עידו קסלסי

הקיבוץ הראל, מקום קטן ושקט בפרוזדור ירושלים, היה הבית הראשון של עידו קסלסי. הוא נולד שם ביום קר אך בהיר, כ"ז בטבת תש"ס, 4 בינואר 2000, ילד שני לכלנית ואליהו, אח קטן לאיל שכבר רץ בשבילי הקיבוץ, ולימים אח גדול לאורי. הבית שלהם, כמו בתים רבים בקיבוץ, היה פתוח תמיד, מלא בצחוק, ריחות של בישול ביתי וקולות שיחות שמילאו את החלל. עידו גדל לתוך הנוף הזה של הרים ירוקים, שדות חרושים ואוויר צלול, סופג את הקווים המאפיינים של חיי הקהילה – עבודת כפיים, קשר עמוק לאדמה ותחושת שייכות שאין לערער עליה. כבר מפעוטון, דרך בתי הילדים של הקיבוץ, הוא למד להכיר את כל ילדי גילו, ליצור חברויות ראשונות שנצרבו עמוק בנפשו, ולחוות את העולם כמרחב משותף, שבו כל אחד תורם את חלקו למארג הקהילתי.

שנות בית הספר היסודי עברו עליו ב"הרטוב", בית הספר הממלכתי-קהילתי שבקיבוץ צרעה הסמוך. הוא היה ילד סקרן, עם ניצוץ בעיניים ותשובה שנונה תמיד על קצה הלשון. המעבר לחטיבת הביניים ולתיכון האזורי "צפית" שבקיבוץ כפר מנחם, שם גם התחנך בחברת הנעורים, סימן שלב נוסף בהתפתחותו. כבר אז התחילה להתגבש בו האישיות המיוחדת שכל כך אהבו בו כולם: מצד אחד, הוא היה הילד הזה ש"יושב בסוף הכיתה ומצחיק את כל החבר'ה לידו", עם חוש הומור בלתי נגמר ואינטליגנציה חדה שאפשרה לו לתפוס כל סיטואציה, לפרק אותה ולהרכיב מחדש כבדיחה מצחיקה. מאידך, כבר בתיכון, הוא היה ספוג בערכים עמוקים, מבין את חשיבות התרומה לחברה ולמדינה. החיוך הקליל והצחוק המתגלגל שבו לא הסתירו את הרצינות הפנימית ואת השאיפה לשרת שירות משמעותי ואיכותי, להגיע ליחידה מובחרת בצבא, לעשות משהו בעל משמעות אמיתית.

אבל מעל לכל, הייתה זו האהבה לאדמה, לגידולי השדה, שעיצבה את עולמו של עידו מילדותו המוקדמת. הוא לא רק אהב את האדמה, הוא ינק אותה. אביו, אליהו, היה מרכז ענף גידולי השדה בקיבוץ, ועידו גדל לתוך הריחות, הקולות והמראות של החקלאות. הוא זכר את הריח המתוק של האדמה הלחה אחרי גשם ראשון, את אבק הקיץ הדק שעלה מן הכלים הכבדים, את רעש המנוע העמוק של הטרקטור בשש בבוקר, כשהשמש בקושי החלה להציץ מעל הרי יהודה. הוא למד להבחין בין זרעים שונים, להכיר את מחזוריות השנה החקלאית – את רגעי הזריעה המלאים תקווה, את הקציר המפרך אך משביע הרצון, את הקטיף העדין של יבול שביקש את תשומת ליבו. ידיו הקטנות, שהפכו לידיים חסונות, ידעו את המרקם של כל רגב אדמה, את קשיחותם של גבעולי התירס, את העדינות של עלי הכותנה. הטרקטורים, הקומביינים ושאר כלי המיכון החקלאי לא היו עבורו רק מכונות, אלא שותפים שקטים לעבודה, שאת פעולתם למד להכיר מקרוב, כל בורג וכל מנוף. כנער, הוא כבר עבד לצד אביו ואחיו איל, חורש, זורע, קוצר, סופג את הידע והניסיון דרך הידיים, דרך המבט המנוסה של אביו. הוא הכיר כל שטח וכל גבעה סביב הקיבוץ, את העליות והמורדות, את פינות החורש שבהן אפשר לנוח מצל השמש – נוף מולדתו וילדותו שהפך לחלק בלתי נפרד מזהותו. אחד הזיכרונות המתוקים ביותר מאותה תקופה היה בחג השבועות, כשעידו נהג להסיע את ילדי הקיבוץ בעגלה רתומה לטרקטור, מטלטל אותם בעדינות בין השטחים החקלאיים, פרצופיהם הקטנים זוהרים משמחה, והוא – נהנה לא פחות מהם, מחובר לילדותו ולשורשיו.

בתוך כל העשייה הזו, עידו היה קודם כל אח. הקשר עם איל ואורי היה עמוק, קשר של בנים שגדלו יחד באותו בית, באותה קהילה, חולקים זיכרונות וחלומות. איל, אחיו הבכור, סיפר פעם זיכרון קטן שחשף את מהות הקשר ביניהם: כשאיל היה בכיתה ד' ושיחק בטורניר כדורסל בבית הספר, עידו, שהיה אז רק בכיתה א', הגיע במיוחד בהפסקה כדי לעודד אותו. אבל עידוד אצל עידו לא היה דבר רגיל. הוא לא הסתפק בקריאות "כל הכבוד!". במקום זאת, הוא תלש פח אשפה מהיציע, רוקן אותו, והחל לתופף עליו בקצב פרוע, יוצר מהומה שמחה שכמעט גרמה לביטול המשחק כולו. זה היה עידו: מלא אנרגיה, יצירתי, חסר גבולות באהבתו ובנאמנותו. איל תיאר אותו כ"אח הבכור" במשפחה, למרות שנולד אחריו, כזה שתמיד שמר עליהם, דאג לכולם, והיה "הדבק של המשפחה", זה שתמיד שמר עליהם ביחד, שמחים וצוחקים. הוא היה שילוב של רגישות וחספוס, עם הומור בלתי נגמר ואינטליגנטיות חדה. "חסר מנוח, כל הזמן בעשייה", הוסיף איל, וזה תיאר אותו היטב – רוח חופשית ופעילה, שתמיד מחפשת את הדבר הבא, את האתגר הבא, את הדרך להפיץ אור ושמחה.

כשהגיע זמנו להתגייס לצבא באוגוסט 2018, הבחירה הייתה ברורה. הוא שאף ליחידה מובחרת, וכמו אחיו איל לפניו, התגייס ליחידת "מגלן" היוקרתית, עוצבת הקומנדו. המסלול היה קשה ומפרך, אימוני חי"ר אינטנסיביים, שבועות ארוכים בשטח, אתגרי פיקוד ומנהיגות, אבל עידו עבר את כולם בנחישות, עם החיוך המוכר והשנינות שאפיינה אותו. הוא הפך ללוחם חי"ר מיומן, מפעיל מקלע מסוג נגב ("נגביסט") ומאוחר יותר מקלע אחיד גדודי ("מגיסט"). הוא לא רק עבר את המסלול, הוא הצטיין בו, בנה קשרים עמוקים עם חבריו לצוות, קשרים של אחים לנשק שנוצרו תחת לחץ, עייפות ורגעים של אמת. הקשרים האלה, שנרקמו בלב השטחים, תחת אש ובאימונים אינסופיים, הפכו לחלק בלתי נפרד ממי שהיה. הם הפכו למשפחה נוספת, שמעבר לקשרי דם, הייתה קשורה בנאמנות עמוקה ובמחויבות בלתי מתפשרת.

באוגוסט 2021 השתחרר עידו מהצבא, אך "מגלן" מעולם לא באמת עזבה אותו. הוא המשיך לשרת בה במילואים, שומר על קשר הדוק עם חברי הצוות שאותם אהב אהבה עזה. תקופת השחרור סימנה פרק חדש ומרתק בחייו, תקופה שבה פרחה אישיותו רבת הפנים. אימו, כלנית, תיארה אותו כ"גבר צעיר מלא עוצמה וכוח לצד רוך, רגישות והכלה", אדם ש"אהוב מאוד על ידי מגוון רחב של אנשים, ואוהב באותה מידה". הוא היה סקרן, חסר מנוח, תמיד בעשייה, מחפש את הדבר הבא שיאתגר אותו ויספק את תאוותו לחיים. הוא חזר לעבוד בענף גידולי השדה בקיבוץ, שוב עם הידיים באדמה, שוב עם הטרקטור בשדות, הפעם עם ניסיון חיים נוסף ורצון עמוק להמשיך לפתח את הידע שלו. הוא אפילו עבר קורס חדשני לתמיכה בחקלאות בעזרת רחפנים, שילוב מרתק של הטכנולוגיה העתידנית עם המסורת העתיקה של עבודת האדמה. תוך כדי כך, גמלה בליבו ההחלטה ללמוד אגרונומיה בפקולטה לחקלאות ברחובות, להפוך את התשוקה שלו למקצוע, להעמיק את הבנתו במדע שמאחורי צמיחת היבול.

אבל עידו לא היה איש של תחום אחד. לצד אהבתו לאדמה, פרחה בו תשוקה נוספת: אוכל, ובמיוחד בשר. הוא אהב להתעסק עם אוכל, לארח ולהאכיל אנשים. הוא היה מומחה לבשר, ידע להבחין בין נתחים שונים, להבין את הניואנסים של צלייה ועישון. המרפסת בקיבוץ הפכה לזירת האירוח שלו, שם נהג לצלות בשרים על האש ולעשן אותם במעשנה שהקים במו ידיו. ריחות הבשר המעושן והצחוק המתגלגל של החברים והמשפחה מילאו את האוויר. יחד עם חבר ילדות, הוא הגשים חלום נוסף והקים עגלת אוכל, "העגלה", במושב הסמוך טל שחר. שם, הוא הגיש בשר משובח, מנות עם טעמים עשירים ואווירה טובה, כשהוא מקבל כל לקוח בחיוך רחב ובבדיחה שנונה. זה היה המקום שבו יכול היה לשלב את שתי אהבותיו – עבודת כפיים ויצירה, ובו זמנית להעניק לאנשים חוויה של טעם ושמחה.

תוך כדי הפריחה הזו, נכנסה לחייו מאיה, בת זוגו, והביאה עמה אהבה עמוקה ומרגשת. הקשר ביניהם היה אינטנסיבי ומהיר, כזה שמרגיש כאילו נמשך שנים ארוכות גם אם הזמן שחלף היה קצר. "השנה וחצי הקצרות שהיו לנו יחד מרגישות כמו מיליון", ספדה לו מאיה, וזה לא היה רק ביטוי, זו הייתה תחושה אמיתית. הם טיילו יחד בדרום אמריקה ובהמשך באירופה, חוויות שחיזקו את קשרם והעמיקו את היכרותם. הם שוחחו שעות ארוכות בטלפון, גם כשעידו היה יושב על הטרקטור בשדות, משתפים זה את זו בכל פיסת מחשבה, בכל תחושה, פחד ורגש. הם רקמו חלומות ותוכניות לעתיד משותף, חיים שלמים שרק החלו להיבנות. כשחזרו לארץ, עידו המשיך בעבודתו בגד"ש וב"עגלה", והחל להתכונן ללימודי האגרונומיה, כשהוא מלא מוטיבציה וציפייה לפרק הבא בחייו. מאיה הייתה חלק בלתי נפרד מכל זה, שותפה לדרך, לחלומות, לשמחה ולכל הרגעים הקטנים שבנו את עולמם המשותף.

ואז הגיעה השבת ההיא, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הבוקר התחיל כמו כל בוקר שבת רגיל, עם שקט מנחם שנושב באוויר ההרים של הראל. עידו שהה בבית משפחתו, יחד עם אחיו איל ואורי, שאף הוא היה לוחם בסיירת צנחנים, שירות סדיר. השעה הייתה שש וחצי בבוקר כשקולות הבומים של רקטות עזה החלו להישמע, קרוב מדי, חזקים מדי. תוך דקות ספורות התבררה התמונה הנוראה: מתקפת פתע רצחנית של חמאס על יישובי עוטף עזה, על מסיבות טבע, על בסיסי צה"ל. אלפי מחבלים חדרו לישראל ביבשה, בים ובאוויר, זורעים הרס, רצח וחטיפות. הבית השקט בקיבוץ הראל הפך למרכז עצבים מתוח. עידו לא חיכה. לא לצו קריאה, לא להודעה רשמית. הוא ידע. הוא ידע מה עליו לעשות. הוא היה הראשון מבין שלושת האחים שאסף את ציודו ויצא מהבית, רץ להתחבר לחבריו מיחידת "מגלן", אל הלוחמים שהפכו למשפחתו. אחריו יצאו גם אורי ואיל, כל אחד ליחידתו, לתוך התופת שהתחילה.

ארבעה ימים של לחימה אינטנסיבית עברו, ימים שבהם עידו וחבריו נלחמו ללא לאות, מול איום שלא הכירו כמותו. ביום רביעי, 11 באוקטובר 2023, פלוגתו של עידו הגיעה לקיבוץ זיקים, אזור שספג מכה קשה. בתוך הכאוס והלחימה הבלתי פוסקת, הם החליפו את פלוגתו של אחיו הקטן, אורי. לרגע קצר, בתוך המולה של חיילים, רעש יריות וריח אבק שריפה, שני האחים – עידו ואורי – הספיקו לחלוף זה על פני זה, לנופף לשלום מהיר, מחוות פרידה קצרה וטעונה שלא ידעו שתהיה האחרונה. עידו המשיך עם צוותו לתוך הקרב בזיקים. הם נתקלו בחוליית מחבלים. עידו, בתפקידו כלוחם מנוסה, מגיסט, חיפה והגן על צוותו בגבורה בלתי רגילה. הוא ירה, התקדם, הבטיח את שלומם של חבריו. אחיו איל סיפר את רגעי הגבורה האחרונים: "עידו שמר על כולם עד הרגע האחרון, גם בקרב מול המחבלים, אחרי שקיבל שני כדורים בבטן המשיך להילחם וחיפה עם האקדח הפרטי שלו. עידו הגיבור שלנו". הוא נפצע אנושות, אך גם ברגעיו הקשים ביותר, כשהכדורים חדרו לבטנו, המשיך לתפקד, לשאול איך הוא יכול לעזור, להגן על חבריו. הוא הציל חיים, הציל את חיילי הצוות ואת תושבי האזור, במעשה גבורה טהור וחסר פשרות. הוא הובהל לבית החולים "ברזילי" באשקלון. שם, הרופאים נלחמו על חייו במשך שעות ארוכות, בניסיון נואש להחזיר את הנשימה, להציל את הצעיר החסון. אבל הפגיעה הייתה אנושה מדי. לבסוף, נאלצו לקבוע את מותו. רב-סמל עידו קסלסי נפל בקרב, בן עשרים ושלוש בלבד, כ"ו בתשרי תשפ"ד, 11 באוקטובר 2023. מותו הותיר חלל עצום, הורים ושני אחים שבורי לב, בת זוג שחלומותיה נקטעו באחת, וחברים שאיבדו את הטוב שבהם. לאחר נפילתו, הועלה עידו מדרגת רב-סמל (במיל') לדרגת רב-סמל ראשון (במיל'). הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ הראל, אל האדמה שכל כך אהב.

האבל היה עמוק וכואב, אבל בתוך הכאב צמחה גם גאווה אדירה על מי שהיה ועל הדרך שבה חי. כלנית, אימו, ספדה לו במילים שציירו דיוקן מדויק של בנה: "עידו שלי, ילד יפה, חכם ומצחיק, ענק מתוק שלי. גדול, חסון, מלא כריזמה ואנרגיה לצד מתיקות, חיוך ורגישות גדולה. עידו, ילד הסנדוויץ', הדבק של המשפחה – מחבר, דואג, מתקשר ומייעץ. מאיר ומרעיש כל מקום שאליו מגיע. אי אפשר לפספס את האנרגיה שאתה מביא לחדר. אנחנו שואבים הרבה כוח ונחמה מאישיותך שעדיין ממלאת אותנו ומנחה. תמיד תהיה מלך ההרים, מלך השדות ומלך הגברים. תנוח ותנוחם באדמה שאהבת ועבדת". דבריה שיקפו את האור הגדול שהביא עידו לכל מקום, את היכולת שלו לחבר בין אנשים, לדאוג, לייעץ, להיות עוגן. איל אחיו, שכל כך העריץ אותו, אמר: "אמנם נולדתי כמעט שלוש שנים לפניו, אבל עידו היה האח הבכור! לא יכולתי לבקש אח טוב יותר, אכפתי יותר שמפיץ בכל מקום אור ושמחה…". הוא דיבר על הקושי העצום להתמודד עם המצב בלעדיו, עם מי שהיה תמיד שם כדי להפוך כל סיטואציה לנעימה ושמחה יותר, להקל על כולם. הוא הבטיח כי יחיו חיים טובים ושמחים כמו שעידו היה עושה במקומם, וחתם את דבריו במילים שאימו נהגה לשיר לו: "בשבילנו תמיד תהיה מלך העולם". מאיה, בת זוגו, ביטאה את עומק הקשר ביניהם: "השנה וחצי הקצרות שהיו לנו יחד מרגישות כמו מיליון. כל כך הרבה שעות בילינו יחד… היית יושב על הטרקטור והיינו מדברים בטלפון שעות…רצינו להכיר כל פיסת מחשבה אחד אצל השנייה, כל תחושה, פחד ורגש…אהובי, לא יכולתי לחלום על אהבה כמו שלנו. תודה". חבריו ניצן וגיא ספדו לו כ"הילד הכי חכם בכיתה, הכי שנון, הכי חד, הכי מצחיק. החבר הכי טוב, הלוחם הכי טוב. גיבור שלי, עטרת ראשי, השמיים שלי נפלו. חבר של הנפש שלי… אני יודעת שהיית במקום ובתקופה הכי טובה בחייך, שנלחמת עד הסוף ושנפלת גיבור!".

לזכרו של עידו, ועל מנת להנציח את מורשתו העשירה, הקימו אוהביו את "מצפה עידו" בקיבוץ הראל. המצפה צופה על השטחים החקלאיים שאותם עיבד, ובמיוחד על השטח האחרון שעיבד ב-4 באוקטובר 2023, שבוע בלבד לפני נפילתו. זהו מקום שקט ופסטורלי, שבו אפשר להתחבר לנוף שעידו כל כך אהב, להרגיש את הרוח שנושבת מעל השדות, לראות את העצים שנטע, את היבול שטיפח. למרגלות המצפה נסלל "המשעול של עידו" – דרך קצרה בחורש טבעי המתחברת אל המצפה, שביל לזכרו, המזמין את המבקרים ללכת בדרך שאהב, לנשום את האוויר שאהב. במצפה מושמעת הקלטה של שיר שנכתב עליו, מילותיו מהדהדות את כאב האובדן ואת עוצמת אישיותו: "סביב רק דממה, זה לא ייתכן / בין רגבי אדמה הילד שוכן... / עידו, הלב מדמם, השתנו הפנים / פלאח נמרץ וחרוץ, טורח, פועל / מכיר כל ערוץ בשדות של הראל / מאיר את החדר, נכנס אל כל לב / חיוך קצת זורק וצחוק משתובב / אז אולי נחמה נשאב וניקח / זו אותה אדמה שאהבת כל כך / שאליה נקשרת, מלידה עד מותך / ואליה חזרת, היא חובקת אותך / תישאר כה צעיר, עלם חמד לעד / שנון, חד, מסעיר, אחד, יחיד ומיוחד / מת מות גיבורים עם נשק ביד / הציל אחרים, הפחד ממנו רעד... / כך בך ניזכר, עידו האהוב / בעולם האחר, תחת עץ החרוב". שיר נוסף, "ילד כותנה", נכתב על עידו במסגרת הפרויקט "שירים לזכרם", ומבטא גם הוא את עומק החלל שהותיר. גם הסכת (פודקאסט) בשם "סיפור וגעגוע" הוקדש לעידו, ובו סיפרו אחיו איל ובת זוגו מאיה על האדם המיוחד שהיה. עידו מונצח גם באתר האינטרנט remember.bio, כחלק מקהילה גדולה של נופלים שסיפורם ממשיך לחיות.

עידו קסלסי, הילד שצחק בסוף הכיתה והפך ללוחם מגלן, האגרונום המיועד שהיה גם מומחה בשר, בן הזוג האוהב והאח המסור, נפל בהגנה על הבית, על הקהילה, על האדמה שאהב כל כך. חייו הקצרים, אך המלאים כל כך, היו סיפור של אהבה, עשייה, חברות ונאמנות. הוא השאיר אחריו לא רק כאב וגעגוע, אלא גם מורשת של אומץ לב, נתינה וחיבור עמוק לשורשים. סיפורו של עידו, כמו סיפורם של רבים מנופלי מלחמת התקומה, הוא חלק בלתי נפרד מסיפורו של עם ישראל – סיפור של אובדן נורא, אך גם של רוח איתנה, של גבורה אנושית פשוטה ושל הבטחה להמשיך לבנות ולצמוח מתוך האדמה הזו, שעידו אהב ובה הוא נטמן, לנצח.