקווה וגם בעצב, ואת הסיפורים הלא מסופרים מאחורי כל מבט.

פרויקט הגמר שלו, "מסע תענוגות לארץ הקודש", היה פסגת עבודתו האקדמית, וביטא באופן עמוק את הפילוסופיה שלו על החיים. הוא יצא למסע ברחבי הארץ, מצלם באותה צורה, באותה נקודת מבט אנושית ובלתי שיפוטית, טיפוסים שונים ומגוונים: עובדים זרים עם פניהם המיוזעות, רועי צאן בודדים עם עדריהם, יהודים מאמינים עטופים בטליתות, אנשי כפר עם קמטי חיים על פניהם, מפגינים נלהבים ומתנחלים עזי רוח. דרך העדשה שלו, הוא ביקש לשקף את המורכבות של החיים בישראל, את הקיום המשותף והנפרד של כל כך הרבה קבוצות, ואת יכולתו הייחודית לראות את האדם עצמו ולא את מה שהוא מייצג בחיצוניותו. הוא רצה להראות שגם האחר, הזר לכאורה, הוא אנושי, וכי האדם אינו יצור חד-ממדי, אלא ישות מורכבת ועגולה, בדיוק כמוהו. העדשה שלו לא רק תיעדה, אלא גם חיברה, יצרה גשרים של הבנה בין אנשים שונים כל כך.

בתקופת לימודיו האקדמיים, נכנסה נוגה לחייו. הם נפגשו דרך עולם הטיפוס, אהבה משותפת לגבהים, לאתגרים פיזיים ולתחושת החופש שבראש ההר. הקשר ביניהם פרח מתוך תשוקה משותפת להרפתקאות, לאתגור עצמי ולראיית העולם באופן לא שגרתי. עד מהרה, הם הפכו לזוג, וכעבור זמן מה קבעו את ביתם במושב בן שמן, מקום שקט וירוק שהזכיר לעידו את אהבתו לטבע ולמרחבים הפתוחים. בבית הזה, שנבנה על אדמת המושב, עם ריחות של פרדסים ועצי אורן, הם הקימו משפחה. במרוצת השנים נולדו להם שלושת ילדיהם – תום, נבו ואריה – והבית התמלא בצחוק, בבכי, ובקולות של חיים. למרות היעדרותו התכופה מהבית בשל שירותו הצבאי, עידו היה אב מסור באופן יוצא דופן. הוא היה שקוע בחינוך ילדיו לאהבת ספרים וטבע, והקדיש כל רגע פנוי כדי להעניק להם עולם שלם של חוויות. הוא הוביל אותם במסעות וטיולים שאיש מלבדו לא יכול היה לתכנן, למקומות אליהם בדרך כלל לא מגיעים עם ילדים קטנים. נוגה ספדה לו והעידה: "היית איש של חיים גדולים וטיולים משוגעים". הטיולים הללו הפכו למסורות משפחתיות קדושות: טרקים של ארבעה ימים במדבר בכל חנוכה, עשרה קילומטרים כל יום, בהתחלה עם ילד אחד על הגב, אחר כך עם שניים, ולבסוף עם שלושה, כשהם מטפסים על דיונות חול, חולפים על פני עצי שיטה בודדים, וישנים תחת שמי מדבר זרועי כוכבים. טיולי חמורים בכל פסח, כשהילדים רוכבים על החיות הצייתניות, ועידו צועד לצדם, מסביר על הצמחייה, על הגיאולוגיה, ועל ההיסטוריה של השבילים. ראפטינג עם סאפ, כשהם חותרים יחד במים סוערים, צוחקים וצוהלים, חווים את כוחו של הטבע ואת החיבור המשפחתי. עידו אהב את החיים בכל נימיו, פחד להזדקן, ורצה לספוג כל רגע עד תום. נוגה תיארה את הקשר המיוחד ביניהם: "להיות גיבור זה אולי מטומטם, אבל זה לא דבר רע. ועידו היה חכם מטומטם ואני אינטליגנטית סתומה ואולי בגלל זה היינו כל כך טובים ביחד". זו הייתה אהבה עמוקה, כנה, שמלאה בהומור ובקבלה הדדית של כל פן באישיותם המורכבת. אחותו נועה, שתיארה אותו כ"אח שלי היפה, היית הגיבור שלי!", זכרה את עידו כדוד הטוב ביותר בעולם, כזה שיכול היה להיות טוב בכל כך הרבה דברים, ושהיה מסוגל להצחיק ולשעשע כמו גם לחנך ולהדריך. החום של הבית בבן שמן, עם ריח של אוכל מתבשל וקולות משחקים, היה המקום שבו עידו, הלוחם הקשוח, הוריד את המגננות והיה פשוט אדם, בעל, אב, אח ובן.

השקט של שבת בבוקר, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, חג שמחת תורה, התנפץ באחת. קולות האזעקות והפיצוצים הרחוקים, שהפכו מהר מאוד לקרובים ומאיימים, חדרו את חומות הבית השקט בבן שמן. עידו, שהיה בחופשת שבת עם משפחתו, חש מיד שמשהו שונה, חמור הרבה יותר, קורה. הטלפון הנייד רעד שוב ושוב, הודעות הוואטסאפ החלו לזרום, מספרות על חדירת מחבלים, על טבח, על כאוס מוחלט ביישובי עוטף עזה. הוא לא היסס לרגע. לא הייתה לו מחשבה שנייה. הוא ידע שחובתו קוראת לו. עם מבט נחוש בעיניו, הוא נישק את נוגה ואת ילדיו – תום, נבו ואריה – חיבוק חזק, אולי חזק מדי, כזה שמרגישים בו פרידה אך מקווים שלא תהיה לנצח. הוא לקח את נשקו האישי, את האקדח שהיה תמיד בהישג יד, ויצא בחיפזון אל רכבו. הדרך לבסיס הייתה כבר דרך שונה; הכבישים החלו להתמלא בכוחות ביטחון, באזרחים מבוהלים, ובאווירה כבדה של חירום. בבסיס, הכאוס היה מוחשי. יחידת שלדג, כמו כל יחידות העילית, הוקפצה באופן מיידי. עידו, הלוחם הוותיק והמנוסה, הצטרף במהירות לצוות מאולתר שהוקם בו במקום. הוא מונה כסגן מפקד הצוות, תחת פיקודו של ד', סגן מפקד יחידת שלדג. לא היה זמן לתכנונים ארוכים, רק לפעולה מיידית.

הצוות עלה על מסוק, רעש הרוטורים מילא את האוויר, והם המריאו דרומה. ממעוף הציפור, המראות היו קשים מנשוא: עשן עולה מבתים בוערים, שיירות כלי רכב בוערים, והבנה הולכת וגוברת של עוצמת המתקפה. יעדם הראשוני היה קיבוץ בארי, שם צוות אחר של היחידה כבר נלחם שעות ארוכות, היו להם נפגעים, והם נקלעו למצוקת תחמושת. היתה דחיפות בלתי רגילה להגיע ולסייע. המסוק הנחית אותם צפונית-מזרחית ליעד, סמוך לכלי הרכב הייעודיים שלהם, והם החלו לנוע במהירות לעבר קיבוץ בארי. האדמה רעדה תחת רגליהם, וריח השריפה נישא באוויר. בדרכם, נתקלו במספר מחבלים בודדים, שנותרו בשטח לאחר הטבח בבארי, וחיסלו אותם במהירות ובמקצועיות, ללא היסוס.

אך ככל שהתקדמו, זיהו מרחוק תמונה מדאיגה: קבוצת מחבלים גדולה, עשרות רבות, עשתה את דרכה מקיבוץ בארי, אחרי שזרעה הרס וחורבן, לעבר קיבוץ עלומים הסמוך לו. עידו וד', מפקד הצוות, הבינו מיד את המשמעות הקריטית של חדירת המחבלים לתוך עלומים. הם ידעו שהקיבוץ עדיין עומד, ושחייהם של תושביו בסכנה מיידית. ההחלטה התקבלה במהירות הבזק: לחתור למגע ולהסתער, למנוע את חדירת המחבלים בכל מחיר, בטרם יצליחו להגיע אל שערי הקיבוץ. הם לא יכלו לדעת שבעלומים כבר נהדפו שני גלי תקיפה על ידי כיתת הכוננות וכוחות נוספים, אך הם ידעו שכל רגע של עיכוב עלול להיות קטלני. הצוות החל בדילוגי קרב מהירים, מתקדמים תחת אש, כשהאדרנלין זורם בעורקיהם וההבנה של גודל המשימה מהדהדת בראשם. כשהגיעו לטווח קרוב, השאירו שני לוחמים מאחור עם הציוד והרכבים, ויצאו רגלית להסתערות יזומה. הכוח שכלל ארבעה לוחמים – ועידו ביניהם – יצא בקריאה אחת, נחוש לסגור מעגל עם האויב. במכת האש הראשונה, הם הצליחו לפגוע בלמעלה מעשרה מחבלים, כשהירי המדויק והקטלני שלהם מותיר שובל של הרס. יתרת המחבלים, שהופתעו מעוצמת ההתקפה, נשכבו והסתתרו מאחורי קפלי קרקע, מנסים למצוא מחסה. התפתח קרב יריות מטווח קצר, עז ובלתי מתפשר, מלווה בזריקת רימונים שהתפוצצו בפיצוצים עזים, והוא נמשך כחצי שעה ארוכה, שנדמתה כנצח.

לפתע, הצטרפו לקרב מחבלים נוספים, שהגיעו מאחור, אחרי שרצחו עשרות עובדים זרים שהתגוררו במבנה בשולי קיבוץ עלומים. זה היה קרב עשרות מול בודדים, כשהכוח של עידו נלחם באומץ לב עילאי. בתוך תופת הירי והרימונים, הבחין עידו שאחד הלוחמים בצוות נפגע בידו. בלי לחשוב פעמיים, בלי להתלבט, זחל עידו אליו תחת אש תופת, כשהוא חושף את עצמו לסכנה מיידית. הוא בדק את הלוחם הפצוע, ווידא שהוא יציב, ואז שילח אותו בזחילה לאחור, למקום מבטחים, תוך שהוא מורה לו לא לחזור עד שיהיה בטוח. זה היה מעשה של מנהיגות אמיתית, של אכפתיות עמוקה כלפי פקודיו, ושל הקרבה עצמית בלתי רגילה. דקות ספורות לאחר מכן, נפצע גם ד', סגן מפקד יחידת שלדג ומפקד הצוות המאולתר, בכף ידו. בעת נפילתו ארצה, רגע לפני שאיבד את הכרתו למספר שניות, הוא עוד הספיק להבחין בזווית עינו בנפילתו של עידו. עידו נפגע בצווארו, פגיעה קטלנית, ונהרג במקום. רב-סמל בכיר עידו רוזנטל, "קרידו", נפל בקרב הגבורה על קיבוץ עלומים, בן ארבעים וחמש וחצי במותו, ביום שבו ניסה להציל חיים, והצליח.

אך סיפור הגבורה לא תם בנפילתו של עידו. ד', למרות פציעתו הקשה, התעשת במהירות מדהימה. בכוחותיו האחרונים, העלה רחפן לאוויר, תמונה חדה של שדה הקרב נפרשה לעיניו. הוא זיהה את מיקום יתרת המחבלים שהתחבאו, והזעיק בקשר מסוק קרב. לאחר מספר דקות, כשהזמן דחק והסכנה הייתה מוחשית, הגיע המסוק וחיסל את יתרת המחבלים בשני יעפים מדויקים. בזכות תושייתם וגבורתם בקרב של לוחמי הצוות, ובראשם עידו וד', ניצל קיבוץ עלומים מטבח נוסף, וניצלו חייהם של חבריו. הקהילה כולה, שלא נפגעה בזכותם, חבה להם את חייה. עידו רוזנטל, הגיבור הצנוע, הציל חיים ברגעיו האחרונים, והגן בגופו על אזרחי ישראל. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בבן שמן, אדמת המושב שכה אהב, כשהוא מותיר אחריו חלל עצום בליבות כל מי שהכירו ואהבו. נוגה, בת זוגו, שלושת ילדיהם – תום, נבו ואריה – הוריו רונית וזאב, ושתי אחיותיו נועה וצליל, נותרו עם כאב שאין לו שיעור, אך גם עם גאווה עמוקה על אדם שחי חיים מלאים וסיים אותם במעשה גבורה עילאי. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-נגד, סמל להערכה העמוקה של צה"ל לתרומתו יוצאת הדופן.

החלל שהותיר עידו היה עצום, אך רוחו המשיכה לפעם ולהשפיע על רבים, שבחרו להנציח אותו בדרכים שונות ומרגשות, דרכים שממשיכות לספר את סיפורו. במרץ 2024, נפתחה ב"שנקר הנדסאים" תערוכה של בוגרי המסלול לתקשורת חזותית, אותה מחלקה שבה עידו למד ופרח. הסטודנטים, בהשראתו, בחרו להנציח את נופלי המלחמה על ידי תוויות של בקבוקי בירה, יצירות אמנות קטנות המגלמות סיפור חיים. את עידו הנציחו עם תווית בירה הנושאת את הכיתוב – "קרידו", סמל לאיש המקצוען והשובב, הלוחם והאמן, הגיבור והילד הנצחי. ביוני 2024, חודשים ספורים לאחר נפילתו, נחנך בקיבוץ עלומים "גן קרידו". זוהי פינת הנצחה שלווה וירוקה, שבמרכזה נשתל עץ אלון צעיר, עץ המסמל עוצמה, שורשיות ואריכות ימים, ולצדו שני ספסלי ישיבה ופרחים עונתיים בצבעים עזים. הגן צופה לעבר הנקודה המדויקת שבה התנהל קרב הגבורה, בו עידו נפל. מבקרים רבים מגיעים אליו כחלק מסיורים הנערכים ביישובי עוטף עזה, עומדים בדממה, מתבוננים בנוף השקט ומדמיינים את תופת הקרב, מבינים את המחיר היקר של החופש והביטחון. הגן הוקם בשיתוף פעולה מרגש בין עמותת יוצאי שלדג, חבריו ליחידה, וקיבוץ עלומים, סמל לחיבור עמוק בין הלוחם, הקהילה והאדמה שעליה הגן.

לא רחוק משם, ליד מושב נחושה בעמק האלה, נפרצה ונחנכה "מערת קרידו". לוחם ביחידת שלדג, שהכיר את עידו מקרוב, ליווה את בנו בפרויקט בר מצווה יוצא דופן. יחד הם פרצו דרך גישה אל מערה שהייתה חסומה בצמחייה עבותה ודוקרנית, ניקו וטיפחו את המערה והכשירו אותה למבקרים וטיילים, וקבעו בה שלט לזכרו. המערה, מקום של מסתורין וטבע, הפכה לסמל נוסף לאהבתו של עידו להרפתקאות ולחיבור עמוק לאדמה. אביו, זאב רוזנטל, ממשיך לשאת את לפיד הזיכרון, ומספר על חייו, נפילתו ומורשתו של עידו בהרצאות מרגשות ברחבי הארץ, משתף את סיפורו עם קהלים רחבים. אחותו של עידו, צליל רוז, מנציחה אותו באיסוף ואיגוד הסיפורים עליו, ובאמצעות הצגת תערוכה מרתקת של צילומיו, ממשיכה את דרכו האמנותית. בת זוגו, נוגה פרידמן, מנציחה את עידו באמצעות עשייה אמנותית משלה, בה היא מדברת על הכאב העצום והאובדן הבלתי נתפס בלכתו, אך גם על האהבה העצומה שהייתה ביניהם. סיפורו של עידו הונצח גם בתקשורת, בכתבה ששודרה בערוץ 13 תחת הכותרת "לקח לקבר סודות כמוסים", בה מסופר על עידו כלוחם יוצא דופן ועל קרב נפילתו, מזכירה את תרומתו הבלתי נתפסת לביטחון המדינה.

עידו רוזנטל, קרידו, היה אדם שחי חיים מלאים, סוערים, יצירתיים ומוקדשים. הוא היה שילוב נדיר של איש ספר ואיש שטח, אמן ולוחם, בן משפחה אוהב ומפקד נערץ. מורשתו אינה רק אוסף של מעשים הרואיים, אלא מסר חי של אנושיות, של אהבה לחיים ולזולת, של חתירה בלתי פוסקת לאמת ולצדק, ושל נכונות להקריב את היקר מכל למען הבית. הוא נפל במלחמת התקומה, מלחמה שבה נלחמו אזרחים על ביתם, על קיומם, ועל ערכיה של מדינה שלמה. סיפורו של עידו הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה הזה, סיפור של גבורה אנושית שצומחת מתוך האדמה, מתוך האהבה, ומתוך הבחירה להגן על מה שיקר לנו מכל. זכרו ופועלו, שזורים בסיפורה של הארץ הזו, ימשיכו לחיות ולהאיר את דרכנו, כפי שרסיסי האור נשברים במים אך ממשיכים להפיץ זוהר. יהי זכרו ברוך.