הלל שמואל סעדון

בגוש עציון, בתוך נוף הררי ירוק שנושק לשמיים פתוחים, בבית חם שריח של אדמה ופרדסים נשם בין קירותיו, נולד הלל שמואל סעדון ביום כ"ט בשבט תשס"ב, שהיה ה-11 בפברואר 2002. הוא היה הבן הבכור, בכור של אהבה ותקווה עבור הוריו, דבורה בתיה ואלעד משה, והוא הגיע לעולם כמעט ברגע האחרון, כשהוא חנוק בחבל הטבור, מאבק ראשוני על הנשימה, על החיים, שכבר אז סימן אולי את העוצמה שתפעפע בו בהמשך דרכו. אמו סיפרה לימים, בקול חנוק אך מלא גאווה, על הציון הנמוך באפגר, על הרגע ההוא שבו נדמה היה כי הוא לא יגיע, כאילו לרגע עוד התלבט העולם אם הוא צריך לנחות בו, ואז, כנגד כל הסיכויים, זינק לחיים, בהתאוששות מדהימה, והפך אותם, את הוריו, להורים גאים עד אין קץ, והיא הודתה על עשרים ואחת וחצי שנים משמעותיות שזכתה להיות אמו, שנים בהן עשה כל כך הרבה טוב בעולם ונגע בכל כך הרבה אנשים, כפי שלא היה מובן מאליו, לדבריה, מהרגע הראשון. אחריו הגיעו אחיו הצעירים, תמיר, נבו, סהר ואוראל, והלל, בבכוריותו, מיד קיבל על עצמו את תפקיד האח הגדול, המגן, המכוון, זה שמוביל ומראה דרך, גם אם בדרכו השקטה והצנועה. הבית היה תמיד מלא חיים, בצחוק ילדים ובריחות של ארוחות משפחתיות, והלל, כבר מגיל צעיר, היה עמוד תווך שקט, משקיף, לומד, סופג את הערכים של נתינה, אחריות, ואהבה עמוקה לסביבה ולאנשים.

את שנות ילדותו ונעוריו העביר הלל בגוש עציון, כשהוא סופג את הווייתה המיוחדת של ההתיישבות, את תחושת הקהילתיות החזקה, את הקשר הבלתי אמצעי לאדמה ולנוף. הוא למד בבית ספר יסודי מקומי, שם בנה את יסודות הידע והחברות, אך היה זה כפר הנוער הדתי "נווה שריה" לאומנות, יצירה וקיימות, שאליו עבר בנעוריו, שהפך לחממה אמיתית עבור נפשו היצירתית והחרוצה. בכפר הנוער, הלל מצא את מקומו, את הייעוד הראשוני שלו. הוא היה נער בעל "ידי זהב", ביטוי שחזר ונשנה בתיאורים עליו, והסביבה היצירתית של כפר הנוער אפשרה לכישרונותיו לפרוח במלוא עוצמתם. הוא לא הסתפק בתיאורטי, אלא צלל לעומק החומר. הריח של נסורת עץ טרייה, המרקם הגס של קרשי עץ, רעש המלטשת והמסור – אלו היו צלילי הרקע של ימיו. הוא למד וביצע עבודות נגרות מורכבות, החל מרהיטים פשוטים ועד פסלים מורכבים, והתנסה גם בנפחות, שם חום האש הלוהטת ורעש הפטיש על הסדן הפכו חתיכות מתכת גסות ליצירות אמנות מעוצבות. הוא אהב את המגע הישיר עם החומר, את היכולת לקחת חומר גלם ולהפוך אותו למשהו חדש, בעל צורה ומשמעות, ממש כמו קוסם שמוציא יש מאין, רק שקסמו היה טמון בעבודה קשה, בדיוק ובכישרון טבעי.

אך מעל לכל, היה זה החיבור שלו לעולם הסוסים שהגדיר חלק משמעותי מאישיותו המתעצבת. הלל היה ממקימי חוות הסוסים במקום, פרויקט שהיווה אבן יסוד בחייו. במשך שלוש שנים, ללא יוצא מן הכלל, קם הלל כל בוקר בשעה שש, הרבה לפני שקרני השמש הראשונות הבקיעו במלוא עוצמתן את האופק המזרחי, כשהאוויר עדיין צונן ורענן, ועשה את דרכו אל האורוות. הוא הכיר כל סוס בשמו, את תכונותיו, את צרכיו, את הניצוץ בעיניו. הוא טיפל בהם במסירות אינסופית, האכיל אותם, ניקה את האורוות, בדק את פרסותיהם, דיבר אליהם בקול רך, כזה שרק הם הבינו, והם מצדם, הגיבו אליו באמון בלתי מסויג. הוא לא נח לרגע, עבד ויצר עד השעות הקטנות של הלילה, כשהחושך כבר ירד על הכפר והכוכבים נצנצו מעל, והוא עדיין היה עסוק במלאכה, מרוכז, שקוע בעולם הפנימי שלו ובהגשמת רעיונותיו. הלימודים, והעבודה בחווה במיוחד, בנו את אופיו, פיתחו בו חריצות, נחישות ויכולת התמדה יוצאת דופן, ואפשרו לו להתוודע לכישרונותיו הרבים ולממש אותם הלכה למעשה. החיבור בינו לבין הסוסים היה סיפור אהבה של ממש, קשר עמוק, כמעט סימביוטי, של הבנה הדדית ללא מילים. הוא היה "קאובוי בנשמה", כפי שתמיד תיארו אותו, עם מבט עמוק בעיניים, שקט אך נחוש, שידע להוביל ולהרגיע גם את הסוסים הסוערים ביותר. הוא יצא לקורס מדריכי רכיבה, למד אילוף סוסים – אומנות הדורשת סבלנות אין קץ, הבנה עמוקה של התנהגות בעלי חיים ורגישות מיוחדת – ואף התחרה בתחרויות ארציות של ענף ה"אקסטרים קאובוי", בהן הרוכב עובר עם הסוס מסלול מכשולים מורכב ומבצע עמו תרגילים שונים, המשלבים כוח, זריזות, דיוק ואמון מוחלט בין האדם לבהמה. שם, על גב הסוס, הוא הרגיש חופשי, במלוא עוצמתו, מחובר לאדמה ולרוח, כשהרוח מלטפת את פניו והוא והסוס הופכים לישות אחת, בתנועה ובנשימה.

לאחר שסיים את לימודיו בכפר הנוער, בטרם גיוסו לצה"ל, בחר הלל להמשיך את דרכו הייחודית בשנת שירות בחוות "טנא ירוק", ליד היישוב רותם שבבקעת הירדן. זה לא היה רק מקום עבודה, אלא המשך ישיר של דרך חיים שבחר לעצמו. הוא לקח חלק פעיל בצוות התפעולי של החווה, אך תפקידו המרכזי והמשמעותי ביותר היה כרועה צאן. כל בוקר, עם עלות השחר, כששמי הבקעה נצבעו בגוונים של ורוד וכתום עז, נהג הלל לצאת למרעה. על גבי הסוסה הנאמנה שלו, כשכלבי רועים חרוצים מלווים אותו, הוא הוביל עדר של שלוש מאות כבשים אל עבר השדות הפתוחים, אל המרחבים האינסופיים שבהם יכלו הכבשים לרעות בחופשיות. השקט של הבקעה, רעש פעמוני הכבשים, נביחות הכלבים המנחות והרוח ששרקה באוזניו היו חלק בלתי נפרד מיומו. הוא למד לקרוא את השטח, להבין את תנועת העדר, לזהות סכנות פוטנציאליות, ולטפל בבעלי חיים החלשים או הפצועים. המרעה היה עבורו לא רק עבודה, אלא מדיטציה יומיומית, חיבור עמוק לטבע, למחזוריות החיים, לתחושת אחריות עצומה. אחר הצהריים, כשהשמש החלה לשקוע והאור התרכך, היה חוזר לחווה, מבצע את המשימות השוטפות, וגם אז, אחרי יום שלם בשטח, לא נח. בלילות, הוא נשאר לשמור על העדר, ערני, קשוב לכל רחש, מבטיח את שלומם של בעלי החיים עליהם הופקד. העבודה הייתה קשה, פיזית ומנטלית, דורשת סבלנות, עמידות ובדידות מסוימת, אך הוא הרגיש שהוא מגשים את עצמו במלוא מובן המילה. הוא היה מאושר, קורן, ותמיד אמר שהוא "חי את החלום", חלום שהיה כרוך באדמה, בבעלי חיים, במרחבים פתוחים ובאחריות אישית. סבתא רבתא שלו, חנה, שהייתה לה קשר מיוחד עם נינה הראשון, זכרה אותו מהתקופה הזו ושאלה אותו אם האימונים קשים, והוא, במבט בעיניים ובחיוך המוכר, ענה לה: "לא קשה. הכול טוב, הכול טוב", תשובה שאפיינה את דרכו האופטימית והנחושה.

ב-8 בדצמבר 2021, הגיע הרגע שבו הלל עטה מדים והתגייס לצה"ל. הוא לא היה עוד נער שרועה צאן בבקעה, אלא חייל, צעיר ישראלי שנושא על כתפיו אחריות לאומית. הוא שירת כקלע חוד וכנווט חוד בסיירת "עורב" של חטיבת הנח"ל, יחידה קרבית מאוד, אליה הגיע בזכות היותו אדם רציני, כשרוני, חרוץ ומכוון מטרה. הוא הגיע לשירות הצבאי בגישה ברורה ובלתי מתפשרת: "אני עושה בצבא את הכי טוב שאני יכול", וכך אכן עשה, בכל יום, בכל משימה, בכל אימון. מפקדיו וחבריו לצוות העידו עליו פה אחד שהיה החייל המקצועי ביותר, אהוב על כולם, רגיש ואכפתי, עם יכולת נתינה אינסופית. הוא לא התלונן, לא התחמק, תמיד היה הראשון להתנדב ולקחת אחריות, גם על המשימות הקשות והפחות זוהרות. ה"ידי זהב" שלו, ששירתו אותו בנגרות ובנפחות, מצאו עכשיו שימוש חדש. הוא נהג "לשפצר" את הציוד של כולם, לתקן, לשדרג, להפוך אותו ליעיל ונוח יותר, לעיתים קרובות מאלתר פתרונות יצירתיים לבעיות טכניות מורכבות, מתוך דאגה לחבריו ורצון שהכל יתפקד בצורה הטובה ביותר. הוא היה אדם צנוע ושקט, אך נוכחותו הורגשה היטב, לא בזכות רעש או צעקות, אלא בזכות המעשים, המסירות והמקצועיות. השירות הצבאי תפס מקום משמעותי בחייו, והתפקיד והצוות היו עבורו מעל לכול, משפחה שנייה, מטרה עליונה. הוא מצא שם חברים לחיים, אחים לנשק, קשרים עמוקים שנרקמו תחת לחץ ומאמץ, קשרים של אמון הדדי ושותפות גורל.

מעבר לכל, הלל היה אדם מלא חיים, עם אישיות עשירה ומורכבת. היה לו חוש הומור חד ומושחז, כזה שהיה יכול לגלגל את חבריו מצחוק גם ברגעים קשים, חיוך גדול ואור בעיניים שסיפר על אהבה אדירה לחיים ויכולת לנצל כל רגע בהם עד תום. הוא היה רודף אמת וצדק, ערך עליון שהנחה אותו בכל מעשיו. רגיש, מלא חמלה ונתינה ללא כל רצון לקבל תמורה, הוא תמיד חשב על האחר, על צרכיו, על כאביו. היצירתיות נבעה מתוכו בשפע, בקלות וללא מאמץ, והוא אהב לבטא אותה בעבודה עם הידיים, ובעיקר באמצעות יצירה בעץ. לכל מקום נשא איתו סכין גילוף וכמה חתיכות עץ קטנות, ובכל רגע פנוי, בין אימון לאימון, בין שמירה לשמירה, היה שוקע במלאכה, מגלף מהן יצירות קטנות ומרשימות. פסלונים זעירים, חיות, צורות מופשטות, כל דבר שיכל להפיח בו חיים מהעץ. את כל היצירות הללו לא שמר לעצמו, אלא חילק כמתנות לבני משפחתו, לחבריו ולמכריו, מתוך רצון לשמח, להעניק פיסה מנשמתו, מזמנו, מאהבתו. כל מתנה קטנה כזו נשאה בתוכה את חותמו האישי, את הרצינות והמסירות שבה גולפה, ואת האהבה שבה ניתנה.

במהלך שירותו הצבאי, בין אימונים מפרכים וסגירות ארוכות בבסיס, הכיר הלל את בת זוגו, אליאורה. סיפור היכרותם היה קסום בפשטותו, כזה שמתחיל בנסיעה שגרתית ברכבת והופך למשהו עמוק ומשמעותי. "נפגשנו כשהתחלתי איתו ברכבת", סיפרה אליאורה לימים, בקולה שעדיין נשא את הניצוץ של אותם רגעים ראשונים, "התחלנו לדבר ובסוף השגתי את המספר שלו". היה שם משהו במבטו השקט, בחיוכו המיוחד, באיך שהקשיב, שמשך אותה אליו באופן מיידי. הדייט הראשון שלהם היה אצלה בבית, חוויה ביתית ואינטימית, רחוקה מההמולה של העולם החיצון. הם הכינו יחד עוגיות ביתיות, ריח מתוק של וניל ושוקולד מילא את החלל, צחקו, דיברו, ובין לבין יצרו לעצמם ממתק פשוט ומתוק – גלידה בין שתי עוגיות, משהו קטן ומושלם, שהפך לסמל של התחלה תמימה וכיפית. הם התיישבו לראות סרט, נהנים מהרגע, מהשקט, מהקרבה, אך ברגע שהסרט נגמר, צלצל הטלפון – הקפצה לבסיס. הלל, בנחישות המוכרת שלו, קם מיד, עטה את מדיו, נפרד מאליאורה בחיבוק חפוז, ויצא לדרכו. גם שני הדייטים הבאים שלהם הושפעו מהקפצות דחופות לבסיס, מציאות החיים של לוחם קרבי, אך הם לא ויתרו. בסוף, זכו לדייט רגוע "כמו שצריך", כזה שבו יכלו פשוט להיות יחד, בלי הפרעות, בלי דאגות, וליהנות מהקשר המתפתח. "היינו האושר אחד של השני, הסיבה לחייך ולחיות", אמרה אליאורה, וקולה נשבר מעט, כשהיא משחזרת את העוצמה של האהבה שפרחה ביניהם, אהבה שנתנה משמעות וצבע לחיים התובעניים של שניהם. קשר של אהבה וחיבור עמוק, שהיה צריך להתמודד עם אתגרי השירות הצבאי, עם פרידות תכופות, עם חוסר ודאות, ועם המתח התמידי, אך דווקא מתוך הקשיים האלה הוא רק התחזק והעמיק.

שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. זה היה בוקר שחור, בוקר של תופת, שבו נפתחו שערי הגיהינום על מדינת ישראל. בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות שנורו מרצועת עזה לעבר אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, שהתחיל כיום חג שמח, החלה מלחמה.

הלל, כמו רבים אחרים, היה בחזית האירועים האלה. בסוף השבוע של שמחת תורה, הוא סגר שבת במוצב סופה, יחד עם חצי מהצוות שלו. השקט של הבוקר, קריאות השכמה של ציפורים, הוחלפו בבת אחת ברעש מחריש אוזניים של רקטות ובירי בלתי פוסק. ללא היסוס, ללא שנייה של מחשבה, עלה הלל מיד על מדים, לבש את ציודו המלא – אפוד, קסדה, מחסניות – לקח את הרובה שלו, ויצא להילחם. זה היה אינסטינקט של לוחם, של מגן, של אדם שכל חייו התכונן לרגעים כאלה, גם אם לא דמיין את עוצמתם. הוא התמקם בעמדת הש"ג הקדמי של המוצב, הנקודה החשופה והמסוכנת ביותר, לצד מפקד הצוות שלו, במטרה לבלום את שטף המחבלים שזרמו מכל עבר. קולות ירי מכל כיוון, צעקות, פיצוצים, ריח אבק שריפה באוויר. בערנות ובחדות המאפיינות אותו, אלו שהפכו אותו לקלע חוד ונווט חוד, זיהה הלל שהמחבלים יורים גם מבעד לחורים בבטונדות שמקיפות את המוצב, מנצלים כל פרצה, כל נקודת תורפה. הוא ידע שזה לא קרב רגיל, שהאויב ערמומי ואכזרי, ושיש להגיב במהירות ובדיוק. הוא השיב אש, מנסה לזהות את מקורות הירי, לחסל כל איום, להגן על המוצב ועל חבריו.

האש הצולבת הפכה אינטנסיבית יותר ויותר, רימונים נזרקו מכל עבר, מתפוצצים בעוצמה מסביבם, ועד מהרה לא אפשר היה להישאר יותר במרחב הפתוח של עמדת הש"ג. הלוחמים, תחת אש כבדה, נאלצו לסגת אל מבנה חדר האוכל, מקום שהיה אמור להיות בטוח יותר, מוגן יותר. אך גם שם, הסכנה ארבה. הלל, עם שני לוחמים נוספים, קיבל החלטה שקולה ונועזת. הם נשארו להגן על הכניסה למבנה, עמדו חוצץ, כמעט בגופם, בין המחבלים המשתוללים לבין חבריהם המסתתרים בפנים. הוא נלחם בחירוף נפש, בעוז רוח, בגבורה שאין לתאר. זה היה קרב של מטרים ספורים, של חיים ומוות, כשכל ירייה, כל תנועה, כל החלטה, קובעת. הוא לא חשב על עצמו, לא על לסגת, רק על המשימה: להגן, לבלום, לשמור על חבריו. הוא היה דוד מול גוליית, כפי שתיאר זאת הרב חזקי דרמון, המחנך שלו מנווה שריה, שהעיד על יכולתו לקחת על עצמו את כל העבודה השחורה, לא להשאיר לאף אחד אחר אפילו הזדמנות לעזור, רק המשימה, רק להגן ולהילחם עד הסוף. הלל נלחם עד הרגע האחרון, עד שנפל. סמל הלל שמואל סעדון נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בן עשרים ואחת בנופלו.

הלל הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר עציון, ביום שבו השמש סירבה לזרוח במלוא עוצמתה, ביום שבו מדינה שלמה עמדה דוממת, כואבת. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, וארבעה אחים צעירים, תמיר, נבו, סהר ואוראל, שנשארו עם חלל עצום בלתי ניתן למילוי. לאחר נפילתו, הועלה הלל לדרגת סמל ראשון, סמ"ר, אות של כבוד והערכה על שירותו ומסירותו, על גבורתו ואומץ ליבו, על הקרבתו העליונה.

אמו, דבורה בתיה, ספדה לו כשקולה נשנק מדמעות, אך עיניה נצצו בגאווה אינסופית: "כשנולדת הלל שלי, נולדת חנוק לגמרי מחבל הטבור (אפגר 2 למי שמבין את המשמעות..), כלומר כמעט לא היית. כאילו לרגע עוד הייתה התלבטות, עוד לא היה בטוח שאתה צריך להגיע לעולם הזה. ובסוף זכינו בך, וההתאוששות שלך הייתה מדהימה והפכת אותנו להורים גאים כל כך. אז אני רוצה להודות על עשרים ואחת וחצי שנים שזכיתי להיות אימא שלך, שזכינו להיות ההורים שלך. עשרים ואחת וחצי שנים משמעותיות שעשית בהן כל כך הרבה טוב בעולם ונגעת בכל כך הרבה אנשים. זה לא היה מובן מאליו מהרגע הראשון". במילותיה, היא שרטטה את דרכו הייחודית, את מאבקו הראשוני לחיים, ואת האור העצום שהיה בחייו הקצרים אך רבי המשמעות.

סבתא רבתא שלו, חנה, שלה היה הלל הנין הראשון, ספדה לו באזכרת השלושים לנפילתו, וקולה נשא את חכמת החיים ואת כאב השכול: "שאלתי אותו: 'לא קשה האימונים?' – 'לא קשה. הכול טוב, הכול טוב'. זה היה הילד. מה דיברנו במפגשים האלה? דיברנו על זה שאנחנו עם עתיק, התחלנו עם אברהם אבינו וממשיכים לעולם ועד... כל הזמן דיברנו על החשיבות שכל חלק יהיה חזק, שכל אחד יהיה מחובר למה שקרה קודם, למה שקרה אחר כך, ולהלל זה היה מאוד חשוב... הלל, בדרך שלו, שכל הזמן עד הסוף, כל הזמן מושלם, כל הזמן עם רגש, כל הזמן עם מסירות, לקח על עצמו משימה גדולה. הוא שמר על העם, הוא שמר על הארץ, אנחנו זוכרים אותו וגאים בו, עם כל הכאב". דבריה הדגישו את תפיסת עולמו העמוקה של הלל, את חיבורו לשורשים ולרצף הדורות, ואת ההבנה שכל אחד הוא חוליה בשרשרת, ועל כל חוליה להיות חזקה ומושלמת, כפי שהוא עצמו שאף להיות.

הרב חזקי דרמון, שהיה המחנך של הלל בכפר הנוער "נווה שריה", דיבר עליו בקול רועד מהתרגשות וכאב, אך גם מלא הערכה והתפעלות: "זכיתי לחנך אותך שלוש שנים, להיות בקשר קרוב קרוב עם הנשמה הגדולה והעוצמתית שלך – ועדיין אין אני ראוי ולא כדאי לעמוד במחיצתך בכלל. אני חושב על הרגעים האחרונים שלך. סיפרו לי שנלחמת בגבורה שאין לתאר, כמו דוד מול גוליית... מנסה לדמיין את הרגע הראשון שהבנת מה קורה, בטח פלטת איזה אמירה צינית שבכל זמן אחר הייתה יכולה לגלגל אותנו מצחוק. בטח העיניים שלך הביעו את ההבנה של עומק תהום הרוע של המצב בו אתה נתון, המבט שתמיד היה לך בעיניים בשיחות כנות עם שברון לב. אבל בוודאות קמת ראשון והסתערת. תמיד לקחת על עצמך ראשונה את כל העבודה השחורה. לא השארת לאף אחד אחר אפילו הזדמנות לעזור. לא חשבת אפילו רגע אחד על לסגת, על לשמור על עצמך – רק המשימה. רק להגן ולהילחם עד הסוף". הרב דרמון המשיך ותיאר את הרגע הראשון שפגש בהלל: "ילד חמוד גוש עציון, מתולתל, מלא ציניות, עם מבט קצת עצוב בעיניים... אתה אמרת לי: 'אין מצב שאני מצליח לקום עכשיו כל בוקר', עם הטון הזה שלך, 'הרי לא הצלחתי כבר שנים לקום בבוקר בזמן', ובטיפשותי האמנתי לך אז. סלח לי, הלל אהוב, אז עדיין לא הכרתי אותך... שלוש שנים – לא היה בוקר אחד שלא קמת ב-6:00 בבוקר, הרבה לפני כולם, הרבה לפניי. כל בוקר. אולי חינכתי אותך, ואולי תפקידי הפורמלי היה ללמד אותך, אבל אתה לימדת אותי כל כך הרבה". בדבריו, הרב דרמון חשף את הפער בין הדימוי הראשוני של הלל כנער ציני, לבין המחויבות העמוקה והבלתי מתפשרת שהתגלתה בו, את השינוי העצום שעבר, שהפך אותו למודל לחיקוי עבור מורו.

הלל היה דמות להערצה לא רק עבור מוריו, אלא גם עבור חבריו הצעירים. צוריק, שהיה שנתיים מתחתיו בכפר הנוער, כתב עליו וביטא את מה שרבים הרגישו: "הוא היה אגדה בשבילי, אדם מיוחד, דמות להערצה. איש של עבודה, בנאדם של אנשים... הלל, היית לי, ותמיד תהיה – גיבור". צוריק גם כתב וביצע שיר לזכרו, שיר בשם "כמוך", שבו ניסה לבטא את הכאב, את הגעגוע, ואת ההשראה שהלל השאיר אחריו. השיר, כמו עדות חיה, ממשיך לרגש ולגעת, ומנציח את דמותו של הגיבור הצנוע.

המורשת של הלל ממשיכה לחיות ולהשפיע גם לאחר נפילתו. אומנית הבד מיכל כספית-בוברוב, המייצרת בובות זיכרון, תפרה כרית אחת מחולצותיו של הלל, נושאת את ריחו, את מגעו, ואת זיכרונו. היא יצרה גם בובת דובי מהבנדנה האדומה שתמיד הייתה על צווארו או בכיסו, פריט שהפך לסימן היכר שלו, סמל לחירות, להרפתקה, ולרוח הקאובוי שפעמה בו. פריטים אלו, תפורים באהבה, הפכו למזכרות מוחשיות, נושאי זיכרון, המעניקים נחמה קטנה למשפחה ולחברים. גם עולם הסוסים, שהיה כל כך יקר לליבו, לא שכח אותו. בתחרות "אקסטרים קאובוי", שנערכה במושב שרונה, הוקדש מקצה שלם לזכרו, כשרוכבים וסוסים מתחרים באומץ ובמקצועיות, ממש כמו שהוא אהב לעשות, ומנציחים את רוחו הספורטיבית והלוחמת. אך אולי ההנצחה המשמעותית ביותר הגיעה מכפר הנוער "נווה שריה", המקום שבו פרח וגידל את אהבתו לסוסים. הנהלת הכפר החליטה לקרוא לחוות הסוסים שהקים על שמו, "חוות הסוסים ע"ש הלל שמואל סעדון ז"ל", וכך, בכל פעם שרוכב צעיר יעלה על סוס, הוא יעשה זאת בצל רוחו של הלל. מיזם לשדרוג ופיתוח החווה נקרא "לא מפסיקים להלל", שם שמכיל בתוכו משחק מילים מרגש – לא מפסיקים לשבח, לא מפסיקים להלל, וזכה לתמיכה של אלפי אנשים, שהתגייסו כדי להבטיח שחלומותיו של הלל ימשיכו לחיות, שהחוה תפרח ותצמח, ושתמשיך לחנך דורות של נערים ונערות לאהבת האדמה, לטיפול בבעלי חיים, ולערכים של עבודה קשה, נחישות ומסירות.

הלל שמואל סעדון, סמ"ר, נפל כגיבור, כשהוא מגן בגופו על חבריו, על עמו, על ארצו. חייו הקצרים, עשרים ואחת וחצי שנים בלבד, היו מלאי משמעות, עשייה, אהבה ונתינה. הוא היה איש אדמה ואיש רוח, קאובוי בנשמה ולוחם בלב, יצירתי ופרקטי, שקט אך עוצמתי. הוא השאיר אחריו חלל עצום, כאב בלתי נתפס, אך גם מורשת עשירה של אומץ, מסירות, אהבת חיים ואהבת אדם. סיפורו של הלל הוא סיפור של תקומה, של רוח ישראלית שאינה נכנעת, שמצמיחה גיבורים מתוך מציאות קשה, גיבורים שבוחרים להגן על ביתם, על משפחתם, על קהילתם, ועל האדמה הזו, ועל כך אנחנו זוכרים אותו, גאים בו, וממשיכים להלל את שמו, את זכרו, ואת דרכו.