חיים ישורון כצמן

האוויר בפתח תקווה של אמצע הסתיו, כ"ה בתשרי תשנ"ב, נשא כבר את הניחוח הקריר של שינוי עונה, אבל בבית משפחת כצמן ברחוב שקט בעיר, האווירה הייתה מלאה חום וציפייה. שם, אל תוך המולה של בית חי ואוהב, נולד חיים ישורון, בן לחנה ודניאל, אח קטן לעזרא, טובה, נוי (שלימים יקרא אבינועם), ידעיה וצביה. הוא הגיע לעולם ב-3 באוקטובר 1991, תינוק שנראה נושא כבר אז ניצוץ של סקרנות בעיניו הבהירות, ניצוץ שילווה אותו ויוביל אותו לאורך כל הדרך הקצרה אך עתירת המשמעות שעשה. הבית היה תמיד רוחש פעילות, שולחן השבת עמוס בשיחות ובצחוק, והילדים מתרוצצים בין החדרים, בונים לעצמם עולם עשיר של משחקים ודמיון. חיים, כבר מגיל רך, בלט באישיותו התוססת; הוא היה ילד שאי אפשר היה להתעלם ממנו, עם חיוך שובה לב שפתח דלתות ולעיתים גם סגר עיניים קצת יותר מדי במהרה על מעשי קונדס קטנים. הוא היה מצחיק, שובב, תמיד מוצא את הדרך להעלות חיוך על פני הסובבים אותו, גם כשמעשיו הקטנים הובילו אותו אל סף הצרות.

השנים הראשונות בפתח תקווה היו עבורו תקופה של גילוי מתמיד. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי, ובהמשך עבר לתיכון העירוני, שם החל להתעצב כנער. סקרנותו הטבעית, שהייתה שם כבר מלידה, לא ידעה גבולות. הוא לא הסתפק במה שהוגש לו על מגש הכסף של תוכנית הלימודים, אלא חיפש תמיד להרחיב אופקים, לחקור, להבין לעומק. הפיקחות שלו הייתה חדה, לפעמים כמעט חדה מדי, והעקשנות שאפיינה אותו לא פעם אתגרה את מוריו ואת הוריו. הוא לא ויתר בקלות על דעתו, נלחם על מה שהאמין בו, אבל תמיד עשה זאת בחן מסוים, עם אותה נטייה לחיוך שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו. חבריו הרבים, שראו בו מרכז חברתי טבעי, אהבו אותו על האותנטיות שלו, על היכולת שלו להכיל מגוון דעות ועל הנאמנות הבלתי מתפשרת שלו. הוא היה נאה, עם אותו קסם אישי שגרם לאנשים להימשך אליו, והוא ידע לנצל את הכישרון הזה כדי לבנות סביבו מעגל חברים תומך ואוהב.

עוד בטרם סיים את לימודיו בתיכון, כשהוא עדיין בגיל שרוב בני הנוער עסוקים בעיקר בחלומות על העתיד הרחוק, חיים כבר החל לפרוץ דרכים חדשות. הוא נרשם ללימודי תואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה, מעיד על רעבונו הבלתי נלאה לידע ועל נטייתו לחשיבה מעמיקה. הפילוסופיה, עם שאלותיה הגדולות על קיום, מוסר ואמת, דיברה אל ליבו. במקביל לעיון בספרים עבי כרס ובדיונים מורכבים על מהות החיים, הוא מצא מפלט וביטוי גם בעולם המוזיקה. הוא למד לנגן על גיטרה בס, והאצבעות שלו, שהיו רגילות לדפדף בין דפי ספרים, מצאו קצב חדש על מיתרי הכלי. הבס, עם הצלילים העמוקים והיציבים שלו, שימש כעוגן, בדומה לאישיותו של חיים – יציב, יסודי, ומהווה בסיס חיוני לכל המנגינה כולה.

כשהגיע זמנו להתגייס לצה"ל בשנת 2009, חיים הביא איתו את כל המטען הזה של אישיות עשירה ומורכבת. הוא שובץ למערך האיסוף הקרבי של חיל הגנת הגבולות, תפקיד שדרש ממנו לא רק חדות מחשבה וערנות, אלא גם יכולת לעמוד בלחצים ולפעול תחת אש. הוא שירת באזור יהודה ושומרון, והשתתף לא פעם במבצעים שדרשו אומץ לב ותושייה. הסביבה הצבאית, על אף קשיחותה והאתגרים שהציבה, לא כפתה על חיים לוותר על מי שהוא. להפך, היא אפשרה לו להביא לידי ביטוי את תכונותיו הבולטות. אחד ממפקדיו, שזכר אותו היטב, סיפר עליו שנים לאחר מכן, בקול שעדיין נשמע בו הדהוד של הערכה עמוקה: "חיים הוא מסוג האנשים שאתה פוגש במהלך החיים ואתה לעולם לא שוכח, בגלל האישיות המיוחדת שלהם. הוא היה קודם כול חבר, שדואג לכולם ברגעים הכי קשים. מצחיק וחלק בלתי נפרד מההווי הצוותי." המילים הללו ציירו תמונה של חיים לא רק כחייל מסור, אלא כעמוד תווך אנושי, כזה שידע להפיג מתחים עם בדיחה בזמן הנכון, ולהיות אוזן קשבת לכל אחד מחבריו. המפקד הוסיף ותיאר איך חיים הצליח, בזכות חוכמתו ואינטליגנציה רגשית יוצאת דופן, לגשר על פערים שבין אנשים שבאו מרקעים שונים ועם דעות קוטביות. "היו אצלנו בצוות אנשים שבאים מרקעים שונים, עם דעות מאוד שונות אחד מהשני," הוא סיפר, "וחיים תמיד ידע, עם החוכמה והאינטליגנציה הרגשית וכמובן החיוך שלו, להסביר לאנשים את הדעה האחרת בצורה כל כך מכבדת, שזה אף פעם לא הוביל לוויכוח. הוא גרם לכל הצוות לכבד את הדעות האחרות, וכל זה נעשה בחן ורגישות שרק חיים יכול היה לגלות." זו הייתה יכולת נדירה, להפוך קונפליקט פוטנציאלי לדיון מעשיר, להטמיע הבנה וכבוד הדדי גם בתוך מסגרת תובענית כמו הצבא.

לצד שירותו הצבאי המלא והאינטנסיבי, חיים לא ויתר על לימודיו האקדמיים. הוא התמיד בלימודי התואר הראשון בפילוסופיה, מנצל כל רגע פנוי – אולי בהפסקות בין משימות, בחדר האוכל המהביל או בערבים שקטים בבסיס – כדי לקרוא, לכתוב ולהעמיק. הוא סיים את לימודיו זמן קצר לאחר השחרור מצה"ל, עם תואר ביד ועם תחושה של הישג אישי גדול. אבל התואר הזה לא היה סוף הדרך עבורו, אלא רק תחנה נוספת במסעו האינטלקטואלי והאישי. חיים חיפש משמעות, חיפש מקום שבו יוכל ליישם את ערכיו ולתרום לחברה באופן ממשי. הוא מצא את המקום הזה בקיבוץ חולית שבעוטף עזה. הוא הצטרף לגרעין של בני עירו, פתח תקווה, שראו לעצמם שליחות בחיזוק הקיבוץ המרוחק והמתמודד עם אתגרים ביטחוניים וחברתיים. המעבר מהכרך הסואן של פתח תקווה אל השקט היחסי של עוטף עזה, אל קהילה קטנה וחמה, סימל עבורו התחלה חדשה, פרק נוסף בחייו.

בחולית, חיים לא הסתפק רק בחיים הקהילתיים התוססים. הוא חיפש עבודה שתאפשר לו להשתלב במרקם החיים המקומי, להרגיש את האדמה ולעבוד עם הידיים. הוא החל ללמוד מכונאות, מיומנות פרקטית שהייתה רחוקה מאוד מתחומי הפילוסופיה המופשטים בהם עסק. את ימיו העביר במוסך במושב דקל השכן, כשהוא מתלכלך בשמן וגריז, מתמודד עם מנועים מקולקלים ועם אתגרים טכניים. המעבר הזה, מהגות עמוקה לעבודה פיזית מאומצת, לא היה סתירה עבורו, אלא השלמה. הוא ראה ערך רב בעבודת כפיים, בתיקון, ביצירה, בחיבור למציאות החומרית. במקביל לעבודתו במוסך, המשיך חיים לטפח את צימאונו לידע. הוא נרשם ללימודי תואר שני בפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב בבאר שבע. כך, בזמן שבין תיקון טרקטור בבוקר לבין החלפת שמן ברכב אחר בצהריים, הוא מצא את הזמן לנסוע דרומה, לשבת באולמות ההרצאות, לצלול לעולם של תיאוריות פוליטיות, יחסים בינלאומיים וסוגיות חברתיות. הוא היה אדם שחי חיים מלאים, משלב בהם עבודה, לימודים, חברה ומשפחה.

מסעו האקדמי של חיים לא נעצר בתואר השני. לאחר שסיים בהצטיינות גם אותו, הוא שאף גבוה יותר, אל פסגת העולם האקדמי. הוא עבר לסיאטל שבארה"ב, עיר גשומית וירוקה המרוחקת אלפי קילומטרים מנופי הנגב הצחיחים, והחל את לימודי הדוקטורט בלימודים בינלאומיים באוניברסיטת וושינגטון. שם, מוקף בספרים, מרצים מבריקים וסטודנטים מכל קצוות תבל, הוא המשיך לפתח את חשיבתו הייחודית והחדשנית. אולם, כמו רבים אחרים בעולם, גם מסלול חייו של חיים השתנה בעקבות מגפת הקורונה. כשהעולם נסגר והטיסות בוטלו, הוא קיבל החלטה לחזור לביתו, לקיבוץ חולית, והשלים את הדוקטורט מרחוק. זו הייתה תקופה מאתגרת, של לימוד אינטנסיבי מול מסך, של בדידות אקדמית מסוימת, אך חיים, עם נחישותו הבלתי מתפשרת, הצליח לצלוח אותה.

עמיתיו באקדמיה תיארו אותו כחוקר מבריק, אדם בעל חשיבה מקורית וייחודית, כזה שלא פחד ללכת נגד הזרם ולשאול שאלות נוקבות. עבודת הגמר שלו, שעסקה בעמדות פוליטיות בתוך קהילת הציונות הדתית שבה גדל – קהילה שהוא הכיר מבפנים, על כל גווניה ומורכבותה – עוררה עניין רב וזכתה לשבחים. היא הציעה מבט חדשני וביקורתי, אך תמיד מכבד, על נושאים רגישים וטעונים. בשנת 2020, זכתה העבודה בפרס ברוך קימרלינג לעבודת התזה הטובה ביותר מטעם "האגודה ללימודי ישראל" – הכרה משמעותית בעומק מחקרו ובתרומתו לתחום. לאחר שזכה בתואר הדוקטור, חיים החל ללמד. הוא שימש כמרצה מוערך בחוג לפוליטיקה ותקשורת של המכללה האקדמית הדסה בירושלים, והעביר הרצאות מרתקות גם במספר מכינות קדם-צבאיות בדרום, שם נגע בנפשם של בני נוער רבים, והיווה עבורם מודל לחיקוי. הוא לא רק העביר ידע, אלא עורר השראה, לימד חשיבה ביקורתית, ובעיקר – לימד איך להיות בני אדם טובים יותר.

לצד עבודתו האקדמית התובענית, חיים מצא זמן לעסוק במגוון רחב של תחומים נוספים, כאילו היממה שלו הכילה שעות רבות יותר מזו של אדם רגיל. הוא פרסם מאמרים וטורי דעה רבים, בהם הביע את עמדותיו המנומקות והמקוריות על סוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות. אבל לא רק המילים הכתובות משכו אותו. חיים האהב את האדמה ואת הטבע. הוא למד גינון, וכמו בכל דבר שעשה, גם לכך ניגש ברצינות ובעומק. הוא הפך לגנן הנוי של חולית, וטיפח באהבה ובמסירות את הגינות הקהילתיות בקיבוץ. הוא היה יוצא עם כפפות וכלי עבודה בשעות הבוקר המוקדמות, כשהטל עוד מכסה את העלים, משתדל לראות את היופי שצומח מתוך האדמה, ומטפח אותו בסבלנות. ידיו, שידעו לכתוב עבודות אקדמיות מורכבות, ידעו גם לגעת באדמה הלחה, לשתול שתילים קטנים, לעשב ולגזום, מביא פריחה ויופי לקיבוץ. הוא מצא סיפוק עמוק במגע עם האדמה, בבריאה ובעיצוב של סביבה ירוקה ופורחת. בנוסף, הוא שימש גם כעורך וכתב בעיתון הקיבוץ, "חוליתון", ודרכו המשיך לתרום לחיים הקהילתיים ולחזק את הקשר בין חברי הקיבוץ. הייתה בו סקרנות טבעית, שדחפה אותו ללמוד ולחקור תחומים חדשים ללא הרף. נחישותו להצטיין בכל מה שעשה הייתה מדהימה, והיכולת שלו להתרכז ולעבוד קשה אפשרה לו להשיג כל כך הרבה. הוא טיפח את היכולת הזו, בין היתר, על ידי תרגול מדיטציה, שמילאה אותו בשקט פנימי וביכולת להתמקד.

אך מעל הכל, חיים היה מוזיקאי בנשמתו. הוא לא רק ניגן בגיטרה בס, אלא גם פעל כדי-ג'יי, ותיקלט במסיבות ובהפקות שונות. הוא האמין בכל ליבו בכוחה של המוזיקה ליצור גשר של שלום וחיבור בין אנשים ובין העמים החיים כאן. האמונה הזו לא הייתה רק רעיון תיאורטי עבורו; הוא יישם אותה הלכה למעשה. הוא בחר לתקלט מוזיקה ערבית, אהב את הקצב, את המילים, את התרבות שהיא ייצגה. הוא פעל שיהודים יכירו אותה, שייפתחו אליה, ושגם יהודים וגם ערבים יגיעו יחד לרקוד לצליליה. עבור חיים, רחבת הריקודים הייתה סוג של מעבדה חברתית, מקום שבו גבולות נמחקים וחיבור אנושי טהור יכול לפרוח. הוא ראה במוזיקה כלי לקירוב לבבות, לשבירת דעות קדומות, וליצירת מציאות טובה ושלווה יותר.

חיים היה גם חבר נאמן, אדם צנוע ונעים הליכות, שזכר תמיד להבין את האחר ואת דרך מחשבתו, גם אם לא הסכים עם דעותיו. הוא לא היה שופט, אלא מקשיב, מנסה לראות את העולם דרך עיניו של הזולת. יכולת זו אפשרה לו לבנות קשרים קרובים ועמוקים, ולהצליח לשמור עליהם במשך שנים ארוכות, גם כשהמרחק הפיזי גדל. חבריו הטובים, שכינו אותו בחיבה "כצו" או "כצמן", ידעו שתמיד ידאג לטובתם ויהיה שם עבורם כשיזדקקו לו. הוא היה סלע איתן, כתף תומכת, אוזן קשבת, תמיד מוכן להושיט יד. היכולת שלו להפריד בין האגו שלו לבין הדעות והרעיונות שלו, הייתה תכונה נדירה שהתבטאה גם בעבודתו באקדמיה ובכתבים שפרסם. הוא מעולם לא נעלב כשהובעה ביקורת על דעותיו ומסקנותיו; להפך, הוא ראה בה הזדמנות ללמידה, לצמיחה, לדיון מעמיק יותר. הוא נתן מרחב בטוח להבעת עמדות שונות ולדיון פתוח וכנה בהן, מתוך אמונה שרק כך ניתן להגיע להבנה אמיתית ולקידמה.

בקיץ 2023, כמעט חודשיים לפני המתקפה הנוראה, הגשים חיים חלום ישן ויצא לטיול של שלושה חודשים בהודו. זו הייתה עבורו לא רק חופשה, אלא מסע רוחני, מסע של גילוי עצמי והתחברות לתרבות אחרת. הוא ניגן, הרצה, יצר קשרים עם תיירים ישראליים, עם זרים ועם תושבי המקום, סופג חוויות, לומד ומתפתח. הוא חזר לארץ בסוף ספטמבר 2023, מלא בחוויות, בסיפורים, בתובנות חדשות, ועם תחושה של התחדשות לקראת השנה החדשה. השכונה בקיבוץ חולית חיכתה לו בכיליון עיניים. חברתו שיר תיארה את ההתרגשות שקדמה לחזרתו: "הכרתי אותך עוד לפני שפגשתי אותך. כשעוד היית בסיאטל, והשכונה כולה נערכה לחזרה שלך. לא הפסיקו לדבר עליך. כמה גאווה הייתה לכולם. הד"ר של השכונה. שבוע לפני, כולם נערכו לחזרה שלך – ניקו לך את הבית, מילאו לך את המקרר באוכל טבעוני, הכינו שלט צבעוני שעד היום תלוי בכניסה לבית שלך. רק מלראות את כולם מתרגשים ומצפים לחזרה שלך, הבנתי כמה אתה מיוחד וכמה אתה נמצא בלב של כל כך הרבה אנשים. כמו משפחה." התיאור הזה מצייר תמונה של אדם שנוכחותו מורגשת גם בהיעדרו, אדם שכולם ציפו לחזרתו, שחלק בלתי נפרד מהמרקם הקהילתי. כשחזר, שיר סיפרה על פגישתם הראשונה: "ואז ישבנו בגינה, אני ואביעד, ואתה הגעת יחף, עם חולצה קרועה, שיער פרוע... מהרגע הראשון שנפגשנו דאגת שאני ארגיש הכי שייכת לקיבוץ, לשכונה, למשפחה שבניתם." זה היה חיים – פשוט, טבעי, מחבק, ובעיקר – גורם לכל מי שסביבו להרגיש שייך ואהוב.

בערב שקדם לשבת הנוראה, שבת שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, חיים עשה את מה שאהב יותר מכל: ניגן במבשלת הבירה "אייזיס" הסמוכה לביתו. המקום, ששימש כבמה פתוחה לאמנים, היה עבורו בית שני. הוא עמד שם, אולי עם אותה חולצה קרועה ושיער פרוע, הבס בידיו, והצלילים מילאו את האוויר. הוא חיבר אנשים, יצר אווירה של חופש ושמחה, בדיוק כפי שהאמין שהמוזיקה צריכה לעשות. זו הייתה תמונה של חיים בשיא שלו, מחובר לתשוקותיו, מוקף באנשים שאוהבים אותו. איש לא שיער שזה יהיה הלילה האחרון של שגרה, הלילה האחרון של שלווה מדומה.

הבוקר של שבת שמחת תורה עלה באש. בשעה שש וחצי, כשרוב תושבי עוטף עזה עוד ישנו או התחילו את יומם בשקט של בוקר חג, נשמעו האזעקות הראשונות. ואז, מטחי רקטות כבדים החלו לרדת על האזור, כמו מכת פטיש פתאומית. חיים התעורר בביתו, כמו כל תושבי חולית, לקול הצרחות הצורמות של האזעקות ולשאון הפיצוצים. מהר מאוד התברר שהפעם זה שונה. זו לא הייתה עוד סדרת התקפות שגרתית. עד מהרה הגיעו הדיווחים הראשונים, הנוראיים, על חדירת מחבלים. אלפי מחבלים מארגון הטרור חמאס, חמושים מכף רגל ועד ראש, פרצו את הגבולות – יבשתית, ימית ואווירית. הם הסתערו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבת הטבע ליד רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו בעוברים בדרכים. תוך שעות ספורות, נרצחו מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם ובמקומות פתוחים, תוך ביצוע פשעים נוראיים. מאות ישראלים נחטפו לעזה, ובתים ורכוש הועלו באש ונבזזו. בבוקר הזה, החלה מלחמה.

כאשר הבין שמחבלים חדרו לקיבוץ חולית עצמו, חיים הרגיש שהוא לא יכול להישאר בבית בחוסר מעש. הוא היה חבר בכיתת הכוננות של הקיבוץ, אך לא היה חמוש. מספר חודשים קודם לכן, כשנסע לטיול בהודו, הפקיד את נשקו האישי, וטרם הספיק לקבל אותו בחזרה. האזעקות נמשכו, הפיצוצים הדהדו, וקולות ירי נשמעו קרובים יותר ויותר. הלב דפק בעוז, אך ההחלטה התקבלה במהירות. הוא לא יכול לשבת בחיבוק ידיים כשאנשים סביבו בסכנה. ההיגיון אולי אמר להישאר מוגן, אבל הערכים שחיים חי לפיהם, אותה דאגה עמוקה לאחר, אותה תחושת אחריות קהילתית, דחפו אותו החוצה. הוא החליט לצאת, לא כדי להילחם בידיים חשופות, אלא כדי להסתובב בין הבתים, לנסות להבין מי מהתושבים נמצא בסכנה ולמי הוא יכול להעניק עזרה כלשהי. זה היה מעשה של אומץ לב עילאי, מעשה שנובע מהאנושיות העמוקה ביותר.

חיים עבר מבית לבית, דופק על דלתות, קורא בשמות, מנסה לאתר ניצולים או אנשים במצוקה. הוא חשף את עצמו לסכנה אדירה, אך הדאגה לאחר הייתה חזקה יותר מהפחד. בתוך הכאוס והזוועה, הוא הגיע אל ביתה של שכנתו, אביטל, שישבה לבדה בממ"ד, מבועתת. חיים נכנס אליה, מביא איתו תקווה קטנה בתוך הטירוף. השניים הסתתרו יחד, מחפשים מפלט אחרון מול האיום המוחשי. הם מצאו מסתור בארונות הבגדים שבחדר, מצטופפים בחלל הצר, מקווים שהמחבלים לא ימצאו אותם. חיים, עם אותה תחושת אחריות שייחדה אותו, בחר להיות בארון החיצוני, כמעין מגן, כחומה אנושית ראשונה. אביטל הייתה מאחוריו, בארון הפנימי יותר.

המתח היה בלתי נסבל, כל רחש בחוץ נשמע כמו צעד מתקרב. לבבות הלמו בחוזקה. ואז, הרגע שכל כך חששו ממנו הגיע. המחבלים פרצו לחדר, ככל הנראה בעקבות רעש או תנועה קלה. ברגע אחד, נפתחה אש תופת לעבר הארונות. חיים, שהיה בארון החיצוני, ספג את האש כולה. הוא שימש כמגן אנושי, סופג את הקליעים בגופו, מגן על אביטל שהייתה מאחוריו. חיים ישורון כצמן נהרג במקום, בן שלושים ושתיים במותו. אביטל, שהייתה מאחוריו בארון הפנימי, ניצלה בדרך נס, חייה ניצלו בזכות מעשה הגבורה העילאי והבלתי נתפס של חיים. הוא הקריב את עצמו למענה, ברגע של אמת מוחלטת, ללא היסוס.

רב-סמל חיים ישורון כצמן נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. מותו היה חלק מהמחיר הנורא ששילמה מדינת ישראל באותו יום שחור, והוא הפך לסמל של גבורה ואנושיות בתוך התופת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין ירקון שבפתח תקווה, עירו שבה נולד וגדל, מוקף באהבה ובכאב עצום על האובדן. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, חנה ודניאל, וחמישה אחים ואחיות – עזרא, טובה, נוי (אבינועם), ידעיה וצביה – שנותרו עם חלל עצום בלבם. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל ראשון, כהוקרה על גבורתו ומסירותו. על מצבתו, חקקה המשפחה את המילים "איש של שלום", שתי מילים שסיכמו את תמצית חייו ואת אמונתו העמוקה בקירוב לבבות ובבניית גשרים. לצידן, נחרטו המילים "ושירת חייו באמצע נפסקה", מתוך השיר "אחרי מותי" של חיים נחמן ביאליק, מילים שביטאו בעוצמה את הכאב על חיים שנגדע בטרם עת, על פוטנציאל אינסופי שהוחמץ, על מנגינה שהושקטה בשיאה.

מורשתו של חיים, לעומת זאת, ממשיכה להתנגן, להדהד ולהשפיע. שיר, חברתו מהקיבוץ, תיארה את האור שהפיץ: "כל כך הרבה אנשים אמרו שהאור שהפצת נגע בהם. אפילו אנשים שלא הכירו אותך אמרו שרק מלשמוע עליך הם מבינים איזה אדם מיוחד אתה. ככה היית וככה תישאר, אדם שיודע לגעת בכל אחד. אנחנו מתגעגעים וגם יודעים שתמשיך ללוות אותנו ולהיות איתנו לנצח." האור הזה, של אדם שידע לגעת באנשים, לא כבה. הוא ממשיך לזהור דרך סיפוריו, דרך זכרונות חבריו ותלמידיו. אחד מחניכיו במכינה הקדם-צבאית "הנגב" ספד לו במילים נוגעות ללב: "בתפקידו הרשמי חיים היה המורה שלי לפילוסופיה, אבל בפועל היינו פשוט חברים טובים, שיחות עמוקות, הוא היה העוגן שלי במהלך כל שנת המכינה. חיים היה עבורי איש לשאוף להיות כמוהו. בדרך שהוא חי, בפשטות, לפי אידיאולוגיה. הוא פשוט היה מצפן ערכי ומוסרי עבורי ועבור כולם. איש יפה תואר, עם חוכמה ואינטליגנציה אינסופית." החניך זכר במיוחד אירוע קטן ומשמעותי: "פעם אחת קבעתי איתו לדבר, הגעתי אליו הביתה וכל החבורה שלו ישבה שם יחד איתו. אמרתי לעצמי: 'מה אני קשור עכשיו? למה הוא לא אמר לי?' הוא עשה לי את זה בכוונה, לתת לי תחושת שייכות, להכיר לי אנשים, לתת לי תחושה שאני חלק מהחיים שלו. אני מודה על כל רגע שהיה לי איתו ולא מפסיק לספר למשפחתי על חיים ועל פועלו. אהבתי אותו בכל ליבי." סיפור קטן זה משקף את גודל ליבו של חיים, את יכולתו לראות את האחר, לדאוג לו ולהעניק לו תחושה של שייכות, תחושה של בית.

אסף, חבר נוסף, ספד לו במילים שציירו את מורכבות אישיותו: "הכרתי את חיים כצמן לפני כמעט שנתיים ואהבתי אותו מיד. נפגשנו באיזו שבת של פעילי סולידריות, שנינו עודרים את אדמת הטרשים הקשה ומדברים על טכנו ועל אברהם אבינו. כל הקלישאות האלה על א-לוהים שלוקח את הטובים ביותר נכונות. הוא באמת היה כזה. עדין וחכם ומלא בקסם שקט, מחזיק על ראשו רעמת תלתלים בלתי אפשרית." אסף המשיך ותיאר את מגוון עשייתו: "הוא הספיק הרבה בחייו הקצרים, ונגע בלב של רבים. הוא נושא ברשימת תארים מרשימה, אבל איכשהו נדמה לי שיותר מכל הישגיו האקדמיים הוא היה רוצה שהמוזיקה שלו תמשיך להתנגן. ד"ר חיים כצמן, האינטלקטואל הבולט, המורה לפילוסופיה, המוסכניק, הגנן, היה גם דיג'יי." אלו הן מילים שמציירות תמונה של אדם שלם, שחי את חייו במלואם, בחיבור עמוק לכל תחומי העשייה והיצירה, ושכל אחד מהם היה חלק בלתי נפרד מזהותו.

זכרו של חיים ממשיך לחיות גם דרך אירועי הנצחה שונים. במבשלת הבירה "אייזיס", המקום שבו מצא בית שני והביע את אהבתו למוזיקה, נערך ערב מוזיקלי לזכרו, בוודאי עם צלילי מוזיקה ערבית ואחרת, כפי שאהב ותיקלט. תלמידיו מהמכללה האקדמית הדסה בירושלים, בה שימש כמרצה, הפיקו סרט לזכרו, "פרויקט לזכרו של ד"ר חיים כצמן", הניתן לצפייה ביוטיוב, ובו הם מביאים את קולם ואת סיפוריהם על המורה המיוחד שלהם. גם הסביבה האקדמית, שבה הטביע את חותמו כחוקר מבריק, הנציחה אותו בסמינר רשת (וובינר) לזכרו, בהשתתפות אימו ועמיתיו. הקלטת הוובינר, "ד"ר חיים כצמן: בין האישי לאקדמי", מציעה הצצה נוספת לעולמו העשיר, לחשיבתו העמוקה ולרוחב ידיעותיו.

חיים ישורון כצמן, איש של שלום, איש של אדמה ושל מוזיקה, איש של רוח ושל מעשה, השאיר אחריו מורשת של אנושיות, של חוכמה ושל אומץ לב. סיפור חייו, שנגדע בטרם עת, אינו סיפור של סוף, אלא סיפור של המשכיות. הוא ממשיך לחיות בלבבות כל מי שהכיר אותו, בגינות שטיפח, במוזיקה שתיקלט, במאמרים שכתב, ובעיקר – במעשה הגבורה האחרון שלו, שבו בחר להקריב את חייו למען אחרת. הוא סמל לתקומה הישראלית, לרוח האיתנה של אנשים שבחרו לחיות ולבנות, להאמין בשלום ובחיבור, וברגע האמת – להגן על ביתם ועל קהילתם בכל מחיר. זכרו יהיה חקוק לעד בזיכרון האומה, כעמוד אש שהולך לפני המחנה, מאיר את הדרך באור של אהבה, אומץ ותקווה. יהי זכרו ברוך.