עידו בן צבי

האוויר הצלול של הרי יהודה עטף את מושב בית זית כמו שכמייה עדינה, ובתוכו, ביום שישי, ו' בתשרי תשס"ד, השני באוקטובר 2003, נולד עידו. תינוק בכור לשרון ועמיר, שהביא איתו שקט אחר, סקרנות שקטה בעיניים פעורות אל העולם שמעבר לחלון, אל השבילים המפותלים שבחוץ ואל העצים הירוקים שצבעו את הנוף. הוא גדל בבית קטן שריחף בו תמיד ניחוח של קפה טרי וספרים פתוחים, מוקף בקולם המרגיע של הוריו, שהקנו לו כבר מימיו הראשונים תחושה עמוקה של שייכות ובטחון. ימיו הראשונים היו רצופים בצחקוקים רכים, בצעדים ראשונים על מרצפות הבית הקרירות, ובהתבוננות מהופנטת בציפורים שקיננו על העץ שממול, כאילו כבר אז, כפעוט, ידע להעריך את היופי שבפרטים הקטנים, את החיים שמתרחשים מעבר למראית העין הראשונית.

בגיל שנתיים וחצי, כשהיה כבר ילד קטן בעל נוכחות משלו, עם רעמת שיער בהירה ועיניים בוחנות, עזבה המשפחה את בית זית ויצאה למסע לאוקראינה, בעקבות שליחות של עמיר האב. שמונה שנים ארכו שם, שנות התבגרות שהיוו כור היתוך לעיצוב אישיותו. מה שהיה יכול להיות עבור ילד אחר חוויה של ניתוק, הפך עבור עידו למסע של גילוי עצמי והתרחבות אופקים. הרחובות הזרים, השפה החדשה, האנשים השונים – כל אלה חרתו בו חותם עמוק של פתיחות וסקרנות. הוא למד להסתגל במהירות לסביבות משתנות, לרכוש חברים חדשים במבטאים שונים, ולהבין שמעבר לגבולות המוכרים של הבית והשכונה, יש עולם שלם שמחכה להתגלות. הילד שגדל בבית זית שקוע בטבע הפך לילד עולם, שסופג תרבויות כספוג, מפתח עצמאות מוקדמת ויכולת נדירה להתבונן על דברים מנקודות מבט שונות, לא לשפוט מהר, אלא להקשיב ולהבין. הוא לא היה ילד שנסגר אל תוך עצמו, אלא כזה שחיפש את החיבור, את המשותף, גם כשמסביבו הכל היה שונה. המשחקים בפארקים המושלגים, המאכלים שלא הכיר, השיחות עם הילדים המקומיים – כל אלה תרמו לבגרותו המוקדמת, לעומק המחשבה שלו, וליכולת שלו להכיל מורכבות.

כשחזר לישראל בגיל אחת-עשרה, כבר לא היה אותו ילד שעזב. הוא שב עם מטען תרבותי עשיר, עם הבנה שקטה של העולם הגדול, ועם נכונות להשתלב מחדש בנוף הישראלי, הפעם בקיבוץ שמרת, פיסת ירוק שקטה ליד עכו. המעבר מחיים עירוניים באוקראינה אל חיי הקהילה השיתופיים של הקיבוץ היה עוד שינוי מהותי, ועידו קיבל אותו בזרועות פתוחות. הוא השתלב במהירות בין ילדי הקיבוץ, שהפכו עד מהרה לחבריו הקרובים, אחים ברוח. הוא מצא את מקומו בבית הספר "גוונים" שבעין המפרץ, ובהמשך ב"בית חינוך אופק עברון" בשכבת "השחר העולה". כבר אז בלטה בו תכונה של מנהיגות טבעית, לא כזו שדורשת תשומת לב, אלא כזו שנובעת מיושר פנימי, מרגישות לזולת ומאחריות. הוא היה ילד נבון, עם חיוך כובש שהאיר את פניו, תמיד מוקף בחברים שחיפשו את חברתו, את העצה השקולה שלו, את הגישה הרגועה שלו לפתרון בעיות. הוא היה עוגן, גם בגיל צעיר, לכל מי שהיה בסביבתו.

בבית החינוך, עידו לא היה רק תלמיד מצטיין, אלא גם חלוץ. הוא נמנה עם המחזור הראשון של המגמה למנהיגות חינוכית ושינוי חברתי, מגמה שנועדה לטפח בני נוער המאמינים בכוחו של החינוך ככלי לקידום חברה טובה יותר. עבור עידו, המגמה הזו לא הייתה עוד שיעור, אלא דרך חיים. הוא האמין בכל ליבו ביכולת של אדם אחד להשפיע על סביבתו, ופעל לאור אהבת הזולת, נתינת חינם, נשיאה באחריות ומנהיגות. הערכים הללו לא היו סיסמאות עבורו, אלא עקרונות מנחים שבאו לידי ביטוי בכל פעולה קטנה וגדולה. הוא היה צנוע, ישר דרך, עם רגישות יוצאת דופן שהתבטאה ביכולתו הנדירה לחבר בין אנשים שונים, לגשר על פערים, ולראות את הטוב בכל אדם. כל משימה שהוטלה עליו, בין אם הייתה קטנה או גדולה, נעשתה באהבה רבה ומכל הלב, כאילו הייתה הדבר החשוב ביותר בעולם באותו הרגע. הוא לא חיפש קיצורי דרך, אלא תמיד שאף לעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר, מתוך תחושת מחויבות עמוקה.

האנרגיה הבלתי נלאית שלו מצאה ביטוי גם בתחומים רבים מחוץ לכותלי בית הספר. עידו היה פעיל נלהב בתנועת "השומר הצעיר", תחילה כחניך שסופג את ערכי התנועה, ובהמשך כמדריך אהוב. הוא היה מדריך שכולם רצו להיות בקבוצה שלו; הוא ידע להקשיב, להכיל, להצחיק, ובעיקר, להעניק תחושה של משפחה. חניכיו העריצו אותו, לא רק בגלל כישורי ההדרכה שלו, אלא בגלל האדם שהיה – אמיתי, מחויב, ובעל לב רחב. לצד זאת, הוא הדריך גם במסגרות החינוך הבלתי פורמלי בקיבוצו, מתוך רצון עמוק לתרום לקהילה שבה גדל. הספורט היה חלק בלתי נפרד מחייו; הוא שיחק כדורגל עם חבריו בשעות הפנאי, התאמן בקרוספיט, והיה שחקן כדורעף מצטיין. הוא לא רק שיחק, הוא הוביל – היה קפטן קבוצות הנערים של מטה אשר, וההנהגה שלו לא הייתה רק על המגרש, אלא גם מחוצה לו, בדוגמה האישית, במוטיבציה שהשרה על חבריו לקבוצה, וביכולתו לחבר את כולם למטרה משותפת. וכשלא היה בבית הספר או על המגרש, אהב לצאת ולטייל. רחבי הארץ היו עבורו מגרש משחקים ענק, מקום שבו הרגיש חי ונושם. הליכה בשבילים מאובקים, טיפוס על סלעים, שחייה בנחלים קרים, או פשוט לשבת על איזו גבעה ולהתבונן בשקיעה – אלו היו הרגעים שבהם הטעין את נפשו, התחבר לטבע וליופי של המקום שבו חי.

בסיום לימודי התיכון, כשהיה ברור לכולם שדרכו תהיה דרך של נתינה ומשמעות, יצא עידו לשנת שירות (שינשין) בכפר הנוער "נווה מדבר" שבניצנה. זו לא הייתה בחירה מקרית. כפר הנוער, המעניק חינוך והעצמה אישית לתלמידים בדואים בכיתות ט'–י"ב, ייצג עבורו את תמצית האמונה שלו בכוחו של החינוך לחבר בני נוער אל הישראליות ולקדמם בחברה. המדבר, על שקטיו האינסופיים ונופיו עוצרי הנשימה, קסם לו מיד. הוא התאהב בו, ומצא בו בית שני, מקום שבו יכל להתחבר לעצמו ולסביבה באופן עמוק יותר. הוא היה שינשין מסור, שותף מלא בכל משימות הכפר. הוא רץ עם החניכים בבוקר, עזר להם בשיעורי בית בשעות הערב, והיה חלק בלתי נפרד מהקומונה התוססת והמאתגרת של שאר בני ובנות השירות. אבל יותר מכל, אהב עידו לעבוד במשק החקלאי של הכפר. שם, בין שורות הירקות הרעננות, בריח האדמה הלחה, במגע עם הבהמות ובטיפול בצמחייה, הוא הרגיש חי. "שם למדתי מחדש קשר בין אדם לחיה, בין אדם לאדם", אמר. הוא למד את קצב הטבע, את משמעות העבודה הפיזית, את הסיפוק שבגידול יבול, ואת הערך של חיבור אמיתי לאדמה ולבני אדם שחיים ממנה. הוא לא רק עבד, הוא יצר קשרים, הוא למד סיפורים, הוא נתן והוא קיבל. עבודת האדמה, על פשטותה ועומקה, הייתה עבורו שיעור בחיים, והוא ספג אותה אל תוך נשמתו. בתום השנה, כשהיה אמור לחזור לקיבוץ ולהתכונן לגיוס, החליט להישאר ולהתנדב עוד מספר חודשים, כיוון שלא רצה לנתק את הקשרים שרקם ואת העשייה שכה אהב.

בשנה הזו, שנה של נתינה והתפתחות אישית, פגש עידו את שירה. בין השבילים המאובקים של ניצנה, תחת שמי המדבר זרועי הכוכבים, נרקמה ביניהם זוגיות נפלאה, עמוקה וכנה. הם מצאו זה בזו בן או בת זוג שהבינו את עולמם, את ערכיהם, ואת השאיפה שלהם לחיים מלאי משמעות. שיחות ארוכות אל תוך הלילה, צחוק מתגלגל, וחלומות משותפים על עתיד יחד, הציפו את ימיהם. שירה הייתה עבורו עוגן, שותפה לדרך, והם בנו יחד עולם קטן ופרטי שבו האהבה וההערכה ההדדית היו הבסיס לכל. במקביל לכל אלה, עידו לא שכח את שאיפתו לשרת שירות קרבי משמעותי. הוא ידע שפרופילו הרפואי אינו מאפשר זאת באופן אוטומטי, אך נחישותו הייתה חזקה מכל מגבלה. הוא עבר תהליך ארוך ומורכב, עמד על שלו, ולא ויתר, עד שהצליח להעלות את הפרופיל הרפואי שלו ולהבטיח לעצמו את המקום שבו הרגיש שיוכל לתרום הכי הרבה למדינה.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השביעי באוקטובר 2023, החלה כמו כל שבת אחרת, עם שקט של בוקר והבטחה ליום חג. אבל בשעה שש וחצי, השקט נשבר. צפירות עולות ויורדות קרעו את הדממה, ואיתן החלה מתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים של ארגון הטרור חמאס על מדינת ישראל. מטחי טילים ורקטות שיגרו אל עבר יישובי הדרום, ואל אזורים נרחבים בארץ, ובהסוואתם, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים במסיבות טבע תמימות ליד קיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל כל מי שנקלע לדרכים באזור. הרצח היה חסר הבחנה, אכזרי, בלתי נתפס. מאות אזרחים נטבחו בבתיהם, במכוניותיהם, עברו פשעים כבדים, ומאות נוספים נחטפו לרצועת עזה, נקרעו ממשפחותיהם. בתים נהרסו, רכוש נבזז והועלה באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגינים בגופם על אזרחים. הבוקר הזה, שבו נשפך דם רב כל כך, סימן את תחילתה של מלחמה ששינתה את פני המדינה ואת חייהם של כולנו. עידו, כמו כל אזרח ישראלי, עקב בדאגה ובכאב אחר האירועים, וליבו בער בו. הוא ידע מה עליו לעשות.

כחודשיים לאחר פרוץ המלחמה, ב-3 בדצמבר 2023, התגייס עידו לצה"ל. הוא בחר לשרת בחיל השריון, מתוך תחושה עמוקה של אחריות ורצון להיות בחזית המאמץ המלחמתי. כבר בטירונות, בין עשרות טירונים צעירים, בלט עידו ביכולותיו יוצאות הדופן. מפקדיו זיהו מיד את כישרונו, את הפוטנציאל הרב הטמון בו, את הגישה הרצינית והמקצועית שלו, ואת הנכונות הבלתי מתפשרת שלו ללמוד ולהצטיין. הוא לא היה רק חייל ממושמע, אלא חייל שחושב, שואל, ומחפש תמיד את הדרך הטובה ביותר לבצע כל משימה. בתום הטירונות, הועלה לדרגת רב"ט והוצב ביחידה מובחרת, שם המשיך להפגין את כישוריו ולהתבלט. הוא היה חייל לדוגמה, חבר אמיתי, ודמות שהיה אפשר לסמוך עליה בכל מצב.

בחודש יולי 2024, התחיל עידו את קורס מפקדי טנקים. הקורס, אחד המאתגרים והיוקרתיים בצה"ל, דרש ממנו את המיטב, ועידו עמד במשימה בגבורה. גם כאן, בין טובי הלוחמים, בלט ביכולותיו הגבוהות, בידע המעמיק שרכש, וביכולת המנהיגותית הטבעית שלו. מדריכתו בקורס סיפרה עליו ביראת כבוד, על חניך מצטיין ששואל, חוקר ומתעקש להבין הכל לעומק, לא מסתפק בתשובות שטחיות. הוא רצה לדעת לא רק איך, אלא גם למה. את השאיפה הזו הוא שילב עם שאיפה עמוקה לא פחות: "להיות טוב יותר בתור בן אדם מכל המובנים", כפי שכתב בפתק צנוע שהדביק ליד מיטתו בחדר המגורים. הפתק הזה, שהיה תזכורת יומיומית לעצמו, שיקף את מהותו האמיתית: לוחם מצטיין, אך קודם כל, אדם עם ערכים, עם מצפן פנימי חזק, ועם רצון מתמיד לשפר את עצמו, לא רק מקצועית אלא גם אישית. בשל הצטיינותו הבלתי מתפשרת, יועד עידו להיות חלק מסגל הקורס העתידי, צעד נוסף בדרך שהייתה נראית כעולה ומבטיחה.

חודש לפני סיום הקורס, כשהוא כבר נושא על כתפיו את משקל הידע והאחריות של מפקד טנק לעתיד, נכנס עידו כחלק מחטיבה 460, עוצבת "בני אור", לסבב לחימה בג'באליה שברצועת עזה. זו הייתה מציאות שונה לחלוטין מכל מה שלמד בתיאוריה. הריחות, הקולות, המתח התמידי – כל אלה יצרו אווירה של מלחמה אמיתית, שבה כל החלטה קטנה יכולה להיות קריטית. הוא היה חלק מצוות טנק, כשהוא מפקד טנק בפועל, מתרגל את מה שלמד, תחת אש, תחת לחץ, כשחיי אדם תלויים בשיקול דעתו ובכישוריו. הוא פעל בקור רוח, במקצועיות, ובהבנה עמוקה של המשימה ושל האחריות הכבדה המוטלת עליו.

היום היה עשרים וחמישה באוקטובר 2024. מידע מודיעיני אמין הצביע על הימצאות פעילי חמאס במתחם בית החולים "כאמל עדואן" שבבית לאהיא, צפונית לג'באליה. זו הייתה משימה רגישה ומורכבת, שדרשה דיוק, תעוזה ותכנון קפדני. עידו, בזכות כישוריו ויכולותיו המוכחות, יצא בראש הכוח לפעולה במתחם. הטנק שלו הוביל את הטור, חותך את דרכו בשטח עוין, כשעיניו דרוכות, חושות כל תזוזה, כל צל. המתח באוויר היה מוחשי, כבד, כמעט שאפשר היה לגעת בו. הם התקדמו בזהירות, כל לוחם בטנק יודע את תפקידו, את משמעות הצעד הבא. אבל אז, בבת אחת, תחת גלגלי הטנק, פילח פיצוץ אדיר את השקט המתוח. מטען חבלה רב עוצמה התפוצץ. הטנק, כלי הפלדה העצום, עלה באש, ונזרק באוויר בכוח אימתני. הכל קרה בשבריר שנייה. עידו נהרג במקום, בתוך רגע אחד ששינה את פני המציאות. לצידו, נפלו בקרב גם מפקד הטנק, סרן ברק ישראל סגן, והלוחם סמל הלל אליהו עובדיה. שלושה לוחמים, שלושה עולמות שלמים, נקטפו בבת אחת, במשימה שנועדה להגן על הבית, על החיים.

רב-טוראי עידו בן צבי נפל בקרב ביום כ"ג בתשרי תשפ"ה, עשרים וחמישה באוקטובר 2024. בן עשרים ואחת בלבד במותו. בשמחת תורה, כשהחלה המלחמה, הוא היה אזרח עם תוכניות וחלומות. חודשים ספורים לאחר מכן, הוא כבר היה לוחם שריון, מפקד טנק, בחזית הלחימה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בשמרת, הקיבוץ שבו מצא בית, חברים ומשפחה. ארונו נישא על כתפי חבריו, חברי הקיבוץ, ולוחמיו, כשדמעה חמה זולגת על לחיים חרוכות. השמיים בכו איתם, והאדמה קיבלה אותו אל חיקה. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, דרגה שהעידה על מסלולו המקצועי המהיר, על הצטיינותו ועל תרומתו. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, שרון ועמיר, אח צעיר, אורי, ואחות צעירה, נעמה, שזוכרים אותו כבן ואח למופת, כעוגן בחייהם.

על קברו, בין עלי הזית והשמים הפתוחים, נכתבו מילים שצמצמו את מהותו לארבע שורות, אך אמרו כל כך הרבה: "בן אהוב, אח למופת, חבר אמת. איש שלום. אהב אנשים ואת המדבר. אהב לאהוב." אלו היו לא רק מילים, אלא עדות חיה למי שהיה. שירה, בת זוגו, ספדה לו כשקולה חנוק מדמעות, אך עיניה מלאות אהבה וכאב: "זכיתי בך. אנחנו מכירים שנתיים וחצי, כמה חותם השארת באנשים, בי. זה עושה טוב להרגיש כמה אוהבים ומעריכים אותך. מדברים עליך כמה שאתה חבר טוב, בן, אחיין, בן דוד. ידענו שזה לנצח, שאנחנו משפחה. עכשיו אני צריכה לחשב מסלול מחדש, כי כל מה שדמיינתי תמיד זה אותך. תודה לך שלימדת אותי לאהוב, כל יום מחדש". מילותיה שיקפו את עומק הקשר, את החלל שנפער, ואת הכוח שהעניק לה, גם במותו.

חבריו לקומונה מניצנה, אלו שחלקו איתו את שנת השירות, את הריצות במדבר ואת השיחות האינסופיות אל תוך הלילה, התכנסו בבית הוריו, עיניהם אדומות ובגדי הקומונה, שהפכו לסוג של נחמה, עליהם. "יושבים בבית שלך בלעדיך, בוכים עם עיניים אדומות, חולצות הקומונה בשביל הנחמה שלנו, לא מאמינים שצריכים להיפרד. זו הפעם הראשונה מאז שנת השירות שכולנו פה יחד. וכשישבנו לשמוע עליך, המילים פשוט זרמו. תמיד בער בך הצדק להגן על החלש. הסכמנו על זה כקומונה שאולי זה הדבר שהכי הערצנו בך, היכולת תמיד לומר את האמת, גם זו שאף אחד לא רוצה לשמוע". הם זכרו את עידו כלוחם צדק, כמי שמעולם לא חשש להביע את דעתו, גם כשהייתה לא פופולרית, כל עוד האמין שהיא נכונה. תמיד למען החלש, תמיד למען האמת.

הזיכרון של עידו חי לא רק במילים ובדמעות, אלא גם בפרטים קטנים, יומיומיים, שהפכו לסמל. הוא אהב מאוד קפה שחור מבושל בפינג'אן על הגז, ריח שהיה ממלא את הבית ומשדר חום ורוגע. לזכרו, בני משפחתו וחבריו הקרובים קעקעו על גופם פינג'אן וכוס קפה, מחווה אינטימית, קבועה, שמנציחה את אהבתו לדבר הפשוט והמנחם הזה. מועדון הכדורעף של מטה אשר, שבו היה קפטן ושחקן מצטיין, ערך טקס לזכרו בחודש ינואר 2025, לפני משחק הקבוצה בליגה, כשדקות דומיה והתרגשות אופפת את האולם. מדבקה מיוחדת הופקה לזכרו, ועליה המשפט המבטא את אחד הערכים שלאורם פעל כל חייו: "צדק צדק תרדוף, בקש שלום ורדפהו". משפט זה, שנצרב בלבבות, מסכם את תמצית אמונתו – לחתור לשלום מתוך צדק, לא לוותר על אף אחד מהם. כדי להמשיך ולהפיץ את סיפורו, הוקם עמוד אינסטגרם "remember_ido_ben_zvi", המשמש כפלטפורמה לשיתוף תמונות, זיכרונות וסיפורים מחייו. המשפחה, מתוך כאב עמוק אך עם רצון עז להנציח את דרכו, הקימה את עמותת "בשביל עידו" ואת האתר bishvil-ido.com. באתר זה, מובא סיפורו של עידו במילים, בתמונות ובזיכרונות, וכן מידע על יוזמות ההנצחה שמארגנת העמותה, הממשיכות את דרכו של עידו – דרך של נתינה, חינוך, מנהיגות, ואהבת אדם. עידו בן צבי, הילד שגדל עם אהבה לטבע ולאנשים, שהפך למנהיג שקט וחזק, ולבסוף ללוחם אמיץ שנתן את חייו למען ביטחון המדינה, השאיר אחריו מורשת של אנושיות, צדק ואומץ לב, שתמשיך להאיר את דרכנו, גם בחשיכה.