עידו זריהן

בשכונת ארמון הנציב, על הגבעה הצופה אל ירושלים הפרושה מתחתיה, נולד ביום כ"ה בניסן תשס"ג, עשרים ושבעה באפריל 2003, ילד שנועד למלא את העולם בצחוק, במוזיקה ובאור. עידו זריהן, בנם הבכור של תפארת ומאיר, ואחיה הגדול של רז, הגיע לעולם ומיד הפך אותו למקום בהיר יותר. הבית ברחוב עולי הגרדום, דירת קרקע קטנה וצנועה, התמלאה עד מהרה בהמולה מתוקה, בצלילים של תינוק מגלה את קיומו ובשמחת הורים צעירים שזכו למתנה יקרה. כבר מראשית דרכו, עידו היה ילד יפה תואר, עם עיניים בורקות וחיוך כובש שהיה נדמה כי הוא קבוע על פניו. חיוך כזה, שהצליח להמיס כל לב, הפך לסימן ההיכר שלו, מלווה אותו מילדות ועד בגרות, משמש מעין שער אל טוב ליבו הפשוט והעמוק.

השנים הראשונות עברו עליו בין הסמטאות השקטות של השכונה, בין גינות המשחקים הציבוריות שבהן התרוצץ עם חברים, ובין קירות הבית שספגו את קולותיו השמחים. הוא גדל על רקע הנוף הירושלמי הייחודי, שילוב של בטון ואבן עתיקה, של עצי זית עקומים ושל צמחייה עשירה, ובכל פינה מצא עולם שלם לחקור. תפארת ומאיר, זוג צעיר שחי חיים פשוטים ועמלים, הקנו לו מיום לידתו ערכים של אהבת אדם, של צניעות ושל נתינה. הם ראו בו את "האור של הבית", ביטוי שחזר ונשנה בפי כל מי שהכיר אותו, כי עידו באמת היה כזה – קרן שמש חמה שחדרה גם אל הימים הקודרים ביותר, וגרמה לכל מי שסביבו להרגיש בטוח ואהוב. בביתם תמיד התנגנה מוזיקה, תמיד היו חברים, והצחוק היה קול קבוע, סממן מובהק של האווירה הקלילה והשמחה שעידו יצר סביבו באופן טבעי.

ככל שגדל, התגלו בו תכונות אופי נוספות שעיצבו את אישיותו הייחודית. הוא היה ילד טוב לב באופן בלתי מתפשר, מלא שמחת חיים מדבקת, ובעל נטייה טבעית למנהיגות. לא הייתה זו מנהיגות כוחנית או דורסנית, אלא כזו שנבעה מתוך כריזמה טבעית, מיכולתו להציב מטרות לעצמו ולפעול בנחישות להגשמתן, ומעל הכל – מתוך רגישות עמוקה לסביבתו. מגיל צעיר מאוד, עידו ניחן באמפתיה יוצאת דופן לאחר. הוא ידע לזהות את הילדים שנותרו לבדם במשחקי הכדורגל בשכונה, את אלה שישבו בצד בהפסקות בבית הספר, את אלה שחוו קושי חברתי או חרם סמוי, ותמיד, בלי שיתבקש, מצא את הדרך לסייע להם להשתלב. הוא לא פחד לגשת, לחייך, להזמין למשחק, וביכולתו הפשוטה והטהורה להכיל ולחבר, הפך למוקד משיכה עבור רבים. הוא ידע לגרום לכל אחד להרגיש שייך, חשוב ואהוב, וזו הייתה מתנה נדירה שרק מעטים זוכים לה.

כשהגיע לחטיבת הביניים, הצטרף עידו לתנועת הנוער "המחנות העולים", בסניף ארמון הנציב, מעין המשך טבעי לאופיו החברתי ולרצונו לתרום. הוא הגיע כחניך שקט יחסית, אך עד מהרה הפך לחלק בלתי נפרד מהקבוצה, מביא איתו את שמחת החיים ואת היכולת המופלאה שלו לחבר בין אנשים. השנים שבילה כחניך היו שנים של למידה והתפתחות, בהן ספג את ערכי התנועה – אהבת הארץ, דאגה לחברה, קיום קהילתי ועבודה משותפת. הוא התמסר לפעילויות, לטיולים, למחנות הקיץ, ובכל פעם חזר הביתה עם סיפורים חדשים, עם רשמים עמוקים ועם חברים שהפכו במהרה לחלק בלתי נפרד מהנוף הביתי. המעבר מתפקיד חניך למדריך היה טבעי ומהיר. כבר בכיתה י', כשהיה נער צעיר בעצמו, קיבל על עצמו את האחריות להדריך קבוצת ילדים, והפך למדריך אהוב ונערץ. נעה רוזנבאום, שהייתה מדריכה שלו בעבר, זכרה אותו היטב. "זכיתי להדריך את עידו במשך ארבע שנים," סיפרה בהתרגשות, "זכיתי לראות אותו הופך מחניך בכיתה ו' למדריך המדהים שהפך להיות כשהגיע לכיתה י'. עידו לימד אותי להדריך, אבל יותר מזה הוא לימד אותי את הכוח שיש לחינוך, הוא לימד אותי הרבה על הטוב שיש בעולם." החוג של עידו, קבוצת החניכים שהדריך, הפך להיות חוג מוביל במחנה ארמון הנציב במשך כמה שנים, ועדות זו, מפי מי שהייתה דמות סמכותית עבורו, הדגישה את ההשפעה העצומה שהייתה לו על סביבתו. הוא דיבר עם חניכיו ברגישות ובגובה העיניים, לא נמנע מלהתמודד עם קשיים, והנחיל להם לא רק ערכים יבשים, אלא דרך חיים של אהבת המדינה, של סובלנות ושל כבוד הדדי.

במקביל לפעילותו בתנועת הנוער, עידו מצא עוגן נוסף לעולמו הפנימי – המוזיקה. הוא לא למד לנגן בגיטרה באופן מסודר, אלא לימד את עצמו, באותה נחישות שאפיינה אותו בכל תחומי החיים. אצבעותיו הרגישות מצאו את המיתרים, ומנגינות החלו לזרום מתוך הכלי העץ החלול, ממלאות את החדר בצלילים עדינים ומרגשים. הגיטרה הפכה לחלק בלתי נפרד ממנו, כלי ביטוי לנפש עדינה ורגישה. הוא נהנה לנגן ולשיר לחברים ולבני המשפחה, ובכל מפגש חברתי, בערבי שישי או סתם כך באמצע השבוע, הגיטרה הייתה נשלפת והופכת את האווירה לחמה וביתית יותר. במיוחד אהב להאזין לשיריו של הזמר עידן עמדי, שאולי מצא בהם הד לקולו הפנימי, לחיבור שלו לשורשים, לארץ ולחוויות האנושיות המורכבות. המוזיקה הייתה עבורו לא רק תחביב, אלא דרך להתחבר, להרגיע, לשמוח ולהביע.

בתיכון "קשת רא"ם" ע"ש סליגסברג, שם למד במגמת תיאטרון, עידו פרח עוד יותר. הבמה, עם כל האורות הבוהקים והמבטים המופנים אליו, לא הפחידה אותו. להיפך, היא הייתה עוד זירה שבה יכול היה לבטא את הכריזמה הטבעית שלו, את כישרון המשחק שלו ואת היכולת שלו להיכנס לדמויות שונות. מוריו סיפרו על תלמיד מצטיין, לא רק בלימודי התיאטרון אלא בכל מקצועות הלימוד. הוא היה חרוץ, סקרן, ובעל יכולת למידה מהירה. אהבתו לתיאטרון לא הייתה רק פסיבית; הוא היה שותף פעיל בהפקות בית ספריות, עמד על הבמה בביטחון ובכישרון, וריתק את הקהל. אך מעבר לכישרון המשחק, הוא היה אהוב על התלמידים והמורים כאחד. הוא לא היה מסוג התלמידים שמתבלטים על חשבון אחרים, אלא דווקא זה שידע להרים את כולם, לעודד, לייעץ, ולהיות כתף תומכת. הוא היה "מסמר הערב", כדברי חבריו, בכל מפגש חברתי, בין אם בבית הספר, בתנועה או סתם כך בבילויים. אהב לארח, לפגוש אנשים, וניצל כל רגע פנוי למפגש עם חברים, תמיד מוקף באנשים שאהבו את נוכחותו, את חוש ההומור שלו ואת הלב הרחב שלו.

הקשר שלו עם בני משפחתו היה עמוק ובלתי מתפשר. עידו היה בן מסור להוריו ואח אוהב ותומך לרז. "האור של הבית", כדברי יקיריו, מילא את הבית בשמחה, בצחוק ובמוזיקה. הוא הסב להוריו גאווה עצומה בכל צעד שעשה, ובאותה מידה טיפח קשר קרוב ואינטימי עם כל אחד מהם. עם אביו, מאיר, היה לו קשר מיוחד במינו. מאיר תיאר את הקשר הזה כ"חברות עמוקה", ועידו עצמו נהג לכנות את אביו "החבר הכי טוב שלי". לא הייתה בעיה שלא שיתף את אביו בה, לא התלבטות שלא התייעץ איתו עליה. מאיר היה עבורו לא רק דמות אב סמכותית, אלא גם איש סוד, אוזן קשבת, ומקור לתמיכה וייעוץ בכל עניין. השיחות ביניהם היו ארוכות, כנות, וחשפו עולם פנימי עשיר של אמון והערכה הדדית.

עם אחותו רז, הקשר היה סימביוטי, כמעט טלפתי. היא סיפרה שהיה "החצי השני" שלה, אח שאפשר לספר לו את כל הסודות בלי חשש, ודי היה במבט אחד כדי שיבינו זה את זו. הם צחקו יחד, בכו יחד, חלמו יחד, ולעולם לא הרגישו לבד כל עוד היו זה לצד זה. היא ראתה בו לא רק אח, אלא גם דמות מגינה, מעין עוגן בטוח בעולם המשתנה. "כל החיים אמרתי שאני לא רוצה עוד אחים כי לא הייתי מוכנה לחלוק אותך עם אף אחד אחר," ספדה לו, "רציתי שתהיה רק שלי." מילים אלו, טעונות באהבה עזה וכאב, מעידות על עומק הקשר שהיה ביניהם, על התלות הרגשית העדינה ועל השלמות שהרגישה כשהוא היה לצידה.

אמו, תפארת, הייתה מעריצה שלו, של הכישרונות שלו, ושל היכולת שלו להמיס את לב כל אדם שפגש. היא ראתה איך הוא ממלא את הבית בחברים, בצחוק ובמוזיקה, הופך אותו למרכז חברתי תוסס. היא הייתה גאה בו עד אין קץ, בכל הישג קטן וגדול שלו. "סליחה שלא הצלחתי לשמור עלייך כמו שאמא צריכה לשמור על הבן שלה – ותמיד תהיה לי מלך העולם ותמיד תהיה שלי," היו מילותיה הכואבות בהספד, מילים שביטאו את תחושת האובדן העצומה של אם שבנה היה כל עולמה. גם עם המשפחה המורחבת, דודים, דודות, בני דודים – עידו שמר על קשר הדוק. תמיד התעניין בשלומם, שיתף בחוויותיו, וביקר בכל הזדמנות, מביא איתו את החיוך המאיר ואת האנרגיה החיובית שלו. הוא היה איש של אנשים, אהב להיות מוקף בהם, לתת ולקבל אהבה ותמיכה.

בשנת 2020, חייו של עידו קיבלו תפנית נוספת עם כניסתה של זיו לחייו. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, קשר נדיר ועוצמתי שפרח במהרה והפך למערכת יחסים מיוחדת במינה. הם היו בלתי נפרדים, ניצלו כל רגע פנוי לטייל יחד ברחבי הארץ – מהרי הגליל הירוקים ועד למדבר הלוהט, מהחופים השלווים ועד לסמטאות העתיקות של ירושלים. בכל מקום שאליו הגיעו, יצרו לעצמם זיכרונות משותפים, והאהבה ביניהם הלכה והעמיקה. הם רקמו תוכניות משותפות לעתיד, חלמו על בית, על משפחה, על חיים שלמים יחד, אהבה שלא ניתן לתאר במילים וזוגיות שאפשר רק להעריץ. זיו הפכה לחלק בלתי נפרד מעולמו, והוא שלה. הם היו משלימים זה את זה, תומכים זה בזו, ורואים זה בזו את בן הזוג המושלם לחיים. "אהוב שלי, אהבת חיי שלי," ספדה לו זיו, "אני לא מוצאת את המילים לתאר איזה בן אדם היית. אתה האור בעולם, אתה כל השמחה שאפשר לתאר בבן אדם. אין מקום שלא חיכו שתגיע להאיר את כולם." מילותיה אלו שיקפו את עוצמת הקשר ואת התקווה הגדולה שהייתה להם לעתיד משותף.

ביום 5 בדצמבר 2021, הגיע הרגע שבו הגיוס לצה"ל הפך למציאות. עידו, עם תחושת שליחות עמוקה וברורה, התגייס לחטיבת "גבעתי". הוא עבר גיבוש קפדני, לא ויתר לעצמו לרגע, ועם נחישות בלתי מתפשרת התקבל לסיירת גבעתי, לפלגת "עורב". זו הייתה יחידה מובחרת, הדורשת יכולות פיזיות ומנטליות גבוהות, ועידו עמד באתגר בגאון. הוא אהב את השירות, את התפקיד המאתגר, ומעל לכל – את חבריו ליחידה. הם הפכו למשפחה שנייה, קבוצה של אחים לנשק שסמכו זה על זה בכל מצב. עידו בלט עד מהרה במקצועיותו, במסירותו וביכולות המנהיגות הטבעיות שלו. מפקדיו העריכו אותו מאוד, ראו בו חייל יוצא דופן, בעל פוטנציאל גדול. הוא לא הסתפק בלהיות רק לוחם מן השורה; הוא יצא לקורס חובשים, ולאחריו לקורס חובשים פלוגתיים, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות היכולת להציל חיים בשדה הקרב. מפקדיו סיפרו על חייל מקצועי, אחראי ואכפתי, אחד כזה ששם לב לפרטים הקטנים ודואג לכלל. חבריו תיארו חבר לנשק עם לב רחב, שמוכן תמיד לעזור, ותמיד השרה אווירה חיובית על סובביו, גם ברגעים הקשים ביותר. כשאביו, מאיר, ביקש ממנו שישמור על עצמו, מתוך דאגה טבעית של אב, עידו ענה בתקיפות ובבהירות שאפיינה אותו: "אבא, בשביל מה התגייסתי לסיירת אם לא להיכנס לקרבות, להגן ולשמור על המדינה?" מילים אלו ביטאו את תפיסת עולמו, את תחושת הייעוד הבלתי מתפשרת שלו, ואת הנכונות להקריב למען הכלל.

ואז הגיעה שבת שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, כאשר השקט המופר של יום חג נקרע באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. אלפי טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה לעבר אזורים נרחבים בארץ, ובחסות מטח האש הבלתי פוסק, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, השתנו פני המדינה.

באותו בוקר שחור, עידו הוקפץ עם יחידתו, סיירת גבעתי, ליישובי העוטף. הטלפון צלצל, הקודים נשמעו, וההבנה שהמדינה תחת מתקפה חילחלה במהירות. הוא לבש את מדיו, ארז את ציודו, ונפרד מזיו בחיבוק חזק, מתוך הבנה שזו אינה עוד משימה שגרתית. הדרך דרומה הייתה רווית מתח ואי ודאות, כאשר עדכונים ראשוניים על היקף הזוועה החלו לזרום. עידו ויחידתו נכנסו ללב התופת, נלחמים בגבורה עילאית בשדרות ובקיבוץ נחל עוז. הם נתקלו במחבלים פנים אל פנים, תחת אש בלתי פוסקת, והמשימה העיקרית הייתה להגן על האזרחים ולחלץ משפחות נצורות מבתיהן הבוערים. עידו, כחובש קרבי, היה בחוד החנית, מטפל בפצועים תחת אש, מחלץ לכודים, ומפיח תקווה בלבבות שבורים. הוא ראה מראות קשים מנשוא, אך שמר על קור רוח ועל מקצועיות. בתוך התופת, בין קרב לקרב, מצא רגע לשלוח הודעת וואטסאפ לזיו, אהובת ליבו, מילים שביטאו את רוחו הבלתי נלאית ואת אמונתו העמוקה: "יש מישהו למעלה עם תוכנית מסודרת! אנחנו סתם בלחץ, הכול מתוכנן והכל לטובה." זו לא הייתה התעלמות מהמציאות המרה, אלא ביטוי לתקווה, לאמונה בכוח עליון, ובעיקר – ניסיון להרגיע את זיו, לתת לה כוח בתוך הכאוס.

כאשר החל התמרון הקרקעי ברצועת עזה, עידו ויחידתו היו בין הראשונים להיכנס פנימה. הוא נכנס מספר פעמים עם יחידתו לרצועה, מתמודד עם לחימה קשה ומורכבת בסביבה עוינת. תפקידיו היו מגוונים: כלוחם, הוא היה בחזית, מסתער ופועל באומץ לב. כחובש קרבי, הוא היה המלאך השומר על חבריו, מעניק טיפול רפואי מציל חיים תחת אש, משתמש בידע שרכש בקורסים כדי להציל את הפצועים ולייצב את מצבם. בנוסף, שימש כקשר של מפקד הפלוגה, תפקיד הדורש ריכוז, קור רוח ויכולת תפקוד תחת לחץ עצום, כשהוא מעביר דיווחים קריטיים ומבטיח את זרימת המידע בשדה הקרב. בין כניסה לכניסה לרצועה, כאשר יחידתו יצאה להתארגנות, עידו לא נח. הוא פיקד על טירונים, חונך ומכשיר את הדור הבא של הלוחמים, מעביר להם את הידע והניסיון שצבר, ומחדיר בהם את רוח הלחימה והשליחות. מילותיו לאביו, "אבא, בשביל מה התגייסתי לסיירת אם לא להיכנס לקרבות, להגן ולשמור על המדינה?", קיבלו עכשיו משמעות עמוקה יותר, כשהוא מקיים את ההבטחה הזו בכל רמ"ח איבריו. הוא היה נחוש להגן על הבית, על משפחתו, על אהובתו, ועל כל עם ישראל, ולא חשש להקריב למען המטרה.

ביום ט"ז באדר א' תשפ"ד, עשרים וארבעה בפברואר 2024, עידו שהה עם יחידתו בשכונת עבסאן שבדרום רצועת עזה. זה היה יום נוסף של לחימה אינטנסיבית, משימות מורכבות בסמטאות הצרות ובבניינים ההרוסים. כאשר חבריו נתקלו במארב קטלני, המצב הפך למסוכן באופן מיידי. אש מחבלים נפתחה לעבר הכוח, ולוחמים נפגעו. הרגעים האלה, בשדה הקרב, הם רגעים שבהם ההחלטות מתקבלות בשניות, והן קובעות חיים ומוות. עידו, ללא היסוס, קפץ ראשון יחד עם מפקדיו קדימה, אל תוך האש, במטרה לחלץ את הנפגעים. הוא ידע היטב את הסיכון, אך הדחף להציל את חבריו, את האחים לנשק, היה חזק יותר מכל פחד. הוא פעל בקור רוח מדהים, תחת אש תופת, במטרה להושיט עזרה, לפנות, ולהציל. במעשה גבורה עילאי זה, נהרג עידו מירי מחבלים. בתקרית נהרג לוחם נוסף.

חבריו ומפקדיו של עידו, אלה ששרדו את הקרב הקשה, סיפרו אחר כך, בקול חנוק מדמעות, שאלמלא עידו – כל החיילים במבנה היו נהרגים. בזכות התפעול המהיר שלו, השלווה שבה פעל תחת אש, והנחישות הבלתי מתפשרת להגיע אל הפצועים, הוא הציל את כולם. הוא הקריב את חייו למען חבריו, למען המדינה, למען משפחתו. הוא היה בן עשרים בנופלו. סמל-ראשון עידו זריהן הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, על אותה גבעה שצפה על העיר שבה נולד וגדל, העיר שכה אהב. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, אחות כואבת, וזוג בתקווה עתידית שהתנפצה לרסיסים.

האבל על עידו היה עצום, חור עמוק שנפער בלבבות רבים. בהר הרצל, תחת שמי ירושלים הכחולים, עמדו הוריו, מאיר ותפארת, אחותו רז, חברתו זיו, חברים רבים מכל תחנות חייו, מורים, מדריכים, חיילים ומפקדים. כולם התקשו להאמין שהאור של הבית, החיוך הממיס, הקשר המיוחד, החבר הנאמן, הלוחם האמיץ – איננו עוד.

רז, אחותו, ספדה לו במילים קורעות לב, שביטאו את עומק הקשר ביניהם ואת הכאב הבלתי נתפס: "אחי יפה התואר, מלך העולם שלי. לא האמנתי שאעמוד במצב שאני צריכה לכתוב עליך מכתב ולא לך. אחי היפה, כל החיים אמרתי שאני לא רוצה עוד אחים כי לא הייתי מוכנה לחלוק אותך עם אף אחד אחר. רציתי שתהיה רק שלי. ונשארתי לבד. עידו, סליחה, אני מצטערת שאכזבתי אותך, שלא שמרתי עליך מספיק ולא הייתי שם במקומך. אני נמצאת בסיוט ורק מחכה להתעורר ממנו. להתעורר לניגונים בגיטרה, להתעורר להוראות שאתה מחלק לי כי ידעת שבשבילך תמיד אעשה הכול. להתעורר לחברים שממלאים את הבית והצחוק שקיים בבית, שרק אתה יודע ליצור. אני רוצה להתעורר לחיוך הממיס שלך ולעיניים היפות שלך ששובות כל אחד שמסביבך. להתעורר לישיבות במרפסת שכולנו מסתכלים עליך בעיניים מעריצות. אתה האור שלנו. אתה תמיד מתוקתק ומבושם וכל העיניים עליך. אתה חבר טוב, שיודע לזהות כל אחד שנמצא במצוקה. אתה תיתן מעצמך גם אם זה בא על חשבונך, ואתה הבטחת לי שלא תהיה גיבור. אח שלי, זה שלצידי תמיד, אני לא יודעת למי אפרוק את הסודות ואדבר בעיניים כמו שאני מדברת איתך. אתה בטח מסתכל ולא מבין למה אנחנו בוכים. מלך שלי, אנחנו נשמור על זיו תהיה בטוח. אחי היפה, אני לא נפרדת ממך, אני תכף אתעורר מהסיוט. אני אוהבת אותך, תשמור עלינו, אחותך הגדולה לנצח. תבוא לי בחלומות". מילותיה אלו ציירו תמונה חיה של עידו, של נוכחותו הפיזית והרגשית בחייה, ושל החלל העצום שהותיר אחריו.

גם זיו, אהבת חייו, התייפחה על קברו, מילותיה שזורות בכאב בלתי נתפס ובהבטחה נצחית: "אהוב שלי, אהבת חיי שלי, אני לא מוצאת את המילים לתאר איזה בן אדם היית. אתה האור בעולם, אתה כל השמחה שאפשר לתאר בבן אדם. אין מקום שלא חיכו שתגיע להאיר את כולם. מאז שהתחילה המלחמה אמרת לי שכל פעם שאתה עוצם עיניים אתה מדמיין את הרגע שאנחנו נפגשים בשמלת כלה וחליפת חתן, אני לא נפרדת ממך, אתה לנצח בלב שלי! אתה חצי ממני ולקחת את החצי איתך. אתה בלב שלי לנצח, אני אנציח אותך בכל דבר שאוכל, רק תשמור עלינו, אני אשמור על המשפחה שלך לעד. תשלח לי כוחות להמשיך הלאה, אהוב שלי, כי אני לא רואה איך אני ממשיכה את זה בלעדייך. אני אוהבת אותך אהבת נפש, אהבה אמיתית, שלך לנצח, זיו". במילותיה, נשמרה ההבטחה לעתיד שלא יתקיים, אך גם ההבטחה הנצחית לאהבה שאינה תלויה בזמן או במקום, והנחישות להמשיך את דרכו ולהנציח את זכרו.

הכאב לא שיתק את משפחתו וחבריו של עידו, אלא להפך, הפיח בהם רוח של עשייה והנצחה. הם פתחו דף אינסטגרם בשם remember_ido_zrihen, שהפך במהרה למוקד של זיכרון, שיתוף ותמיכה. תמונותיו של עידו, סיפורים עליו, ופעולות להנצחתו מועלים לשם בקביעות, שומרים את זכרו חי ונוכח. ספר תורה נכתב לעילוי נשמתו של עידו, מעשה המסמל את החיבור העמוק למסורת ולנצח ישראל. הופקו אלבום תמונות, דגלים, מחזיקי מפתחות ומדבקות, כולם נושאים את מילותיו המפורסמות, אותה הודעה ששלח לזיו מתוך התופת של שבעה באוקטובר: "יש מישהו למעלה עם תוכנית מסודרת! אנחנו סתם בלחץ, הכול מתוכנן והכול לטובה". מילים אלו, שנאמרו ברגע של כאוס עליון, הפכו לסמל של אמונה, של תקווה ושל רוח עמידה, המשמשות מקור נחמה וכוח לרבים. גם חולצה עם הכיתוב: "עידו זריהן, הוכחת שהכול אפשרי", הופקה לזכרו, משקפת את הנחישות והאמונה שהפגין בכל מעגלי חייו.

בית הספר "קשת רא"ם", בו למד עידו ופרח בכישרונו התיאטרלי, יזם פרויקט מיוחד לזכרו – "חץ מקשת". זוהי תוכנית מנהיגות להעצמת בני נוער, הממשיכה את דרכו של עידו כמדריך וכמנהיג טבעי, שזיהה את הכוח שבחינוך ובעזרה לאחר. הפרויקט שואף להצמיח מנהיגים צעירים שיפעלו מתוך ערכים של נתינה, אחריות חברתית ואהבת הארץ, בדיוק כפי שעידו עשה. בנוסף, חברותיו שיר אסייג וחן חייט כתבו שיר לזכרו, שהולחן על ידי דורון אלימלך ואליאב מועלם, ובוצע על ידי שיר. השיר, "נפלה תפארת", משלב בתוכו את קולות משפחתו, את מילותיו שלו, ואת זיכרונותיו, ומהדהד את כאב האובדן יחד עם ההבטחה להמשיך את דרכו: "נפלה תפארת ראשה של אמא, מאיר פניו של אבא, והעיניים של כולנו נעצמו מהרגע שהלכת. מלאך של אור, חיוך ממיס טהור, ביקשנו אז שלא תהיה גיבור, אך זאת הדרך בה רצית שנזכור. כל רזי צניעותך, ניצוץ האור שבליבך, הם אלה שיאירו את החושך. איך בראש תמיד סיימת למרות שזה אף פעם לא מה שחיפשת. והגיטרה שהשארת יתומה, מי יפרוט מחר על מיתרי ליבה? מי ישמור עכשיו על זיו פניה? והשיר שלך לעד עוד יתנגן. אתה בחרת לשרת ולהגן ולקחת את הלב שהתרוקן יחד איתך. ומה היית עכשיו אומר 'תחייכו הכול עובר' ואם זאת הפקודה שלך, עידו, איך אפשר לסרב? וכמה שאהבת לחיות, לווה אותנו למעלה בשמחות, ואם בדרך נתעייף תשלח לנו כוחות. בקרבות האש ראשון הגיע, הלב כל כך גדול שלא פספס את הקליע. נושאים את העיניים בתפילות – שתחגוג לנו בחלומות".

עידו זריהן היה לא רק חייל שנפל בקרב, אלא אדם שלם, מורכב ועשיר, שחי חיים מלאים ומשמעותיים. הוא היה בן אוהב, אח תומך, חבר נאמן, אהוב מסור, ומנהיג מלידה. הוא היה אור שנדלק בירושלים, והאיר את חייהם של כל מי שפגש. הוא היה נער חיובי, אופטימיסט בלתי נלאה, שראה את הטוב בכל מצב וניסה לרומם את רוחם של אחרים. גבורתו לא הייתה רק ברגעיו האחרונים בשדה הקרב, אלא בכל יום ויום בחייו – ביכולת שלו לראות את הנזקק, לתמוך בחלש, להנהיג מתוך ענווה, ולאהוב ללא גבול. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת עשירה של נתינה, אהבה, אומץ לב ותקווה. מורשתו זו, המוטמעת בלבבות משפחתו, חבריו, ובכל מי שזכה להכיר אותו, היא הניצחון האמיתי. היא זו שתמשיך להאיר את הדרך, להפיח בנו כוחות, ולהזכיר לנו את מחיר החיים ששולמו למען ביטחון המדינה. הסיפור של עידו, סיפור של אהבה, נתינה וגבורה אנושית, הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה הישראלית, מסיפורם של בניה ובנותיה שקמו להגן על ביתם, והוא יסופר ויונצח לעד, באותה גאווה וכאב שזורים יחד.