הראל שרביט

בבנימין, בנוף ההררי המחוספס אך המוריק, שם נשם האוויר ריחות של אדמה ושל תקווה, נולד הראל שרביט ביום קר של חשוון, בשנת תשנ"א, ב-29 באוקטובר 1990. הוא היה בנם של נגה ויצחק, והאח הבכור לשלושה – דוד, משה ונעמה. ביתם בכוכב יעקב, יישוב צעיר שצמח מתוך החלום הישראלי, היה קן חם שבו שזרו יחד חוטי אהבה, ערכים ורוח של עשייה. כבר מילדותו ניכרה בהראל רגישות מיוחדת, עדינות נדירה שהשתלבה עם ניצוץ של כישרון שהבטיח גדולות. הוא לא היה ילד שקט או מתבודד, אלא כזה שקלט את העולם סביבו בעוצמה רבה, מגיב בחיוך רחב לכל פרח שפגש בשדה ומביט בעיניים סקרניות בכל תלולית עפר שנקרתה בדרכו.

בבית שרביט, הדים של סיפורי תנ"ך התערבבו עם קולות צחוק ושירת ערבי שישי. ערכי אהבת התורה, הארץ והעם לא היו רק מילים שנאמרו, אלא דרך חיים שנספגה באוויר, בתפילות, בשיחות סביב שולחן השבת ובמסעות רגליים שערכו ההורים עם ילדיהם בשבילי בנימין. הראל הצעיר למד להכיר את הארץ דרך הרגליים, להרגיש את אדמתה בין אצבעותיו, להבחין בגווניה המשתנים עם עונות השנה. הוא היה יכול לשבת שעות על סלע, מתבונן בנוף הנשקף ממרומי כוכב יעקב, מצייר במוחו מפות דמיוניות ומפליג במחשבות על ההיסטוריה המוטבעת בכל אבן. כשחזר הביתה, היה ממהר לשתף את בני המשפחה בממצאיו – אבן ייחודית שמצא, עקבות של חיה שזיהה, או סיפור שרקח על אביר קדום שצעד באותה דרך. אמו, נגה, הייתה מביטה בו בחיבה, מזהה את ניצוץ הסקרנות וההתלהבות בעיניו, תכונות שליוו אותו לאורך כל חייו. אביו, יצחק, ראה בו את השילוב המיוחד של נשמה רכה ורוח חזקה, שילוב שיהפוך לסימן ההיכר שלו.

שנות ילדותו ונעוריו של הראל היו רצופות בעשייה, באהבה ובהתפתחות מתמדת. הוא היה ילד שחי את החיים בעוצמה, ללא חשש להביע את התלהבותו מכל פרט קטן. חיוכו הרחב והמאיר היה כובש לבבות, ופניו המוארות שידרו חום ואופטימיות. כשהיה נכנס לחדר, היה משהו בנוכחותו שמיד משך אליו אנשים. לא לקח לו יותר מכמה דקות להתחבר לכולם, להכניס אותם לליבו ולהיכנס לליבם. הוא היה מפרגן ללא הפסקה, במילים ובמעשים, משבח חברים על הצלחותיהם, מעודד אותם ברגעים קשים, ומאיר את דרכם באורו המיוחד. "וואו, אתה פשוט מדהים!" היה אומר לחבר שהצליח במבחן, או "איזה נוף יפה ראיתי היום, כמעט כמו החיוך שלך!" – משפטים פשוטים שצוירו בלבבות ועיצבו את מעגל חבריו הרחב. הוא ראה יופי בכל דבר, בפרח שצמח בדרך, בשיר חדש שלמד לנגן בגיטרה, או בשיחה עמוקה עם חבר. ההתלהבות הזו שלו הייתה מדבקת, והיא גרמה לסובבים אותו לראות את העולם דרך עיניו, מלאות בפליאה ושמחה.

אבל מתחת לפני השטח של החיוך וההתלהבות, פעם בלב של הראל חוש צדק מפותח, כמעט יוקד. הוא לא היה מסוגל לקבל עוולות ולעבור עליהן לסדר היום. אם ראה חבר שנדחק הצידה, או חוסר הגינות כלשהו, קולו היה מתרומם, ועיניו היו מוארות בכעס צודק. הוא האמין בצדקת דרכו, ידע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו ומה נכון מבחינתו לעשות, ופעל אך ורק על פי האמת שלו. הוא לא היסס להביע את דעתו, גם אם הייתה שונה מזו של הרוב, ומעולם לא חשש להתעקש על מה שהיה חשוב לו. החברים שלו ידעו שאם הראל אומר משהו, הוא מאמין בו בכל ליבו, והוא יילחם עליו. הייתה בו חמלה רבה ורוח התנדבות שדחפה אותו תמיד לעזור לכל מי שהיה זקוק לו. הוא לא חיכה שיבקשו ממנו, אלא זיהה את הצורך ומיד נחלץ. זה יכול להיות לעזור לשכן עם עבודות בגינה, להסיע חבר נטול רכב למרחקים, או פשוט להקשיב למישהו שזקוק לאוזן קשבת.

הרוח הזו של נתינה וצדק הובילה אותו בגיל צעיר להתנדב בארגון "יד לאחים", שם סייע לנשים יהודיות שנקלעו למצבי סיכון בכפרים ערביים. המשימות הללו היו כרוכות לא פעם בסכנה של ממש, אך הראל, שהיה חזק פיזית ואמיץ במיוחד, לא היסס לרגע. בקבוצת הוואטסאפ הסגורה של הארגון, כשנשלחה הודעה דחופה בחיפוש אחר מתנדב למשימת חילוץ מסוכנת, שמו של הראל היה הראשון לעלות, ולרוב גם הראשון לענות ב"הנני". הוא לא חשב פעמיים, פשוט קם ועשה. הוא היה מתכנן בקפידה את הדרכים, מעריך סיכונים, ויוצא לדרך עם תחושת שליחות עמוקה. פעם אחת, כשנאלץ לחלץ נערה מבית בכפר עוין, הוא התחזה לעובד תשתית, נכנס בנחישות, והוציא אותה תחת אפם של בני המשפחה המקומיים, כשהוא מגן עליה בגופו. החשש לא היה זר לו, אך האמונה בצדקת הדרך והמחויבות להציל נפש אחת עמדה מעל לכל פחד.

נדיבותו של הראל לא ידעה גבולות. הוא נהג לפזר צדקה ללא הרף, לתרום אחוזים ניכרים משכרו לאחרים, לעיתים קרובות בעילום שם. חבר קרוב סיפר על דירה שהייתה בבעלותו, שבה התגוררה שוכרת שלא שילמה את שכר הדירה במשך שלושה חודשים. הראל, שראה את הצורך של אנשים ולא את חובם בלבד, נסע אליה כדי לגבות את החוב. הוא יצא לדרך עם נחישות, אך חזר עם סיפור אחר לגמרי. כששאל אותו חברו מה קרה, הסתבר שלא רק שלא גבה את הסכום שהייתה חייבת לו, אלא אף השאיר לה כסף משלו, כיוון שזיהה את מצוקתה האמיתית. "מה, נסעת לשם כדי לתת לה כסף?" שאל החבר בתמיהה. הראל רק חייך, "היא הייתה צריכה את זה יותר ממני." זו הייתה דוגמה אחת מני רבות ללב הענק שלו, לב שלא ידע גבולות של נתינה.

הוא אהב ללמוד תנ"ך, וחיבור מיוחד היה לו לספר "משלי", שמילות המוסר שבו דיברו אל נפשו. הוא נהג להעביר שיעורים בספר, כשהוא חולק את תובנותיו עם חברים ובני משפחה. הראל תמיד דגל בעבודה על המידות, בהתפתחות אישית מתמדת, וראה בלימוד זה כלי לתיקון עצמי ותיקון עולם. הוא לא היה מסתפק בידע תיאורטי, אלא מיד חיפש דרך ליישם את הדברים בחיי היומיום. אם למד על חשיבותה של הכרת הטוב, היה ממהר להתקשר לחבר ולשבח אותו על מעשה טוב שעשה. אם למד על חשיבותה של הענווה, היה מחפש דרך להפחית ממעורבותו במקום מסוים ולתת לאחרים את הבמה. הוא חלק את מסריו וערכיו עם כל הקרובים לו, לא מתוך הטפה, אלא מתוך אהבה עמוקה ורצון לראות את כולם צומחים ומתפתחים.

מעבר לעיסוקיו המגוונים, הראל אהב לטייל ברחבי הארץ, בעיקר באזורים פחות מטוילים, שם יכול היה להתחבר לשקט, לטבע הפראי ולנוף הבתולי. הוא נהג לנגן בגיטרה ולשיר, וקולו המהדהד על רקע המדבר או ההרים היה מרגש. הפיוט האהוב עליו ביותר היה "ארץ הקדושה יקרה חמודה" של רבי אברהם סלאמה, והוא הקפיד לשיר אותו במלואו בכל ערב שבת, כשהוא מחובר למילים העמוקות של אהבת הארץ והשאיפה לגאולתה. הוא היה מנגן את המנגינה במלואה, מלווה את עצמו בגיטרה, וקולו היה מתמלא בתשוקה. המילים "לתורה ותעודה תקרא דרושה" היו מהדהדות בחלל ביתו הקטן, מלאות במשמעות עמוקה עבורו. היו לו חלומות רבים, והוא בורך ביכולות רבות שאפשרו לו להגשים אותם ולהפוך אותם למציאות, אך יותר מכול חלם להתחתן ולהקים משפחה, חלום אותו לא הספיק להגשים.

באוגוסט 2009, כשהגיע זמנו, התגייס הראל לצה"ל. הוא בחר לשרת בגדוד 97 של חטיבת "כפיר", הוא גדוד "נצח יהודה", המשלב שירות צבאי משמעותי עם שמירה על אורח חיים דתי. כבר מיומו הראשון בצבא, הראל בלט בערכיו, במסירותו לתפקיד וביכולותיו הגבוהות. הוא לא היה עוד חייל, אלא מנהיג טבעי, כזה שאחרים נמשכו אליו. הוא התקדם במהירות לתפקידי פיקוד ויצא לקורס קצינים, כשעיניו בורקות מהתרגשות לקראת האתגר הבא. כשסיים את הקורס, שימש כמפקד מחלקה (מ"מ) בפלוגות הגדוד, ובהמשך כסגן מפקד פלוגה (סמ"פ) בפלוגת ההכשרות. הוא היה מפקד מוערך, כזה שלא רק דחף את חייליו להיות לוחמים מצטיינים ומקצועיים, אלא הקפיד להקנות להם ערכים בכל הזדמנות. הוא ראה בהם לא רק חיילים, אלא בני אדם שלמים, עם עולם פנימי עשיר.

אחד מחייליו סיפר לימים על תדריך יציאה הביתה, רגע לפני סוף השבוע, כשכולם כבר היו עם רגל אחת בחוץ, חולמים על המקלחת החמה והאוכל של אמא. "מה הדבר הראשון שאתם עושים כשמגיעים הביתה?" פתח שרביט, ה-ס' שלנו, את התדריך, בקולו המוכר. כולנו ענינו מיד, כמעט במקהלה, את התשובה האוטומטית שנצרבה בנו: "מפרקים את הנשק לשלושה חלקים!" הראל הביט בנו במבט שובב, חיוך קטן נמתח על פניו. "לא!" צעק שרביט, קולו מתגלגל בצחוק קל, "דבר ראשון בוסה לאמא!" החיילים, ששניה קודם היו על סף עייפות מוחלטת, פרצו בצחוק, ואז בשקט, אחד אחרי השני, הנהנו בהבנה עמוקה. המשפט הקטן הזה, הפשוט כל כך, נצרב בזיכרונם. "הראל שרביט. ה-ס' האגדי," סיכם החייל. הוא ידע לגעת בנקודות הנכונות, לחבר את הקשיחות הצבאית לעדינות האנושית, ולהזכיר לחייליו את הבית, את המהות, את הסיבה שבגללה הם משרתים.

לאחר השחרור מצה"ל, הראל לא נח לרגע. הוא עבד, בין היתר, בתחום הבנייה, עבודה פיזית קשה שדרשה כוח ומסירות, תכונות שהיו טבועות בו. הוא לא חשש מעבודה קשה, אדרבה, הוא ראה בה דרך נוספת לעשייה ולבנייה. אבל ליבו שאף למשהו גדול יותר, למשהו שיחבר את אהבתו לארץ עם רוח היזמות שבו. יחד עם אחיו, הקים את "חוות עמק תרצה" בצפון בקעת הירדן. זה לא היה רק מיזם עסקי, אלא הגשמת חלום ציוני-חלוצי. הראל השקיע בחווה זמן, מאמץ ומשאבים רבים, כשהוא נושא על כתפיו את חזון היישוב והחיבור. הוא ראה בחווה דרך לחבר למקום אנשים מכל רחבי המדינה, להעניק להם חוויה של ארץ ישראל השורשית, לחבר אותם לאדמה ולנוף. החווה כללה חאן אירועים ואירוח כפרי, מקום שבו אנשים יכלו להתנתק משגרת היומיום ולהתחבר לטבע ולשקט. הראל היה מתגורר בחווה בתוך קרון אוטובוס שבנה במו ידיו, שקוע כולו בפרויקט חייו. הוא היה קם עם שחר, ידיו נטועות באדמה הלחה, מנוע הטרקטור רועש ברקע, ותחושת הסיפוק של יום עבודה בשמש מחממת את ליבו. הוא נהנה מכל עץ שנטע, מכל פרח שצמח, מכל אבן שהונחה, וראה בכל אלה ביטוי לבריאה עצמה, כפי שאחיו משה העיד: "הוא נהנה מכל עץ, מכל פרח ומכל מה שברא הקדוש ברוך הוא."

הראל היה אדם תאב חיים, איש של עשייה שכל מעשיו נבעו מתוך רגש עמוק ועוררו גם אחרים לפעול ולעשות. הוא חי את החיים בעוצמה, התלהב והתרגש מכל פרט קטן, ולא חשש להביע את התלהבותו, להחמיא ולפרגן לכל סובביו בלי הפסקה וברוחב לב. חברו תיאר אותו כ"שילוב מיוחד של איש שעושה רושם מאוד קשוח, ומצד שני אתה רואה כמה עדינות יש בו". הקשיחות הזו הייתה חיצונית, מסכה שנועדה להגן על לב רך ורגיש, לב שחש את כאב האחר בעוצמה רבה. הוא אהב לטייל ברחבי הארץ, בעיקר באזורים פחות מטוילים, שם יכול היה למצוא שקט והשראה. בערבי שבת, כששמש הנגב הייתה צובעת את השמיים בגוונים עזים, היה יושב עם הגיטרה בחווה, מנגן ושר את הפיוט "ארץ הקדושה יקרה חמודה", קולו מתמלא בתשוקה ובחיבור עמוק לאדמה שסביבו.

אבל מעל כל חלומותיו ושאיפותיו, היה חלום אחד שנותר לא מוגשם, חלום שהיה קרוב לליבו יותר מכל – להקים משפחה. אחיו דוד ספד לו בכאב: "היו לך תוכניות גדולות. להתחתן, להתחתן ועוד פעם להתחתן. בשבילי התחתנת אלף פעמים". הראל היה מדמיין את ביתו, את ילדיו, את השקט המשפחתי, את השמחה שבחיים משותפים. הוא היה מדבר על זה עם חבריו, עיניו בורקות בתקווה. הוא ראה בבניית משפחה את ההמשכיות, את הדרך להעביר את הערכים שבהם האמין לדור הבא, אך הגורל רשם לו מסלול אחר.

ואז הגיע אותו בוקר שחור, בוקר ששינה את פני המדינה כולה. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, כשרוב תושבי ישראל עוד ישנו את שנתם האחרונה לשבוע, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בוקר זה פתח מלחמה שלא ידענו כמותה.

הראל, שהיה אז בביתו שבכוכב יעקב, התעורר לקול האזעקות הבלתי פוסקות. הוא הבין מיד שמשהו שונה מתרחש. הטלפון שלו רטט ללא הרף מהודעות וואטסאפ של חברים וקבוצות, דיווחים ראשוניים ומטרידים על חדירות מחבלים. ליבו ידע, בחוש הפנימי החד שלו, שזו קריאת השכמה. הוא לא היסס לרגע. תוך דקות ספורות, ארז תיק חירום, נשק על לחיה של אמו וחיבק את אביו חיבוק ארוך מהרגיל, והתגייס למילואים. הוא חש תחושת שליחות בוערת, צורך עמוק להיות שם, בחזית, להגן על עמו ועל ארצו.

בתחילה, שובץ הראל ביחידה שלא יועדה להיכנס קרקעית לרצועת עזה. אך הראל לא יכול היה לשאת את המחשבה שהוא יהיה מרוחק מהאש, כשהוא יודע שחבריו נלחמים בתוככי הרצועה. הוא התעקש להיכנס ללחימה ברצועה. הוא הפעיל את כל קשריו, התקשר שוב ושוב למפקדים שונים, ניסה לשכנע, להסביר, להצדיק את רצונו העז להיות שם. אחרי מאמצים גדולים מטרתו הושגה, והוא הצטרף לתמרון הקרקעי כקצין לוחם בגדוד יחס"ם (יחידת סיוע מנהלתי) של חטיבת גבעתי. הוא היה בתוך הכוחות שנכנסו ראשונים לרצועת עזה, שלושה שבועות לאחר פרוץ הלחימה, צועד בראש, מבטו נחוש, מוכן לכל אתגר. אבל גם זה לא הספיק לו. הראל ביקש להשתבץ בגדוד 7008 של חטיבה 551, חטיבת מילואים מובחרת ומוצנחת, עוצבת "חצי האש", במטרה להיכנס ללחימה יותר חזיתית, להיות בקו האש הראשון, במקום שבו ההשפעה שלו תהיה הגדולה ביותר. הוא נכנס למלחמה מלא בתחושת שליחות ומוטיבציה שרק מעטים יכלו להבין.

הראל נשא עמו את האש הבוערת הזו לתוך עזה. באחד הימים, כשנתקל בקבוצה של לוחמי "גולני" עייפים ומתוסכלים, שרוחם נפלה אחרי ימים ארוכים של קרבות קשים, הוא עצר לדבר איתם. הוא ראה בעיניהם את הייאוש, את העייפות שהחלה לכרסם באמונתם. הראל, בקולו המהדהד ובעיניו המלאות בלהט, דיבר איתם על חשיבות המערכה, על גודל השעה. הוא אמר להם שלכוחות הלוחמים כרגע אין מה להפסיד – או שיילחמו ויעזרו להביס את האויב, או שבמעשיהם הם יחקקו את שמם בנצח ההיסטוריה של עמם, זיכרונם יהווה מגדלור של אומץ ונחישות, עדות עליונה למאבק על הבית ועל החיים. דבריו, שנאמרו מתוך עהק ועוצמה פנימית, הצליחו לרומם את רוחם ולהכניס בהם מוטיבציה מחודשת. הם חזרו לצטט אותו שבועות לאחר מכן. אחד הלוחמים אמר: "זאת הייתה רבע שעה איתו, אבל זה הולך איתנו עד עכשיו". הראל ידע, גם תחת אש, לגעת בנפש האדם, להפיח תקווה ולהזכיר לכולם את המטרה הגדולה שלמענה הם נלחמים.

הלחימה בעזה הייתה קשה, בלתי פוסקת. ב-3 בנובמבר, בעיצומה של הלחימה, התבשר הראל על מותו של חבר קרוב. זו הייתה מכה קשה, אבל לא היה זמן לעצור ולבכות. הוא התקשר לחבר משותף, קולו נשמע עייף אך נחוש: "נורא, נורא אחי. אין זמן לבכות, אין זמן להכיל את כל הטירוף הזה. זה כמו לשתות מים בשלוקים מג'ריקן ענק. אתה לא יכול להכיל את זה, עזוב. חייבים לנצח". המילים הללו שיקפו את המאבק הפנימי של הראל, את הצורך לדחוק את הכאב והצער הצידה למען המשימה, למען הניצחון. הוא ידע שהבכי יבוא, אבל לא עכשיו. עכשיו צריך להילחם.

גם מתוך תוככי עזה, לא שכח הראל את המאבקים האזרחיים שהיו קרובים לליבו. הוא שלח הודעות לחבריו במטה "צדק לעמירם", מטה שפעל למען שחרורו של עמירם בן אוליאל: "איך שאנחנו מסיימים את המלחמה אני חוזר למלחמה האמיתית: שחרורו של עמירם בן אוליאל". הוא כאב מאד את העוול שנעשה לעמירם, ולא יכול היה לשאת את המחשבה שנמצא יהודי בכלא על סמך הודאה שהוצאה ממנו בעינויים. הוא חבר למטה בכל עוצמותיו, ארגן אירועים, גייס תרומות, ואף הנחה ערב שגרירים מרשים, כשהוא לומד היטב את כל החומרים ומציג אותם בצורה מושלמת. לא הייתה משימה אחת שהראל לא קפץ מיד ואמר "הנני". באחד מהימים בתחילת המלחמה, בתוך עזה, צילם עצמו הראל נוטע עץ על חורבות גוש קטיף, פעולה סמלית ורבת עוצמה. "אריאל דנינו ועמירם בן אוליאל לא שכחנו אתכם", אמר, קולו מהדהד במחויבות בלתי מתפשרת. הראל מעולם לא התרשם ממה יחשבו עליו אחרים; הוא פעל רק על פי האמת הפנימית שלו.

בפעמים הבודדות שבהן יצא הביתה להפוגה קצרה מהלחימה, הראל לא נח. הוא הקפיד לבקר כמה שיותר חברים ובני משפחה, מחבק אותם בחום, מעניק להם כוח. הוא השתתף בהלוויות של נופלים, עומד שם, כואב, ומגיע לנחם את משפחותיהם, כשהוא מביא איתו את החום והאנושיות שלו, גם כשהוא עצמו נושא את כובד המלחמה על כתפיו. הוא היה גיבור של היומיום, גיבור של החיים, וכעת גיבור של המלחמה.

ב-29 בדצמבר 2023, הראל נכנס עם גדודו לקרב נוסף, בצפון רצועת עזה. הם צעדו אל היעד, כשעל פניהם נסוכה נחישות, מודעים לסכנות האורבות בכל פינה. הם עצרו והמתינו להתקדמות של כוח אחר, רגע של דממה מתוחה, כשקולות הירי והפיצוצים ברקע מעידים על הקרבות המתנהלים מסביבם. ואז, ברגע אחד של טרגדיה בלתי נתפסת, עמוד מתכת של רשת החשמל המקומית התמוטט בצמוד אליו, כאילו נגדע על ידי יד עיוורת של הגורל. הראל נהרג במקום. סרן הראל שרביט, בן שלושים ושלוש בנופלו, נפל בקרב ביום י"ז בטבת תשפ"ד, 29.12.2023. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בירת הנצח של עמו, מותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות, וחלל עצום בלבבות רבים.

האבל היה כבד, קורע לב. אלפים ליוו את הראל למנוחת עולמים, שעות בודדות לפני כניסת שבת פרשת "ויחי". מעל קברו הטרי, בבכי וזעקות שקרעו את השמיים, שרו בני המשפחה והחברים את הפיוט "ארץ הקדושה", הפיוט שהראל כל כך אהב לשיר בכל הזדמנות, מילותיו מהדהדות עתה במשמעות מצמררת. "ארץ הקדושה יקרה חמודה, לתורה ותעודה תקרא דרושה", כתב רבי אברהם סלאמה, מילותיו כמו הנחו את דמותו המורכבת של הראל שכה כסף לגאולה.

אביו, יצחק, ספד לו בקול רועד אך איתן: "המילים האחרונות שלך היו: 'זה הקרב האחרון'... היית דעתן וידעת לדבר, החיילים הלכו תמיד אחריך. הייתה לך מסירות ואהבה לעם ישראל. הייתה לך אישיות מורכבת, אך ענקית. היית אדם מתוחכם ומפולפל". אחיו, דוד, בכה בקול: "צר לי עליך אחי הראל, נעמת לנו מאוד. זה מות גיבורים, יחד עם כל הגיבורים שנפלו לפניך בקרב. לימדת אותנו כל כך הרבה. כל דבר שלמדת ישר הלכת לעשות איתו מעשה... כל מי שפגש את הראל מיד התאהב בו. היית מלא חן... היו לך תוכניות גדולות. להתחתן, להתחתן ועוד פעם להתחתן. בשבילי התחתנת אלף פעמים".

אחיו, משה, נשא הספד ששבר את הלב: "היינו ממש קרובים. תמיד שאלתי אותו מתי הוא חוזר ומתי הוא כבר מגיע... ביציאה האחרונה שלו הוא ממש התלהב ולא הבנו ממה הוא כל כך מתלהב. הוא נהנה מכל עץ, מכל פרח ומכל מה שברא הקדוש ברוך הוא... היית מלא רחמים. היית רחמן על כל ילד קטן. כל כך רצית לפעול ורק לעשות למען כולם... לא היה לך מנוח. גם בחווה שהקמנו ביחד, בכל פעם שאמרתי שמשהו חסר, ישר קמת ועזרת להביא אותו. תמיד היית מרים אותי ונותן לי ביטחון. היית תומך תמיד. הייתה לך נאמנות שגם הביאה אותך לפעמים להתאכזב מאנשים. הבנת עם הזמן כמה הלב שלך היה גדול, כולך היית לב. כל הזמן רצית להשפיע ולעשות טוב". אחותו, נעמה, בכתה: "הראל, היית הגיבור של המלחמה כמו שהיית הגיבור של היומיום. אני לא הכרתי אדם עם כוחות חיים כמו שלך. נלחמת למען הארץ הקדושה, כל הסגולות שבעולם היו עליך. אני אוהבת אותך, אתה תהיה חסר לנו... תודה שדאגת לי תמיד והיית שם לצידי. אני לא אשכח אותך בחיים. כל הצעצועים שנתת לבן שלי אליהו, כל מה שיש לו אתה קנית לו. היה לך לב ענק. כל הזמן".

דברי ההספד, שנאמרו על ידי בני משפחה, חברים, ואף אישי ציבור שהכירו את הראל דרך פעילותו ומעשיו, שרטטו תמונה שלמה של איש יוצא דופן. שר המורשת עמיחי אליהו אמר: "הדובר שלי היה חייל שלך, הוא סיפר לי מי היית. הם הראו לי סרטונים שלך ושמעתי את האור שלך. ראיתי את הדאגה שלך לעם ישראל. העולם כולו זקוק לאור כמו שלך. אני רואה את מראה פניך ואת חבריך ומקבל מהם כוח". חברת הכנסת לימור סון הר-מלך ספדה: "כל פעם שעליתי לדבר הבטחתי לעצמי שלא אבכה, אבל כשראיתי את הראל נזכרתי בכל הפעמים שהוא ניצב למען העם הזה. תמיד היה נאבק, תמיד רצה לעזור ולשמור על כולם. הראל רצה לשמור על העם היהודי, זה מה שהיה חשוב לו. אנחנו לא מבינים את מי איבדנו. מי שהכיר את הראל, הוא היה לוחם. איש של צדק ואמת. הוא לא יכל לראות שנעשה עוול, הוא זעק תמיד מהנשמה, הוא רצה רק צדק".

הראל שרביט לא הספיק להקים משפחה משלו, אך הוא השאיר אחריו מורשת עשירה של אהבת אדם, אהבת ארץ, חתירה בלתי מתפשרת לצדק וגבורה אנושית שנובעת מתוך אמת פנימית. משפחתו, מתוך רצון להמשיך את דרכו ולהנחיל את ערכיו לדורות הבאים, החליטה להקים את "מרכז הראל לגבורת ישראל" בחוות עמק תרצה. המרכז הזה נועד להנחיל לציבור את ערכיו - אהבת ארץ ישראל ותורת ישראל, זהות יהודית עמוקה, דבקות באמת, גבורה ואומץ לב. סרט לזכרו הופק על ידי מיזם "רגע של חכמה", במסגרת פרויקט ההנצחה "הם היו גיבורים", תחת השם "היחיד שלא פחד לקום", עדות נוספת לאומץ ליבו ולנחישותו. עמודים לזכרו נפתחו גם באתרים remember.bio ו-memoriz.plus, ובהם תמונות, סרטונים וסיפורים מתחנות חייו השונות, המספרים את סיפורו למרחקים.

הראל שרביט, סרן במילואים, קצין לוחם, איש של עשייה ושל אמת, נגע בלבבות רבים והותיר חותם עמוק בכל מי שפגש. חייו, קצרים ככל שהיו, היו חיים מלאים וגדושים במשמעות, בעשייה למען הזולת, למען העם ולמען הארץ. הוא היה מגדלור של אור, של צדק ושל אהבה, וגם לאחר לכתו, אורו ממשיך להאיר, להדריך ולעורר השראה, סמל לתקומה הישראלית ולגבורה השזורה בסיפורו של עם הנלחם על קיומו ועל חלומותיו. זכרו יהיה חקוק לעד בלבבותיהם של בני משפחתו, חבריו ושל עם ישראל כולו.