הראל איתח

בבית בנתניה, בשכונת רמת פולג, קרוב כל כך לים התיכון שאת מליחות האוויר אפשר היה לטעום גם כשחלונות הבית היו סגורים, נולד ביום שלישי, ג' בחשוון תשס"ב, עשרים באוקטובר 2001, הילד הראל רפאל. בנם הצעיר של סיגלית ודוד, אח קטן לעומר, הוא הגיע לעולם עם שמחת חיים מדבקת, מין אור פנימי שהאיר את כל פינות הבית מהרגע הראשון. הראל היה ילד אהוב, פעלתן, עם חיוך רחב שהיה סימן ההיכר שלו עוד בטרם ידע ללכת. הוא מילא את החללים בצחוק מתגלגל ובאנרגיה בלתי נדלית, שתמיד משכה אליה חברים וחיזקה את הקשרים בתוך המשפחה. ארוחות שישי בבית משפחת איתח היו תמיד רועשות ושמחות, והראל, גם כפעוט קטן, היה מוקד העניינים, משתף את כולם בהתלהבות מדבקת על כל תגלית חדשה, בין אם זו טיפת מים שהתחמקה מכוסו או צעצוע חדש שגילה.

ככל שגדל, התחדדה דמותו של הילד הראל. הוא היה כזה שאי אפשר היה לא לאהוב. עיניו הבורקות, תמיד סקרניות, חיפשו את ההרפתקה הבאה, וידיו הקטנות כבר אז ידעו לחפש מגע, בין אם זו ידו של אביו או פרוותו הרכה של צ'אקי, הכלב הנאמן של המשפחה. צ'אקי לא היה רק חיית מחמד; הוא היה שותף מלא לילדותו של הראל. שעות ארוכות היו מבלים יחדיו, הילד והכלב, על חוף הים הסמוך, רצים על החול החמים, רגליהם שקועות בחול הרך שמשאיר עקבות קצרים לפני שהגל הבא מוחק אותם. הראל היה זורק את הכדור לצ'אקי, צוחק כשזה היה חוזר אליו עם פיו הגדול פעור, מלא בחול ובשמחה טהורה. הים, עבור הראל, לא היה רק רקע לנוף; הוא היה מגרש משחקים אינסופי, מקור של השראה ושל חופש. הוא למד לשחות בגיל צעיר, וכל גל שהתנפץ על החוף קרא לו להיכנס פנימה, לחוש את העוצמה של הטבע, את הקור המרענן של המים ואת תחושת הציפה המשחררת. המגע המתמיד עם הים עיצב את אופיו הפתוח, חסר הפחד, ואת אהבתו לחיים.

השמחה הפנימית הזו, יחד עם טוב הלב שפעם בו, הפכו אותו לחבר מבוקש. הראל בלט ברצונו העז לעזור, לעודד ולתמוך, לא רק בבני משפחתו וחבריו הקרובים, אלא בכל מי שנקרה בדרכו. אם ילד נפל בחצר המשחקים, הראל היה הראשון לרוץ אליו, להושיט יד, להציע מילה טובה או חיוך מנחם. הוא לא חיפש תמורה, אלא פעל מתוך דחף פנימי ואמיתי להקל על סבלם של אחרים ולשפר את מצב רוחם. הוא היה חניך פעיל בתנועת הנוער "המכבי הצעיר" בסניף פולג, ושם, בין הפעילויות החברתיות לטיולים המאתגרים, למד את ערך השיתוף, האחריות ההדדית והמנהיגות. הוא אהב את האווירה, את תחושת השייכות לקבוצה, את האתגרים הפיזיים והמנטליים שבטיולים הארוכים בשבילי הארץ, את שיחות הלילה סביב המדורה שבהן חלמו החברים יחד על העתיד. הטיולים האלה, עם השק הציוד הכבד על הגב, האתגר של הליכה ממושכת, והצורך לעזור לחבר שהתקשה, היו עבורו שיעור מעשי באחריות ובחברות, שעיצבו את יכולותיו כמנהיג לעתיד.

בתיכון מקיף "אלדד", בחר הראל במגמת גיאוגרפיה וקולנוע. הבחירה הזו לא הייתה מקרית; היא שיקפה את שני צידי אישיותו המתפתחת. גיאוגרפיה סיפקה לו את הידע וההבנה על העולם הרחב, על יבשות ואוקיינוסים, על תרבויות ומרחבים – כל מה שמשך את רוחו ההרפתקנית. קולנוע, לעומת זאת, אפשר לו לבטא את עולמו הפנימי, לספר סיפורים, להסתכל על המציאות דרך עדשה אחרת, ולהעמיק בהבנתו את נפש האדם. הוא אהב את היצירה, את הרכבת הפאזל של סצנות ודימויים לכדי נרטיב שלם. בין שיעורים על מפות עתיקות לדיונים על סרטים חדשניים, הראל כבר החל לתכנן את צעדיו הבאים. הוא ידע ששירות צבאי משמעותי הוא חלק בלתי נפרד מדרכו, ושכדי להגיע ליחידה מובחרת עליו להתאמן ולהתכונן פיזית ומנטלית. לכן, לקראת סיום לימודיו, הצטרף לחברת "אדרנלין כושר קרבי", שם דחף את עצמו לקצה, התאמן בשעות הבוקר המוקדמות ובערבים המאוחרים, כשהוא מציב לעצמו יעדים ברורים ומסרב לוותר. הזיעה ששטפה את פניו, כאב השרירים, וההתמודדות עם קשיים פיזיים ונפשיים – כל אלה היו חלק מההכנה המדוקדקת שלו למסלול שראה בעיני רוחו, מסלול שיגשים את שאיפתו לשרת שירות משמעותי, כזה שישאיר חותם.

אבל עוד לפני שהגיע לשערי הבקו"ם, התשוקה של הראל לפעילויות אקסטרים כבר דחפה אותו לקצה. הוא היה נחוש להגשים את שאיפותיו, ולא פחד לצאת לדרך לבדו. כך, כנער צעיר, נסע לפורטוגל, לבד, כדי ללמוד גלישת גלים. זו לא הייתה סתם נסיעה; זו הייתה מסע של התבגרות. הוא זכר את ההתרגשות בנמל התעופה, את הריח המשונה של הארץ הזרה, את השפה החדשה. על החוף הפורטוגלי, מול האוקיינוס האטלנטי העצום, הוא חווה שיעור באומץ ובענווה. הוא למד לקרוא את הגלים, להבין את עוצמתם, ליפול שוב ושוב לתוך המים הקרים ולהתרומם בחזרה על הגלשן, עד שהצליח לתפוס את הגל המושלם הראשון. ההרגשה של החלקה על פני המים, הרוח בשיערו והשמש על פניו, הייתה תחושת חופש וניצחון צרופה. הוא חזר מפורטוגל עם תעוזה רבה יותר בעיניים ועם ההבנה העמוקה שכדי להשיג משהו, צריך לרצות אותו בכל הכוח ולא לפחד מהדרך. ועם ההבנה הזו, קנה לעצמו אופנוע. האופנוע לא היה רק כלי תחבורה, אלא סמל לחירותו. הוא רכב עליו לכל מקום, חש את הרוח חובטת בפניו, את הרעש המחריש אוזניים של המנוע, את תחושת השליטה המוחלטת. כבישי הארץ נפרשו לפניו, וכל נסיעה הייתה הרפתקה קטנה, הזדמנות לחוש את הדופק של העולם, ולפרוץ את גבולותיו האישיים. הוא פילס את דרכו בחיים בנחישות ובאומץ, תמיד עם אותו חיוך רחב, עם הומור שנון, ותוך שמירה על כבוד ואהבה עמוקה לסובבים אותו, שידעו להעריך את טוב ליבו ואת נכונותו לעזור בכל עת.

ב-22 במרץ 2020, הראל התגייס לצה"ל. הרגע הזה, של לבישת המדים לראשונה, היה עבורו סגירת מעגל ופתיחת פרק חדש ומרגש. הוא שובץ בחטיבת "גבעתי", חטיבה סגולה, והרגיש מיד שזה המקום שלו. הוא לא הסתפק בשירות רגיל; הוא רצה להגיע כמה שיותר רחוק, להשפיע כמה שיותר. לאחר תהליך מיון קפדני ומאתגר, התקבל ל"סיירת גבעתי", יחידת עילית בכוח הלוחם של החטיבה. מסלול ההכשרה בסיירת היה אינטנסיבי וקשוח, בן ארבעה-עשר חודשים ארוכים, שכללו טירונות מפרכת, אימון מתקדם שדחף את הגוף והנפש לקצה גבול היכולת, ואימון ייעודי שהכין אותו למשימות מורכבות. הוא זכר את הבוץ שכיסה אותו ואת חבריו, את שעות השינה המעטות, את התרגילים הפיזיים המתישים, את הדילמות המבצעיות שנדרש לפתור תחת לחץ. אבל כל קושי רק חיזק אותו, בנה את חוסנו הנפשי והפיזי, וחישל את הקשר הבלתי ניתן לניתוק עם חבריו לצוות. הם הפכו למשפחה, אחים לנשק, חולקים יחד את הרגעים הקשים והרגעים המעטים של נחת. בסיום המסלול, כשהוא עייף אך מרוצה, יצא לקורס מ"כים (מפקדי כיתות). הוא סיים אותו בהצטיינות, ועמד גאה, מפקד חדש, עם דרגות על כתפיו, מוכן להוביל חיילים בעצמו.

הוא שירת כמ"כ במשך כמה חודשים, במהלכם התבלט ביכולות המנהיגות שלו, ברגישותו כלפי פקודיו וביכולתו להוציא מהם את המיטב. הוא ידע לדרוש משמעת ומצוינות, אך גם הקשיב, תמך ועודד. אחרי תקופה זו, יצא לקורס קצינים, צעד נוסף בסולם הפיקוד. הקורס היה אתגר אינטלקטואלי ופיקודי, שדרש ממנו לפתח חשיבה אסטרטגית, יכולת קבלת החלטות מהירה ואומץ לב פיקודי. הוא סיים אותו בהצלחה, ועם דרגות הקצונה על כתפיו, התמנה לתפקיד מפק"צ (מפקד צוות) טירונים של הסיירת, במחזור אוגוסט 2022. הוא זכר היטב איך הרגיש כטירון, וניסה להעביר לפקודיו החדשים לא רק את הידע המקצועי, אלא גם את האמונה בעצמם ואת החשיבות שבקשרים האנושיים. הוא בנה את הטירונים, אט אט, מנערים צעירים ללוחמים מיומנים. אחרי כחצי שנה בתפקיד, כשכבר הטביע את חותמו על דור של לוחמים, התמנה למפק"צ לוחמים בצוות 40 בסיירת "גבעתי". הצוות הזה, כמקובל בסיירת, נקרא על שמו - "צוות איתח", שם שהפך לשם נרדף למצוינות, מקצועיות ונאמנות.

הראל היה מפקד נערץ ואהוב, דמות שזכתה להערכה עמוקה מלוחמיו. הוא הוביל אותם בביטחון במשימות מבצעיות מורכבות ובקרבות קשים, פעל נגד יעדי טרור רבים, בין השאר בגזרת שכם שביהודה ושומרון. הלילות הארוכים בשטח, המתח של ההמתנה, הפעולה המהירה והמדויקת, תחושת הסיפוק מסיכול פיגוע או לכידת מחבלים – כל אלה היו חלק משגרת יומו. הוא דרש מהצוות שלו משמעת ברזל ומצוינות בלתי מתפשרת, והדרישות הללו באו לידי ביטוי בהישגים מרשימים בשטח. אבל הראל לא היה רק מפקד קשוח; הוא היה גם אדם בעל רגישות יוצאת דופן, שהתייחס לצרכים האינדיבידואליים של כל חייל וחייל. הוא ידע לזהות את העייפות בעיניים, את הדאגה הקטנה שמתחבאת מאחורי חיוך מאולץ, ולמצוא את הדרך לתמוך ולעודד. הוא היה מפקד שידע להיות גם חבר, וזכה לנאמנותם המוחלטת ולהוקרתם של פקודיו. הוא היה מנהיג שהוביל את הלוחמים בצורה רציונלית ואסרטיבית, אך גם פעל איתם כתף אל כתף, בצניעות ובמקצועיות עילאית. הוא לא ביקש מהם לעשות דבר שלא היה מוכן לעשות בעצמו. הוא נהנה משירותו הצבאי, ראה בו שליחות אמיתית, ובסיום שירותו הסדיר, לא היסס והמשיך לשירות קבע בסיירת, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות תרומתו לביטחון המדינה.

במהלך שירותו הצבאי, בין אימון לאימון, בין מבצע למבצע, הכיר הראל את ניצן. הקשר ביניהם פרח במהירות, והם הפכו לזוג. ניצן ראתה בו את כל מה שחיפשה: "זה הבנאדם להילחם איתו, ללכת אחריו, לחיות איתו את החיים," אמרה עליו. הוא היה העוגן שלה, מקור השראה וביטחון. הוא לימד אותה לא לפחד לקחת סיכונים מחושבים, להעז, לפרוץ גבולות, בדיוק כפי שהוא עצמו חי את חייו. הם חלקו חלומות, תקוות, ורגעים קטנים של אושר בתוך המציאות המאתגרת של חיי צבא. הוא אהב את החיים בכל ליבו, ידע לחגוג אותם בכל הזדמנות, לטרוף את העולם ולכבוש כל אדם עם חיוכו הענק, אותו חיוך שחרט את עצמו בלב כל מכריו. הוא היה עקשן וחדור מטרה, וכל דבר שרצה – השיג. הוא הגיע להישגים מרשימים בחייו הקצרים, ובעיקר בשירותו הצבאי, כשהוא מותיר אחריו שובל של השפעה והשראה.

ואז הגיעה אותה שבת שחורה, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ושקט השבת נקרע באחת עם הישמע האזעקות הראשונות. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות כיסה אזורים נרחבים בארץ, ומתחת למסך האש הזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. תוך שעות ספורות התבררה התמונה המחרידה: מאות אזרחים נרצחו בבתיהם ובמכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרב ההירואי. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה – מלחמת התקומה.

הראל, בביתו בנתניה, שמע את האזעקות, את קולות הנפץ הרחוקים, ומיד הבין את גודל השעה. לא היה לו צל של ספק מה עליו לעשות. הוא התארגן במהירות, כמעט באוטומטיות של לוחם מיומן, ושלח הודעות ווטסאפ בהולות ללוחמי הצוות שלו. הקריאה הייתה ברורה: להתייצב, להגיע בהקדם האפשרי, לסייע ליישובי עוטף עזה. הלב שלו ידע שכל שנייה קובעת. הוא נכנס לרכבו ודהר דרומה, אל תוך התופת המתפתחת. הוא הגיע לקיבוץ נחל עוז, אחד מהיישובים שהותקפו באכזריות בידי עשרות מחבלי חמאס. במקום כבר פעלו חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ, ולוחמים מיחידת ימ"ס (יחידת המסתערבים) של משמר הגבול, שנלחמו באומץ עליון נגד הכוחות העדיפים של האויב. הראל וצוותו, "צוות איתח", הצטרפו מיד לכוחות הלוחמים, וזמן קצר לאחר מכן, הגיעו גם לוחמים מיחידת "מגלן", והתאחדו איתם לקרב עקוב מדם. במשך למעלה משתים-עשרה שעות רצופות, ניהלו הראל וחבריו קרב עיקש נגד המחבלים. הם עברו בין בתי הקיבוץ, בית אחרי בית, תחת אש בלתי פוסקת. הראל, עם הניסיון הפיקודי שלו והקור רוח המאפיין אותו, ניהל את הכוחות, זיהה איומים, נתן פקודות מדויקות, ודאג בראש ובראשונה לשלום חייליו ולאזרחים.

התמונה של אותו יום נצרבה בזיכרונו לעד. בתוך הקיבוץ הבוער, בין קולות ירי ופיצוצים, הוא וצוותו חילצו מאות גברים, נשים וילדים שהיו נצורים במרחבים המוגנים, חסרי אונים, עדים למתרחש סביבם. הוא זכר את מבטי האימה בעיני הילדים, את הלחישות המפוחדות של האימהות, את הלחץ על פניהם של האבות. הוא ניגש לכל ממ"ד, דפק על הדלת, הזדהה בקולו הצלול והמרגיע, וביקש מהתושבים לצאת בזהירות. הוא וצוותו ליוו אותם, צעד אחר צעד, תחת אש תופת, אל נקודות איסוף בטוחות ומשם לפינוי מהמקום. בין המשפחות שחילץ, הייתה משפחת סקופינסקי, שאת תודתה העמוקה הם נושאים עד היום. הראל לא ויתר על אף אחד, דאג לכולם, והיה שם, חומת מגן אנושית, בין האזרחים חסרי הישע לבין המרצחים. הוא היה נחוש לעשות הכל כדי להבטיח שקט בביתו ולהגן על ארצו בגופו, ומאז אותו יום ועד יומו האחרון, התחייבות זו הייתה נר לרגליו.

בימים הבאים, הראל וצוותו המשיכו להילחם בעוטף עזה, מטהרים את השטח ממחבלים שחדרו, ופועלים לאיתור נעדרים. המתח היה בלתי נסבל, אך הראל המשיך להוביל, לדרוש, ולעמוד בראש הכוח. בהמשך אוקטובר 2023, כשנכנסו כוחות צה"ל לרצועת עזה, הראל היה בחוד החנית. הוא וצוותו השתתפו בפשיטה על מרחב העיירה ג'באליה שבצפון הרצועה, במטרה לטהר את השטח ממחבלים. הוא חווה את הלחימה בשטח בנוי, את הסכנות האורבות בכל פינה, את הצורך בקבלת החלטות מהירה תחת אש. בדצמבר 2023, עבר עם סיירת גבעתי לעיר עזה עצמה, ופשט שם על תשתיות טרור, חושף מנהרות, משמיד אמצעי לחימה ומנטרל איומים. לאחר מכן, הגיע עם הכוחות לעיר ח'אן יונס שבדרום הרצועה, שם הלחימה הפכה קשה ומורכבת אף יותר. הראל, במהלך שירותו, לא ויתר על שום הזדמנות להציל חיים, ואף דאג להציל בעלי חיים שנקלעו לתוך התופת. הוא אהב את המדינה בכל ליבו, וראה בשירותו את הייעוד שלו. הוא ידע להיות מפקד שהוא גם חבר ואח, והטביע את חותמו בכל אחד מחייליו. הוא היה בחור של אהבה לחיים, אהב לחגוג אותם, לטרוף את העולם ולכבוש כל אדם עם חיוכו הענק שחרט בלב כל מכריו. כל דבר שרצה – השיג. הוא היה עקשן וחדור מטרה, והגיע להישגים מרשימים בחייו ובעיקר בשירותו הצבאי.

בתוך התופת המתמשכת, בתוך רעש הקרבות והאבק, מצא הראל רגע נדיר של שקט כדי לכתוב לניצן, בת זוגתו. על פיסת נייר עיתון פלסטיני קטנה, מתוך מציאות זרה ואלימה, שרטט את מילות אהבתו וגעגועיו. זה היה המכתב האחרון ממנו. ניצן סיפרה לימים, שהראל היה נחוש מתמיד להפוך את העולם לטוב יותר, וחי את החיים הכי מטורפים שבן אדם יכול לחיות בזמן כל כך קצר. המכתב הזה, שנכתב ברגעים של אי וודאות מוחלטת, היה עדות עמוקה לאהבתו, לתקוותו ולרצונו העז לשוב הביתה, אל החיים שחיכה להם. הוא תיאר בו את געגועיו לשיחות ארוכות, לחיבוקים, לרגעים הפשוטים של ביחד, שהפכו יקרים מפז במרחק ובסכנה.

ב-22 בדצמבר, במהלך פעילות מבצעית של סיירת גבעתי בלב ח'אן יונס, פעל הראל כהרגלו בראש הכוח, מפקד על חייליו בביטחון ובמקצועיות. לפתע, ללא כל התרעה, הופעל מטען חבלה רב עוצמה נגד הכוחות. הפיצוץ היה מחריש אוזניים, עוצמתי וקטלני. העשן והאבק כיסו את השטח, ולרגע קצר שררה דממת אלחוט, ואחריה החלה המהומה. כתוצאה מהפיצוץ, נפצע הראל באורח אנוש. שני לוחמים נוספים של סיירת גבעתי, סמל ראשון ניר רפאל קנניאן וסמל ראשון ברהנו קאסיה, נהרגו במקום. הראל, שפונה במהירות משדה הקרב תחת אש, הובהל לטיפול רפואי דחוף בבית החולים "סורוקה" בבאר שבע. שם, בחדרי הטיפול הנמרץ, נלחם על חייו במשך שמונה ימים ארוכים ומורטי עצבים. משפחתו, חבריו ולוחמיו התפללו ללא הרף, נאחזו בכל פיסת תקווה, ליוו אותו במאבקו העיקש. שמונה ימים של חרדה, של המתנה מורטת עצבים, של תפילות ותקווה. אך פצעיו היו קשים מנשוא. ביום י"ח בטבת התשפ"ד, שלושים בדצמבר 2023, הראל נפטר מפצעיו. הוא היה בן עשרים ושתיים בנופלו, חיים שלמים לפניו שנגדעו באחת. הראל, סגן במותו, הועלה לאחר נפילתו לדרגת סרן, כהוקרה על תרומתו ומנהיגותו יוצאת הדופן.

יום לאחר מותו, ב-31 בדצמבר 2023, היום האחרון של שנת 2023, הובא סרן הראל איתח למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה. מסע הלוויה היה כואב ומרגש עד דמעות. רבים מחייליו, שחלקם עדיין היו פצועים, הגיעו במיוחד מרצועת עזה, במדי קרב מאובקים, כדי לחלוק כבוד אחרון למפקדם האהוב. הם עמדו שם, כתף אל כתף, בעיניים אדומות ודומעות, עדות אילמת לקשר העמוק והבלתי ניתן לניתוק שנוצר בינם לבין הראל. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, סיגלית ודוד, ואח כואב, עומר, עולם שלם שהתנפץ לרסיסים. על מצבתו חקקו אוהביו את המילים שאפיינו אותו, את דרך חייו ואת תפיסת עולמו: "תשאף גבוה, תשאף למצוינות בכל מעשה ידיך". ולצידן, הוסיפו את המשפט "עוף גוזל גבוה לשמיים, עוף לאן שבא לך...", על פי שירו המרגש של אריק איינשטיין, מילים שביטאו את רוחו החופשית, את שאיפתו לחיים מלאים ואת האופן שבו פרץ כל גבול.

אימו, סיגלית, ספדה לו במילים קורעות לב, ששיקפו את גודל האובדן ואת העוצמה של בנה: "הראלי, ילד קטן-גדול שלי, בזכות גבורתך ואומץ ליבך, וגבורתם של רבים וטובים כמוך, יש לנו מקום בארץ הזו. עשית דברים מדהימים, ובסתר, ואני כל כך גאה בך, בן שלי, שזכיתי להיות אימא שלך. ילד כוכב זוהר שלי, בכל לילה ניבט מחלונך כוכב זוהר, המאיר למרחקים, זוהר ויפה כמותך. הגעגועים בלתי נתפסים... בכל יום חמישי אני ממתינה לך, הראלי, כוכב נוצץ שלי, לקולך המצחקק, לחיבוק האוהב, ועד אז אעשה הכול, אני מבטיחה לך, להנציח ולהנחיל את מורשתך. ילד אהוב שלי, אלך לחפש אחריך עד סוף העולם". דבריה היו עדות לאהבה אינסופית, לגאווה עצומה, ולכאב עמוק שאין לו מרפא. היא הבטיחה להנציח את זכרו, וכל מילה שלה הייתה נדר לעשות זאת.

אביו, דוד, שיתף בשיחתם האחרונה ב-7 באוקטובר, שיחה שהפכה למשמעותית כל כך: "ב-7 באוקטובר ביקשתי ממנו: 'שמור על עצמך בבקשה, אל תמהר, אל תסכן את עצמך, קח את המשימה עם יותר זמן. אנחנו מאמינים בך'. והראל ענה לי: 'אוהב אותך מאוד ומעריך מאוד'". המילים הפשוטות האלה, טעונות כל כך במשמעות בדיעבד, נותרו חקוקות בלבו. כיום, אביו פועל להנציח את זכרו של בנו בהרצאות מרגשות שהוא נושא בפני קהלים שונים, ובהן הוא מספר על הראל כילד, אח, חייל ומפקד, מפיץ את סיפורו ואת מורשתו לכל עבר. אחיו, עומר, כתב שיר כואב שביטא את החלל העצום שנפער בחייו: "חצי שנה / אחי הקטן כבר לא חזר הביתה, / לא זכיתי לשמוע את קולו, / לא זכיתי לראות את החיוך הענק שלו, / לא זכיתי לשמוע את הסיפורים שלו, / לא זכיתי לגדול איתו כבר חצי שנה. / הראל, כבר חצי שנה עברה. / אתה יכול כבר לחזור. / כבר חצי שנה שאני קורא לך לחזור..." שיר שביטא את הכמיהה הבלתי נתפסת לשובו של אח, את העתיד המשותף שנגזל.

אלוף-משנה גיא, נציג צה"ל, ספד לו בהלוויה, כשהוא מתאר את הראל כפי שהכירו בצבא: "הראל, אין בכוחן של מילים לבטא את הכאב הגדול על נפילתך. היית מפקד צוות מוביל בסיירת. הובלת חיילים, חינכת, היית לוחם מקצועי, תמיד היה לך חשוב שהכול יהיה באווירה טובה. החיילים שלך העריצו אותך. ב-7 באוקטובר לחמת בנחל עוז. צוות 40, צוות איתח, הייתם משמעותיים מאוד בלחימה. נפצעת אנוש ושני חיילים שלך נהרגו. חלק פצועים, עדיין בבתי חולים, וחלק הגיעו לפה עם הפציעות לחלוק לך כבוד אחרון. הראל, אנחנו נמשיך להילחם עד הניצחון, אני מבטיח לך. הראל, תודה שהיית חלק מאיתנו. דמותך תהיה איתנו לעד". מילותיו של הקצין הבכיר שיקפו את ההערכה העצומה שרחשו להראל בצבא, הן כמפקד והן כאדם. הילה, חברה קרובה, ספדה לו בכאב: "הראל הגיבור, החזק, האמיץ, טוב הלב ויפה התואר, שנגע בכל כך הרבה אנשים. עצוב כל כך, לא נתפס, לא נראה לי שנוכל אי פעם לקלוט. אתה במחשבותינו ובליבנו כל הזמן. לא נשכח אף פעם. כולנו כל כך מתגעגעים". ודנה הוסיפה: "נזכור ולא נשכח לעולם את המפקד הנערץ ודמות המופת, שבחייו הקצרים השפיע על עשרות חיילים וצעירים ונגע בכולנו. ילד של אור. יהי זכרו ברוך".

גם פקודיו של הראל, אלה שנפצעו יחד איתו באותה תקרית איומה ואלה שנותרו שלמים בגופם אך שבורים ברוחם, הגיעו לחלוק לו כבוד. אחד מהם, שנפצע אף הוא, ספד לו בקול רועד: "אני גאה להיות חייל שלך. אמרתי לך את זה, וידעת את זה. אוהבים אותך, כל צוות איתח. תנוח על משכבך בשלום". חבר אחר לצוות, שליווה אותו מהטירונות ועד לסוף המסלול, כתב: "הראל, אח יקר לצוות, מהטירונות ועד לסוף מסלול, תמיד מוביל ולוקח אחריות. בן אדם טוב לב, שלעולם לא אשכח. הראל, לא נשארת בעולם הזה, אבל השארת את הטוב שלך פה". מור לוי, חבר נוסף לצוות, תיאר את הראל כ"דוגמא ומופת להכל, גם בתור לוחם ומפקד וגם בתור בן אדם. היית מפקד שהוא גם חבר אבל חבר אמיתי, יוצא איתנו בסופ״שים, צוחק איתנו על הכל עם אפס דיסטנס ומתייעץ איתנו על הכל. זה מצחיק להעריץ מישהו שגדול ממך בפחות משנה אבל אצלך הגיל לא היה משנה, הספקת בחיים הקצרים שלך דברים שאנשים בני חמישים חולמים להספיק. חיית חיים מלאים. נתראה בגלגול הבא ❤️ צוות איתח לנצח". חבריו לצוות העידו על אהבתו העצומה לחיים, על הצחוק המתגלגל ועל "השגעונות" שהפכו אותו לבלתי נשכח: "הראל אחינו, כל מי שפה יודע כמה אתה איש גדול ומפקד נערץ, אבל מה שהם באמת צריכים לדעת זה כמה שאתה אהבת את החיים. באיזה שהוא מקום זה קצת משמח שאתה בן אדם שאין לו תחליף, ככה באמת החור שלך בחבורה לעולם לא יסגר, לנצח נמשיך לספר ולהתגאות על הטוב שהפצת, על הצחוק שלך, ואיך לא - על השגעונות. אוהבים אותך אהבה שאי אפשר לספר ולהעביר. לנצח תהיה איתנו." ומשפחת סקופינסקי, אותה חילץ הראל בעוטף עזה, כתבה: "במוצאי אותה שבת של 7 באוקטובר אתה והצוות שלך חילצתם אותנו מהממ"ד בביתנו שבנחל עוז. לעולם תהיה המושיע שלנו בליבנו. יהיה זכרך ברוך". כל העדויות הללו שרטטו תמונה שלמה של אדם יוצא דופן, שהשפיע עמוקות על כל מי שפגש בו.

לזכרו של הראל הוקם דף אינסטגרם, remember_harel_ittah, המלא בתמונות רבות וקטעי זיכרונות, שמשמרים את דמותו החיה והתוססת. משפחתו יזמה והפיקה חולצות שעליהן הוטבעו תג יחידת גבעתי והכיתוב "הראל איתך", מדבקות שעליהן מופיעה דמותו המחייכת, בירה מיוחדת שעל התווית שלה הוטבעו דמותו והכיתוב "אחי הגיבור", וכן איורים של הראל רוכב על האופנוע האהוב שלו. כל אלה הם סמלים חיים לדמותו, לרוחו, ולמקום העמוק שתפס בלבבות. חברתו ניצן, בהשראתו, יזמה פעילות על שפת הים לזכרו, בשיתוף חברי "הגל שלי" למען נוער בסיכון. "הראל, אנחנו נשמח איתך, נגלוש איתך ונזכור אותך בכל גל שנתפוס. אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים בכל ליבנו", כתבה, ובכך הפכה את אהבתו של הראל לים ולגלישה למקור של נתינה והשראה לאחרים.

"מסע סמל" בגדוד "פנתר" של חיל הגנת הגבולות הוקדש לזכרו של הראל, ובמהלכו למדו החיילים והחיילות על דרכו בצבא ועל ייחודו כמפקד, ובכך המשיך הראל להשפיע על דורות של לוחמים. אך אולי המיזם המרגש והסמלי ביותר להנצחתו הוא "המגדלור של הראל", שיוקם בנקודה הצופה לים בנתניה. המגדלור הזה, שמשפחתו וחבריו פועלים להקמתו, הוא הרבה יותר מסתם מבנה. יוזמי המגדלור כתבו: "הראל תמיד שידר ביטחון והיווה עבור חייליו חוף מבטחים. האור של הראל היה נוכח בכל מקום שהיה בו, וכך יהיה גם האור שבמגדל התצפית של הראל. הוא ידלק כל השנה ויסמן נקודה בטוחה למפגש חברתי, לפעילויות של תנועות נוער ובתי ספר, לחיילים שיגיעו להתאמן באזור, ושם ילמדו מורשת קרב ויכירו את מורשתו של הראל". המגדלור, שישלח את אורו הרחק אל הים ואל היבשה, יהיה סמל בלתי נשכח להראל איתח, הילד מהים, הגולש חסר הפחד, לוחם הסיירת האמיץ, המפקד הנערץ, בן הזוג האוהב, האח המסור והבן הגאה. אורו יאיר לדורות הבאים, ויספר את סיפורו של גיבור, שחי חיים מלאים בתשוקה, באומץ לב ובאהבה אין קץ לאדם, למדינה ולחיים עצמם, ושהפך, גם בנופלו, למקור של תקומה וגאווה ישראלית נצחית.