עידו ביננשטוק

השמש של דצמבר, רכה ועוטפת, בקושי הצליחה לחדור מבעד לוילונות הכבדים בחדר הלידה ברמת גן באותו בוקר חורפי של שנת 2003, כשעידו ביננשטוק הגיח לעולם. הוא היה בן הזקונים של מרים ורענן, תינוק קטן ועטוף שקטף מיד את כל תשומת הלב והאהבה של הוריו, ושל אחיו הגדולים, גל ועמית, שבאו לחזות בפלא הרך והחדש שהצטרף למשפחה. הבית שבקרית קריניצי, שהיה כבר מלא בצחוקם ובשיטוטיהם של שני ילדים מתבגרים, קיבל מימד נוסף של חום ורכות עם בואו של עידו. הוא גדל לתוך קן אוהב, מוקף במבטים דואגים וידיים מלטפות, שהניחו את היסודות לאופיו המיוחד, לשמחת החיים שפיעמה בו ולנדיבות הלב שאיפיינה אותו לאורך כל שנותיו הקצרות אך המלאות.

שנות הילדות המוקדמות של עידו היו מרופדות בחום המשפחתי. הוא היה ילד סקרן, שעיניו הגדולות בחנו כל פינה בבית ובגינה הקטנה, כאילו מבקש לפענח את סודות העולם. עוד בטרם ידע לדבר שלט בחיוך כובש, שהיה כרטיס הכניסה שלו לליבם של כולם. כשהתחיל ללכת, צעד קטן ומהוסס אחר צעד, היה ממהר לרוץ אל אחיו הגדולים, נדבק אליהם כמו צל, מחפש את חברתם ואת משחקיהם. גל ועמית, למרות פער הגילאים, אימצו אותו לליבם, משתפים אותו במשחקים ובסודות, ומעניקים לו תחושה עמוקה של שייכות. הבית ברמת גן רחש תמיד פעילות, עם ריחות של ארוחות שישי מתבשלות, צלילי מוזיקה שבקעה מהרדיו, ושיחות אינסופיות סביב שולחן האוכל, שבהן עידו, גם כילד קטן, היה מקשיב קשב רב, סופג את הניואנסים של השיח המשפחתי ואת הערכים שהועברו מדור לדור. הוא למד מהוריו את חשיבות הנתינה, את הכוח שבאהבה ואת הצורך להיות אדם טוב, וכל אלה נחרטו עמוק בנפשו הרכה.

עם כניסתו לבית הספר היסודי "ויצמן", נפתחה בפני עידו זירה חדשה שבה פרח באופן מיידי. הוא לא היה רק ילד חייכן, אלא גם שובב מלידה, עם ניצוץ בעיניים שבישר על תעלול קטן או בדיחה קלילה. הוא היה מוקף חברים כמעט מהרגע הראשון, כאילו נמשכו אליו בכוח בלתי נראה. בהפסקות, לא היה רגע דל סביבו. פעם אחת, כששני חברים לכיתה התחילו לריב על מי יבעט בכדור ראשון, עידו, במקום לבחור צד או להתחבא, התקרב אליהם, חיוך שובב נמרח על פניו, וסיפר בדיחה כל כך מטופשת עד ששניהם פרצו בצחוק מתגלגל ושכחו את מריבתם. זו הייתה דרכו – לאפשרות להשכין שלום, לא רק בכוח השכנוע, אלא בכוחה של שמחת החיים הפשוטה. המורים אהבו אותו על טוב ליבו ועל יכולתו להאיר כל פינה בכיתה, גם אם לפעמים היה צריך להעיר לו בעדינות על איזה תעלול קטן. הוא היה ילד שמח, שאהב את החיים בכל נימיהם, והיה לו כישרון נדיר להפוך כל רגע פשוט לחגיגה קטנה.

אחת האהבות הגדולות של עידו, שהתפתחה כבר בשנות ילדותו, הייתה לבעלי חיים. יום אחד חזר הביתה עם גור כלבים קטן ופרוע שמצא משוטט ברחוב, עיניו הגדולות מתחננות. הוא שכנע את הוריו לאמץ אותו, וקרא לו מסי, על שם שחקן הכדורגל האהוב עליו. מסי הפך לחלק בלתי נפרד מהמשפחה, צלו של עידו בכל הרפתקאותיו. הם היו בלתי נפרדים: עידו היה משכים קום בשבתות כדי לקחת את מסי לטיול ארוך בפארק, משחק איתו בכדור, מלמד אותו פקודות חדשות, ופשוט יושב לידו, מלטף את פרוותו הרכה, מספר לו את סודותיו הקמוסים. הקשר עם מסי, שנמשך שתים-עשרה שנים ארוכות, לימד את עידו על נאמנות, על אחריות ועל אהבה ללא תנאי. מסי היה שם לצידו בכל שלבי חייו, עד שהפך לכלב זקן ועייף, ועידו המשיך לטפל בו במסירות אינסופית, מחזיר לו אהבה כפולה ומכופלת.

ככל שעידו גדל, כך התפתחה והתעצמה אישיותו הכובשת. הוא היה אדם של חברים, מרכז החבורה, זה שתמיד דאג לארגן את הטיולים, את המסיבות, את מפגשי ה"על האש" הספונטניים בחצר האחורית. הוא אהב אוכל טוב, והיה לו כישרון מיוחד להרכיב קוקטיילים מרעננים, שבהם היה מפנק את חבריו. הוא היה מבלה שעות במטבח המשפחתי, מתנסה במתכונים חדשים, טועם, משפר, עד שהיה מרוצה מהתוצאה. הבית של ביננשטוק היה תמיד פתוח לחברים של עידו, שהיו נכנסים ויוצאים כאילו היה זה ביתם שלהם, ומרים ורענן קיבלו את כולם בחיוך ובזרועות פתוחות. בתוך כל ההמולה הזו, עידו היה נוכח בכל רגע, עם חיוכו המפורסם, עם צחוקו המתגלגל, ועם יכולתו לגרום לכל אחד להרגיש רצוי ואהוב. עשרות תמונות וסרטונים נותרו כעדות חיה לשמחת החיים הזו – עידו רוקד, שר את שיריו האהובים בקולי קולות, אוכל בהנאה צרופה, תמיד עם אותו ניצוץ שובב בעיניים.

בתיכון "בליך" ברמת גן, שבו למד וסיים בהצלחה, עידו המשיך להיות דמות מרכזית. הוא לא היה רק תלמיד מצטיין, אלא גם עמוד תווך חברתי. הוא היה זה שראה את מי שיושב לבד בפינה, זה שהושיט יד לעזרה לתלמיד שהתקשה, וזה שתמיד היה מוכן להקשיב. הוא הצטרף לתנועת הנוער "הצופים" כבר בגיל צעיר, תחילה כחניך נלהב, שרץ בין העצים ביער, קושר קשרים, לומד על טבע ועל חברות. מאוחר יותר, כשהתבגר, הפך למדריך בעצמו, וזה היה עבורו שינוי משמעותי. הוא מצא סיפוק עצום בעבודה עם הילדים הצעירים, בהכוונתם, בהקניית ערכים של נתינה, התנדבות ואהבת הארץ. הוא ראה בכך ערך עליון, ובכל שבת, כשהיה מגיע לפעולה, היה משקיע את כל כולו, עם סבלנות אין קץ ואהבה גדולה לכל חניך. הוא ידע לראות את הפוטנציאל בכל ילד, לעודד, לתמוך, ולעזור להם לפרוח, בדיוק כפי שפרח הוא עצמו בתוך המסגרת הזו.

לקראת סיום התיכון, כשהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, התגבשה אצל עידו ההחלטה הברורה לשרת שירות קרבי משמעותי. הוא השתתף בהכנה למסלול קרבי, התאמן פיזית ומנטלית, נחוש לתרום מעצמו ככל יכולתו להגנה על המולדת. זו לא הייתה החלטה קלה, אך הוא ראה בה שליחות, דרך אמיתית לבטא את אהבתו העמוקה למדינה ואת מחויבותו לביטחונה. הבית היה מלא בשיחות על השירות הקרבי, על החששות ועל הציפיות, ועידו תמיד הקרין ביטחון ושלווה, למרות שידע בדיוק לאיזה עולם הוא עומד להיכנס. הוא רצה להיות חלק מהחזית, להרגיש שהוא עושה את המקסימום למען הכלל, וזה מה שהניע אותו להתנדב לאחת החטיבות המובחרות והקשוחות ביותר בצה"ל.

ביום בהיר אחד, ב-17 באוגוסט 2022, עמד עידו על מגרש המסדרים, לבוש במדי צה"ל, גאה ונרגש. הוא התגייס לחטיבת גולני, חטיבת החי"ר המיתולוגית, והתנדב לשרת כלוחם. הרגע שבו קיבל את הכומתה החומה ואת סיכת העץ של גולני היה רגע של התעלות עבורו. הוא הרגיש שהוא מגשים חלום ישן, שהוא חלק ממשהו גדול ומשמעותי. ההכשרה בגולני הייתה מפרכת, ימים ולילות ארוכים של אימונים פיזיים מאתגרים, מסעות מתישים, לילות לבנים בשטח, ולימוד מקצועות הלחימה. הזיעה צרבה בעיניים, השרירים כאבו, ועייפות בלתי נסבלת איימה להכריע אותו, אך עידו מעולם לא ויתר. הוא מצא כוחות נפש וגוף להמשיך, דוחף את עצמו ואת חבריו קדימה. הוא אהב את האחים לנשק, את תחושת המשפחתיות שנוצרה בתוך הפלוגה, את הבדיחות המשותפות ברגעי השקט ואת התמיכה ההדדית ברגעי הקושי. הוא השתלב היטב ביחידה, הפך לחלק בלתי נפרד ממנה, תמיד עם החיוך שלו, גם כשפניו היו מכוסות בבוץ ובעשן.

במהלך המסלול, עידו יצא לקורס חובשים. זו הייתה החלטה ששיקפה את ליבו הרחב ואת נטייתו הטבעית לעזור ולסייע. הוא ראה בקורס הזה לא רק עוד הכשרה צבאית, אלא הזדמנות אמיתית להציל חיים, להקל על כאבם של חבריו. ימי הקורס היו אינטנסיביים, עמוסים בלימודי אנטומיה, עזרה ראשונה, טיפול בפציעות שונות, וסימולציות מורכבות. הוא למד לזהות מצבי חירום, להשתמש בציוד רפואי, ולפעול בקור רוח תחת לחץ. הוא ספג כל מילה, כל הדגמה, בידיעה שיום אחד הידע הזה יוכל לעשות את ההבדל בין חיים למוות. עם סיום הקורס, הוצב עידו למחלקת המרגמות של הפלוגה המסייעת בגדוד 13 של חטיבת גולני. עבורו, זו הייתה הגשמת חלום כפולה: להיות לוחם קרבי בחטיבת גולני, ובו בזמן להיות חובש, איש רפואה, שתפקידו לדאוג לשלומם של חבריו. הוא חש תחושת שליחות עמוקה, ידע שהוא נמצא בדיוק במקום שבו הוא צריך להיות, מממש את הפוטנציאל הטמון בו עד תום.

גם כלוחם וחובש בגולני, עידו הקפיד לשמור על חייו הפרטיים ועל קשריו החברתיים והמשפחתיים. בסופי השבוע, כששב הביתה מהבסיס, היו לו שני דברים קבועים שעשה, שהעידו על עומק אישיותו. הדבר הראשון, והמרגש מכולם, היה ביקור אצל ילד מהשכונה בעל צרכים מיוחדים. עידו רקם עם הילד הזה חברות מיוחדת, שקטה ומרגשת. הוא הקדיש לו את השעות הראשונות של חופשתו, עוד לפני שהספיק להתארגן בבית. הוא היה מגיע לביתו של הילד, יושב איתו בסבלנות אין קץ, משחק איתו משחקים פשוטים, קורא לו סיפורים, או סתם יושב ומקשיב. המפגשים הללו היו רגעים של חסד טהור, שבהם עידו הוכיח שוב ושוב את ליבו הרחב ואת נתינתו העצומה. הוא לא עשה זאת מתוך חובה, אלא מתוך אהבה אמיתית ומתוך הבנה עמוקה לצורך של האחר. הילד היה מחכה לו בכיליון עיניים, והחיוך של עידו, שהיה כה מוכר לחבריו, היה נרחב וכנה במיוחד במפגשים האלה.

הדבר השני שעידו לא ויתר עליו בסופי השבוע היה מפגש מכוניות עם חבריו. אהבתו למכוניות הייתה גדולה ועמוקה. הוא אהב את הצליל של המנועים המסתובבים, את הריח של הדלק והגומי, את הברק של הצבע המבריק, ואת הדיוק ההנדסי שבכל דגם. המפגשים הללו, שהתקיימו בדרך כלל בחניונים גדולים או בשטחים פתוחים, היו עבורו מקום מפלט, שבו יכול היה לחלוק את תשוקתו עם חברים בעלי אהבה דומה. הם היו מבלים שעות ארוכות בבחינת מכוניות, מדברים על דגמים שונים, על שיפורים, על ביצועים, ועל חלומות על מכוניות העתיד. עידו היה מכיר כל פרט, כל בורג, כל ניואנס של מנוע. שם, בין רכבי הספורט הנוצצים והרכבים הקלאסיים המטופחים, עידו היה מרגיש חופשי, משוחרר מכל דאגה, פשוט נהנה מהרגע ומהחברותא. שני הקצוות הללו – הנתינה השקטה והטהורה לילד עם הצרכים המיוחדים, והתשוקה הרועשת והמלאת חיים למכוניות – שיקפו את המורכבות והעושר שבאופיו.

השבת של כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, החלה כמו כל שבת אחרת. עידו, במוצב "פגה" הממוקם מדרום לנחל עוז, בגבול צפון רצועת עזה, התעורר לבוקר שקט יחסית. היה זה חג שמחת תורה, והאווירה במוצב הייתה רגועה, משהו מן הציפייה לחופשה הבאה ריחף באוויר. ואז, בשעה שש וחצי בבוקר בדיוק, נשמעו קולות הדי פיצוצים רחוקים. במהרה, שאגת רקטות וטילים החלה לקרוע את השקט, נוחתת ללא הרף על ערי ויישובי העוטף ואף עמוק יותר לתוך הארץ. האדמה רעדה, ואזעקות צורמניות החלו ליילל ללא הפסקה. במהרה, התברר שזו לא עוד הסלמה שגרתית. הודעות ווטסאפ החלו לזרום בבהלה, דיווחים על חדירת מחבלים, על ירי, על טבח. עידו וחבריו לבסיס קפצו על הרגליים, מבינים שזהו בוקר של מלחמה, בוקר שלא דומה לשום דבר שחוו אי פעם.

המוצב "פגה" הפך במהרה לנקודת אש מרכזית. מאות מחבלים, שחדרו את גדר הגבול, הסתערו על המוצב מכל עבר, יורים ללא הבחנה. מאות פצצות מרגמה ורימונים נורו אל עבר המתחם, מטילים עליו אש תופת. הדי הפיצוצים היו מחרישי אוזניים, עשן סמיך מילא את האוויר, וריח אבק השריפה צרב באף. הלוחמים של גדוד 13, בהם עידו, נערכו לקרב בנחישות יוצאת דופן. הם תפסו עמדות, ירו בחזרה, מנסים להדוף את ההמונים המסתערים. זה היה קרב פנים אל פנים, אכזרי וחסר פשרות, שבו כל לוחם ידע שהוא נלחם על חייו ועל חיי חבריו. הכללים הרגילים של לחימה התמוססו, והוחלפו בקרב הישרדות עקוב מדם. עידו, על אף הטירוף סביבו, שמר על קור רוח, כשהוא מפעיל את הכשרתו כחובש לצד תפקידו כלוחם.

באחד מרגעי השיא של הלחימה, בעיצומו של חילופי אש כבדים, עידו נפצע. פצעה ברגלו, חודרת לבשרו. הכאב היה חד ומייסר, אך עידו, שריחם על אחרים יותר מאשר על עצמו, לא נתן לו לשתק אותו. באינסטינקט ובקור רוח מדהים, הוא שלף חוסם עורקים מתיק החובש שלו וכפף אותו סביב רגלו הפצועה, מנסה לעצור את הדימום. הדי היריות והצעקות המשיכו להדהד סביבו, אך הוא היה ממוקד. למרות פציעתו, הוא לא הפסיק לרגע לתת טיפול ראשוני ומציל חיים ללוחמים אחרים שנפצעו סביבו. חבריו סיפרו עליו בהערצה: "עידו טיפל באומץ בפצועים תוך כדי לחימה, זאת למרות שהיה פצוע ברגלו". הוא זחל מפצוע לפצוע, מתעלם מכאבו שלו, מעניק עזרה ראשונה, קושר תחבושות, מנסה לייצב את מצבם של אלה שיכל. הוא היה המלאך השומר שלהם, נקודת אור של תקווה בתוך התופת.

רגעים לפני שנפל, כשהבין את חומרת המצב ואת הסכנה המרחפת מעל ראשו, מצא עידו רגע של צלילות כואבת לשלוח הודעה אחרונה. הוא שלח הודעה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית, מילים קצרות אך טעונות באהבה אינסופית: "אני אוהב אותכם תמיד, תודה על הכול". מיד לאחר מכן, התקשר להוריו, מרים ורענן, לשיחת פרידה קצרה. קולות הירי והפיצוצים ברקע ההודעה הקולית שלו היו עדות אילמת לקרב העקוב מדם שהתחולל סביבו. בשיחת הטלפון, שהייתה כה קצרה עד שהותירה אחריה צריבה בלב, הוא מסר להם שוב את אהבתו, מילים אחרונות של נחמה ופרידה, שלא ידעו כמה קרובים הם לרגע שבו קולו ייעלם לנצח. עידו נהרג בזמן שטיפל בחברו למחלקה, שנפצע אף הוא. הוא נשם את נשימותיו האחרונות כשייעודו כמציל חיים התממש במלוא עוצמתו, כשהוא מנסה להציל את חייו של חברו, עד נשימתו האחרונה. רב-טוראי עידו ביננשטוק, בן תשע-עשרה בלבד, נפל בקרב ההגנה על מוצב "פגה" ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023.

הבשורה המרה הגיעה לבית ברמת גן כרעם ביום בהיר, הותירה את מרים ורענן, גל ועמית, המומים וכואבים עד עמקי נשמתם. העולם נעצר מלכת. עידו, הילד החייכן, השובב, בעל הלב הרחב, איננו עוד. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק, גבעתיים, שם ליוו אותו אלפים – בני משפחה, חברים מכל תקופות חייו, מורים, מדריכים, וחבריו לנשק שהגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה. מעל קברו הטרי, קולות הבכי התערבבו עם סיפורי גבורה והערכה. לאחר נפילתו, הועלה עידו לדרגת סמל, כהוקרה על גבורתו ומסירותו.

החלל שהותיר אחריו עידו היה עצום, פעור וכואב. אך גם בתוך השבר הגדול, משפחתו וחבריו מצאו דרכים יצירתיות ומרגשות להנציח את זכרו. המילה "מג'ם" הפכה לסמל. זו הייתה מילה שעידו נהג להשתמש בה בשיחותיו עם בני המשפחה, ופירושה היה "הכול טוב", "הכול מצוין". יום אחד, לאחר הבשורה הקשה, הופיע עידו בחלומה של חברת ילדות של אמו, עטוף בטלית, שלו ורגוע. כששאלה אותו: "מה למסור לאימא?", ענה לה: "תמסרי לה שהכול מג'ם". הסיפור הזה, שנשמע כה מנחם, הבהיר למשפחה שזו המילה המדויקת ביותר לאפיין אותו. הם החליטו לקעקע את המילה "מג'ם" על גופם, כזיכרון חי וקבוע, שיזכיר להם תמיד את רוחו האופטימית ואת האהבה שהקרין. "מעכשיו ולתמיד היא תהיה חקוקה על גופנו. מתגעגעים אליך", כתבו בלב שבור, אך מלא תקווה.

חבריו של עידו, שהיו חלק בלתי נפרד מחייו, פרסמו פוסטים מרגשים ברשתות החברתיות, מנציחים את זכרו. "עידו ביננשטוק מרמת גן, בוגר בית הספר היסודי 'ויצמן' ותיכון 'בליך' ולוחם גולני בגדוד 13, נפל ביום הראשון למלחמה אחרי שנלחם כמו אריה גם לאחר שנפצע", כתבו חבריו בקבוצת הווטסאפ "ג'מעה". "כשהבין שהוא עומד למות הספיק להיפרד מהוריו וגם השאיר לנו הודעה בקבוצה של החברים. גם במותו היה אציל נפש ומלא אהבה. קולות הירי ברקע ההודעה הקולית הם עדות לקרב שהתחולל כשמאות מחבלים פרצו למוצב. יהי זכרו ברוך". המילים הללו, שנכתבו מדם ליבם של חבריו, שיקפו את ההערכה העצומה לגבורתו ולטוב ליבו.

אהבתו הגדולה של עידו למכוניות זכתה אף היא להנצחה מרגשת. ב-15 בדצמבר 2023, סמוך ליום הולדתו העשרים, התקיים מפגש מכוניות ענק לזכרו. מאות מכוניות, מכל הסוגים והדגמים, התאספו במקום המפגש הקבוע שלו, מנועים רועמים בשקט, כאילו מביעים כבוד אחרון. האוויר התמלא בריחות דלק וגומי, ובצלילי שיחות וסיפורים על עידו, על תשוקתו, על חיוכו, על כל מה שהיה. "לעידו שלנו הייתה אהבה גדולה למכוניות. בכל סוף שבוע כשהיה חוזר הביתה מהצבא לא ויתר על מפגש מכוניות. לכן בחרנו להנציח אותו בדרך מיוחדת זו", נכתב בהזמנה לאירוע. זה היה מפגש מלא כאב, אך גם מלא שמחת חיים, בדיוק כמו עידו עצמו.

זכרו של עידו ממשיך לחיות גם במרחב הדיגיטלי וברחבי הארץ. עמוד אינסטגרם הוקם לזכרו על ידי אוהביו, ובו תמונות ודברים שכתבו עליו, המאפשרים לכל אחד לחוות ולו במעט את האור שהפיץ. אתר חיל הרפואה, חיל שאליו השתייך כחובש, הקים עמוד מיוחד לזכרו, כמחווה לחובש הגיבור שנפל בהצילו חיים. כתבה מרגשת המתעדת את מפגש בני משפחתו עם חבריו מהגדוד, ובה תיאור סיפור גבורתו וסיפור הלחימה במוצב "פגה", פורסמה באתר האינטרנט של תאגיד השידור "כאן", וסרטון הנצחה מרגש במסגרת פרויקט "בליבנו לעד" הועלה ליוטיוב, משלב קטעי וידאו, תמונות וריאיון עם בני משפחתו. בנוסף, עצים ניטעו לזכרו – בבסיס נבטים שבאזור הנגב הצפוני ובבא"ח גולני, סמוך לקיבוץ רגבים בצפון – עצים שיצמחו ויפרחו, סמל לחיים, לצמיחה ולתקווה, בדיוק כפי שעידו, ברוחו, ממשיך לחיות ולהפיח תקווה בלבבות. זכרו של סמל עידו ביננשטוק, הלוחם והחובש של גולני, איש רמת גן, שאהב את החיים, את האנשים ואת המדינה, חקוק עמוק בזיכרון הלאומי, כגיבור אנושי, מלא אהבה ונתינה, שגבורתו נבעה מעצם היותו הוא – אדם טוב לב, שובב, חייכן, ומוכן להקריב הכל למען הזולת. הוא נפל כשהגן על הבית, על משפחתו, על חבריו ועל עמו, והותיר אחריו מורשת של אומץ, של אהבה ושל תקומה.