עידו ישראל שני

האוויר בגבעתיים עוד נשא את ניחוח הבטון והאספלט, את המולת העיר שאינה נחה, כשעידו ישראל שני הגיח אל העולם ביום חמישי, בי"ד בתמוז תשנ"ד, הוא ארבעה עשר ביוני 1994, כבן בכור לדבורה ותומי. הבית, על קירותיו המוכרים, היה מלא כבר בקולם של קרן, אילון ויונתן, אחיו שבאו אחריו, אך עידו היה זה שפתח את השער, זה שהניח את אבן הפינה למשפחה שהלכה והתרחבה. שלוש שנים בלבד חלפו מאז בכורתו, והעיר הקטנה, על מרחביה המוגבלים, פינתה את מקומה למרחבים ירוקים יותר, כשהמשפחה העתיקה את חייה למושב בצרה שבשרון. המעבר היה דרמטי עבור ילד קטן, אך הוא נטמע במהרה בנוף החדש, כאילו נולד לתוכו, כשהאדמה הרכה, ריחות הפרדסים וקולות הציפורים החליפו את צפירות המכוניות ורעש הבנייה.

במושב השקט, בין השדות והבתים הנמוכים, החל עידו לבסס את עולמו. הוא למד ב"בית החינוך הקהילתי חוב"ב" במושב בני ציון, שם הניח את יסודותיו החינוכיים והחברתיים, ובהמשך עבר ל"בית החינוך המשותף חוף השרון" בקיבוץ שפיים, מוסדות שחיברו אותו לאדמה ולקהילה. כבר בימיו כנער, בלטה בו תכונה של יושר וערכיות עמוקה, שהתבטאה לא רק במילים אלא בכל מעשיו. הוא היה אהוב על כולם, וקשה היה להתעלם מהחיוך הרחב שנסוך היה תמיד על פניו, חיוך כובש ששיקף נדיבות לב אמיתית. עידו לא היה מנהיג רעשני; כושר המנהיגות שלו נבע משקט פנימי, מסמכות טבעית שלא דרשה התרברבות. הוא היה שם, נוכח, קשוב, ומוביל בדרכו המיוחדת והשקטה, ובעיקר – במעשיו.

בית הנוער במושב בני ציון הפך עבורו לבית שני, ובתנועת הנוער "האיחוד החקלאי" מצא במה ליישם את תכונותיו המיוחדות. הוא החל כחניך, ספג את הערכים, ועד מהרה הפך למדריך, מלווה ומנחה דורות של ילדים ונערים. תחום המחנאות, זה של השטח הפתוח, האוהלים והמדורה, היה קרוב במיוחד לליבו. הוא ראה בו לא רק דרך לבלות, אלא כלי חינוכי רב עוצמה. הוא לימד את חניכיו איך להקים אוהל ברוח סוערת, איך להדליק אש גם כשכל העצים רטובים, איך לנווט בשביל לא מוכר. אלה לא היו רק מיומנויות טכניות, אלא שיעורים בהתמדה, ביצירתיות, ביכולת להתמודד עם קשיים ולמצוא פתרונות גם בתנאים מאתגרים. עידו, בגישתו השקטה, היה שם עבורם, עזר להם למצוא את הכוח הפנימי שלהם, להאמין בעצמם.

כבר בנעוריו, כשהיה מתבונן סביבו בחדות וברוך, ניכרה רגישותו העמוקה לזולת. הוא היה ערני לקלוט את מצוקת האחר, את המבט המהוסס, את כתפיים השמוטות, ובא לעזרתו מבלי שנתבקש. זה לא היה רק אקט של נימוס, אלא צורך פנימי אמיתי להקל, לתמוך, להיות שם. כשחבר התקשה בלימודים, הוא היה יושב איתו בשקט, מסביר בסבלנות את החומר עד שהדברים הובהרו. כשמישהו נראה עצוב, הוא היה ניגש, לא שואל הרבה שאלות, אלא מציע אוזן קשבת, לפעמים רק נוכחות מרגיעה. תכונה נוספת שאפיינה אותו, וששירתה אותו היטב לאורך כל חייו, הייתה התמקדותו בעיקר. הוא לא אהב דיבורים ארוכים, הליכה סחור סחור. כשעידו דיבר, דבריו היו קצרים, ענייניים, ממוקדים, חפים מרעש מיותר. רבים הכירו אותו כאדם שמרבה ביוזמות ובמעשים, וממעט במילים. הוא היה זה שראה את הבעיה, חשב על פתרון, ומיד קם ועשה, בלי להשתהות או לדשדש בהתלבטויות מיותרות.

אך באישיותו של עידו התקיימו גם צדדים מנוגדים, שיצרו מורכבות מרתקת, כזו שמשכה אליה אנשים. לצד הרצינות הבלתי מתפשרת, האחריות הכבדה שידע לשאת, והיכולת להשפיע על סובביו בעוצמה שקטה, ידעו מקורביו לספר שהיה גם שטותניק לא קטן. הוא אהב לצחוק, להשתחרר, לטייל בעולם ולרקוד עד כלות הכוחות. כשסיים יום עבודה ארוך, או תרגיל מפרך בתנועה, הוא היה משיל מעליו את גלימת הרצינות, ומתמסר לחיים בכיף, עם חברים, עם מוזיקה טובה ועם הרפתקאות ספונטניות. הוא היה יכול להיות זה שיוזם טיול מפתיע לצפון, או זה שמרים את המסיבה עם בדיחה טובה או ריקוד משוחרר. השילוב הזה, בין עומק ורצינות לבין קלילות ושמחת חיים, הוא שהפך אותו לאדם כל כך שלם ואהוב, אדם שכולם רצו להיות בקרבתו.

עם סיום לימודיו התיכוניים בשנת 2012, בחר עידו במסלול שירות משמעותי עוד לפני הגיוס לצה"ל. הוא הצטרף לשנת שירות בגרעין "אחים 24" של תנועת "האיחוד החקלאי". הוא עבר להתגורר בקומונה בכפר האורנים, חי חיים משותפים עם בני גילו, חיים של אחריות ועשייה חברתית. שם, בתוך קבוצת צעירים בעלי אידיאלים דומים, היה ממקימי סניף "סגולה" במועצה האזורית יואב. הוא לא רק היה חלק מהקבוצה, אלא יזם, הוביל, ולקח על עצמו משימות רבות בפיתוח הסניף החדש. הוא עסק בעבודה חינוכית עם ילדים ונוער, בהעמקת הקשרים עם הקהילה, ובהנחלת ערכי התנועה. זו הייתה תקופה של התנסות מעשית במנהיגות, בבניית קהילה, ובעבודה פיזית ונפשית תובענית, שחיזקה את תכונותיו הבולטות והכינה אותו לשלב הבא בחייו.

ביום 20 בנובמבר 2013, כשהוא כבר בן תשע עשרה, התגייס עידו לצה"ל. הוא שובץ לגדוד "שחם" (931) של חטיבת הנח"ל, חטיבה ירוקה וצומחת, שהייתה מושלמת עבורו. כבר בחודשים הראשונים של שירותו, בין הבוץ של האימונים הבסיסיים לבין הריצות המפרכות עם הציוד הכבד, הרגיש שמצא את המקום הנכון לו. הדיסציפלינה הצבאית, הדרישה למצוינות, האחווה בין הלוחמים – כל אלה דיברו אל ליבו. הוא הבין מהר מאוד שזה לא רק שירות חובה, אלא דרך חיים, וששאף לקריירה צבאית ארוכת שנים. תחושת השייכות והייעוד הייתה עמוקה וברורה. בתום האימונים הבסיסיים, כשחבריו כבר חשבו על תפקידים קלים יותר, עידו יצא לקורס מפקדי כיתות. במהלך הקורס, בקיץ 2014, מצא את עצמו בלב האקשן, כשנשלח להילחם בשכונת שג'אעייה בעיר עזה, במסגרת מבצע "צוק איתן". זה היה מפגש ראשון, קשה ועמוק, עם מציאות הלחימה. הוא ראה את פני האויב, חווה את עוצמת האש, ופיקד על חייליו תחת אש תופת, כשהוא מראה קור רוח ואומץ לב יוצאי דופן.

החוויה הקרבית הזו רק חיזקה את החלטתו להמשיך במסלול הפיקוד. בהמשך שירותו הצבאי, הוא יצא לקורס קציני חי"ר, שבו התבלט שוב במנהיגותו הטבעית, ביכולת הניתוח המהירה שלו ובמסירותו. כשסיים את הקורס, שב לשרת כמפקד מחלקה, ולאחר מכן כמפקד פלוגת טירונים בבסיס האימונים החטיבתי בתל ערד שבנגב. הוא עמד מול עשרות טירונים צעירים, עיניהם בורקות מציפייה, ובידיו הופקדה המשימה לעצב אותם ללוחמים. הוא לימד אותם את יסודות הלחימה, את הדיסציפלינה, את חשיבות הערכים. הוא היה מפקד תובעני, אך גם סבלני ומכיל, שדאג לכל אחד ואחת מחייליו. החול אשר בתל ערד, הקור העז בחורף והחום הלוהט בקיץ, היוו תפאורה קשוחה למסע ההכשרה, ועידו עמד במשימה בגבורה ובהצטיינות.

לאחר מכן, התמנה למפקד "פלוגת החוד" של גדוד 931, תפקיד יוקרתי שדרש רמה גבוהה של מקצועיות ומנהיגות. פלוגת החוד, כשמה כן היא, הובילה את הגדוד במשימות המורכבות ביותר, ועידו הוביל אותה בביטחון ובכישרון. בסיום תפקידו זה, המשיך להתקדם בסולם הפיקוד והתמנה למפקד פלוגה במגמת "גפן" בבסיס הדרכה 1 – בית הספר לקצינים ליד מצפה רמון. זה היה תפקיד שבו גאווה רבה מילאה את ליבו. הוא עמד מול דור העתיד של הקצינים הלוחמים בצה"ל, והייתה לו ההזדמנות להשפיע, לחנך ולעצב את דרכם. המדבר מסביב, השקט העמוק, והאוויר הצלול של מצפה רמון סיפקו תפאורה הולמת לתהליך חינוכי עמוק ומשמעותי. הוא היה מנטור, דמות לחיקוי, וקצין שרבים ראו בו מודל.

המסלול הצבאי של עידו לא היה ליניארי בלבד. הוא כלל גם לימודים אקדמיים, שבהם העמיק את ידיעותיו והרחיב את אופקיו, וכן תקופת שירות כסגן מפקד גדוד בבסיס האימונים של חטיבת הנח"ל, תפקיד שבו התמודד עם אתגרים ניהוליים ומבצעיים מורכבים. לאחר מכן שימש כקצין הדרכה באוגדה 162, עוצבת הפלדה, אוגדה משוריינת הכפופה לפיקוד הדרום. כאן, המעבר מיחידת חי"ר קלאסית ליחידה משוריינת, הרחיב את הבנתו במערכה הכוללת וביכולות צה"ל. כל תפקיד היה נדבך נוסף בבניית דמותו כקצין מקצועי, ערכי ומנהיג. בקיץ 2023, הגיע עידו לתפקיד ששאף אליו זמן רב – סגן מפקד סיירת נח"ל, גדוד הסיור המובחר של חטיבת הנח"ל. הסיירת, יחידת עילית, נחשבה לשיא השאיפות עבור קצין חי"ר, והוא קיבל את המינוי בתחושת סיפוק עמוקה, בידיעה שכל שנותיו בצבא הובילו אותו לרגע הזה.

לאורך שירותו, זכה עידו להערכה רבה ממפקדיו בכל הדרגים. שמו הטוב הלך לפניו, והוא נהנה מקידום מהיר בסולם הדרגות, עדות למקצועיותו ולכישרונו. פעמיים נבחר לקצין מצטיין, אות הערכה יוצא דופן שרק מעטים זוכים לו. כקצין בדרגת סגן-משנה, צעיר ובתחילת דרכו, קיבל תעודת הצטיינות ממפקד חטיבת הנח"ל. שנים לאחר מכן, בהיותו רב-סרן, קיבל תעודת הצטיינות נוספת, הפעם ממפקד פיקוד הדרום, בטקס מרגש לרגל שבעים וחמש שנה למדינת ישראל. ההצטיינויות הללו לא היו רק אותות על הכתף, אלא הכרה רשמית במנהיגותו, בערכיו, במסירותו ובתרומתו יוצאת הדופן לצה"ל.

כמפקד, עידו אהב את חייליו אהבת אמת, והאהבה והכבוד הוחזרו אליו במלואם. הוא לא היה מפקד מרוחק, אלא דמות אבהית, חמה ונגישה. הוא היה קשוב לכל חייל, לכל בעיה או קושי, וזמין לשיחה בכל עת. הטלפון שלו היה תמיד פתוח, והוא היה מוכן לעזור בכל דרך אפשרית, גם מעבר לשעות הפעילות הרגילות. הוא היה מפקד ומחנך משימתי וקפדן, שלא ויתר על סטנדרטים גבוהים, אך יחד עם זאת, היה גם תומך ומעודד. הוא נתן דוגמה אישית בכל צעד ושעל. כפי ששאף למצוינות ולא ויתר לעצמו, כך גם לא ויתר לחייליו, והוביל אותם להישגים מרשימים. הוא בלט כדמות מרכזית ומשמעותית לפקודיו, והם ראו בו מפקד שראוי ללכת אחריו באש ובמים, מודל לחיקוי בתחום המקצועי, הערכי והאנושי.

אחד מפקודיו, שזכר את עידו היטב, ביטא את הוקרתו, ואת הוקרת הפלוגה כולה, בסיום קורס קצינים ביולי 2020: "שני," הוא כתב, בקול רועד מהתרגשות, "היית עבורי ועבור הפלוגה לא עוד מפקד, אלא דמות משמעותית מאוד בקורס. בימי הקורונה הלא פשוטים שעברו עלינו, שבהם נאלצנו לשהות בבסיס תקופה ארוכה, ידעת להיות שם למען הפלוגה, כאבא וכמפקד כאחד. זוכר איך היית עובר בין האוהלים בלילה, בודק שאף אחד לא חולה, מביא תה חם? היית קרן אור: קשוב לכל אחד מאיתנו, מכיל את הפחדים והחששות, עוטף אותנו בהגנה וביטחון. ידעת להגיד את הדבר הנכון במקום ובזמן הנכון, לפעמים רק במבט, לפעמים במילה קצרה ומדויקת שחדרה עמוק. יחד עם זאת, לא נתת לסטנדרטים לרדת ולו לרגע. תמיד הפלוגה שלנו הייתה על דופק גבוה מכל הבחינות, הן משמעתית והן מנהיגותית, ובמיוחד מקצועית וערכית. למדנו ממך מהי מסירות אמיתית, מהי דוגמה אישית, ומהי אהבת אדם." מילים אלו, שנכתבו בלב שלם, שיקפו את ההשפעה העצומה שהייתה לעידו על חייליו.

במרץ 2023, הגיע עידו אל נקודת ציון נוספת בחייו, כשהתחתן עם מעין, בת זוגו זה שלוש שנים, אהבת חייו. הטקס היה מרגש, מלא שמחה וציפייה לעתיד משותף. הוא, שהיה כל כך רציני וממוקד במשימותיו, גילה במעין את הצד הקליל והמלא שמחה שאיזן אותו. יחד, בנו את ביתם בעיר רמת גן, בדירה נעימה ומלאת חיים. הם תכננו את עתידם, חלמו על משפחה, על טיולים משותפים בעולם, על רגעים קטנים של אושר ועל שגרה שלווה. הבית שלהם היה מקום של חום, צחוק ואהבה, מקום שבו עידו יכול היה להוריד את מדיו, לשכוח לרגע מכל הדאגות, ופשוט להיות עידו – הבעל האוהב, החבר הטוב, השטותניק שאהב לרקוד. חייהם המשותפים היו רק בראשיתם, פרק חדש ומרגש שנכתב באהבה גדולה.

ואז הגיעה השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר ה-7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, כשארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בבת אחת, נשבר השקט המדומה. מטחי טילים ורקטות אדירים החלו לשטוף את שמי הדרום, ומהרצועה חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע תמימות סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. תוך שעות ספורות, רצחו המחבלים כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים מזוויעים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים חפים מפשע, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, בבוקר שחור משחור, החלה מלחמה.

באותה השבת הארורה, שמרה סיירת נח"ל על גזרת כרם שלום-ניר יצחק, בגבול דרום רצועת עזה. עידו, סגן מפקד הסיירת, היה הקצין האחראי על הגזרה בחג, ופיקד על חיילי הסיירת, על מחלקת מרגמות של גדוד 50, על תצפיתניות ועל כוח צלפים. בשעה 5:30 לפנות בוקר, עוד לפני הזריחה המלאה, התפזרו החיילים ברחבי הגזרה במסגרת "כוננות עם שחר", משימה שגרתית בימים רגילים, אך הפעם נשאה עמה תחושת בטן קשה. בשעה 6:00, כשהשמש החלה לצבוע את האופק בצבעי אדום-כתום, קיים עידו תדריך למפקדי המשנה של הסיירת. קולו היה שקט, ענייני, כהרגלו, הוא עבר על הנחיות, תרחישים אפשריים, תזכורות לכללי הפתיחה באש.

בשעה 6:29, כשהוא עדיין בשטח, ליד קיבוץ כרם שלום, החלו מטחי רקטות עזים לצווח בשמיים, מטחים שלא נפסקו, לאורך כל הגזרה. בו-בזמן, דיווחו התצפיתניות, בקולות שבורים מקשר, על חדירת מחבלים מכמה נקודות. עידו, במהירות מחשבה ובקור רוח מדהים, קלט מיד את חומרת האירוע בגזרתו. הוא לא היסס לרגע. בקשר, בקול יציב וברור, החל להקצות כוחות למשימות הגנה דחופות לאורך הגזרה, ואישר מייד פתיחה באש לכל הכוחות, ללא המתנה לאישורים נוספים. כל שנייה הייתה קריטית. בשעה 6:43, קולו של עידו נשמע בקשר, מצמרר וחותך, מילים שיחקקו בזיכרון של כל מי ששמע אותן: "מלחמה, חוזר שנית, אנחנו במלחמה. כל אחד הגנה בגזרתו, בהצלחה." המילים האלו, פשוטות וכנות, ביטאו את המציאות הנוראה שבה נמצאו, ואת הנחישות הבלתי מתפשרת להילחם.

בשעה 6:53, עשר דקות בלבד לאחר שהכריז בקשר על מלחמה, כשהאש כבר ירתה מכל עבר, נסע עידו עם החפ"ק שלו במהירות לכיוון קיבוץ סופה. הוא ידע שיש שם כוח של סיירת נח"ל שנקלע לקרב קשה עם מחבלים, ורצה לסייע להם, לחלץ אותם, להציל חיים. בו-בזמן, שלח כוחות נוספים לקיבוץ חולית, וליווה אותם בקשר עד הכניסה לקיבוץ, מוודא שהם מגיעים ליעדם בבטחה ומתארגנים להגנה. הקרבות התנהלו במקביל גם במוצב כרם שלום ובקיבוץ שלידו, ובכביש 232, עורק התחבורה הראשי, דהרו מחבלים על אופנועים, יורים לכל עבר, זורעים הרס ומוות. עידו היה בלב התופת, מנהל קרב רב זירתי, תחת לחץ עצום, כשהוא מקבל החלטות גורליות במהירות ובדיוק.

רגעים ספורים לפני שהצליח לחבור לכוח של סיירת נח"ל בקיבוץ סופה, נקלע עידו בעצמו לקרב פנים אל פנים עם חוליית מחבלים אכזרית. חילופי האש היו עזים, מטווח קצר. עידו נלחם באומץ לב אין קץ, מגן על חייליו, מגן על המדינה. במהלך חילופי האש, נפגע באופן אנוש בראשו. חייליו, המומים וכואבים אך נחושים, פינו אותו במהירות ובחירוף נפש ליישוב אבשלום הסמוך. אך לשווא. שם, במקום המקלט הבטוח שאליו קיוו להגיע, נקבע מותו. רב-סרן עידו ישראל שני נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בן עשרים ותשע היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במושב בני ציון שבשרון, המושב שבו גדל והפך לאדם שכולם אהבו והעריכו. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, הורים שבורים, שני אחים ואחות, וקהילה שלמה שנותרה אבלה והמומה.

מעין, אלמנתו הצעירה, ספדה לו במילים קורעות לב, מילים שנבעו מתוך תהומות הכאב: "אני עוד לא תופסת שזה אמיתי," אמרה בקול חנוק מדמעות, "כי אם אבין באמת את המציאות החדשה שנכפתה עליי, אני אפול מהרגליים. הכאב הזה הוא לא משהו שאפשר לתאר במילים. וכל הקלישאות נכונות, וכמה שאתה לא סובל קלישאות. גם אני. אבל המילה חלל מתחילה לקבל משמעות שאני פתאום ממש לא רוצה להבין. החור העצום הזה שאני מרגישה שנפער בתוכי, יותר גדול ממני, והוא לעולם לא ייסגר. את החלל שלך לא ניתן למלא אהובי, אתה יחיד ומיוחד במינך... אני לא כועסת, עידודי. אני יודעת שבאמת רצית, אני מאמינה שבאמת ניסית עד הרגע האחרון, שהנצח שלנו יהיה הכי ארוך שאפשר. אני לא כועסת, ואני לא מתחרטת על כלום, הלוואי שאתה יודע את זה. מהדייט הראשון, כשנפגשנו עם חיוך ביישן, דרך ה'כן' המהדהד ב-20 ביוני, ועד לחופה הקסומה בעולם ב-2 במרץ, היינו הסיפור המושלם. אני מודה ליקום שהספקנו. והייתי עושה הכול שוב, גם כשאני יודעת איך הסיפור הזה נגמר, כי האהבה איתך היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אני אתגעגע, וכבר עכשיו מתגעגעת בכל נימי נפשי, לכל דבר בך. היית המשענת שלי, גם כשהיית רחוק, היית האושר שלי, הביטחון שלי, המפלט מהכול. הייתה בך רגישות שלא תתואר, רגישות שרק אני זכיתי להכיר לעומק, היה בך שקט שחודר עמוק, שאומר הכול, שיכל לטמטם אותי ולהקסים אותי. היה לך הצחוק היפה בעולם, צחוק מתגלגל ומידבק, היה לך החיוך הטוב מכל, שמספיק להסתכל עליו כדי לדעת כמה אתה טוב וטהור... הלכת מאיתנו כשאתה עושה עד אחרון הרגעים את מה שנועדת לעשות, את מה שהכי האמנת בו, את מה שראית בו שליחות חייך באמת ובתמים. יש בזה מעט מן הנחמה, כי אני יודעת שאתה גאה. ואני גאה. אני מבטיחה, עידודי שלי, לעד לשאת את הדגל שלך - דגל של עשיית הטוב, של ערכיות, של מנהיגות, של אנושיות, של ענווה. תודה ששינית אותי ואת חיי, תודה שאפשרת לי לשנות אותך ולהיכנס לעומק עולמך. האיש הטוב בעולם עזב אותו. אני מתפללת שלא בסבל, אני מתפללת שלא לבד, אני מתפללת שידעת כמה אתה עטוף ואהוב עד הנשימה האחרונה."

אחיו אילון, שנשא גם הוא דברים, ביטא את הכאב המורכב והגאווה המעורבת: "אני זוכר איך התגאיתי בזה שאח שלי הפך להיות סמג"ד סיירת נח"ל," אמר, "וצחקתי על הפער בין השירות הצבאי שלי לשלך, על הבחירות השונות שלנו. הייתה לנו שנה כל כך טובה, שנה של אירועים משפחתיים, של צחוקים, של תכנונים לעתיד. איך רצית ללכת לתפקיד כזה אינטנסיבי ומסוכן ולא נתת לנו עוד קצת תקופת חסד קטנה, שבה יכולנו ליהנות יותר בתור משפחה מבלי לחשוש, או לפחות לצמוח ולהרוויח עוד קצת זמן איתך? אבל אתה ידעת מה טוב ונכון לך, ואז הכעס שלי מתחלף בהבנה ובכאב עמוק, בידיעה שפעלת על פי צו מצפונך, על פי דרכך."

יונתן, אחיו הצעיר, ספד לו במילים שביטאו את העוגן שהיה עידו עבור כולם: "אתה הסלע של המשפחה הזאת," אמר בקול רועד, "בשקט החזק שלך תמיד ידענו שתהיה שם, תמיד ידענו שעליך אפשר לסמוך. אין מילה חזקה מהמילה של עידו שני. כשעידו אמר משהו, זה היה חרוט בסלע. אין כתף יציבה מהכתף הזאת, כתף שתמיד הייתה שם לתמוך, להכיל, להרגיע. עידו, אני מפחד. אני מפחד לשכוח את הקול שלך, לשכוח את הצחוק המתפרץ שלך, את הניצוץ הזה בעיניים. אני מפחד שתהפוך לזיכרון דו-ממדי, לתמונה דהויה. אתה חלק כל כך מהותי ממי שאני, ואני לא רוצה שזה יהפוך לחור. אני לא רוצה להשלים, אני לא רוצה לקבל, אני רוצה אותך כאן, איתנו, עכשיו. אני מבטיח לך שאנחנו לא הולכים להתפרק, החיסרון שלך לא ישבור את המשפחה האיתנה והמאוחדת הזאת. היעדרך יהיה דבק שמחזיק אותנו חזק חזק, מחזק את הקשרים בינינו עוד יותר. אני יודע שזאת הצוואה שלך, ואנחנו נשמור עליה."

משפחתו וחבריו של עידו, חדורי נחישות להנציח את זכרו ואת מורשתו, פועלים במגוון דרכים כדי לשמר את דמותו האהובה. במושב חרוצים שבשרון, ממש סמוך למושב בצרה שבו גדל ורץ בין השדות, נחנך ביולי 2024 "מצפה עידו שני" ברחוב הערבה 31. המצפה, הממוקם בנוף ילדותו ושדות נעוריו, נועד להיות מקום של התייחדות וזיכרון, ועל שלט במקום נחקקו המילים: "לזכר רס"ן עידו שני. נפל בקרב על הגנת יישובי עוטף עזה, 7 באוקטובר 2023. בן, אח, בן זוג, חבר, מפקד. מונצח בנוף ילדותו ושדות נעוריו". זוהי פינה שקטה, ירוקה, שבה ניתן לשבת, להתבונן בנוף ולדמיין את עידו הילד, הנער, והמפקד, פועל וצוחק באותם המקומות.

ברמת גן, העיר שבה בנה את ביתו עם מעין, נחנך ב-10 באוקטובר 2024 רחוב "רס"ן עידו". רחוב זה החליף מקטע ברחוב עציון, הרחוב שבו גרו עידו ומעין, ומעתה והלאה ישא את שמו, ינציח את זכרו בלב העיר. ליד קיבוץ סופה, במקום שבו נלחם את הקרב האחרון בחייו, הכין יונתן, אחיו של עידו, נקודת ציון מרגשת. זוהי פינה קטנה של שקט בתוך המהומה ההיא, מקום שבו ניתן לעמוד, להרגיש את הרוח ולחשוב על גבורתו. בין השאר נכתב על שלט בנקודה: "עידו היה מפקד מסור לתפקידו ולחייליו, אך קודם כול היה אדם שמח, חייכן, צנוע, ערכי ואהוב".

כדי להמשיך ולשאת את זכרו בהיבטים נוספים של החיים, מיוצרת "בירה עידו", לזכרו של עידו, במסגרת המותג "בירה קיבוץ". בירה זו, המיוצרת בטעם טוב וברוח קהילתית, מספרת סיפור של גבורה ואנושיות. חטיבת הנח"ל, שהייתה ביתו של עידו בצבא ובה בנה את הקריירה המפוארת שלו, בחרה להנציח את ערכיו ופועלו במערך מנהיגות מיוחד לזכרו, שמטרתו להעביר את רוחו ודרכו לדורות הבאים של קצינים ולוחמים.

כחלק מיוזמת Next October, פרויקט מרגש להנצחת חללי ונרצחי אוקטובר 2023, בחרה חברת ההיי-טק "מינוביה", המפתחת טיפול ביולוגי למחלות נדירות, להנציח את עידו. הניסוי הקליני הראשון של החברה ייקרא "ניסוי שני" (שני, שם נרדף לצבע האדום, מסמל את תאי הדם האדומים, החסרים לחולים). זהו חיבור סמלי ועמוק בין חייו של עידו, שנתן את דמו למען אחרים, לבין מחקר מדעי שמטרתו להציל חיים. ועיריית רמת גן, שבה התגורר עם מעין, העניקה עשרות זוגות אופניים לילדי קיבוץ סופה, שפונו מביתם והתגוררו בעיר באופן זמני. האופניים ניתנו להנצחת זכרו של עידו, שנפל בהגנה על הקיבוץ והגזרה, מחווה מרגשת שמחברת בין גבורתו לבין תקוות הילדים לעתיד טוב יותר.

להנצחתו של עידו הוקם גם אתר אינטרנט ייעודי, https://www.idoshani.com, הכולל מידע רב על חייו, תמונות, עדויות וסיפורים, ומאפשר לכל מי שרוצה להכיר אותו טוב יותר. דף הפייסבוק שלו הפך לדף הנצחה: "זוכרים את Ido Shani", וגם באינסטגרם הוקם העמוד remember_ido@, הכולל זיכרונות, יוזמות ואירועים להנצחתו. כל אלה יחד יוצרים פסיפס עשיר של זיכרון, המבטיח שעידו ישראל שני, האדם, המפקד, הבן, האח, הבעל והחבר, לא יישכח. זכרו חי ונושם בכל פינה, בהבטחה שנשאר חזקים ומאוחדים, כפי שרצה, וכפי שציווה. מורשתו היא דגל של עשיית טוב, של ערכיות, של מנהיגות, של אנושיות ושל ענווה, דגל שאנו נושאים בגאווה, בדרך אל התקומה הישראלית.