עידו אפל

במושב צופר שבלב הערבה התיכונה, שם חולות מדבר נצבעים בגוונים של זהב ואדום עם כל זריחה ושקיעה, נולד עידו אפל אל תוך חום משפחתי עוטף. היה זה ביום כ"ה באייר תשס"ג, עשרים ושבעה במאי 2003, והוא הגיח לעולם כילד שישי להדס ויגאל, אח קטן לאביה, יעל ורוני, ובהמשך אח גדול לגליה ואוריין. בית משפחת אפל לא היה רק קירות ותקרה, אלא מרכז שוקק של חיים, צחוק, דיבורים וקשרים עמוקים, ועידו, עם שיער ג'ינג'י-זהוב שייחד אותו וגרם לו לבלוט בכל מקום אליו הגיע, הפך עד מהרה ל"בורג" המרכזי במערכת הזו – החלק שמחבר הכול, שתמיד דואג לאחד בין כולם, להרגיש, להבין ולסייע.

מגיל צעיר מאוד ניכרה בו עצמאות יוצאת דופן, רוח חופשית וסקרנות בלתי נדלית. כשהיה בן שלוש בלבד, עוד לפני שרבים מבני גילו העזו לנתק את גלגלי העזר, הוא כבר רכב לבדו על אופניו הקטנים, מפלס דרכו בשבילי העפר של המושב, כששיערו הבוהק מרחוק כמו איתות קטן. הוא הגיע כמעט לכל פינה במושב, לא פעם כשהוריו מחפשים אותו בדאגה קלה, אך תמיד ידעו היכן למצוא אותו: במקום בו מתרחש משהו מעניין, או במקום שבו הוא יכול ליצור קשר חדש. סיפור שהפך לאגדה משפחתית קרה באחד מימי הקיץ החמים בחוף הים של אילת. עידו, הקטנטן, נעלם לפתע מבין כפות הרגליים המשכשכות במים. הלבבות החלו לפעום בחוזקה, קריאות "עידו! עידו!" נשמעו מעל רחש הגלים, והדס ויגאל החלו בחיפושים קדחתניים, כל תרחיש אפשרי חולף בראשם. לבסוף, מצאו אותו יושב בשלווה גמורה, חופר בחול הרטוב, משחק ומשוחח כאחרון הפילוסופים עם חבר חדש שפגש זה עתה על החוף. החבר, מבוגר ממנו בכמה שנים, הקשיב בקשב רב לסיפורי הדמיון של עידו, ועידו מצדו הקרין את אותו חום ואותה פתיחות שאפיינו אותו כל חייו. מאותו יום ואילך, ליתר ביטחון, נהגה אימו הדס לכתוב את מספר הטלפון שלה על ידו לפני כל יציאה מהמושב – מעין קמע שנועד להרגיע את הלב, וגם סמל לאותה רוח הרפתקנית שפשוט לא ידעה גבולות.

הידיים של עידו היו ידי זהב, תמיד עסוקות, תמיד יוצרות. כבר בילדותו, ניכר בו חוש טכני מפותח ואהבה עמוקה לכל כלי בעל גלגלים מסתובבים. אופנועים, רכבי שטח פתוחים, טרקטורונים – כל מה שהפיק רעש מנוע וריח של דלק היה עבורו עולם ומלואו. בגיל שמונה, כשהוא עוד בקושי מגיע אל הדוושות, הוא כבר רכב על אופנוע משלו, חורש את שבילי המדבר המפותלים, כובש דיונות עדינות ומרגיש את הרוח החמה של הערבה מלטפת את פניו. אביו, יגאל, זיהה את הכישרון הייחודי הזה עוד כשהיה נער, ועד מהרה הפך עידו ליד ימינו במוסך המשפחתי. המוסך היה עבור עידו סוג של מעבדה, מקדש של ברזל ושמן, ריחות של גריז ודלק, צלילים של מפתח ברגים ופטיש. שם, בין חלקי חילוף מפוזרים וכלים תלויים על הקירות, הוא למד לפרק ולהרכיב, לתקן ולשפץ. הוא הפך ל"הנדימן" אמיתי – מישהו שידיו פשוט דיברו בעד עצמן. את האופנוע עליו רכב וחרש איתו את המדבר, הוא תיקן תמיד במו ידיו, מבין כל בורג וכל חיבור, מפיח חיים מחודשים במנוע שקרטע. אבל כישרונו לא הסתכם רק במכונאות; הוא תיקן כלי עבודה שהתקלקלו בבית ובמושב, ואפילו הקים תפאורות מורכבות וצבעוניות למסיבות הנוער, כשכל פרט מתוכנן בקפידה ומוצא לו מקום. השטח הפתוח של המדבר, האבק שנדבק לבגדים, רעש המנועים המשתנה עם כל שיפוע; המוסך, עם ריח השמן והמתכת, ופעילויות הנוער שאחרי שעות הלימודים, שבהן יצר ופעל למען הקהילה – אלו היו המקומות שבהם עידו פרח, שבהם התבטא במלוא כישרונו, ושבהם התעצב אופיו הייחודי.

ידי הזהב של עידו לא היו רק מכניות. הן ידעו גם ליצור קסם במטבח. הוא ניחן בכישרון בישול ואפייה, שהפתיע את כל מי שזכה לטעום ממעשה ידיו. חבריו מהמושב זכרו את הפנקייקים המטורפים שנהג להכין בשטח, מבעבעים על גזיה קטנה תחת כיפת השמיים, מוגשים חמים עם סירופ מייפל מאולתר, ואת עוגיות השוקולד שאפה עבורם, מפיצות ריח מתוק של בית וחברות. בזכות המאכלים שהכין ונטייתו הטבעית לדאוג לכל אחד מחבריו, הוא זכה מהם לכינוי החם והמשעשע "האמא של החבורה". אך רצונו לתת, לפנק ולדאוג לא נשאר בגבולות הקבוצה שבה גדל. גם חבריו של אביו מהמילואים, שהגיעו מדי שנה לטיול מסורתי במדבר, ידעו שאפשר לסמוך על עידו. לא משנה היכן יחנו בשטח, איזה ואדי או דיונה יבחרו ללינת לילה – עידו ידאג להגיע אליהם עם חלות טריות, חמות וריחניות, בדיוק בזמן לשקשוקה של הבוקר, מפיח בהם תחושה של בית גם עמוק בלב המדבר. הנגיעות הללו, הקטנות לכאורה, היו למעשה ביטוי לאותו לב זהב שפעם בקרבו, לב פתוח, אוהב ומיוחד, שנגלה לכל מי שפגש אותו, ולו לרגע קצר.

הוא היה איש שיחה סוחף, שידע להתחבר לכל אחד, בין אם היה זה ילד קטן שפגש בחוף, חבר מילואים של אביו, או קצין בכיר. הייתה בו יכולת נדירה לראות אנשים בדרך עמוקה, בעין טובה, כשהוא מפגין פתיחות ותבונה שאפשרו לו לומר לכל אדם בדיוק את מה שחיזק אותו, שנתן לו כוח ופרספקטיבה. בבית, בחיק המשפחה, הוא היה "הבורג" – הכינוי שנצרב בזיכרון, זה שמחבר הכול. הוא תמיד חיבר ואיחד בין כולם, היה משפחתי מאוד ושמר על קשר חזק וייחודי עם אחיותיו. הוא הכיר אותן לעומק, את רצונותיהן, חששותיהן ושמחותיהן, דאג להן במסירות, הצליח להבין ולסייע לכל אחת לפי צרכיה המדויקים, והיה להן לעוגן יציב ומרגיע בים החיים הסוער. בחבורה עמה גדל במושב, הוא היה הלב והמרכז, הנשמה של הקבוצה. זה שכיף לדבר ולהתייעץ איתו, שפשוט ידע להגיד את הדבר הנכון תמיד, ולהיות החבר הכי טוב של כולם יחד, ושל כל אחד לחוד.

כשסיים עידו את לימודיו בתיכון האזורי, הוא בחר בדרך של נתינה והתנדב לשנת שירות בחוות נוער של ארגון "השומר החדש" בצפון רמת הגולן. זה היה שינוי נוף דרמטי – מהחולות הצהובים של הערבה אל הירוק העז וההרים הגבוהים של הגולן, אבל רוחו של עידו פרחה גם שם. הוא הביא איתו את ידי הזהב ואת לב הזהב שלו: הקים גינה קהילתית לתפארת עם חניכיו, אדמה שהחלה להניב ירקות טריים וסיפוק אדיר. הוא שימש כאב הבית בקומונה שבה התגורר, ונהג לתקן כל תקלה, קטנה כגדולה, ולמצוא פתרונות מגוונים ויצירתיים לכל בעיה שצצה, ממערכת אינסטלציה שקרסה ועד מכשיר חשמלי ששבק חיים. שם, בין השדות והנופים הפתוחים, בתוך עבודת הכפיים וחינוך הנוער, הכיר את בת זוגו, מאיה, מייקי. הקשר ביניהם היה מיידי, עמוק ואמיתי. הם אהבו זה את זו בכל ליבם, אהבה שצמחה על רקע הערכים המשותפים והשאיפה לתרום ולבנות. גם בקומונה, הצליח עידו לגעת בלבבות של כולם, להשרות אווירה של ביטחון ושלווה. עבור חניכיו הצעירים, הוא שימש כאח גדול, דמות להערצה, מקום בטוח אליו יכלו לפנות בכל עת. במבט אחד, במילה אחת, ידע להשרות רוגע, כאומר: "לא צריך לחשוב יותר מדי, הדברים הרבה יותר פשוטים מכפי שהם נראים, צריך פשוט לזרום". ההומור השנון והייחודי שלו, והחיוך ששכן דרך קבע על פניו, גרמו לכולם לחייך בנוכחותו. כשמישהו בקרבתו היה מדוכדך, אפשר היה לסמוך על עידו שיידע בדיוק איך לעודד ולשפר את מצב הרוח, תמיד עם מילה טובה, בדיחה קטנה או סתם כתף להישען עליה.

המדבר, שבו גדל ובתוכו התעצב, נשאר אהבתו הגדולה והראשונה. הוא הכיר כל פינה ופינה בו, כל שביל עזים נסתר, כל ואדי יבש. הוא בילה לילות רבים בשינה תחת כיפת השמיים, כשמעליו שמיים זרועי כוכבים שלא נראים בשום מקום אחר בארץ, וידע לפלס את דרכו בבטחה בחשכה מוחלטת ובכל מזג אוויר – אבק כבד, גשם פתאומי או חום אימים. הוא תמיד סייר וטייל בשטח, לבדו או עם חברים, ובכל הזדמנות הגיע לתת יד למי שנזקק לחילוץ ולעזרה, גם אם התביישו לבקש. מבלי שביקשו, הוא היה מופיע עם הג'יפ שלו, מציע עזרה, מחלץ רכב שנתקע בחול או אדם שאיבד דרכו. הוא היה הכתובת, האיש שאפשר לסמוך עליו.

ב-12 בדצמבר 2022, התגייס עידו לצה"ל, כשהוא מביא איתו את כל תכונותיו הייחודיות: את ידי הזהב, את ראש הזהב ואת לב הזהב. הוא שירת במחלקת לו"ז (לוחמה זעירה) של הפלוגה הרובאית בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל. מהר מאוד התגלה כלוחם מקצועי ומיומן, בעל אינטליגנציה גבוהה, יצירתיות וכישרונות יוצאי דופן. לכל משימה שקיבל, קטנה כגדולה, ניגש חדור מטרה ומלא במוטיבציה, וביצע אותה ברמה הגבוהה ביותר, מבלי לחפף, מבלי להתפשר. חבריו לפלוגה, שראו בו חבר אמיתי וכינו אותו "ילד זהב", העידו שתמיד ידע להיות שם עבורם, לדחוף אותם קדימה ברגעים הקשים, לשמור על אכפתיות, חיוביות וחיוך גם ברגעי הלחץ והאתגר הגדולים ביותר. הוא היה העוגן המנטלי של הצוות, זה שיודע להפיח אופטימיות גם כשנראה שכל הסיכויים נגדם. בין משימות צבאיות, תרגילי שטח ולילות שמירה ארוכים, עידו לא הפסיק לחלום. חלומו הגדול היה לטוס אחרי השחרור לארצות הברית, לעבוד במוסכים הגדולים והמפורסמים, לצבור ידע וניסיון רחב בתחום המכונאות והשיפוץ, ולחזור לארץ כדי לבנות מוסך משלו, שיתמחה בשחזור רכבים ישנים – לתת חיים חדשים למכונות עתיקות, ממש כפי שידע לתקן כל דבר שנתקל בו.

ואז, בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בבוקר השבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי, התנפצה השגרה. הרקטות הראשונות שהחלו לזרום מעל שמי הדרום הבהירו שזהו אירוע שונה מכל מה שידענו. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים ורכוש הושמדו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

עידו, לוחם בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל, היה בין הכוחות הראשונים שלקחו חלק בלחימה הקרקעית ברצועת עזה. הוא נכנס אל תוך התופת, מודע לסכנות, אך נחוש להגן. הקרב היה קשה, מורכב ומסוכן, והוא מצא את עצמו במהרה בלב העשייה, מפעיל את כישרונו ואינסטינקט הלחימה שלו. אך המלחמה גבתה ממנו גם מחיר אישי כבד מנשוא עוד בשלביה הראשונים. שניים מחבריו הטובים ביותר, סמל ראשון גלי שקותאי וסמל ראשון רואי אליאס, שגדלו יחד איתו במושב צופר, נפלו בקרבות. הבשורה על נפילתם היכתה בו בעוצמה, כקרוע בשר מבשרו. הכאב היה בלתי נתפס, האבל כבד, ורבים היו מבינים אם היה מתקשה להמשיך. אולם עידו לא היה ככל האדם. הוא עצמו נפצע בשלב מוקדם של הלחימה, אך למרות הפציעה והאבל העמוק, הוא התעקש לחזור להילחם. הדיבורים על שחרור או על חופשת החלמה ממושכת לא עלו בדעתו. הוא הרגיש שחובתו היא לחזור אל חבריו לצוות, אל אחיו לנשק, להמשיך את דרכם של גלי ורואי, ולהיות שם עבור אלה שנשארו. הוא חזר לשדה הקרב, מותיר מאחוריו את הכאב האישי, כשהוא חדור מטרה ורצון עז להמשיך להגן.

לאורך חודשים ארוכים של לחימה אינטנסיבית בעומק הרצועה, הוכיח עידו שוב ושוב את יכולותיו הגבוהות בתחום הטכני, כשכישרונו הפך למצרך נדיר וחיוני בשטח. חבריו לפלוגה נהגו לומר ש"עידו הביא את החשמל לעזה", ובמובנים רבים, הוא אכן עשה זאת. בשטח עוין, תחת אש מתמדת ובתנאי שטח בלתי אפשריים, הוא הצליח להפוך הכול לאפשרי. הוא בנה מטענים מאולתרים למכשירים שונים, הרכיב מאווררים מאפס כדי להקל על החום המעיק בתוך המבנים והעמדות, וידע להציע פתרונות יעילים ומהירים למורכבות טכנית ומבצעית שעלתה בכל רגע נתון. בין אם היה זה קשר שנותק, ציוד ששבק חיים או צורך לא צפוי – עידו היה הכתובת, האיש עם "ראש הזהב" שידע לחשוב מחוץ לקופסה ולספק מענה. בשלב מסוים של הלחימה, לאור כישרונו, מסירותו וראייתו הרחבה, קודם עידו לתפקיד מש"ק קשר בחוליית המ"פ. תפקיד זה הסב לו גאווה רבה ותחושת משמעות גדולה. הוא ידע שקשר איכותי ויציב הוא עורק החיים של כל פעולה מבצעית, והוא היה שם כדי לוודא שכל המערכות מתפקדות, שכל המידע עובר, ושכל הצוותים מתואמים.

תת אלוף אילן, אחד ממפקדי המפקדה הקדמית של חטיבת הנח"ל במלחמה, זכה להכיר את עידו במהלך אחת ההערכות המצב הרבות בעזה. הוא סיפר כי התרשם עמוקות מהאופי השמח והאופטימי שבו עידו לקח את החיים ביומיום, גם בלב התופת. "הצלחת להיות קרן אור גם עבורי," העיד הקצין הבכיר, עדות מרגשת לאור הפנימי שעידו הקרין, גם ברגעים הקשים ביותר.

בתוך כל אלה, בלב רצועת עזה, ב-27 במאי 2024, חגג עידו את יום הולדתו העשרים ואחת. משפחתו, שדאגה לו מעומק ליבה, הצליחה להקדיש לו שיר ברדיו, ולוודא שישמע אותו. רגע קטן של נחמה וחיבור, צלילים של בית ושל אהבה, שהגיעו אליו מבעד לרעש המלחמה. מאוחר יותר באותו יום, הוא הצליח לשוחח איתם, ואמר כמה הוא מעריך את המחווה, את המחשבה, את האהבה. את השיחה סיים במילים פשוטות, כנות וחמות, שהפכו למילותיו האחרונות למשפחתו: "המון תודה ולילה טוב".

יום לאחר מכן, ביום כ' באייר תשפ"ד, ה-28 במאי 2024, יצא עידו עם צוותו למשימת סריקת מנהרות באזור רפיח. זו הייתה פעילות שגרתית אך מסוכנת, שדרשה ריכוז וערנות. הם נכנסו למבנה שנראה תמים למראה, אך התברר כממולכד. ברגע שהכוח נכנס פנימה, הופעל מטען חבלה שהוביל לקריסת המבנה. האדמה רעדה, קירות התמוטטו, ואבק ופיח מילאו את האוויר. עידו נפצע אנושות. צוותי הרפואה מיהרו להגיע, אך כעבור מספר דקות, נקבע מותו. עידו נפל בקרב, בן עשרים ואחת בלבד במותו. החלום על המוסך בארצות הברית, על שחזור המכוניות, על החיים עם מייקי – כל אלה נגוזו ברגע.

הבשורה על נפילתו של עידו היכתה במושב צופר, במשפחתו ובכל מי שהכירו, כרעם ביום בהיר. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בצופר, בטקס מרגש ועצוב מאין כמוהו, לצד שני חבריו הטובים, גלי שקותאי ורואי אליאס, שנפלו אף הם במלחמה. שלושתם, ילדי המדבר, שנקברו זה לצד זה, סמל לחברות אמיצה ולמחיר הכבד מנשוא של המלחמה. לאחר נפילתו, הועלה עידו לדרגת סמל ראשון. הוא הותיר אחריו הורים וחמש אחיות, משפחה שלמה שבורת לב, אך גם מלאת גאווה על הדרך שבה חי ועל הקרבתו.

אחותו, רוני, ביטאה את הכאב העצום במילים קורעות לב: "מישהו ראה את אח שלי? אני מחפשת אח ג'ינג'י, קטן אבל גדול, עם חיוך מצחיקול כזה וקול כזה שרק שלו... הוא לא נמצא בשיחות האחרונות שלי, וגם לא בהודעות, הוא גם לא בחדר ולא במטבח, מנשנש משהו מהמקרר... כתבתי לו מזל טוב, שהוא אח קטלני, שהוא מצחיק פלוס פלוס ושאני אוהבת אותו... אני ממש מחפשת את אח שלי. מישהו יודע איפה אני יכולה למצוא אותו?" מילותיה של רוני שיקפו את התחושה העצומה של חלל, של היעדרות בלתי נתפסת, של חיפוש נואש אחר מי שהיה שם תמיד, שהיה "הבורג", הלב, הכל.

בהספד מטעם מושב צופר, נכתב עליו: "כשעלה עידו לבית הספר היסודי, אמרה המחנכת שהייתה לצידו, שהחיוך שובה הלב שלו יפתח עבורו כל דלת סגורה... כשסיים את לימודיו בתיכון, התנדב לשנת שירות... שם עבד עם ילדים ונוער ולימד אותם את אהבת המולדת, דרך הליכה ושיטוט בנופיה של הארץ, וגידול ירקות בגינת הירק." זה היה עידו, האיש שחיבר בין אהבת האדמה, עבודת הכפיים וחינוך הדור הצעיר. "עידו, שהיה בעל אישיות של מנהיג, התגלה בשנה זו כבעל יכולת נדירה לגשר ולתווך בין אנשים, כשאת כל אלו הוא עשה בצניעות ובדרכי נועם... עידו היה נער, ואחר כך בחור, אהוב כל כך, עם לב ענק... החברים שלו חיכו תמיד לבואו כדי לשמוע את הסיפורים שלו, שהיו בהם תמיד צחוק מתגלגל ואהבת החיים..." והמדבר, שכה אהב, נראה כאילו גם הוא זועק את מותו ואת חסרונו, כי חלק ממנו נלקח עם לכתו של עידו.

מורשתו של עידו אפל חיה ונושמת. הוא מונצח באתר "גלעד לחללי הנח"ל" ובאנדרטה לחללי חטיבת הנח"ל בפרדס חנה, שמותיר את זכרו חקוק בספר ההיסטוריה של המדינה. אך המקום שבו רוחו מורגשת ביותר, שבו הוא ממשיך להיות נוכח, הוא בעמק הדממה, סמוך למושב צופר, מול הנופים שכה אהב. שם, הקימה משפחתו פינת הנצחה מרגשת – מקום שבו ניתן לעצור למנוחה קצרה, ללינת לילה תחת כוכבי המדבר, או פשוט לצפות בנוף עוצר הנשימה שעידו הכיר כל כך טוב. זוהי פינה שקטה, מזמינה, המאפשרת להתחבר אל המדבר, אל השקט, ואל זיכרונו של עידו.

כדי להנציח את דרכו ואת אהבתו למדבר ולכלי רכב, נערך מסע לזכרו בערבה. חמישים רכבים, בהם ג'יפים ישנים רבים שאותם שיפץ עידו במקצועיות ובאהבה יחד עם אביו, יצאו למסע בין מושב צופר לפינת ההנצחה, כשהם מפלסים דרכם בשבילי העפר, בדיוק כפי שנהג עידו לעשות. רעש המנועים, ריח הדלק, האבק שעלה מן הגלגלים – כל אלה היו מחווה חיה, רועמת ומרגשת, לילד הג'ינג'י עם ידי הזהב, ראש הזהב ולב הזהב, שאהב את החיים, את האנשים ואת האדמה, ומסר את נפשו למענם. עידו אפל, הבורג של משפחתו, הלב של חבריו, החשמל של עזה, וקרן האור של מפקדיו, נפל בקרב אך רוחו ממשיכה לרחף מעל המדבר שכה אהב, נוכח בכל פינה ופינה, מזכיר לנו את האנושיות, הגבורה והתקווה הישראלית.