עידו אביב

בבית בלב כרמיאל, בין גבעות ירוקות שצופות אל העמק ונושמות אוויר גלילי צלול, נולד עידו אביב ביום סתווי אחד, כ"ה בתשרי תשנ"ו, 19 באוקטובר 1995. הוא היה הבן הבכור לאמי ומרק, שהמתינו לו בכיליון עיניים, ובבואו מילא את הבית באור חדש, בצחקוקים ראשונים ובמגע רך של כפות ידיים קטנות. הבית שלהם היה קן חם, תמיד פתוח ומלא חיים, שבו הקירות ספגו את צלילי השמחה והשיחות הערות, ובו גדל עידו, לימים אחיהם הגדול והמגן של ניב ושקד, שבאו אחריו וראו בו לא רק אח, אלא גם מצפן ודמות להערצה. כבר בילדותו המוקדמת ניכרו בו ניצוצות של סקרנות בלתי נדלית וחיבור עמוק לסביבה, אותה סביבה גלילית שעיצבה את רוחו החופשית והאוהבת. הוא היה ילד שאהב לרוץ בשדות, לטפס על עצים, ולחוש את האדמה תחת כפות רגליו, תמיד מחפש את ההרפתקה הבאה, את הגילוי החדש, עם עיניים בורקות ורצון עז להבין את העולם סביבו.

אבל מעבר לגבעות כרמיאל, היה כוח משיכה חזק יותר שקרא לו – הים. עוד בטרם ידע ללכת בביטחון, כשהיה רק בן שלוש, ספג עידו את האהבה הזו לסודות המים הכחולים מסבא משה, שקירב אותו אל גלי הים התיכון. סבא משה, איש ים בעצמו, לקח את עידו הקטן אל חוף הים בקרית ים, לשם היו נוסעים לעיתים קרובות, ושם, על הגלשן, בין הרעש הקצבי של הגלים המתנפצים לבין הריח המלוח של האוויר, נטמנו הזרעים הראשונים של תשוקה שתלווה אותו כל חייו. הוא לא רק עמד על גלשן בגיל כה צעיר, הוא למד לדבר עם הים, להבין את זרמיו, לקרוא את הרוח. גלישת רוח הפכה להיות חלק בלתי נפרד משגרת יומו, מדרך חייו. בכל הזדמנות, היה עידו לוקח את הגלשן, מעמיס אותו על הגג של הרכב, ונוסע אל החוף, שם היה מבלה שעות ארוכות, מרחף על פני המים, מרגיש את הרוח דוחפת את המפרש, חופשי ומשוחרר, מתמזג עם הטבע. לא היה שם רק ספורט, הייתה שם פילוסופיה שלמה – של קבלה, של התמודדות עם אתגרים, של חיפוש אחר האיזון המושלם, ובעיקר, של שמחה טהורה שנובעת מהתנועה ומהחיבור הבלתי אמצעי לכוחות הטבע. הוא למד להרגיש את כוחם של הגלים, את השקט של המרחב הפתוח, את החופש המוחלט שהים מעניק, וכל אלה חרטו בו עמוק את אהבתו הבלתי מתפשרת לים.

השנים חלפו, ועידו גדל להיות נער כריזמטי, חייכן, עם עיניים טובות שתמיד חיפשו את הטוב שבאדם. הוא היה אהוב על חבריו, תמיד מוקף באנשים שחיפשו את קרבתו, את האנרגיה החיובית שהקרין. בבית הספר, לא היה קשה להבחין בו – לא רק בגלל חיוכו הכובש, אלא גם בגלל נוכחותו השקטה אך העוצמתית. באותן שנים, במסדרונות בית הספר, פגש לראשונה את דשה. הם היו אז רק נער ונערה, חברים לכיתה, לשיעורים משותפים ולצחוקים בהפסקות. הקשר ביניהם היה אז ידידותי, מעין ניצוץ ראשוני שהמתין להזדמנות הנכונה להתלקח. מעבר ללימודים ולזמן שהוא הקדיש לים, הייתה לו תשוקה בוערת נוספת, כזו שצבעה את סופי השבוע והדליקה את האווירה – אהדתו הבלתי מתפשרת למכבי חיפה בכדורגל. הוא היה אוהד שרוף, כזה שפקד את היציע באופן קבוע, לבוש ירוק, עם צעיף ודגל, ושר בקולי קולות עם אלפי אוהדים אחרים. הרגעים האלה ביציע, כשהקהל כולו הפך לגוף אחד שפועם בלב אחד, היו עבורו יותר מסתם משחק כדורגל. זו הייתה תחושת שייכות עמוקה, של קהילה, של נאמנות ללא פשרות, של אמונה משותפת ושל רגעים של אופוריה טהורה כשכדור מצא את הרשת. הוא לא החמיץ משחק, ותמיד היה שם כדי לעודד, לתמוך, לשמוח ולהתאכזב יחד עם חבריו ומשפחתו שחלקו איתו את התשוקה הירוקה הזו. הרגעים האלה ביציע היו חלק בלתי נפרד ממי שהיה, מאדם שמאמין בחיבורים, בנאמנות ובכוחה של קהילה.

לאחר שסיים את לימודיו, הגיע תורו של עידו להתגייס לצה"ל. כמו רבים מבני דורו, עזב את הבית הנוח והמוכר ואת חוף הים האהוב, ועלה על מדים, מוכן לתרום את חלקו. הוא שירת בחיל השריון, שם למד על אחריות, משמעת, עבודת צוות, ועל החשיבות של שמירה על ביטחון המדינה. השירות הצבאי עיצב אותו עוד יותר, העניק לו כלים להתמודדות עם מצבי לחץ, חיזק את תחושת השליחות שבו, והפך אותו מגבר צעיר ונלהב לאיש צעיר בעל כתפיים רחבות ויכולת להכיל אחריות כבדה. למרות הקושי והאתגרים, הוא מצא גם שם חברים לחיים, אחים לנשק, איתם חלק חוויות מעצבות ובלתי נשכחות. עם סיום שירותו הסדיר, חזר עידו אל החיים האזרחיים, אך עם תחושה עמוקה של בגרות ושל הבנה טובה יותר של מקומו בעולם. דווקא אז, כשהלימודים והצבא כבר מאחוריהם, הניצוץ הראשוני בין עידו לדשה התלקח והפך לאש בוערת. הם מצאו זה בזו עולם ומלואו, ובמשך שש שנים, בנתה הזוגיות שלהם עולם משלהם, מלא אהבה, הבנה הדדית, כבוד וחלומות משותפים. הם היו יחד בכל, תומכים זה בזו, צוחקים ובוכים, ויוצרים יחד פסיפס חיים עשיר ומרגש.

אחרי הצבא, כמו צעירים ישראלים רבים, יצא עידו לטיול הגדול, לחוות עולם, לגלות תרבויות חדשות. הוא הגיע לסרי לנקה, אי טרופי קסום במזרח הרחוק, ושם, בין חופים לבנים לגלי ענק, גילה את גלישת הגלים. זו לא הייתה רק גלישה, זו הייתה התמזגות עם עוצמת הטבע בצורה חדשה, שונה מגלישת הרוח שכה אהב. בסרי לנקה, הוא שקע כולו בעולם הגלישה, למד את סודות הגלים, את תנועתם, את הרגע הנכון לתפוס אותם. הוא התאמן שעות ארוכות, עם סבלנות אין קץ ונחישות בלתי רגילה, עד ששלט באומנות הזו. מהר מאוד, התחביב החדש הזה הפך למקצוע. עידו חזר לארץ עם מטרה ברורה – להפוך את אהבתו לים ולגלישה לדרך חיים, ולחלוק אותה עם אחרים. הוא הפך למדריך גלישה מקצועי במועדון גלישה מקומי, מקום בו מצא את ייעודו האמיתי.

במועדון הגלישה, עידו מצא את מקומו. הקשר שלו עם הילדים היה טבעי, בלתי אמצעי, כמעט קסום. הוא לא רק לימד אותם איך לעמוד על הגלשן, איך לחתור, איך לתפוס גל. הוא לימד אותם הרבה יותר מזה. הוא האמין בכל ליבו בחינוך הדור הצעיר לאהוב את הים, לכבד אותו, להבין את כוחו ועדינותו גם יחד. הוא ראה בכל ילד ובכל ילדה פוטנציאל עצום, לא רק לגולש או גולשת, אלא לאדם טוב יותר, בטוח בעצמו, שמחובר לטבע ולסביבה. אלי בן שושן, אחד מתלמידיו הרבים, כתב עליו לאחר מותו מילים שמספרות את כל הסיפור: "לימדת אותי לגלוש, לא רק על הגלים אלא גם בחיים. עם סבלנות אין קץ ואהבה ללא תנאי, הקדשת את זמנך וכוחותיך כדי ללמד אותי. אני זוכר איך תמיד היית מביא לי את הגלשן שלך, רק כדי שאוכל לגלוש איתך. הנדיבות שלך הייתה אינסופית. נתת בלי לבקש תמורה, תמיד מתוך אהבה אמיתית וחום לב. האושר שלך היה אמיתי ופשוט, אושר שנבע מהיכולת שלך לשמח אחרים". המילים הללו מתארות בדיוק את עידו – את נדיבותו, את סבלנותו, את יכולתו לראות את הטוב בכל אדם, ואת שמחתו האמיתית שנבעה מעצם הנתינה. הוא היה שותף פעיל בצמיחתם של דורות של גולשים ומדריכי גלישה, והשפעתו חרגה הרבה מעבר לשיעורים על הגלשן. הוא הדריך מאות ילדים במסגרת תוכנית המנהיגות הימית בשיתוף עם עיריית קריית ים ובתי הספר, שם העניק להם לא רק כלים טכניים, אלא גם ערכים של מנהיגות, אחריות, ביטחון עצמי ואהבה לים ולמולדת. עבור הילדים האלה, עידו לא היה רק מדריך, הוא היה מודל לחיקוי, חבר, מקור השראה, ואדם שהאמין בהם יותר מכל. הוא היה שם בשבילם, עם חיוך תמידי ועידוד בלתי פוסק, מרומם את רוחם ומראה להם את הדרך.

בחייו הבוגרים, מעבר לעיסוקו בים, עידו היה עוגן יציב למשפחתו וחבריו. אחיו שקד ספד לו במילים נוגעות ללב: "ניסית להפוך אותי לגרסה הטובה ביותר שלי ולהעלות אותי מעליך, למרות שזו נראית משימה בלתי אפשרית. היית העוגן של המשפחה ותמיד חיברת בינינו בטוב וברע." עידו היה זה שתמיד ידע לאסוף את כולם, לחבר בין הקצוות, לגשר על פערים. הוא היה שם ברגעים הקשים, להקשיב, לייעץ, לחבק, וגם ברגעים השמחים, לחגוג, לצחוק, ליהנות יחד. "אנשים היו אומרים לי שיש לנו אותו צחוק ואותו חיוך ואף פעם לא הייתי מבין את זה, אבל האמת שאין מחמאה יותר טובה מזו," הוסיף שקד, ומילים אלו מספרות על הקשר העמוק, על הדמיון הרוחני, על האור המיוחד שקרן ממנו. גם בימים האחרונים לחייו, רגע לפני שיצא למלחמה, הם מצאו זמן לגלש יחד. "רק בשבת גלשתי איתך ואמרתי לך שאני צריך שנגלוש יותר ביחד כדי שתגיד לי מה אני עושה לא נכון ואתה צחקת ואמרת לי 'אני אגיד לך גם מה אתה כן עושה נכון'," סיפר שקד. המשפט הזה, כל כך קטן ויומיומי, חושף את מהות אישיותו של עידו: את יכולתו לראות את הטוב, להחמיא, לעודד, ולתת תמיד תחושה של יכולת ואמונה. הוא לא רק הצביע על מה שצריך לשפר, אלא גם חיזק את הקיים, את החוזקות, את מה שנעשה נכון. זו הייתה דרכו – לרומם, להעצים, להאיר פנים.

השקט של הבוקר של שבת, השבעה באוקטובר 2023, נשבר באחת. קריאות אזעקה חודרניות, דיווחים ראשוניים על פלישה, תמונות וסרטונים קשים שהחלו לזרום ברשתות – כל אלו הפרו את השלווה ודחקו את המדינה כולה למצב של הלם וחרדה. עידו, כמו רבבות אחרים, לא היסס לרגע. הטלפון צלצל, והודעת צו 8 הגיעה, קוראת לו לחזור למדים, אל יחידת המילואים שלו – לוחם במסייעת שריון, בגדוד חש"ן 9232, עוצבת יפתח (679). הלב פעם בחוזקה, ההבנה שזה אירוע אחר, גדול, מחלחלת. הוא הסתכל על דשה, על בני משפחתו, ובעיניו ניצתה נחישות. לא הייתה שאלה, לא הייתה התלבטות. הוא ארז את הציוד במהירות, חיבק את יקיריו בחוזקה, ואמר להם שישמור על עצמו, הבטחה שכל חייל ואזרח נותנים באותם ימים אפלים, בתקווה לקיים. הדרך לבסיס הייתה מתוחה, מלאה ברכבים צבאיים, באווירה של חוסר ודאות ודריכות. בתוך שעות ספורות, מצא את עצמו שוב בתוך הכלי המשוריין, חלק מצוות, מוקף בחברים לקרב, מוכן לצאת להגן על הבית, על העורף, על המדינה כולה.

חמישה חודשים ארוכים של לחימה אינטנסיבית עברו. עידו ויחידתו נלחמו בעוז, יום ולילה, בתוך הסמטאות הצרות וההרוסות של רצועת עזה. הוא חווה את קשיי הקרב, את המתח הבלתי פוסק, את העייפות המצטברת, את האבק, את הריח המר של העשן והאבק. אבל הוא גם חווה את האחווה העמוקה ביותר שאפשר לדמיין, את התמיכה ההדדית בין הלוחמים, את ההבנה השקטה במבטים, את הידיעה שכל אחד סומך על השני בעיניים עצומות. הוא עשה את תפקידו במסירות ובמקצועיות, לוחם במסייעת שריון, שתפקידו קריטי בסיוע לכוחות המתמרנים, בחיפוי ובמתן מענה אש. הוא ראה את חבריו, את האנשים שאיתו, נלחמים כתף אל כתף, ולא ויתר לרגע. לאחר חודשים ארוכים של לחימה אינטנסיבית, קיבל עידו הפוגה קצרה, חזר הביתה, אל חיבוקם של הוריו, של אחיו, של דשה. הבית שהיה נראה רחוק כל כך, קלט אותו שוב בזרועות פתוחות. הוא ניסה לחזור לשגרה, ליהנות מהשקט, מהאוכל הביתי, מהמגע המוכר של הים, אך תמיד עם המחשבות על חבריו שנשארו שם, ועם הידיעה שזו רק הפוגה זמנית.

באפריל, בסיומו של חודש הרמדאן, בעוד המלחמה נמשכת במלוא עוזה, גויס עידו שוב. צו קריאה נוסף הגיע, מחזיר אותו אל עזה, אל המקום שבו הותיר חלק מנשמתו. הוא הספיק לחגוג את ליל הסדר עם משפחתו, רגעים יקרים של ביחד, של מסורת, של תקווה. השולחן היה ערוך, הכלים נוצצים, קערת הפסח במרכז, ועידו, בתוך כל ההמולה המשפחתית, ניסה לספוג כל רגע, כל חיוך, כל מילה. הוא ידע שזו יכולה להיות הפעם האחרונה, והמחשבה הזו ריחפה באוויר, למרות שכולם ניסו להדחיק אותה. בערב חג שני, כשהשמש החלה לשקוע, הוא נפרד שוב. החיבוקים היו ארוכים יותר, הדמעות זלגו בשקט, והמילים "שמור על עצמך" נאמרו בקול חנוק. הוא יצא לעזה, יציאה ממנה לא שב.

ביום כ' בניסן התשפ"ד, 28 באפריל 2024, עידו נפל בקרב במרכז רצועת עזה. הוא היה בן עשרים ושמונה במותו. הפרטים המלאים של הקרב נותרו לעיתים חסויים, אך ניתן לדמיין את התמונה: עוד יום לחימה, עוד משימה מבצעית, בתוך סביבה עוינת, מורכבת ומסוכנת. הוא וחבריו, ממוקדים במשימה, פועלים מתוך מקצועיות ונחישות, נתקלים בכוח אויב. בתוך חילופי האש, בתוך הכאוס של הקרב, עידו נלחם באומץ לב, כפי שעשה תמיד, כשהוא מגן על חבריו ועל המטרה. הוא נפל כגיבור, תוך כדי מילוי תפקידו, תוך כדי הגנה על הבית שעזב מאחוריו, על המשפחה שכה אהב, על הארץ שכה יקרה לו. הבשורה המרה הגיעה לכרמיאל, והותירה את כולם המומים, שבורי לב, עם חלל ענק שנפער בבת אחת. הבית שהיה כה מלא חיים, שקט פתאום. הצחוק שהיה כה מוכר, נדם. עידו, הילד שאהב את הים, הנער שפקד את היציע, המדריך שלימד ילדים לאהוב את החיים, הלוחם שהגן על המולדת, נפרד מאיתנו בטרם עת.

גם במותו, עידו המשיך לתת. בהתאם לרצונו, אבריו נתרמו לאחר נפילתו, מעשה אצילי ואחרון שאפיין את פועלו היומיומי לעזור לזולת, להאיר את חייהם של אחרים גם ברגעיו הקשים ביותר. ההחלטה הזו, שנעשתה מתוך אמונה עמוקה בחיים ובנתינה, אפשרה למספר אנשים לקבל הזדמנות שנייה, להמשיך לחיות, בזכותו. זה היה צוואתו האחרונה, מעשה של גבורה ואנושיות שחרג מגבולות החיים עצמם. הוא הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי בכרמיאל, בחלקה הצבאית, כשהוא מוקף באלפי אנשים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון – משפחה, חברים, תלמידים, קולגות, לוחמים מיחידתו, ואנשים רבים ששמעו על סיפורו ועל אישיותו המיוחדת. מעל קברו הטרי, נשמעו הספדים קורעי לב, מילים שנאמרו מתוך כאב עמוק אך גם מתוך גאווה עצומה על מי שהיה. לאחר מותו, הועלה עידו מדרגת רב סמל לדרגת רב סמל ראשון, אות הוקרה על מסירותו, על אומץ ליבו ועל תרומתו הבלתי נלאית.

ביום הלוויה, קיבלה המשפחה ממועדון הגלישה Wing גדול – כנף גלישה, שעליו הודפס דגל ישראל. הכנף הוזמנה עבורו כדי שיוכל להדריך במועדון אנשים נוספים לגלוש עם כלי השייט המיוחד הזה, חלום קטן שטרם הספיק להגשים. עידו לא הספיק להעביר איתו שיעורים, וה-Wing, שנועד להיות כלי עבודה וביטוי לתשוקתו, הפך להיות מקום לכתיבת מילים, לביטוי רגשות, לזיכרונות שנאספו ומילאו אותו לאורך השבעה. עליו נכתבו אינספור מסרים של אהבה, הערכה, געגוע וכאב, מכל מי שנגע בחייו, כמעין מצבת זיכרון ניידת, נושמת, של אדם שהשאיר חותם בל יימחה. ה-Wing הזה, שהיה אמור להרים אותו מעל הגלים, הפך לסמל של רוחו המרחפת מעל כולנו, מעל הים שכה אהב.

עידו אביב הותיר אחריו הורים שבורי לב – אמי ומרק, שני אחים – ניב ושקד, ובת זוג אהובה – דשה, שאיבדה את אהבת חייה. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אבל גם מורשת עשירה של אהבת אדם, אהבת הארץ, נתינה אין קץ, סבלנות, חיוך ואופטימיות. הוא היה עוגן, מחבר, מעצים, ואיש של ים, שהטביע את חותמו בכל מי שפגש. הוא לימד אותנו שגבורה אינה רק בקרב, אלא גם במעשים היומיומיים הקטנים – בחיבוק, במילה טובה, בנתינה ללא תמורה, ביכולת לראות את הטוב באחרים. סיפור חייו של עידו הוא סיפור של אהבה לחיים, לים, למשפחה, לחברים ולמדינה. הוא נפל כגיבור, כמי שבחר להגן על ביתו, על עמו, על עתידנו. זכרו, כמו הגלים המתנפצים על החוף, ימשיך להדהד, להזכיר לנו את האור שהיה, את החיוך שנגדע, ואת המחיר שאנו משלמים על עצמאותנו. הוא חלק מסיפור התקומה של עם ישראל, חלק בלתי נפרד מהפסיפס המורכב והכואב של תקופה זו, וזכרו יהיה נצור בליבנו לעד, מקור להשראה ולגאווה ישראלית אמיתית.