סיפור החיים
בראשון לציון, עיר של מרחבים וחלומות, ביום ו' בניסן תשס"ב, 19 במרץ 2002, נולד עידן באלוי, בנם הבכור של רוית ואלכס. עם בואו לעולם, נטע בחייהם של הוריו זרע של שמחה שאין לה גבול, והפך במהרה למרכז עולמם. הבית ברחוב צדדי ושקט, עם גינה קטנה בחזית, התמלא בצחוקו המתגלגל ובריצתו הקלה של ילד שהתברך באנרגיה בלתי נדלית. שנתיים לאחר מכן הצטרף אריאל, ואחריו יהלי, ושלושתם יצרו יחד קן חם של אהבה, תמיכה וקשר בלתי ניתן לניתוק. עידן, כבכור, נשא על כתפיו הרכות אחריות טבעית, שהתבטאה לא רק בדאגה לאחיו הקטנים, אלא גם ברוח ההנהגה העדינה שבו, שצמחה אט אט מתוך משחקי ילדות תמימים.
כבר בימיו הראשונים בגן הילדים, ניכרה בו תכונה מיוחדת, שילוב של סקרנות אינסופית וצניעות מעוררת התפעלות. הוא לא היה הילד הרעשני ביותר, זה שדורש תשומת לב בכל רגע, אלא זה שיושב בצד, מתבונן בעיניים פקוחות וסופג כל פרט. חיוכו העדין, כמעט ביישני, היה נדלק על פניו בקלות, מאיר את עיניו החכמות בכל פעם שנתקל בדבר מה ששבה את ליבו – בין אם זו חידה מתמטית מאתגרת, סיפור הרפתקאות מרתק, או פשוט רגע של שקט עם ספר פתוח. הלב שלו, לב זהב של ממש, הקרין חום ואכפתיות לכל עבר. כשהיה רואה חבר נופל במשחק או ילדה עצובה בפינה, הוא היה הראשון לגשת, להציע עזרה, או פשוט לשבת לידם בשקט ולהיות שם, בלי מילים מיותרות, רק עם נוכחות מרגיעה. הוא תמיד חיפש את הטוב בכל דבר, גם כשנדמה היה שהעננים כבדים וסגורים; "חצי הכוס המלאה" לא הייתה עבורו קלישאה, אלא דרך חיים של ממש, משקפיים שדרכן ראה את העולם, והצליח למצוא בהם את נקודת האור גם ברגעים קשים. הוא היה ילד אופטימי, שתמיד הצליח להפיח תקווה בסובבים אותו, גם כשנראה שהכול אבוד.
שנות בית הספר היסודי ב"מרחבים" היו עבורו כר פורה להתפתחות. הוא אהב ללמוד, לא מתוך חובה, אלא מתוך רצון אמיתי להבין ולדעת. שיעורי מתמטיקה ופיזיקה ריתקו אותו במיוחד, והוא מצא סיפוק רב בפענוח בעיות מורכבות, כאילו היו משחקי מחשב מאתגרים. מעבר ללימודים, אהבתו הגדולה לכדורגל החלה לפרוח במגרש האספלט של בית הספר. הוא היה מבלה שעות ארוכות עם חבריו, רודף אחרי הכדור, מזיע תחת השמש הישראלית, מנסה שוב ושוב לבעוט לשער, ללמוד את תנועת הגוף הנכונה, את הדיוק במסירה. הוא לא היה תמיד השחקן הכי מהיר או הכי חזק, אבל הוא היה שחקן חכם, עם ראיית משחק מצוינת ויכולת ניתוח טקטית, תכונות שהתפתחו אצלו גם במגרש וגם בחיים. הוא העריץ את קבוצת "מכבי תל אביב", היה מדקלם את שמות השחקנים, עוקב אחר כל משחק וכל מהלך, ומרגיש חלק בלתי נפרד מההתרגשות, מהשמחה בניצחונות ומהאכזבה בהפסדים. בלילות, אחרי שהשיעורים נגמרו והאחים הקטנים נרדמו, היה מתיישב מול המחשב, שוקע בעולמות וירטואליים של אסטרטגיה והרפתקאות, משחקי רשת שבהם שיתף פעולה עם חברים מכל קצוות הארץ, בונה איתם קשרים וירטואליים חזקים לא פחות מהמציאותיים. הצחוקים שהיו בוקעים מחדרו, התגובות השנונות והציניות שהפגין מול המסך, היו חלק בלתי נפרד מהווייתו, משקפים את רוחו האנרגטית והשנונה.
המעבר לתיכון "מקיף י"א ראשונים" סימן שלב חדש בחייו. הוא כבר היה נער בוגר יותר, עם עמוד שדרה ערכי איתן, ומעגל חברים רחב שהקיף אותו כמו מעטפת מגוננת. הוא היה חבר אמיתי, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. כשאחד מחבריו היה נקלע לצרה, בין אם זו אהבה נכזבת או מבחן קשה, עידן היה שם. הוא ידע להקשיב בסבלנות, להציע עצה טובה בלי לשפוט, ולתת כתף תומכת בלי להרפות. הייתה בו יכולת נדירה לראות את הדברים מפרספקטיבה רחבה, לנתח מצבים בהיגיון קר ומדויק, אך בו זמנית להישאר אמפתי ורגיש. הציניות העדינה שלו, שלא פגעה אלא דווקא הוסיפה נופך של הומור ושנינות, הפכה לסימן היכר שלו. הוא היה יכול להגיד משפט אחד קצר, עם חיוך קטן בזווית הפה, ולגרום לכל החדר להתגלגל מצחוק. הוא אהב לבלות עם חבריו, לאו דווקא במסיבות גדולות, אלא יותר במפגשים אינטימיים בבית קפה, בגינה הציבורית, או סתם בטיולים ארוכים ברחובות העיר, מדברים על הכול, מהא ועד ת. גם אהבתו לכדורגל לא דעכה; הוא הרחיב את אופקיו גם לליגה האנגלית, והפך לאוהד שרוף של "ארסנל", לילה אחרי לילה היה נשאר ער לצפות במשחקים, מנתח את הביצועים, חוגג שערים ומקלל החמצות, כולו שקוע בתשוקה הספורטיבית.
עם סיום התיכון, כשהגיע זמן הגיוס, הבחירה של עידן הייתה ברורה – הוא רצה לתרום את חלקו באופן משמעותי, וראה את עצמו בתפקיד מאתגר וטכנולוגי. ב-20 באוגוסט 2020, ביום קיץ חם ולח, עמד עידן בשערי הבקו"ם, לבוש במדי הזית החדשים, עם תיק קיטבג כבד על גבו, ועם לב שפעם בהתרגשות ובציפייה. הוא התגייס למסלול ייעודי לקצונת קשר גדודי – תפקיד שדרש שילוב של יכולות טכניות, כישורי מנהיגות, וראייה מערכתית. המסלול היה ארוך ומאתגר, שנה וארבעה חודשים של הכשרה אינטנסיבית. הוא החל בטירונות, חוויה משותפת לכל חייל, שבה נחשף לראשונה למסגרת צבאית נוקשה, לפיקוד, למשמעת. הימים הארוכים בשטח, הריצות עם האלונקה, הקרבה הבלתי אמצעית לחבריו לצוות, כל אלה עיצבו אותו וחישלו את רוחו. הוא לא התלונן, גם כשהיה קשה, גם כשהגוף כאב והנפש היתה עייפה. הוא זכר את "חצי הכוס המלאה" שלו, ובכל אתגר ראה הזדמנות ללמוד ולצמוח.
לאחר הטירונות, המשיך לקורס יסוד, שם נחשף לעולם התקשוב הצבאי, למערכות הקשר המורכבות, למכשירי הקצה, לפרוטוקולים. הוא אהב אתגרים אינטלקטואליים, והעולם הטכנולוגי הזה סיפק לו אותם בשפע. הוא צלל לתוך החומר, למד בקלות, ותמיד היה מוכן לעזור לחברים שקצת התקשו. היכולת שלו להסביר דברים מורכבים בפשטות, "בגובה העיניים", כבר באה לידי ביטוי בשלב זה. משם המשיך לקורס מפקדי כיתות (מ"כים), צעד משמעותי ראשון בדרך לפיקוד. בקורס זה, הוא כבר היה נער עם כתפיים רחבות יותר, עם ביטחון עצמי גבוה יותר, ועם הבנה עמוקה יותר של המשמעות של להיות מנהיג. הוא למד להוביל חיילים, להנחיל ערכים, לקבל החלטות תחת לחץ. הוא לא היה המפקד הצעקן, אלא זה שהוביל בדוגמה אישית, בהקשבה, ובכבוד.
במהלך המסלול הארוך הזה, בתוך עולם של מדים ופקודות, מצא עידן את אהבת חייו – ליהי. הם נפגשו ביום הגיוס, שני חיילים טריים, נבוכים ונרגשים, שהחלו יחד את מסלול ההכשרה לקצונת קשר. מהרגע הראשון, נוצר ביניהם קשר מיוחד, בלתי מוסבר, כמעט טלפתי. הם עברו יחד את הטירונות, את קורס היסוד, את קורס המ"כים ואת קורס הקצינים, חולקים את אותם קשיים, את אותם רגעים של צחוק ושל ייאוש, את אותם חלומות ותקוות. הקרבה הייחודית של השירות הצבאי, במיוחד במסלול ייעודי משותף, יצרה ביניהם בונד חזק שרק הלך והתעצם. ליהי ראתה בו את כל מה שהעריכה: את השנינות שהצחיקה אותה עד דמעות, את האוזן הקשבת לכל צרה, את הכתף התומכת שתמיד הייתה שם, את היכולת שלו להפוך כל רגע פשוט לחוויה בלתי נשכחת. הם אהבו לבלות יחד, לאו דווקא בבילויים גרנדיוזיים, אלא בפעילויות יומיומיות פשוטות, בעיקר לאכול יחד – ארוחות ביתיות, מסעדות קטנות, או סתם כריך בפינה שקטה. בכל ביס, בכל שיחה, הם בנו יחד עולם משותף, עולם של אהבה כנה וטהורה, כפי שליהי עצמה תיארה, כזו שלימדה אותה מהי זוגיות אמיתית.
לאחר סיום קורס הקצינים, שובץ עידן כסגן קשר"ג (קצין קשר גדודי) בגדוד 74 של חיל השריון. הייתה זו תקופה מאתגרת ומרתקת. הוא נכנס לעולם של טנקים ענקיים, של שטח פתוח, של אחריות כבדה. הוא היה ממוקד מטרה, שאף להשיג את כל היעדים שהציב לעצמו, ותמיד דרש מעצמו יותר. הוא מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, דאג למחלקת התקשוב שלו כאילו הייתה משפחתו. הוא ירד לפרטים הקטנים ביותר, ווידא שכל מכשיר עובד, שכל קשר תקין, שכל חייל מבין את משימתו. הוא היה קצין מקצועי לעילא ולעילא, כזה שקצינים אחרים היו מתייעצים איתו לעיתים קרובות, סומכים על שיקול דעתו ועל הידע הטכני הנרחב שלו. אבל מעל לכול, הוא היה מפקד אכפתי. הוא דיבר עם חייליו "בגובה העיניים", לא ניסה להרשים או להפחיד, אלא להוביל מתוך כבוד הדדי. הוא נלחם למען הצדק, דאג לצרכים הקטנים ביותר של פקודיו, החדיר בהם מוטיבציה בלתי נדלית והנחיל להם ערכים כמו כבוד האדם ועבודה קשה. הוא לא רק פקד, אלא גם לימד, חינך, והיווה דוגמה אישית. בשל כל התכונות הללו, הוא היה מפקד נערץ ואהוב, כזה שאפשר ללכת אחריו בעיניים עצומות.
לאחר שנה בתפקיד בגדוד השריון, הגשים עידן את אחד מחלומותיו הגדולים: הוא עבר להיות קצין הקשר הגדודי של גדוד 13 בחטיבת "גולני". זו לא הייתה סתם יחידה עבורו; גולני הייתה סמל, שם נרדף לגבורה, לנחישות, לכוח. ההרגשה של ללבוש את הכומתה החומה, לצעוד עם סמל העץ, מילאה אותו גאווה עמוקה. כאן, בגדוד 13, הביא לידי ביטוי את כל כישוריו ויכולותיו. הוא היה קצין מצטיין ומקצועי, כזה שהציב לעצמו יעדים ברורים ודבק בהם בעקשנות בלתי מתפשרת. גם כשנתקל בקשיים, ולא חסרו כאלה בעולם הצבאי, הוא מעולם לא ויתר. הוא חפר, למד, התייעץ, מצא פתרונות יצירתיים, עד שהשיג את מטרתו. הוא ניהל את מחלקת התקשוב ברמה הגבוהה ביותר, דאג לזרימת מידע חלקה, לתקשורת אמינה ויעילה, שהייתה קריטית להצלחת המשימות המבצעיות של הגדוד. מפקדו העיד עליו כי למד ממנו יותר ממה שלימד אותו, על סטנדרט גבוה לצד אנושיות יוצאת דופן. עידן היה מרכז העניינים בסגל המחלקתי, זה שהרים את מצב הרוח גם ברגעים קשים, שהכניס את כולם לפרופורציות עם משפט שנון, ושהשיג כל מטרה ולא בחל באמצעים. הוא היה הקשר"ג הנצחי, כפי שכינה אותו מפקדו, שום אתגר לא היה גדול מדי בשבילו. מוטו אחד היה שגור בפיו, מילים שביטאו את תפיסת עולמו ואת תפקידו: "קשר"ג הוא לוחם". עבור עידן, תפקיד קצין הקשר לא היה רק תפקיד טכני במשרד או בחמ"ל; הוא היה חלק בלתי נפרד מהלחימה, עם אחריות ישירה על חיי הלוחמים בשטח, ועל יכולתם לתקשר ולהילחם ביעילות. הוא ראה את עצמו כחלק מהמערך הלוחם, ככזה שמחויב להיות בחזית, להבין את השטח, ולתת את המענה הטוב ביותר בכל מצב.
הגיעה שבת שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. עידן היה בכוננות שבת במוצב נחל עוז, מוצב אסטרטגי ששמר על גבול עזה. הלילה עבר בשקט יחסי, עם תחושת ביטחון שגרתית, למרות המתח התמידי באזור. בבוקר, בשעה שש וחצי, נשמעה שריקה צורמנית של אזעקת צבע אדום, אחת מני רבות שהיו באזור, אך הפעם היא הייתה שונה, חזקה ועוצמתית יותר, מלווה בקולות נפץ אדירים שלא השאירו מקום לספק – משהו גדול קורה. השקט נשבר באחת, ובמקומו עלה רעש מחריש אוזניים של ירי רקטי בלתי פוסק מרצועת עזה. אלפי טילים ורקטות שוגרו לעבר יישובי העוטף, שדרות, אופקים, נתיבות ואף עמוק יותר לתוך הארץ. אבל זו הייתה רק ההתחלה, מסך אש שנועד להסוות את הזוועה האמיתית.
תוך דקות ספורות, החלו לזרום דיווחים ראשוניים על חדירת מחבלים. אלפים מהם, חמושים מכף רגל ועד ראש, פרצו את גדר הגבול – יבשתית, ימית ואווירית – ודהרו אל יישובי העוטף, אל מסיבות הטבע התמימות ליד קיבוץ רעים ונירים, אל בסיסי צה"ל, ואל כל מי שעבר בדרכים. במוצב נחל עוז, האזעקות הפכו לרעש בלתי פוסק של ירי מנשק קל, פיצוצים, וקריאות בערבית שהתקרבו במהירות. עידן, שרק לפני רגע היה שקוע בשגרת שבת, קפץ על רגליו. הוא לא היסס לרגע. הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות. הוא מיהר לחמ"ל, חדר הפיקוד והשליטה של המוצב, שהיה אמור להיות הלב הפועם של ההגנה. הוא היה בין הראשונים שהגיעו לשם, כשהוא מבין את חומרת המצב ומחויבתו לתפקידו.
החמ"ל הפך במהרה למרכז העצבים של הקרב. בחוץ השתוללה תופת. המחבלים, באכזריות שאין כדוגמתה, החלו לרצוח אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, לחטוף מאות ישראלים לרצועת עזה, ולהחריב, לבזוז ולהעלות באש בתים ורכוש. בתוך המוצב, המצב לא היה פחות קשה. המחבלים הסתערו על כל עמדה, על כל מבנה, וניסו שוב ושוב לפרוץ אל תוך החמ"ל. במשך שעות ארוכות, כשהירי בלתי פוסק, והצעקות נשמעות מכל עבר, נהדפו ההתקפות פעם אחר פעם על ידי הלוחמים שהתבצרו בפנים. עידן, בתוך כל הכאוס והתופת, שמר על קור רוח מופתי. הוא היה עמוד התווך, הציר המרכזי שסביבו התנהל הקרב בחמ"ל. הוא ניהל את הלחימה באופן מקצועי, כפי שלמד והתאמן עליה שנים. הוא תיפעל את מערכות הקשר, העביר דיווחים, ניתח את המצב בשטח, נתן הוראות, ווידא שהתקשורת בין הלוחמים מתנהלת ללא הפרעה, גם כשהכול מסביב בער. הוא עשה כל שביכולתו כדי להביא את הגדוד למקום טוב יותר, להציל חיים, להגן על המוצב, על מדינת ישראל. הוא עבד תחת לחץ עצום, כשהוא מודע היטב לסכנה המיידית, אך נחוש למלא את משימתו עד תום. הוא היה תמצית המקצועיות, האומץ והמחויבות.
אך ככל שנקפו השעות, האויב לא ויתר. המחבלים, שנכשלו שוב ושוב לפרוץ בכוח, מצאו דרך אחרת. הם השליכו רימונים לתוך החמ"ל. הפיצוצים העזים הרעידו את המבנה, ועשן סמיך החל למלא את החלל. שניות לאחר מכן, החמ"ל עלה באש. בלהבות ובאפר, בתוך התופת הבלתי נתפסת הזו, נפל סגן עידן באלוי בקרב. הוא היה בן עשרים ואחת בלבד. הוא נפל כגיבור, כשבידיו האחרונות הוא מנסה לתפעל את המערכות, להילחם, להגן על חבריו, על עמו, עד נשימתו האחרונה. השקט שירד לאחר מכן על החמ"ל היה אילם, כבד מנשוא, שקט של אובדן ושל כאב בלתי נתפס.
הבשורה המרה הגיעה להוריו, רוית ואלכס, ולאחיותיו, אריאל ויהלי, וקרעה את עולמם לגזרים. הבית שהיה מלא צחוק, שמחה ואהבה, התמלא באחת באבל וביגון. עידן, הבן הבכור, אחיהם הגדול, אהבת חייה של ליהי, נלקח מהם בטרם עת, בשיא פריחתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון, תחת שמיים קודרים, כשמסביב עומדים אלפי בני אדם, חברים, משפחה, מפקדים ופקודים, כולם כואבים והמומים. הוא הועלה לדרגת סרן לאחר מותו, אות הערכה על גבורתו ומסירותו.
על מצבתו, בין פרחי הזיכרון והאבנים הקטנות, נכתבו המילים: "סחפת את כולנו למצוינות ודרך ארץ, איש עקרונות יחיד ומיוחד תישאר לעד". מילים אלו, שנבחרו בקפידה, שיקפו את רוחו ואת דרכו. הן הזכירו לכולם את הילד החכם והצנוע, את הנער האופטימי והשנון, ואת הקצין המצטיין והאכפתי. אמו, רוית, ספדה לו בקול חנוק מדמעות, אך מלא בגאווה: "ילד שלי, דם מדמי, עטרת ראשי, אהבת חיי הנצחית. היית ותמיד תהיה הגיבור שלנו. הסיפורים שלך כאדם וכמפקד לא מפסיקים לזרום אלינו, תחושת הפספוס והתסכול היא אדירה והעצב כל כך עמוק, הלב שבור לרסיסים, הימים קשוחים. אוהבים אותך לנצח נצחים גיבור ואלוף שלנו. אתה פועם בליבנו לעד." בכל מילה שלה, נשמע הכאב העצום על האובדן, אך גם ההכרה בגודל האדם שהיה, ובהשפעה העצומה שהיתה לו על חייהם.
סבתו, בקולה הרועד אך יציב, הוסיפה וסיפרה על עידני שלה: "עידני שלנו, נכד אהוב שלנו, כמה אהבה וחום נתנו לך. הייתה לנו הזכות ללוות אותך מיום היוולדך ועד ליום הארור שנפלת כגיבור. החיים מלאים במכות וחבטות אבל נדמה שהקשה שבהן קרתה לנו ביום בו הלכת מאיתנו. עידני, תמיד כששאלנו אותך מה נשמע ומה קורה ענית לנו בקול נינוח רגוע ובטוח שהכול סבבה והכול בסדר, מעולם לא התלוננת ובזה אנו מתנחמים, שהיה לך טוב ואהבת את כל מה שעשית. עידני אנחנו מתגעגעים אליך בכל דקה בכל יום ובשארית ימי חיינו, לא נשכח אותך לעולם." דבריה שיקפו את האופטימיות הבלתי נדלית של עידן, את דרכו להתמודד עם קשיים בחיוך וברוגע, ולהפוך כל אתגר להזדמנות.
ליהי, אהבת חייו, כתבה לו מילים ששברו את הלב: "אהבת חיי, האושר שלי, הצחוק שלי, אתה הכול בשבילי, הכתף, האוזן, הבן אדם לעשות איתו הכול, לספר לו הכול, להתייעץ על הכול. מהרגע הראשון הרגשנו שנועדנו אחד לשנייה. התחברנו ברגע אחד. אני כל כך אוהבת אותך ומעריצה אותך על מי שאתה היית עבורי ועבור כולם. היית דמות שהלכו אחריה בעיניים עצומות בלי לשאול שאלות. אתה הבן אדם הכי מיוחד שהכרתי, הייתה בך ציניות שהצחיקה אותי ושבתה את הלב שלי ישר. התאמת לי כמו כפפה ליד, אהבנו את אותם דברים, נהנינו מאותם דברים. לימדת אותי איך צריכה להיות זוגיות אמיתית, אוהבת, כנה. איך מרגישים אהבה אמיתית וטהורה... אני אוהבת אותך בכל הלב שלי, אתה הכי יקר לי בעולם. מתגעגעת כל כך ברמות שלא הכרתי." דבריה ציירו תמונה של קשר עמוק ויוצא דופן, של אהבה שצמחה בתוך מציאות מאתגרת והפכה לכל עולמם.
מפקדו של עידן, שזכה לפקד עליו ולצידו במשך שמונה חודשים, כתב על "בלוי, הסקשר"ג הנצחי שלי": "הייתה לי הזכות לפקד עליך ולצידך במשך שמונה חודשים, ללוות אותך ברגעיך הראשונים כקצין תקשוב. בפועל למדתי ממך יותר ממה שלימדתי. על עקשנות וחתירה למצוינות, סטנדרט גבוה לצד אנושיות שמעטים זוכים לה. היית מרכז העניינים בסגל המחלקתי, זה שמרים את מצב הרוח ומכניס את כולנו לפרופורציות, זה שמשיג הכול ולא בוחל באמצעים, לא היה שום אתגר שלא צלחת." המילים הללו העידו על מנהיגותו הטבעית, על יכולתו לשלב מקצועיות חסרת פשרות עם רגישות אנושית עמוקה, ועל ההשפעה הבלתי נשכחת שהיתה לו על כל מי שפגש.
הזיכרון של עידן באלוי חי ובועט בקרב משפחתו, חבריו וכל מי שהכיר אותו. כדי להנציח את רוחו, נערכו אירועים ופעילויות לזכרו. ביום הולדתו, בחודש מרץ 2024, התקיים טורניר קט-רגל מרגש בבית מכבי ראשון לציון. המגרש, שבו בילה עידן שעות רבות בילדותו ובנעוריו, חזר והתמלא בצחוק, בבעיטות, ובקריאות עידוד, ממש כמו פעם. משפחתו קיבלה באירוע שי מיוחד וכדור חתום של קבוצת הכדורגל האהובה עליו, מכבי תל אביב – מחווה שחיממה את הלב והזכירה את התשוקה העצומה שהייתה לו למשחק. עמותת "מתכון עם זיכרון", המנציחה את חללי מערכות ישראל באמצעות מפגשי בישול, בחרה להנציח את עידן באמצעות "הסופלה של עידן" – הקינוח האהוב עליו. הסופלה החם, המתוק, עם השוקולד הנמס, הפך לסמל של נחמה וזיכרון, מתכון פשוט שנושא בתוכו עולם שלם של אהבה וגעגוע, והוא זמין לצפייה באתר העמותה, מזמין כל אחד לטעום פיסה קטנה מטעמו של עידן. חבריו, שהיו חלק בלתי נפרד מחייו, עיצבו מדבקת זיכרון עם המשפט שעידן נהג לומר: "קשר"ג הוא לוחם". המדבקה הזו, שמודבקת על רכבים, ילקוטים וקירות, היא תזכורת יומיומית לרוחו הלוחמנית, למחויבותו, ולתפיסת עולמו שלא ויתרה לרגע על המשמעות של היותו חלק מהמערך הלוחם. בנוסף, הוקם לזכרו עמוד הנצחה באינסטגרם, "remember_idanbloy", שהפך לכיכר עירונית וירטואלית, מקום שבו חברים ובני משפחה יכולים להעלות תמונות, סיפורים וזיכרונות, לשמר את דמותו, את צחוקו, את חיוכו, ואת דרכו, למען הדורות הבאים.
עידן באלוי, בן עשרים ואחת בנופלו, השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת עשירה של אהבה, חברות, מקצועיות וגבורה. הסיפור שלו, סיפורו של ילד מראשון לציון שהפך לקצין נערץ בחטיבת גולני, הוא סיפורה של מדינה שלמה, סיפור של הקרבה, נחישות ותקווה. הוא נפל בהגנת על ביתו, על עמו, על ערכיו, והוא מונצח לא רק במילים על מצבה, אלא בליבם של כל מי שהכירו ואהבו אותו, וברוח התקומה הישראלית שממשיכה לפעום, חזקה יותר מתמיד, בזכות גיבורים כמוהו. זיכרונו יהיה נצור לעד.
רגעים מהחיים
כל התמונות · 29
סרטונים וקישורים
בתקשורת
כתבות
אתרי הנצחה
- עידן באלוי - דף הנצחה
כאן 7.10.360
מיזמי הנצחה
ביום הולדתו במרץ 2024 נערך טורניר קט־רגל בבית מכבי ראשון לציון. עמותת מתכון עם זיכרון הנציחה אותו במתכון הסופלה האהוב עליו, וחבריו יצרו מדבקה עם אמרתו על קשר״ג כלוחם.
סיפורים שסיפרו עליהם
ליהי ועידן הכירו ביום הגיוס והפכו לזוג כעבור ארבעה חודשים. היא מספרת כי כשקיבלה את ההודעה על מותו הייתה עדיין בתפקידה בצפון, ובחרה להמשיך לשרת בגדוד כפי שהבטיחה בהלוויה.
חשבונות זיכרון
“קשר"ג הוא לוחם”
חיים ושירות
פרופיל
- תאריך לידה
- 19 במרץ 2002
- עיר לידה
- ראשון לציון
- תאריך נפילה
- 7 באוקטובר 2023
- גיל
- 21
- עיר מגורים
- ראשון לציון
שירות
- דרגה
- סרן
- יחידה
- חטיבת גולני
- הוקרה
- קודם בדרגה לאחר מותו
משפחה
- אב
- אלכס
- אם
- רוית
קבורה
תצלומים ממקום המנוחה
כל התמונות · 2
דברי זיכרון ותנחומים
במותם ציוו לנו חיים
יהי זכרו ברוך
אני מכינה את הסופלה של עידן לזכרו
משתתפת בצער המשפחה
שנהיה ראויים
אנחנו מכינים עליך עבודה בהיסטוריה, ואתה ממש מרגש אותנו, אשריך שזכית לצאת מן העולם על קידוש השם!, על עצם היותך יהודי.
צבא של מלאכים מובחרים מצטופפים מעלנו.
אח ובן של עמנו, עידן גבור התהילה, לנצח תהיה חקוק בלב האומה שלנו.
מרכינה ראשי בכבוד, אהבה, תודה ואנו הפסדנו כאן.
נראה בן אדם מדהים
גיבור ישראל
כמה עצוב שכל מה שהיה בבחור המופלא הזה לא יבוא לידי ביטוי בחייו כאדם בוגר.המנחם-שמורשתו תמשיך הלאה וסיפורו יסופר גם בעוד שנים.
יהי זכרו ברוך.
יהי זכרו ברוך
יהי זכרך ברוך
חבר יקר
כל יום אתה חסר יותר ויותר
אין יום שלא מרגישים את תחושת הפספוס
יהי זכרו ברוך
את עידן זכיתי להכיר לפני המון שנים כשעבדנו יחד.
היה בחור מיוחד - מבריק, שנון, עם לב ענק, צניעות ומסירות, שתמיד היה כיף להיות בנוכחותו.
השאיר חותם עמוק בלב של כל מי שזכה להכיר אותו, לא אשכח אותו.
יהיה זכרו ברוך.
עידן האהוב נכנסת לחיים וללב של כולנו כואבים ומתגעגעים
יהי זכרו ברוך
השארת חותם בעולם הזה
מאמינה שעכשיו היא שם בגן עדן אתה דואג לשמור ולהגן על משפחתך שפה נשארה שבורת לב
לנצח אזכור את ראש השנה 2023 זה ראש השנה
שחגגנו בביתי יחד עם כל המשפחה המורחבת
ת.נ.צ.ב.ה
תודה לך גיבור
כאזרחית במדינת ישראל, כמחנכת תיכון, כאמא לשני ילדים, כאדם... אני חשה תחושת פספוס על מותו בטרם עת. בחייו הקצרים הוא הספיק להיות כל כך משמעותי אז מה היה קורה אילו ו....
אמן והערכים שעמדו לנגד עיניו יהיו נר לרגלינו. יהי זכרו ברוך!
נזכורך לעד מלאך
גיבור ישראל מרכינה ראש ומצדיעה לך
נ.ת.צ.ב.ה
ממש מרגש להכיר אותך כאדם לוחם, מעורר השראה, נערץ, כריזמטי, הרואה את טובת הכלל לפני טובתך האישית.
ת.נ.צ.ב.ה
עידן היתה מפקד קשר״ג גדוד 13 בתי מיטב היתה לה מפקד מדהים דואג כמו אח גדול יום חמישי לפני השבת השחורה החלטת לשחרר את מיטב שלי הביתה למרות שהיתה אמורה לסגור אתה המלאך של הבת שלי ביום שהבת שלי הגיע חדשה לבסיס לגדוד 13 היה עיקוב בקבלת ציוד למיטב ומיטב שלי אמרה לעידן שהיא לא קיבלה מזרן עדיין והוא ענה לה כמו אח גדול שאחותו חשובה לו אני יתן לך את המזרן שלי אם לא תקבלי מזרן אני יודע לישון גם בלי מזרן
משתתף בצערכם וכואב לי הלב
לזיכרו של הנכד היקר והגיבור של שימחה מוסטקי תנצבה
לזכרך
ילד יקר וגיבור
תשלח את אורך לעמוד בגעגוע
עידן, אתה חסר
מלח הארץ, יהיה זכרו ברוך!
קשרג הוא לוחם.
שניהיה ראויים לך
לוחם,בן,נכד אהוב
תחזק ותשמור מלמעלה
עטרת ראשי
הלב של חיי
בכורי
הילד המיוחד שלי,שלנו.
עומדת פה ולא מאמינה, אני בעלת המילים המדויקות, כזו שכותבת בשניות, אבל פה נעתקות לי המילים, האותיות לא מתחברות למילים, הרי אין לי קשר לכל הפרשה הזו, הסיפור הזה הוא לא שלי.
עידני, לא היית ילד של מילים, רק של מעשים, מעשים גדולים. בזכותך חווינו כל כך הרבה רגעי אושר
שיא של גאווה, של התרגשות.
כולם ידעו מי אתה ומנ היכולות שלך, את הכישורים שלך.
היו כאלה שאמרו וצדקו שבצניעות שלך היית מנהיג, המנהיג השקט... אבל ה-מנהיג!
כל מה שרצית להשיג ,השגת! כמה היית עקשן, יש כאלה שיגידו ממוקד מטרה.
היית חריף, ציני, חכם, מצחיק... לא מבזבז אנרגיה , פשוט קם ועושה.
אריאל ויהלי, פה על בימה זו מבטיחה לכם שנשאר אגרוף חזק,
מגובש ושמח, אתן הזכרתן לי אתמול, אמא תזכרי אנחנו אגרוף כמו שאת תמיד אומרת לנו.
סליחה עידני שלי אם לפעמים כעסתי, הייתי קשוחה, מטיפה.
אתה היית ותשאר הכל בשבילי, העולם שלי, גאוותי! גאוות כולנו.
ברור לי, שהימים לא יהיו אותם ימים, ימי חמישי שאתה מגיע, ערמת הכביסות שכל כך אהבתי לכבס לך, האוכל של שישי, של שבת בבוקר, לראות אותך יוצא מהחדר באדישות האופיינית ואחריך ליהי המתוקה שלנו.
איזה זוג מתוק הייתם, אהבת נעורים צחה וטהורה , הנבלות קטעו לכם אותה, הרוצחים הנפשעים חסרי הצלם אנוש קטעו לנו את החיים.
ליהי, תמיד תזכרי אנחנו אוהבים אותך, ונאהב אותך לעד אנחנו נמשיך להיות משפחה וביתנו הוא ביתך לעד!
מיום שבת בשעה 10:17 דקות שרשמת לי אמא בנתיים אנחנו בסדר, המילה בנתיים הוציאה לי את הנפש מהגוף, הרגשתי שהדעת נטרפת עליי... ומאז לא ענית לי, כתבת שהקליטה עולה ויורדת.
ומאז את קולך לא שמעתי, ובלילה שבין שלישי רביעי הבנתע שגם יותק לא אשמע.
מפחדת לשכוח את הקול שלך! מפחדת מהחיים שיהיו לי מעכשו והלאה. פשוט מפחדת.
אני פה גם לצעוק את זעקת ההורים, לא זעקה פוליטית, פוליטקה אף פעם לא עיניינה אותי, אלא על כך שאתם השארתם אותנו לבד במערכה, על מנת להבין, להגיע לקצה של חוט, למלא את אותם רגעים וחורים שחורים,
מה היה שם אף אחד לא הגיע ולו רק להגיד שהם איתנו , שהם יתמכו...
עד אותה דפיקה ארורה וצורמת בדלת, אותה דפיקה שהכניסה אותנו למשפחת השכול...
רק אז ראינו לובשי מדים.
עידני
זה לא הספד ולא התייחדות
זה פשוט סוף השבעה והתחלת החיים החדשים שלנו בתקווה שאצליח לקרוא לזה חיים.
אני רוצה קצת לספר לך על השבועיים האחרונים, כי אנחנו זכינו לשבועיים של שבעה.
האסון שלנו התחיל כבר מיום שבת וכנראה שעם אינטואיציה של אמא אי אפשר להתווכח
שהרגשתי שהגוף שלי מתפרק, העור נתלש והאיברים הפנימיים יוצאים מהמקום,
שעשינו כל מה שיכולנו כדי להשיג פיסת מידע, והתסכול היה כל כך גדול,
כמו אוגר שמסתובב בגלגל ולא מגיע לאף מקום.
מאות ליוו אותנו בשבוע הזה , מכל חתך הגילאים שלך ומכל מקום בו דרכת,
מהגן וביה"ס היסודי התיכון ועד הנקודות במסלול הצבאי.
המרגשים ביותר הם סיפורי הפיקוד שלך,
שהפקודים שלך שולחים את ההורים שלהם כי הם עדיין בלחימה,
ואנחנו שומעים על מה שהיית עבורם, איזה משמעןתי ואנושי, מקצועי וקשוב.
מאמינה שעוד יבואו ועוד נשמע אני צמאה לסיפורים האלה.
מצד אחד הם מחזקים ומצד שני גורמים לתסכול גדול יותר של פספוס אדיר.
כולם אומרים לי תהיי גאה, אבל הייתי גאה גם לפני כן, כל כך גאה...
לא היית צריך ליפול בקרב כדי שאלך כמו טווס, עשיתי את זה גם קודם
עידני, הם עשו לנו שואה אמיתית פה במדינה שלנו,
עם השואה הפרטית שלנו מבטיחה לעשות הכל כדי להתמודד, הכל!
בשבילך.
בשביל אבא אריאל ויהלי.
תודה על הזכות להות לך להורים, תודה שבחרת בנו, היה קצר מידיי! קצר מאוד!
אהוב נצחי שלי, מבקשת שבזמנך הפנוי , בקצב שלך, תן אות שאתה בסדר🩷
ילד שלי,
שוב אנחנו פה,
עבר חודש כמו חיים שלמים, מלאים ברעשים, בעוצמות של עצבות.
כל יום בלעדייך, הוא יום יותר מידיי, זה הופך להיות כמעט ובלתי נסבל.
אני שואלת את עצמי, כמה לב יכול להכיל עצבות, עצבות עמוקה, כנראה כמו שלב יכול חהכיל אהבה , גאווה, והוא ממשיך לפעום.
קשת הרגשות שלי הצטמצמה לחלוטין, לא מצליחה להרגיש כלום, כמו אישה מתה מהלכת.
מבטיחה לעצמי דברים, מציבה לעצמי מטרות, והאמת, לא מצליחה לעמוד בהם... בנתיים. מי שמכיר אותי יודע שמטרה בשבילי היא בול פגיעה.
יודעת שאתה עכשו אומר לעצמך שאנחנו עושים סיפור ומגזימים, כמו כל נקודה בחיים שלך שאנחנו היינו על גג העולם ואתה לא הבנת בכלל למה.
אהוב שלי,
הילד הנצחי שלי,
ילד אלוף, היית וכך תשאר, הסיפורים סביבך הם מעל לכל מה שהורה היה יכול לשמוע על הילד שלו,
שמענו את זה גם בחייך ועוד יותר עכשיו.
מלווים אותנו, עוטפים אותנו, אוהבים אותנו, כמו שאהבו אותך, השארת מאחורייך מורשת מפוארת וכמו שאבא אומר רק בן 21 והספקת והיית משמעותי כל כך שלפעמים אדם בן 80 לא מספיק להיות כזה.
החברים פתחו גוגל דרייב של תמונות, וואוו איזה תמונות, סרטונים, לי אין עוד אומץ לפתוח את זה, אבא יושב כל יום, כמה פעמים ביום ומסתכל, אני לפעמים מציצה דרכו, וכך אנו מצליחים להכיר הרבה צדדים בך....
משפחה שלי האהובה
חברות שלי וחברים, בלי להזכיר שמות כדי לא אשכח אף אחד ואחת מהעוגנים שלנו בתקופה קשוחה זו.
רוצה עבורכם לצטט מפו הדב, שיעביר בדיוק את המסר שאתם בשבילינו.
פו הדוב/ א.א. מילן
"היום היה יום קשה," אמר פו.
הייתה הפסקה.
"האם אתה רוצה לדבר על זה?" שאל חזרזיר.
״לא," אמר פו לאחר זמן מה. "לא, אני לא חושב שאני רוצה."
״זה בסדר," אמר חזרזיר, והוא בא והתיישב ליד חברו.
"מה אתה עושה?" שאל פו.
״שום דבר, באמת," אמר חזרזיר.
״רק, אני יודע מה הם הימים הקשים. לעתים קרובות לא בא לי לדבר על זה גם בימים הקשים שלי.״
"אבל אלוהים," המשיך חזרזיר,
״ימים קשים הם הרבה יותר קלים כשאתה יודע שיש לך מישהו שם בשבילך. ואני תמיד אהיה כאן בשבילך, פו."
וכשפו ישב שם, מעביר בראשו את היום הקשה שלו, בעוד החזרזיר ישב לידו בשקט, מניף את רגליו הקטנות... הוא חשב שהחבר הכי טוב שלו מעולם לא צדק יותר."
עידני שלי, אהובי, עטרת ראשי, גאוות חיי, נשמת אפי, ילדי בכורי.
שוב אותו מעמד, לאסוף את עצמי כדי להצליח ולדבר עלייך הוא רגע לא פשוט אבל בגלל שאתה כל כך ראוי לו אני נושמת לתוך עצמי עמוק וממליחה. המילים הספד הנצחה, משפחה שכולה אלה מילים שקשה לי להשתמש בהם. נאלצתי למצוא מילים חדשות; טיפה יותר רכות.
אז עכשו אני מספרת עלייך ולא מספידה, אני לא אם שכולה אני אם גיבורה, אנחנו משפחה גיבורה והמפגש המכובד הזה הוא לא להנצחתך; הוא לכבודך... שכולם ידעו מי זה מי זה עידני שלי, מי זה בלוי הקשרג.
כששאלו אותי דיי בהתחלה איך אני רוצה לכבד אותך, ישר אמרתי אני רוצה מורשת,
משהו עמוק משמעותי , כזה שישאיר חותם. והנה אנחנו ברגע הזה.
שדור העתיד של המסלול יושב פה מקורס יסוד ועד מכים ולסיום ההשלמה.
רגעי הגאווה והאושר שחווינו בכל סיום של אבן דרך.
קורס יסוד- קיבלת את הכומתה מהפקד שלך.
קורס מכים- פעם ראשונה שהגענו לטקס פנים אל פנים, כי זו היתה תקופת קורונה והצמרמורות בכל הגוף מהתרגשות.
ולסיום סיומת ה-טקס, סיום קורס קצינים, אין מכובד ממנו, אין גאווה כזו, הלכנו זקופים עם הילה מעל הראש
כמו כל מדינת ישראל גם אנחנו התעוררנו ב7-10, אותה שבת ארורה ששינתה את פני מדינת ישראל כולה לאזעקות בלתי פוסקות, ברגעי התמימות של הבוקר שעוד לא הבנו את גודל האסון אמרתי איזה מזל שעידן בבסיס כי היו מקפיצים אותן ואיך היה מגיע לבסיס עם כל מה שקורה בחוץ.
מבחינתי להיות בבסיס זה בטוח כמו להיות בבית, כמו שאמא אומרת איזה מזל שכל הילדים בבית.
עברו עלינו 4 ימים של גהינום, פתחנו חמ"ל, התרוצצנו על כל פיסת מידע לכל מקום אפשרי, גהינום! אין מילה אחרת!
שקיבלנו את הבשורה המרה, מיותר לציין שמאותו הרגע הנפש יצאה מהגוף, הלב התפרק לרסיסים הכי קטנים שיש, נשארנו רק עם הגוף הפיסי.
עידן הפריד את הצבא מהבית, לא הרבה סיפר וממעט שסיפר ידענו לזהות עד כמה הוא מרוצה, עד כמה התפקיד הוא כל כך משמעותי וממלא אותו בעשייה, בגאווה ויותר מכל ידע את חשיבות התפקיד.
הסיפורים עליו התחילו לזרום, על היותו מפקד נערץ כזה שיודע להיות אסרטיבי אך גמיש, דורש אך רגיש, מנהיג אמיתי שעשו את כל מה שביקש מתוך כבוד והערצה ולא ממקום של פחד.
היה עקשן על צדק, הגן על פקודיו, והחדיר בהם מוטיבציה.
ולא פחות חשוב, מקצועי שאין כמותו, כזה שקשרגים אחרים מתייעצים איתו!
אתם, דור ההמשך של התפקיד החשוב הזה, לכו גאים עשיתם מסלול מופלא, תזכרו את מילותיו של עידן " קשרג הוא לוחם".
הלוואי וכולנו נהייה ראויים לו ונהייה קווים לדמותו.
אין מילים בעולם
שיצליחו לתאר את החור שנפער ואת גודל הגעגוע
עידני שלי
הלכת לי פתאום באמצע החיים ונשארתי בלעדיך.
בלי החבר הכי טוב וקרוב. בלי הנפש התאומה שמצאתי לי ובלי מי שכל כך רציתי לחיות איתו את החיים.
הכרנו בגיוס למסלול, מהר מאוד התחברנו והפכנו לחברים טובים. הייתה בינינו כימיה מיוחדת. הבנו אחד את השנייה במבט אחד מהרגע הראשון. מהר מאוד התאהבתי בחייל מצחיק, רציני ואסרטיבי שיודע להוביל אחריו את כולם ולהיות אהוב על ידי כולם. הייתה לנו זוגיות מיוחדת, שנה ממנה העברנו במסלול אינטנסיבי בחוויות הכי מעצבות שלנו. קורס מכים, בהד 1 והשלמה.
שתי הדרכים של שנינו הפכו לדרך אחת, שבנינו לנו מתכנונים מדוקדקים לחיים שלמים ביחד.
נהנתי מכל רגע איתך. בצבא ובבית.
התאמת לי כמו כפפה ליד, הכל היה מושלם.
זוגיות כיפית בלי כעס או ריבים מיותרים. חברות אמיתית ואוהבת.
השיחות היום יומיות איתך והעצות שהיית נותן לי כל הזמן הפכו לשיח פנימי שלי עם עצמי על מה היית אומר ועושה. שואלת בלב מה אתה חושב, ומה היית אומר לי וככה פועלת.
אהוב שלי. בדרך הזאת אתה איתי בכל צעד וחלק מכל מה שאני אומרת בכל יום.
באותו בוקר דיברנו, כבר מ5:30 כשקמנו. אמרת לי שאתה חוזר לישון באיזור שש ורבע
ואז אחרי רבע שעה קמת למטחי רקטות כבדים.
עד כמעט 10:30 דיברנו, סיפרת לי על באלגן אבל לא מעבר. שאלת אותי הרבה על המעשגח שלי ועל מה הגדוד שלי עושה. לא דאגתי כי השרת בי רוגע וביטחון. עד שקצת לפני 12 הפסקת להיות זמין, וההודעות לא נשלחו אליך.
אין הסבר לתחושה הזו
הלב נופל מהמקום. הפסקתי להרגיש אותו.
הכל עובר בראש
ככה העברנו ארבעה ימים שהרגישו לי יותר מנצח
ואז קיבלנו את ההודעה.
היית צריך להגיע לכאלו למשרד די קרוב לשלי באותו קו סגל ולהיות ממ בקורס יסוד של המסלול. מתוך אמונה אמיתית במסלול ואכפתיות טהורה לקצינים הבאים של החיל. היה לך חשוב לבנות אותם, לבנות להם את הבסיס.
לצערי, החלום הזה שלך, והרצון שלנו לשרת פה ביחד לא יתממש. אבל אני מבטיחה לך שענף מפקדים ייקח את כל הערכים המיוחדים שלך וינחיל אותם לקצינים הבאים בחיל, ובמסלול הקשרגים בפרט.
תודה אהוב שלי שאתה נותן לי כח בכל יום. להמשיך את הדרך שלי, וגם את שלך
תודה על הכוחות לעשות את מה שכל כך האמנו בו. גם בתקופה הקשה בחיי
גם בימים האלה שהלב היה ממש מנותק מהגוף והראש כבר לא ידע על מה לחשוב.
אתה איתי בכל שנייה ביום.
אוהבת אותך ואהב תמיד.
אהבה טהורה שלי
תודה עליך.
תודה על שכבשת אותי מהרגע הראשון עם ההומור והציניות שלך. עם הרצינות והיכולות שלך. עם החברות האמיתית שלך ועם הברק שהיה לך בעיניים מהיום שהתגייסנו.
תודה שלימדת אותי אהבה וזוגיות אמיתית מיוחדת ואוהבת, כנה וכיפית. בלי ריבים מיותרים וכעס.
תודה על כל מה שגרמת לי להרגיש מהרגע שהכרנו.
תודה על שלימדת אותי המון שיעורים באכפתיות לסובבים אותך ולאנשים שלך.
תודה על כמעט שלוש שנים לצידך.
היית לי עוגן בשלוש שנים האחרונות לאן שלא הסתכלתי ראיתי אותך. היית לי הכל. בצבא ובבית.
אתה כל כך מיוחד. יחיד במינו. כבשת את כולם בכל מקום שהגעת אליו בלי להתאמץ. ככה כבשת גם אותי. אין איתך אגו, הכל בפנים. הולך עד הסוף עם מה שאתה חושב, וכל כך עקשן. שבית את הלב שלי עם התכונות המיוחדות שלך ועם מי שהיית.
והיה לי כל כך כיף איתך. לטייל איתך. לאכול איתך. לישון איתך. ולחלום איתך.
אהבתי לישון מחובקת איתך ולדבר על מה שיהיה בעתיד. והעתיד שלי השתנה ברגע אחד.
נשארתי בלי החבר הכי טוב שלי. בלי העוגן שלי. בלי הפרטנר שכל כך רציתי לחיות איתו את כל החיים.
ומאז אתה חסר בכל מקום. אי אפשר להסביר כמה. כמה שזה קשה להתקשר לספר לך משהו או להתייעץ כמו תמיד ואז להיזכר שלא תענה גם כמעט שלושה חודשים אחרי. אני עדיין לא מאמינה שהלכת ושלא תחזור.
אני מתגעגעת בכמות שלא ידעתי שאפשר להתגעגע.
ואוהבת אותך אהבה אמיתית, ענקית וטהורה לנצח.
זאת ההזדמנות להודות לכל החברים של עידן ושלנו שפתחו את הדרייב ומעלים שם כל הזמן זכרונות, כבר עברנו את ה900 תמונות
יש לכם תמונה עם עידן תעלו!
אני כותבת מתוך פרץ געגוע אלייך, עברו 8 חודשים כמעט למלחמה. כולנו עדיין בלופ לא נגמר. אבל אני לרגע לא אשכח את הבוקר שבו טל התקשרה אלי וסיפרה לי שאתה כבר לא נעדר,שיודעים מה קרה. ואני לא רציתי להמשיך לשמוע,כל כך קיוויתי שלא סבלת,שלא כאב לך,שלא התייסרת ברגעים האחרונים שלך. השארת מאחורייך מורשת,כן כן מורשת על פניו בן 21 בנופלו אבל הספיק להשאיר חותם אמיתי בכל מקום אליו הגיע. אני זוכרת שבאחד המפגשים שלנו,כבר לקראת סוף תפקיד שלך,התלבטת לאן להמשיך-קצין קשר ביחידת קומנדו או מ״מ קשר״גים. ובשונה מהמניעים הקודמים שלך שניצבו לעינייך כשהתלבטת על תפקידים(ווסאח,קרביות,מקצועיות) מה שדווקא הניע אותך בבחירה לרצות להיות מ״מ קשר״גים זה לעשות תיקון. לעשות תיקון למסלול שהכרת את החוזקות והמגרעות,וידעת שלבה״ד 7 הכי חסר מפקדים אמיצים שיחזירו את המסלול למסלולו המיועד. אתה היית יכול להיות המפקד האמיץ הזה.התאמת לתפקיד. יש לי עוד כל כך הרבה רגעים שחקוקים לי בראש מהמסלול ומהמפגשים אחרי…אולי עוד אחזור לכתוב כאן בעוד פרץ געגוע.
מפקד אחד ויחיד, שהיה איש במקום שלא היה אנשים האמין במחלקה שלו ובחייליו דאג לנו עד הרגע האחרון שלו תודה על כל מה שעשית למען אחרון חייליך, לא הרבה זוכים למפקדים טובים בשירות שלהם ואני חד משמעית זכיתי. בן אדם טוב לב וצנוע שהאמין במעשים ולא במילים. הנחלת בנו את ערכים רבים ובינהם כבוד האדם ועבודה קשה. מתגעגעת בכל יום יותר תודה על הזכותך לשרת תחתייך.
סקשרג היקר! אני מסרב להאמין שאני כותב לך מילות פרידה, היית אדם ערכי, אכפתי ומסור. לא אשכח שהגעת לגדוד 74, נתת לכל חייל כיף וכל מה ששמעתי מכולם היה שכמה אתה מפקד מדהים. "אין לו דיסטנס" אמרנו. כל משימה שהורדת אלינו כמחלקה התמלאה מתוך הערכה אליך, לא היה שום עניין של מפקד פקוד. כל מה שהיה זה סקשרג הגבר ביקש אז עושים את זה. ולא לחינם. כי סקשרג הגבר הוא זה שנלחם בשבילנו כל אחד בעניינו. אם זה כשקיבלתי את הדוח מצ או אם זה הימי חופש לפני השחרור. נתת את ה 100% שלך בשבילנו. בשבילי. כי כזה היית. אני לא אשכח שנסעתי לסיור לפני חסימת צירים עם המ"פ וקלטתי ששכחתי את הנשק בכס ואתה שקלטת את זה, פשוט שלחת לי צילום של הנשק ורשמת לי "יפה יפה". ושם סיימת את זה. כי כזה היית. הייתה לך יכולת מופלאה לפקד מתוך כבוד ונתינה. תודה לך. תודה לך על שנה שזכיתי להכיר אותך. "כשעצובים הולכים לים לכן הים מלוח וזה עצוב שלהחזיר ציוד אפשר לא געגוע לנצח אחי... וכמו הגלים אנחנו מתנפצים אל המזח אל החיים"
אח עברו כבר כמעט שלושה חודשים ואני עדיין לא מוצא תמילים לתאר את מה שאני מרגיש , אתה הייתה כל מה שבן אדם מאחל לעצמו להיות, עניו , מוצלח, חד, חכם, כל התכונות האלה שמאחלים למישהו ביום הולדת היו לך בטבעי ובכמות הכי גבוהה שהכרתי. אני מדבר בשם כל החברים הכי קרובים שלך, אנחנו מעריצים שלך. ננציח אותך בכל מקום שנהיה ונספר בגאווה מי אתה ומה אתה בשבילינו. היינו 8 חברים הכי טובים ותמיד נשאר 8 . אוהב אותך לנצח אחי
עידן.. הלוואי ואתה רואה איכשהו את כל מה שכותבים לך ואומרים עליך. הזכרונות שלי איתך הם בעיקר מהילדות .. שבתות, טיולים, פיקניקים, צימרים,על האש ביום העצמאות ומשפחה. בעיקר כיף. כל כך שמחתי לראות את המסלול שלך בצבא איך התקדמת והפכת להיות מה שאתה.. גם אם בשנים האחרונות הקשר שלנו היה יותר בסטורי ומתכתבים פה ושם על מה חדש. תמיד היית בלב. עידן בלוי זה משפחה .. אתה היית חלק מהילדות שלי ואלה זכרונות שלא אשכח בחיים. ילד חכם, חברותי, מצחיק, אמיץ, גיבור, והיום אתה מלאך. אין מילים שיכולות לתאר את החור שיש לי בלב. אני יודעת שאתה מחייך שם למעלה, שומר על המשפחה שלך ועל כולנו. בטוחה שאתה מתסכל מלמעלה וגאה. אהבת את הצבא ונפלת בקרב כמו גיבור. הגנת על המדינה שלך. הגנת עלינו. בגופך. בטוחה שעשית את הכי טוב שלך עד הרגע האחרון. תנוח על משכבך בשלום לנצח תהיה נצור בליבי. מבטיחה לדבר עליך ולספר מי היית. סליחה שככה אנחנו נפרדים תנוח לך חבר יקר💔 יהי זכרו ברוך.
בלוי אוף איך אפשר בכלל להתחיל לכתוב על אדם כמוך? אתה מושא להערצה , אין אדם בגדוד שלא העריץ והעריך את המפקד שאתה! תודה על רגעים מצחיקים , על תמיכה אין סופית ועל העצות הכי טובות ומדויקות שיכולתי לקבל. בלוי עוד יומיים אני מקבלת סגן ואני רוצה לשאוף להיות אפילו במעט מפקדת כמוך , מפקד של אנשים שמונע מטוב עם טוהר מידות ולב ענק ובנוסף להכל שומר על מקצועיות אין סוף בתחומך ובכל דבר אחר שנדרש! תודה שהיית המפקד של כולנו , תודה על הזכות להכיר אותך ותודה על רגעים בלתי נשכחים. אני לעולם לא אשכח אותך , יהי זכרך ברוך.
אהבת חיי, האושר שלי, הצחוק שלי אתה הכל בשבילי הכתף, האוזן, הבן אדם לעשות איתו הכל, לספר לו הכל, להתייעץ על הכל. מהרגע הראשון הרגשנו שנועדנו אחד לשנייה. התחברנו ברגע אחד. אני כל כך אוהבת אותך מעריצה אותך על מי שאתה היית עבורי ועבור כולם. היית דמות שהלכו אחריה בעיניים עצומות בלי לשאול שאלות. אתה הבן אדם הכי מיוחד שהכרתי, היית בך ציניות שהצחיקה אותי ושבתה את הלב שלי ישר. התאמת לי כמו כפפה ליד, אהבנו את אותם דברים, נהננו מאותם דברים. לימדת אותי איך צריכה להיות זוגיות אמיתית, אוהבת, כנה. איך מרגישים אהבה אמיתית וטהורה. חפרתי לך על להשתחרר מוקדם שנספיק לטייל ביחד ואז להתחיל חיים במקביל. אני עדיין לא מאמינה ועדיין לא קולטת. אני אוהבת אותך בכל הלב שלי אתה הכי יקר לי בעולם מתגעגעת כל כך ברמות שלא הכרתי
עידני שלנו ,נכד אהוב שלנו כמה אהבה וחום נתנו לך היתה לנו הזכות ללוות אותך מיום היוולדך ועד ליום הארור שנפלת כגבור. החיים מלאים במכות וחבטות אבל נדמה שהקשה שבהן קרתה לנו ביום בו הלכת מאיתנו. עידני תמיד כששאלנו אותך מה נשמע ומה קורה ענית לנו בקול נינוח רגוע ובטוח שהכל סבבה והכל בסדר, מעולם לא התלוננת ובזה אנו מתנחמים שהיה לך טוב ואהבת את כל מה שעשית. עידני אנחנו מתגעגעים אליך בכל דקה בכל יום ובשארית ימי חיינו,לא נשכח אותך לעולם. עידני תמיד ידענו מי שאתה ואתה גאוות חיינו. וכל חייל,מפקד ופיקודיך שמגיעים לנחם מספרים כמה היית יחיד ומיוחד, עידני אנחנו כמשפחה אחת וכאגרוף אחד נמצא דרכים להנציח אותך ושתמיד תמיד יזכירו אותך ולא ישכחו לעולם. אוהבים אותך סבא שמוליק וסבתא שמחה
עמוד הזכרון שלך בYNET כמו בכל מקום אחר,
מלא בסיפורים שמלמדים איזה אדם מושלם היית!!!!!
מושא להערצה ומודל לחיקוי!!!!!!!!!!
לעד תיהיה בליבנו ❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️
בכל מקום אנו אוספים את הזכרונות
ומה שמדהים זה שהיית כל כך ענק ונהגת בכזאת עממיות ופשטות
כולם אוהבים אותך
ולא מפסיקים להתגעגע
הבטחתי לו בלוויה שאשאר בגדוד, ואעשה מה שהוא היה רוצה שאעשה
מקור:ynet
אתה פועם בליבנו לעד
מקור:כאן 7.10.360
לא נשכח אותך לעולם
מקור:כאן 7.10.360
בפועל למדתי ממך יותר ממה שלימדתי.
מקור:כאן 7.10.360
היית לי לאח ולחבר נפש, אתה אחד יחיד ומיוחד, תמיד היית כזה בליבי ולנצח תישאר.
מקור:ynet
התרגשתי מהקול שלו אבל התמוטטתי כששמעתי את הלחץ וההלם של הטנקיסטים
מקור:ynet
מה שקשה במצב כזה הוא להמשיך לפקד, לשלוט במצב, להישאר רגוע — ואצלו כל זה היה במאתיים אחוז.
מקור:The Times of Israel
דברים ליום הזיכרון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בכל יום שעובר, אזכור יותר! אזכור, את אלו שיצאו עימי לקרב ולא שבו, ולהם אין מי ידמה ומי ישווה. אזכור, שהכאב לא יעבור לעולם, והזמן, הוא לא מרפה ולא מרפא. אזכור, את שיברון הלב הגובר ואת הבית שבוער. אזכור, את צדקת הדרך, ואשבע שוב, שמה שהיה לא יהיה יותר. אזכור, שיותר מכל דבר אחר – אני חסר! ביום הזה, אני נתקף געגוע לדמותם, לחיתוך דיבורם, לחיוכם, ומדליק נר לזיכרון דרכם ומורשתם!
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בכאב, בהצדעה ובתקווה אני מתכבד להדליק נר זיכרון זה. השנה, כשאנו נלחמים במלחמה ארוכה, רב זירתית וצודקת, הזיכרון נושא משמעות עמוקה. ביום זה נעצור ונתייחד עם זכרם של טובי בנינו ובנותינו שנפלו בהגנה על המדינה. מורשתם היא המצפן שמתווה את דרכינו, והיא המעניקה לנו כוח להמשיך ולהגן על מדינת ישראל ותושביה. משפחות יקרות, אנו מרכינים ראשנו ומתחייבים שנעמוד לצידכן תמיד. יהי זכר הנופלים ברוך.
אלוף דדו בר כליפא
ראש אגף כוח האדם, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בשעה שאנו זוכרים את גודל תרומתם ועומק מסירות נפשם של טובי בנינו ובנותינו, נופלי מערכות ישראל לדורותיהן, ממשיכים צה"ל וכוחות הביטחון במימוש המשימה למענה לחמו ועבורה נפלו: הכרעת אויבינו מדרום, מצפון, ביהודה ובשומרון, וגם בזירות רחוקות יותר. בהערכה רבה ובגאווה אדירה אנו מרכינים ראש בפני הנופלים והנופלות, מאמצים את משפחותיהם אל לבנו, וממשיכים במשימה להבטחת קיומה של ישראל לדורי דורות. יחד נעשה ונצליח.
רב אלוף אייל זמיר
הרמטכ"ל, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
כאשר דגלינו מורדים לחצי התורן וראשינו מורכנים לזכר הנופלים והנופלות במערכות ישראל, ממשיכים לוחמי צה"ל ומפקדיו בלחימה בדרום, בצפון, ביהודה ובשומרון ובזירות נוספות. על כל דור מוטלת המשימה של הגנת העם והארץ – משימה שאף פעם אינה פוסקת. נצדיע בגעגוע ובגאווה לנופלים ולנופלות, נחבק את משפחותיהם, ונמשיך ברוח הציווי שהותירו לנו. עם ישראל חי.
רב ניצב יעקב שבתאי
המפקח הכללי, משטרת ישראל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
אחיי הנופלים, כל נר הוא זיכרון יחיד ומיוחד, על חיים שהיו ואינם, געגוע שנצרב עמוק בלב, עולם ומלואו. הנרות כולם הם זיכרון של אומה כי לעולם לא עוד, בשורת הציונות וקוממיות ישראל. זיכרון כי הדרך לעם חופשי בארצנו עוברת דרך מסדר הנופלים. אור הנר יזכיר לנו את מסירות נפשכם להציל חיים, להגן על הבית. הנרות מסמנים לנו נתיב גבורה ערכי מחייב שאנו מצווים ללכת לאורו. נמשיך להילחם ולהוסיף אור מתוך אמונה בנצח ישראל.
יואב גלנט
שר הביטחון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בהצדעה ובכאב, בשם צה"ל כולו, אני מדליק נר זיכרון. בעיצומה של מלחמה, הזכרון נושא משמעות יום-יומית, שעבר והווה מתלכדים בה. לאורם של הנופלים נמשיך לצעוד, חיילי הסדיר והמילואים. לאורם של הנופלים נמשיך להגן על ארצנו ועל מולדתנו, גם כשהמחיר כבד. להבת-הזכרון תבער בנו בעודנו ממשיכים להלחם ונזכור את הנופלים ואת אומץ ליבם. משפחות יקרות, צה"ל מרכין היום ראש, מצדיע לכן וכואב איתכן. יהי זכר הנופלים ברוך.
אלוף יניב עשור
ראש אגף כוח האדם, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בהוקרה, בגאווה ובכאב שאין לו סוף, אני מתכבד להדליק נר לזכרם של הנופלים והנופלות במערכות ישראל. סיפור חייהם בארץ הזאת, מסכת שירותם, גבורתם והקרבתם – הם סיפורה של הארץ הזאת, אך גם סיפור המחיר הכבד שהיא תובעת מאוהביה. מחויבותנו לזכר הנופלים ולדרך שהותירו לנו ניצבת תמיד לנגד עינינו. את המשימה שלא זכו להשלים, משלימים כיום, וישלימו, אנשי כוחות הביטחון, הממשיכים בדרכם ולאורם. יהי זכרם של הנופלים ברוך.
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בחרדת קודש אני מתכבד להדליק נר לזכרם של חללי מערכות ישראל, חברנו שנפלו, מראשית היציאה מהחומות ולאורך כל שנות עצמאותנו המדינית והציונית, מהווים תמרור זיכרון לדרך חיינו ולמחוייבות הלאומית להנצחת זכרם. דרכם נותרה דרכנו ומורשתם נר להמשך עשייתנו. יהי זכרם ברוך!
בני גנץ
שר הביטחון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
נזכור אותם, כולנו יחד. כל אחד ואחת מהם, מדי יום ביומו, והיום ביתר שאת, כך – לנצח. "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד"
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת