עידן קינן (כהן)

הבית ברמת גן, שבו נולד עידן קינן ביום י"א באדר א' תשס"ג, הלא הוא ה-13 בפברואר 2003, היה תמיד מלא חיים, תנועה וצחוק מתגלגל, מעין מבצר חם שבו כל ילד מצא את מקומו הייחודי. הוריו, עדי ואבי, בנו קן משפחתי עשיר באהבה ובערכים, שהתבטא לא רק במילים אלא בכל פעולה יומיומית, בכל מבט ובכל מגע. עידן, שגדל להיות אחם האמצעי של לורן, קורל, לינוי ואוהד, ספג מהרגע הראשון את תחושת השייכות העמוקה הזו, את הבסיס האיתן של קשר דם שאינו מתפרק. הוא למד מהר מאוד את קצב החיים בבית עם חמישה ילדים – רעש הכלים במטבח כשאמו מכינה ארוחת ערב, צלילי צחוק מתגלגל כשאחד האחים המציא משחק חדש, המולת ויכוחים קטנים על שלט הטלוויזיה שהסתיימו תמיד בחיבוק והשלמה. הוא היה ילד סקרן, עם עיניים גדולות ובוהקות שרצו תמיד לפענח את העולם סביבו, להבין את המכניקה שמאחורי כל צעצוע, את הסיפור שמאחורי כל פנים. אהבתו הראשונית למשפחתו הייתה אבן יסוד באישיותו, והיא התפתחה והתעמקה עם השנים, כשהפך מאח קטן לאח גדול, תומך ומגן, דמות שבכל רגע נתון ידעו אחיו שיכולים לסמוך עליה. הוא למד לדאוג, לחלוק, לוותר, אבל גם לעמוד על שלו כשצריך, כל זאת ברוח של כבוד הדדי ואהבה שופעת שאינה מכירה גבולות, שהייתה נוכחת תמיד באוויר הבית.

כבר בינקותו ניכרה בעידן "נשמה טהורה", תכונה שהלכה והתעצמה ככל שגדל. הוא היה ילד רגיש באופן יוצא דופן, עם אמפתיה טבעית לסובבים אותו, כזה שיבחין מיד אם אחד מאחיו עצוב, וייגש להציע נחמה, לפעמים במילה שקטה, לפעמים בחיבוק חם ורך. זכורים אינספור רגעים שבהם, גם כשהיה בעצמו צעיר, מצא את עצמו מתווך בין אחיו הגדולים לורן וקורל, מנסה ליישב ויכוח קטן על צעצוע או משחק, תמיד עם חיוך תמים ורצון כנה שכולם יהיו מרוצים. הוא לא חיפש לנצח בוויכוח, אלא למצוא את הדרך שבה כל אחד ירגיש שקולו נשמע וצרכיו מובנים. את אהבתו לאחיו הקטנים, לינוי ואוהד, ביטא באופן אחר, מגן ומכיל. הוא היה עבורם עולם שלם של משחקים והרפתקאות, לוקח אותם תחת חסותו לטיולים בפארק השכונתי, מלמד אותם לרכוב על אופניים בפעם הראשונה, מלווה אותם לבית הספר בבוקר, מוודא שתמיד ירגישו בטוחים ונאהבים. היה בו לב ענק, שהתבטא ביכולתו הבלתי נלאית לתת, להכיל ולדאוג לאחרים, הרבה לפני שדאג לעצמו. הוא לא היה ילד שמרבה להתלונן; גם כשהתמודד עם קשיים משלו, העדיף לשמור עליהם לעצמו, כדי לא להדאיג את הוריו או את אחיו, ובמקום זאת התמקד במתן תמיכה ואהבה לסובבים אותו. התכונה הזו, של נתינה ללא תנאי, הייתה חוט השני ששזר את כל שנות חייו, מאז ימיו הראשונים כילד קקרן בבית ברמת גן, ועד לרגעיו האחרונים כלוחם שדואג לעמו.

בבית הספר היסודי "הבילויים" ברמת גן, שמו של עידן הפך למילה נרדפת לשמחת חיים מדבקת ולאנרגיה מתפרצת שלא ידעה גבולות. הוא היה הילד הזה שתמיד היה במרכז העניינים, לאו דווקא בגלל שחיפש תשומת לב, אלא בגלל שפשוט היה נוכח, מלא רעיונות למשחקים, צחוק מתגלגל שהדהד במסדרונות, ונכונות אינסופית לעזור לכל מי שביקש. המורים זכרו אותו כילד חכם וסקרן, שמתעניין בחומר הנלמד, אבל בעיקר כ"טוויטי", הכינוי שדבק בו בזכות קולו הצפצפני והעליז והתנועה המהירה שלו, כמו הציפור המצוירת. הכינוי הזה, "טוויטי", הפך לחלק בלתי נפרד מזהותו, סמל לחיוניותו ולקסמו האישי, והוא אהב אותו, כי הוא שיקף בדיוק את מי שהיה – קליל, שמח, תמיד בתנועה, תמיד עם חיוך. הוא לא אהב להיות משועמם; כל רגע פנוי היה הזדמנות לאתגר חדש, בין אם זה בניית מגדל לגו מורכב יותר, פיצוח חידה מתמטית מאתגרת, או המצאת משחק כדורגל חדש בהפסקה. חבריו אהבו אותו על האנרגיה הזו, על היכולת שלו להפוך כל יום רגיל להרפתקה קטנה. הוא היה זה שארגן את משחקי הכדורגל המאולתרים בחצר, זה שדאג לכלול את הילדים החדשים או הביישנים, זה שרץ ראשון אחרי הכדור שברח מחוץ למגרש, ותמיד חזר עם חיוך מנצח. גם בלימודים, למרות שאהב לשחק ולצחוק, היה תלמיד רציני כשצריך, מבין את החשיבות שבהשקעה ובהתמדה, אך תמיד בדרכו שלו, עם הומור וקלות דעת, שהפכו גם את המקצועות היבשים למעניינים יותר.

כשעבר לתיכון "אלון", עידן כבר היה נער מגובש, עם ערכים ברורים שהושרשו בו מילדות. השנים בתיכון היו עבורו תקופה של התפתחות אישית מואצת, שבה החל לחשוב לעומק על עתידו, על תפקידו בחברה, ועל המשמעות של להיות אזרח במדינה כמו ישראל. הוא לא היה מסוג הנערים שרק זורמים עם הזרם; הייתה בו רוח עצמאית, רצון להשפיע, לקחת חלק פעיל בעיצוב המציאות. את אהבתו למדינה ולעם ישראל, שהייתה עמוקה ואותנטית, הוא ביטא לא רק במילים, אלא גם במעשים. הוא השתתף בפעילויות חברתיות, התנדב במסגרות שונות, והיה תמיד הראשון להרים יד כשצריך עזרה. חבריו ראו בו "חבר אמיתי", כזה שתמיד נמצא שם, מקור השראה וחיוך בכל מפגש. הוא ידע לשלב בין הלימודים, החיים החברתיים העשירים, וההתנדבות, תמיד עם אותה אנרגיה מתפרצת ורצון בלתי נלאה לכבוש פסגות חדשות. הוא לא פחד מאתגרים, אלא חיפש אותם. אם היה משהו קשה, הוא לא נרתע, אלא ניגש אליו במלוא המרץ, מתוך אמונה שאפשר להתגבר על כל מכשול בעזרת עבודה קשה ונחישות. בשיחות עם חברים, כבר אז, התגלתה מחויבותו העמוקה לביטחון המדינה. הוא דיבר על חשיבות השירות הצבאי לא כחובה גרידא, אלא כזכות, כחלק בלתי נפרד ממי שהוא, כביטוי לאהבתו העמוקה לארץ הזו, אותה ארץ שבה נולד וגדל, ושעליה חלם להגן בכל מאודו.

ההחלטה של עידן להתגייס לשירות קרבי לא הפתיעה איש. היא הייתה התגשמות טבעית של כל מה שעידן ייצג: אהבה למדינה, נחישות, ואומץ לב. הוא בחר לשרת כצלף בגדוד נחשון (90) של חטיבת כפיר, תפקיד הדורש דיוק קטלני, קור רוח, ויכולת קבלת החלטות מהירה תחת לחץ – תכונות שבהן הצטיין. תהליך ההכשרה היה מאתגר, פיזית ונפשית, אך עידן ראה בו עוד "משימה ואתגר חדש" שיש לכבוש. הוא הקדיש את עצמו לאימונים במלוא המרץ, לומד כל פרט ופרט, משכלל את כישוריו, ותמיד מגיע ראשון, עם חיוך מדבק ואנרגיה שסחפה את כולם. המפקדים זיהו בו במהרה פוטנציאל יוצא דופן, וכינו אותו "לוחם הכי איכותי" – לא רק בגלל יכולותיו הטכניות כצלף, אלא בגלל רוחו הלוחמנית, נכונותו לדחוף את עצמו מעבר לקצה, והמסירות הבלתי מתפשרת שלו לחבריו ולמשימה. הוא הפך לדמות מובילה בפלוגה, כזה שחבריו סמכו עליו בעיניים עצומות, הן בשדה הקרב והן ברגעים השקטים יותר, כשצריך אוזן קשבת או מילה טובה. הוא ידע להכיל, לתמוך, ולתת דוגמה אישית, גם כשהתמודד עם "קשיים ואתגרים אישיים" – כאלה שלא הרשה להם לערער את נחישותו או להשפיע על תפקודו. הוא נלחם בהם בשקט, בנחישות פנימית, מתוך אמונה עמוקה בתפקידו ובערכי ההגנה על הארץ והאזרחים, שהיו עבורו מצפן ודרך חיים.

לאחר שחרורו מהשירות הסדיר, עידן ניסה לשלב את עצמו בחיים האזרחיים, אך הקשר שלו לעולם הצבאי ולמחויבות למדינה נשאר חזק ובלתי מתפשר. הוא מצא את עצמו חוזר ומתחבר עם חברים מהשירות, משחזר חוויות, ומחזק את הקשרים שנרקמו בשדה האימונים ובשטחי הפעילות המבצעית. הוא לא היה מסוג האנשים שיכולים פשוט לשכוח את הייעוד; הערכים של אחווה, נתינה ואהבה ללא תנאי למולדת, שספג בבית וחיזק בצבא, המשיכו להנחות אותו בכל צעד. הוא תמיד חיפש דרכים לתרום, להיות משמעותי, ולא סתם לחיות חיים שגרתיים. ב-7 באוקטובר 2023, כשהשבת השחורה הפכה ליום הדמים הנורא ביותר בתולדות המדינה, עידן חש זעזוע עמוק. ליבו נחמץ למראה התמונות והעדויות, והוא ידע מיד שתפקידו הוא לא לשבת בחיבוק ידיים. באותו יום ארור, כשהמדינה כולה רעדה תחת מתקפת הטרור הרצחנית, פרסם עידן בעמוד האינסטגרם שלו מילים שהפכו לצוואה: "אף אחד לא ישן עד שתרגישו בטוחים, אני מבטיח לכם. תושבי המרכז והדרום תשמרו על עצמכם, אין לנו ארץ אחרת". המשפט הזה, "אין לנו ארץ אחרת", לא היה עבורו קלישאה, אלא אמת צרופה, אמונה עמוקה שהובילה אותו. הוא הרגיש את הקריאה לדגל, את האחריות האישית, למרות שבאופן רשמי עדיין לא היה מגויס למילואים. הוא ידע שעליו לחזור לחזית, אל חבריו, להילחם על הבית, על המשפחה, על כל מה שהאמין בו.

ההחלטה של עידן לחזור למילואים, למרות שלא היה חייב, הייתה ביטוי מובהק למי שהיה. הוא יכול היה להישאר בבית, להמשיך בחייו האזרחיים, אך הוא בחר בדרך אחרת, דרך שהייתה עבורו הכרחית ובלתי נמנעת. "זו הדרך שבחרתי וזו הדרך שאני מאמין שכל גבר במדינה שלנו צריך לבחור," כתב לסבתו מהחזית, במילים ששיקפו את העומק של אמונתו. "אין ולא יהיה מי שישמור עלינו אם לא אנחנו." המילים האלה, שנכתבו בדם ליבו, היו עדות למחויבותו הבלתי מתפשרת, לתחושת השליחות שבערה בו. ב-11 באוגוסט 2024, התגייס עידן רשמית למילואים, מצטרף לחבריו מהסדיר למלחמה בעזה. הוא הגיע ליחידה עם אותה אנרגיה מתפרצת, עם אותו חיוך שובה לב, ועם אותה נכונות אינסופית להיות הראשון בכל משימה. בשבילו, לא הייתה שאלה אם לצאת לקרב; השאלה הייתה רק איך לתרום הכי הרבה, איך להיות הכי יעיל, איך להגן על עמו בצורה הטובה ביותר. הוא חזר לתפקידו כצלף בגדוד נחשון, בין חבריו, שם הרגיש שייך יותר מכל מקום אחר. החיים בשטח היו קשים, מפרכים, מלאי מתח וסכנה, אבל עידן לא התלונן. הוא ראה בכל רגע הזדמנות לתרום, לחזק את רוחם של חבריו, להוביל אותם קדימה באור חיובי, כפי שעשה תמיד. הוא היה זה שהפיץ אופטימיות גם ברגעים הקשים ביותר, זה שהצליח להוציא צחוק גם מתוך העייפות והחשש, זה שדאג לכולם, מוודא שאף אחד לא נשאר מאחור, לא פיזית ולא נפשית.

הימים והשבועות בצפון רצועת עזה היו רצף בלתי פוסק של פעילות מבצעית, של מתח גבוה, של ערנות בלתי מתפשרת. עידן, כצלף, נשא על כתפיו אחריות כבדה במיוחד. הוא היה העיניים החדות של הכוח, זה שמזהה איומים מרחוק, זה שיכול לשנות את מהלך הקרב בירייה מדויקת אחת. הוא עבד בשיתוף פעולה מלא עם חבריו למחלקה 1, אותם חברים שכינו אותו "טוויטי" וראו בו מנהיג טבעי, כזה שהולך בראש, מוביל, ונותן דוגמה אישית. הקשר בין הלוחמים היה עמוק, קשר של אמון הדדי מוחלט, של אחים לנשק שסומכים זה על זה בעיניים עצומות. ברגעים של שקט יחסי, בין משימה למשימה, עידן היה זה שהפיג את המתח, סיפר בדיחות, או סתם שוחח על הבית, על המשפחה, על החלומות לעתיד, תמיד עם חיוך שובה לב ועיניים נוצצות. הוא ידע את הסיכונים שבדרך שבחר, אך לא הסתיר את מחויבותו המוחלטת למען המדינה. הוא היה מודע היטב לסכנה, אך מעולם לא נרתע. להיפך, הוא שאב כוח מאותה סכנה, מתוך ההבנה שנוכחותו, נחישותו, ומקצועיותו הם מה שישמור על חבריו ועל עם ישראל. הוא היה שם, נושם את אבק הלחימה, חש את האדמה רועדת תחת רגליו, מריח את ריח הברזל והעשן, אבל לבו היה מלא באמונה ובאהבה שגברו על כל פחד. הוא היה לוחם בכל רמ"ח איבריו, שפועל מתוך אמת פנימית עמוקה, מתוך הבנה שזוהי זכותו וחובתו להגן על המולדת.

ביום שישי, ט"ו במרחשוון תשפ"ה, ה-16 בנובמבר 2024, התנהל קרב קשה בצפון רצועת עזה. עידן וחבריו לפלוגה, שפעלו באומץ לב ובנחישות במטרה לטהר את השטח מאיומים, מצאו עצמם בעיצומו של חילופי אש אינטנסיביים. האוויר היה ספוג בריח אבק שריפה, צרורות ירי נשמעו מכל עבר, והמתח היה בשיאו. כצלף מיומן, עידן תפס עמדה אסטרטגית, מזהה מטרות, סורק את השטח בעיני נץ, מוכן לפעול בכל רגע. הוא פעל בקור רוח מעורר השתאות, מדויק ומקצועי, כפי שהוכשר, כפי שהיה תמיד. הוא היה מרוכז לחלוטין במשימה, לבו פועם בקצב מהיר, אך מחשבתו צלולה וחדה. באותם רגעים של כאוס קרבי, שבהם כל החלטה היא עניין של חיים ומוות, עידן לא חשב על עצמו. הוא חשב על חבריו, על המשימה, על הביטחון של תושבי הבית. הוא מילא את תפקידו ללא חת, בנחישות בלתי מתפשרת, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות מעשיו. במהלך הקרב, בעודו מגן על חבריו ומבצע את תפקידו באומץ לב עילאי, נפגע עידן. הוא נפל כגיבור, בן עשרים ואחת בלבד, על אדמת הרצועה, במקום בו בחר להילחם למען עמו. קולו הצחצחני של "טוויטי" נדם, אך קול מעשיו ההרואיים יישמע לנצח. חבריו לפלוגה, שהתבשרו על נפילתו, חשו צער עמוק וכאב בלתי נתפס, אך גם גאווה עצומה על חברם שהקריב את היקר מכל.

הידיעה על נפילתו של עידן הכתה במשפחתו וביקיריו כרעם ביום בהיר, והותירה חלל עצום וכאב שלא יתואר. הבית ברמת גן, שפעם רעש מצחוקו המתגלגל של "טוויטי", שקע באבל כבד. לורן, קורל, לינוי ואוהד, אחיו ואחיותיו, איבדו לא רק אח, אלא גם מורה דרך, חבר נאמן, ומקור בלתי נדלה של אור חיובי. הוריו, עדי ואבי, נאלצו להתמודד עם הבשורה הקשה מכל, כשהם יודעים שבנם נפל במילוי משימתו, מתוך אהבה עמוקה למדינה ולעם. עידן הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקרית שאול, שם נטמן לצד גיבורי ישראל אחרים, כשהוא משאיר אחריו מורשת עשירה של אומץ לב, נתינה, ואהבה ללא תנאי. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב סמל, כהוקרה על שירותו ומעשיו. המילים שהותיר, בין אם בפוסט באינסטגרם ב-7 באוקטובר או במכתבו לסבתו מהחזית, הפכו לצוואה רוחנית שמנחה את דרכם של רבים. הוא היה "נשמה טהורה ואיש עם לב ענק", לוחם שלא ידע גבולות, שתמיד היה "הראשון להגיע", "מקור השראה וחיוך". דמותו ומסריו ממשיכים ללוות את משפחתו, חבריו וכל מי שהכיר את ערכיו, ומהווים דוגמה ומופת לדורות הבאים, תזכורת לכך שהגבורה האמיתית נובעת לא רק ממעשי לחימה, אלא מתוך אנושיות, מחויבות ואהבה עמוקה לזולת ולמולדת.

המורשת שעידן קינן הותיר אחריו היא הרבה יותר מזיכרון של לוחם אמיץ שנפל בקרב; זוהי מורשת חיה של ערכים, של אמונה בלתי מתפשרת בדרך, של אהבת אדם ומולדת שאינה יודעת גבולות. הוא היה גיבור לא בגלל שהשתמש במילים גבוהות, אלא בגלל שהמעשים שלו, חייו הקצרים אך המלאים, שיקפו גבורה יומיומית, אנושית, כזו שנגעה בלבבות כולם. הוא זכור כ"טוויטי" – עם צחוק מתגלגל, שמחת חיים ואנרגיה מתפרצת, כזה ששבה את הלב והקסים את כולם. אבל הוא זכור גם כלוחם נחוש, צלף מקצועי, אח אוהב, חבר נאמן, ובן מסור. החלל שהותיר אחריו הוא עצום, אך יחד איתו, הוא הותיר גם ניצוץ של תקווה, של גאווה ישראלית טהורה, של הבנה עמוקה שגם ברגעים הקשים ביותר, ישנם אנשים כמו עידן, שמוכנים להקריב את היקר מכל למען עתיד טוב יותר. סיפור חייו, על ילדותו המאושרת ברמת גן, נעוריו הסקרנים והפעילים, שירותו הצבאי המסור, והחלטתו האמיצה לשוב ולהילחם במילואים, הוא סיפור של תקומה. זו תקומה שאינה מובטחת, אלא כזו שנבנית יום יום, דקה דקה, על ידי אנשים כמו עידן, שבוחרים שוב ושוב בחיים, באהבה, ובהגנה על הארץ הזו, כי "אין לנו ארץ אחרת". זכרו את עידן קינן, את "טוויטי", כסמל לאותה רוח ישראלית שאינה נשברת, שרואה באתגר הזדמנות, ובאהבה לזולת את הכוח המניע הגדול ביותר. זכרו אותו, ותזכרו שמעשיו, רוחו ומסריו, הם המורשת החיה שלנו, מגדלור של אומץ ואהבה שיאיר את דרכנו גם בדורות הבאים.