הלל סולומון

בדימונה, עיר שמשתקפת בה תמיד פיסת מדבר כחולה, נולד ביום כ"ו בכסלו תשס"ג, הלא הוא הראשון בדצמבר 2002, ילד ששמו הלל. רונית ומרדכי, הוריו, קיבלו אותו בנר השני של חנוכה, חג של אור וניסים, וקראו לו בשם מבטיח – הלל, כשם תפילת ההלל, מתוך הכרת תודה עמוקה על המתנה שהוענקה להם, מתנה שהכניסה אור גדול לביתם. הוא היה אח קטן ליסמין, הילה, ורד ושקד צוריה, והבית היה מלא תמיד בצחוק, שירים והמולה עדינה של חיים משותפים. הלל גדל להיות ילד שמח, חייכן, שעיניו ידעו לראות את הטוב בכל אדם ובכל מצב, קרן אור של ממש, שהפיץ שמחה סביבו בקלות טבעית, כמו פרח מדבר הנפתח אל השמש.

שנות ילדותו המוקדמות עברו עליו בין כותלי בתי הספר היסודיים "אלפסי" ו"עמיאסף" בדימונה, ובכל מקום שהגיע אליו, הותיר אחריו שובל של רוגע ושלווה. הוא לא היה ילד שרץ אל קדמת הבמה בצעקות, אלא מנהיג מטבעו, כזה שהוביל אחרים בפשטות, בשקט, אך בנחישות, דרך מתן דוגמה אישית. אם היה ויכוח בין חברים, הלל תמיד מצא את הדרך לחבר ולאחד, עם חיוך קטן ודיבור רך, עד שקיבל את הכינוי "משכין שלום". הוא היה מתרחק תמיד מרכילות ולשון הרע, מעדיף לעסוק בעשיית טוב ובנתינה ללא תנאים, מעין מצפן פנימי שכיוון אותו תמיד אל הטוב שבאדם ואל המעשה הנכון. אהבתו לאומנות, לגינון ולנגרות ניכרה כבר בגיל צעיר, כשידיו הקטנות ידעו ליצור וליטוף, ובגינת ביתם בדימונה טיפח ערוגות ירקות ופרחים, רואה את החיים פורחים מתוך האדמה, מריח את הריח העמוק של אדמה לחה לאחר השקיה, ומתמלא סיפוק מכל עלה חדש או ניצן פורח. הוא בילה שעות ארוכות בנגרייה קטנה שהקים לעצמו, מנסר, משייף ומחבר חלקי עץ, מפיח בהם רוח חיים, ומוציא תחת ידיו יצירות פשוטות אך מלאות אופי.

כשמלאו לו תשע שנים, נרשם הלל לחוג קראטה, והיה זה רגע מכונן בחייו. לא עוד תחביב חולף, אלא דרך חיים של ממש. הוא התמיד באימונים כמעט עד יום גיוסו, מגיע לכל שיעור במלוא הרצינות והמחויבות, לומד את התנועות, את הפילוסופיה שמאחוריהן, ואת המשמעת העצמית הנדרשת. הוא עבד קשה, הזיע, התאמן שוב ושוב על אותה תנועה עד שהייתה מושלמת, וחש גאווה גדולה על התקדמותו, על כל חגורה חדשה שקיבל, צבע אחר שהעיד על שלב נוסף במסע. הצלחתו במזרן לא נבעה רק מכוחו הפיזי, אלא גם מחוסנו המנטלי ומרגישותו הגבוהה, שאפשרה לו לראות ולהרגיש את מי שעמד מולו, הן בקרב ידידותי והן מחוצה לו. הוא ידע לקרוא את היריב, להבין את כוונותיו, וגם לדעת מתי להרפות, מתי לעודד, ומתי להציע יד. אימוני הקראטה עיצבו בו לא רק גוף חזק אלא גם נפש עמוקה, מעניקים לו שקט פנימי וביטחון. חגורה שחורה, חלום שריחף מעל ראשו, הייתה בהישג יד – רק מבחן אחרון אחד נותר, אותו תכנן להשלים לאחר שישתחרר מהצבא. בנוסף לקראטה, אהב הלל מאוד לשחות, את תחושת המים העוטפת את גופו, את השקט שמתחת לפני המים, אך יותר מכול נהנה לרכוב על אופניו. בכל הזדמנות, היה קופץ על האופניים, הרוח מכה בפניו, ויוצא לרכיבות ארוכות ברחבי העיר דימונה, מגלה שבילים חדשים, מריח את ריח הפרחים שעל שולי הדרך, ומתמלא בתחושת חופש ושחרור.

כשעלה לחטיבת הביניים "מקיף דרכא ע"ש זינמן" ולאחר מכן לתיכון "עתיד קמ"ג (קריה למחקר גרעיני)", הלל המשיך להצטיין. הוא למד את תחומי המכניקה והאלקטרוניקה, מקצועות שדרשו דיוק, חשיבה אנליטית וידיים טובות, והוא ניחן בכולם. המורים שלו ראו בו תלמיד מצטיין, כזה שאינו מסתפק בידע הקיים אלא חותר להבין לעומק, לשאול שאלות, ולמצוא פתרונות יצירתיים. נועה, מנהלת התיכון, סיפרה עליו שנים לאחר מכן, בעיניים דומעות, על "ילד שהוכיח לעולם מדי יום שאין דבר העומד בפני הרצון. בנחישות ובהתמדה, כבשת כל יעד שהצבת לעצמך." היא זכרה אותו תמיד כראשון לעזור לכל מי שרק נזקק לעזרה, שותף פעיל בכל פעילות התנדבותית, בתחרויות שהשתתפו בהן, בטיולים. הוא היה תמיד הראשון להגיע ואחרון לעזוב כדי שיוכל לעזור בהקמה ובפירוק, והכול מתוך יוזמה אישית, בענווה ובצניעות. הוא לא חיפש תהילה, רק לעשות את הדבר הנכון, לתרום את חלקו.

במהלך שנות התיכון, הלל היה גם חניך פעיל בתנועת הנוער העובד והלומד, שם מצא בית נוסף לערכיו החברתיים ולרצון שלו להשפיע ולעזור. הוא השתתף בפעילויות, במחנות, ובסמינרים, תמיד עם חיוך ומילה טובה לכולם. בכיתה י"ב, זכה הלל בתעודת הצטיינות על השקעתו, עבודתו המסורה והמקצועיות הגבוהה שהפגין, הן בלימודים והן בפעילות החברתית. לצד ההצטיינות, הוא קיבל גם פרס כספי, אך במעשה שהפתיע רק את מי שלא הכיר אותו מספיק, החליט לוותר עליו. הוא ניגש למורה שלו וביקש ממנה שתעביר את הכסף לילד אחר שהיא יודעת שזקוק לו, ועיניו הטובות שידרו פשטות ואמת כשאמר: "לי יש מספיק, אולי למישהו אחר זה יעזור יותר." המורה, נפעמת, ראתה בו נשמה גדולה, מעשה שמספר את כל סיפורו של הלל.

התחום המקצועי שבו בחר, מכניקה ואלקטרוניקה, הוביל אותו לעבוד במפעלי ים המלח, שם רכש ניסיון מעשי והתאהב בתחום. החונך שליווה אותו במשך כשנתיים סיפר עליו בהערכה רבה, זוכר את הלל כבחור צעיר אך בוגר להפליא, שתמיד נהג בנימוס ובכבוד לזולתו, הפגין אחריות ומסירות, ותמיד חיפש דרכים ללמוד ולהתפתח. הוא שאף לעסוק בתחום זה גם בעתיד, וראה בו לא רק מקצוע אלא דרך לתרום ולבנות.

עם סיום לימודיו בתיכון, ניסו מוריו לשכנעו להמשיך ללימודי הנדסאות בכיתות י"ג-י"ד ולדחות את הגיוס, מתוך ראייה של פוטנציאל אדיר והבנה כי דרכו האקדמית והמקצועית יכולה להיות מזהירה. אך הלל, בנחישות האופיינית לו, הסביר כי אמנם הוא מתכנן להעמיק את לימודיו בתחום בעתיד, אך לפני הכול, רצונו העז היה להתגייס לשירות קרבי ולתרום את חלקו בהגנה על המדינה. הוא לא ראה שום אפשרות אחרת. הוא האמין בכל ליבו כי זוהי חובתו, וכי מקומו הוא בחזית. לקראת הגיוס, הוא התאמן רבות, במסגרת בית הספר ומחוצה לה, רץ קילומטרים ארוכים, ביצע תרגילי כוח, שחה, רכב, כדי להגיע מוכן ובכושר גבוה לצבא, גופו חזק ונפשו נחושה. הוא דמיין את המדים, את הנשק, את המסעות הרגליים, וידע שזהו הייעוד שלו.

ב-16 באוגוסט 2021, ביום חם של קיץ, התגייס הלל לצה"ל. הוא שובץ כלוחם בגדוד "צבר" של חטיבת "גבעתי", ובשבילו, היה זה שיא של אושר. לבישת הכומתה הסגולה, סמל החטיבה, מילאה אותו גאווה עצומה. הוא שאב סיפוק רב מהשירות הקרבי, וכל פעם שחזר הביתה, סיפר בחיוך על חוויותיו, על החברים, על האתגרים, ועל תחושת המשמעות העמוקה שמילאה אותו. הוא לא התלונן, גם כשהיה קשה, אלא ראה בכל קושי אתגר שיש להתגבר עליו. בהכשרתו, היה נגביסט – לוחם בחוליית החוד הפלוגתתית, אשר נלחם עם מקלע מסוג "נגב". תפקיד זה ידוע כמצריך חוסן רב, פיזי ונפשי כאחד, והלל מילא אותו בצורה הטובה ביותר. הוא היה שאפתן, האמין בהצבת יעדים ועמידה באתגרים, ולא נתן לשום קושי לעצור אותו. בפלוגה ידעו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, שהוא מסוגל לעשות הכול ושמעולם לא יתלונן, תמיד יהיה שם כדי לתמוך, לעזור ולדחוף קדימה. הוא היה עמוד תווך, חבר נאמן, לוחם למופת.

בשבוע שקדם לחג שמחת תורה תשפ"ד, הלל היה בחופשת "רגילה" בבית הוריו בדימונה. אביו, שרצה להעניק לו חוויה מהנה לפני שיחזור לבסיס, הציע לו לנסוע לאילת עם חבריו. אך להלל היו תוכניות אחרות. הוא רצה להיות עם המשפחה, להספיק לעשות כמה שיותר, לספוג את חום הבית, את ריח התבשילים של אמא, את קולות הצחוק של אחיותיו. הוא טייל עם אחיותיו, צחק איתן, סיפר להן על הצבא, ונהנה מכל רגע של ביחד. הוא נסע לבקר את סבתו שגרה רחוק, מרגיש צורך עמוק להתחבר לשורשים, להעניק לה חיבוק ולשמוע את סיפוריה. שיא החופשה, מבחינתו, היה כשהשתתף במעמד ברכת הכוהנים בכותל המערבי בירושלים, עומד שם בין אלפי המתפללים, חש את קדושת המקום, את ההיסטוריה, את החיבור לעם ולמסורת, ומלא בתחושת שלווה ורוממות רוח. הוא חיכה לחגוג את שמחת התורה כמו בכל שנה, עם המשפחה, עם השירים, עם השמחה. הוא לא ידע שזו תהיה שמחת התורה האחרונה שלו.

באפריל 2024, היה אמור להשתחרר מצה"ל, ועתידו נראה מבטיח ומלא אפשרויות. הוא כבר רקם תוכניות וחלומות ליום שאחרי: לצאת לטיולים ארוכים עם חברים ועם אחיותיו, לראות עולם, ללמוד ולהתפתח בתחום המכניקה והאלקטרוניקה, ואף לחזור לאימוני הקראטה, להשלים את המבחן האחרון ולקבל סוף סוף את החגורה השחורה הנכספת. הוא חלם על דירה משלו, על עבודה שתאתגר אותו, על בניית עתיד. במהלך השבעה, נחשף למשפחה סוד קטן שהלל שמר לעצמו: מנהלי קמ"ג ומפעלי ים המלח, שהכירו את יכולותיו והתרשמו מכישרונו עוד במהלך עבודתו בתיכון, "נלחמו" ביניהם מי מהם יזכה בהלל כעובד מן המניין. מנהל קמ"ג סיפר למשפחה שזכה במאבק, ושהלל היה אמור להיכנס לעבוד אצלו מיד לאחר שחרורו. הלל רצה להפתיע את המשפחה בבשורה המשמחת, אך לא הספיק לספר להם. החיים, על כל תקוותיהם וחלומותיהם, נפרשו לפניו.

ואז הגיע אותו בוקר ארור. שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, נשמעו האזעקות הראשונות, שקרעו את השקט של החג והכניסו את המדינה כולה לסחרור. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על מבלי מסיבות טבע, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרב. באותו בוקר, נפתחה מלחמה.

הלל התעורר בביתו בדימונה לקול האזעקות, כמו כל בני משפחתו. אך בניגוד לרבים, הוא הבין מהר מאוד את חומרת המצב. בעוד הפחד והבהלה השתלטו על הסביבה, הוא נשאר מאוד מפוקס, קר רוח. בלי היסוס, הוא הכין במהירות את התיק הצבאי שלו, לבש את המדים הסגולים של גבעתי, ובירר מתי יוצא האוטובוס הראשון מדימונה לכיוון באר שבע. דימונה, עיר מסורתית, לא הציעה אוטובוסים בתדירות גבוהה בשבת, אך הלל מצא אוטובוס שאסף מהכניסה לעיר. בני משפחתו דאגו מאוד ולא רצו שייצא מהבית בזמן שמטחי הרקטות נמשכים ללא הפסקה, במיוחד כשהוא ללא נשק, שכן היה בחופשת רגילה. "הלל, לאן אתה הולך? תישאר בבית, זה מסוכן!" התחננו הוריו ואחיותיו, אך הוא השיב להם בקול יציב, מלא בנחישות: "בשביל זה התגייסתי לצבא. אני חייב ללכת, להצטרף לחבריי לגדוד, אני לא אשאיר אותם לבד. אני יוצא להגן על המשפחה שלי ועל המדינה." במילותיו אלו, הוא גילה את תמצית אישיותו – מסירות, אחריות ואומץ לב.

הוא עבר בין כל בני הבית, חיבק כל אחד מהם חיבוק ארוך, עוצמתי, מלא באהבה ופרידה. הוא הבין, אולי יותר מכולם, לאן הוא יוצא ומהם הסיכונים, והיה לו חשוב לחבק ולהיפרד מכולם, כי ידע שהכול יכול לקרות. אביו, מרדכי, רצה ללוות אותו לתחנה, אך הלל לא הסכים שאביו ייצא מהבית בזמן הסכנה, ואמר שיסתדר. אחותו ורד, בדמעות בעיניה, התעקשה ללוות אותו לתחנה ולעזור לו עם התיק הכבד. הלל הסכים, אך רק עד שער הבית. לפני שיצא, הסתובב אליה, עיניו כחולות ועמוקות, ואמר לה בקול שקט אך תקיף: "תישארי בבית, תנעלי את הדלת ותשמרי על אבא ואימא." היא ביקשה ממנו להבטיח לה שהוא חוזר הביתה, והוא, עם חיוך קטן של תקווה, השיב לה: "בעזרת השם," ויצא לדרכו, אל הלא נודע, אל הקרב.

הלל הגיע תחילה לבסיס ברמת הגולן, מקום שהיה אז נקודת כינוס לכוחות רבים. שם, במהירות ובמקצועיות, אסף את ציוד הלחימה שלו – המדים, השכפ"ץ, הקסדה, ובעיקר, את מקלע ה"נגב" שלו, כלי הנשק שהפך לחלק בלתי נפרד ממנו. משם, ירד עם שאר הפלוגה שלו, בטור ארוך של כלי רכב צבאיים, אל אזור עוטף עזה הבוער. באותו היום, הלל נכנס לכפר עזה, אחד הקיבוצים שנפגעו באופן הקשה ביותר במתקפה. הוא וחבריו לפלוגה לחמו שם בגבורה בלתי נתפסת במשך שלושה ימים רצופים, ללא מנוחה, שעות ארוכות של טיהור בתים, פינוי גופות, לחימה פנים אל פנים מול מחבלים אכזריים, והכול במטרה אחת: לטהר את הקיבוץ מהמחבלים ולשחרר את התושבים שהיו נצורים בבתיהם, מפוחדים ומותשים. הריחות, הקולות, המראות – כולם נצרבו בנפשו, אך הוא לא נשבר, רק התחזק בנחישותו להגן על עמו.

לאחר הקרבות העזים בעוטף, עבר הלל אימונים אינטנסיביים מאוד במשך מספר שבועות, הכנה לקראת הכניסה הקרקעית לרצועת עזה. בכל התקופה הזו, העידו חבריו לנשק שלא ראו על הלל שום פחד. במקום זאת, ראו בו רק מוטיבציה בלתי נלאית ורצון עז להשיב את החטופים לביתם ואת השקט והביטחון לעם ישראל. הוא התאמן ללא הפסקה, שעות על גבי שעות, כדי להיות הכי מוכן שאפשר ללחימה המורכבת והמסוכנת ברצועת עזה, מודע היטב לסכנות אך נחוש לעמוד מולן. בתקופה זו, בה היו הכוחות מתארגנים וממתינים לפקודה, היו למשפחה מעט מאוד שיחות טלפון עם הלל. בשיחות הללו, קצרות ומתוחות, הלל ניסה לעודד ולהרגיע אותם עם השלווה והאופטימיות שאפיינה רק אותו, וזאת מבלי לתאר להם את הדברים הקשים שראה ואת הסכנות האורבות לו. הוא לא רצה להכביד עליהם, אלא רק להעניק להם תקווה וכוח.

ביום שישי, 27 באוקטובר 2023, נכנסו כוחות החי"ר הראשונים ללחימה הקרקעית בתוך רצועת עזה. הלל, כנגביסט בחוליית החוד, לחם במחלקת החוד שהובילה את הגדוד בנמ"רים הראשונים אל תוך שטח הרצועה. הוא היה בחוד החנית, במקום המסוכן ביותר, מוכן לכל תרחיש, כשעיניו סורקות את השטח ומוכנות לכל איום. ארבעה ימים של לחימה אינטנסיבית עברו עליו ועל חבריו – ימים של אבק, ירי, פיצוצים, תנועה בשטח עוין, ופחד שנלחם באומץ. בבוקר יום שלישי, ה-31 באוקטובר, במהלך קרב בצפון הרצועה, פגע טיל נ"ט (נגד טנקים) ברכב הצבאי המשוריין (נמ"ר) שבו שהה הלל. הפגיעה הייתה ישירה וקטלנית. הלל נהרג במקום, יחד עם עשרה מחבריו לנשק, חבריו לפלוגה, לוחמי החוד. הוא נפל בקרב, בן עשרים בלבד בנופלו, כשהוא מגן בגופו על עמו ועל מולדתו.

הבשורה על נפילתו היכתה בהלם את העיר דימונה כולה, ובמיוחד את משפחתו. סמל הלל סולומון הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בדימונה ביום ט"ז בחשוון תשפ"ד. אלפי בני אדם, בני משפחה, חברים, מכרים, מפקדים וחיילים, תושבי העיר ומכל קצוות הארץ, ליוו את הלל בדרכו האחרונה וחלקו לו כבוד אחרון. מעמד קורע לב, כששמי דימונה עטו שחור של אבל וצער. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל ראשון, אות כבוד והערכה על מסירותו, אומץ ליבו ותרומתו העצומה. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, רונית ומרדכי, וארבע אחיות כואבות – יסמין, הילה, ורד ושקד – שלעולם לא ישכחו את האור שהפיץ בחייהם.

בהלוויה, בין יבבות הבכי וההמולה הכבדה, נישאו הספדים מרגשים. הוריו, רונית ומרדכי, ספדו לו בקול חנוק: "אבינו שבשמיים, מתנה נפלאה הענקת לנו בחג חנוכה לפני רק כ-20 שנה, את הלל הצדיק ואתמול החלטת שעלינו להחזירו. מבחינתנו מוקדם מדי!..." הם דיברו על טוב ליבו האינסופי, על נתינתו ללא תנאים, על יכולתו להתגבר על כל מכשול, על נחישותו והתמדתו, "אם יש דבר אחד קטן שמוטב שכל אדם ילמד ממך, הלל נשמה אדירה, זה כיצד ללמוד להתגבר על כל מכשול – לא להניח לאתגרים ולדאגות לעצור את החיים, להתמיד ולהגיע להישגים... טוב ליבך הרב נגלה לכל אדם שרק ביקש את עזרתך... אהוב שלנו, הלל התמים, נשמתך ממשיכה חיי נצח רחוק מהחיבוק של אבא ואמא אבל אהובינו לנצח אתה חיינו."

אחותו יסמין, בקול רועד, סיפרה על הלל שלה: "הלל, אחי היקר, הגיבור, החזק והאמיץ. אני אוהבת אותך כל כך... ילד טוב, עם לב ענק, צנוע שתמיד הראשון לעזור לכולם... אם רק הייתי יכולה לספור את מספר הפעמים שניגשו אליי אנשים שאני לא מכירה ושאלו אותי 'את אחות של הלל?' ובלי לחכות לתשובה ישר התחילו לספר לי איזה ילד טוב אתה, תמיד הראשון לבוא לעזור בלי להסס והכול בצניעות עם החיוך הביישן שלך." היא המשיכה ודיברה על חוכמתו, על סקרנותו האינסופית, על יכולתו לחשוב שלושה צעדים קדימה, ועל חלומותיו הרבים שנגדעו. "אח שלי הקטן, עדין לא בן 21. היית כ"כ שאפתן עם כל כך הרבה תוכניות לעתיד ועכשיו התוכניות הללו שנשארות על הנייר. אח שלי האהוב, ילד יפה מבפנים כמו שהוא מבחוץ. הלכת לקרבי כי רצית לתרום, כי רצית להגן עלינו ועל המדינה. למרות שפחדנו והעדפנו שתלך לתפקיד אחר, כשראינו כמה זה חשוב לך לא יכולנו שלא לתמוך בך וברצונות שלך, ילד אמיץ שלנו. באותו יום שבת ארור בלי היסוס ובלי פחד הכנת את התיק וחיפשת איך לצאת לדרך כמה שיותר מהר. רצית לעשות את מה שהתגייסת לעשות, להגן עלינו ועל העם שלנו. ואין גאה ממני. אנחנו אוהבים אותך בלי סוף הלל האהוב שלנו. אל תדאג אנחנו נשמור על אמא ואבא ואני יודעת שבזמן הזה אתה תשמור עלינו מלמעלה."

הילה, אחותו, ספדה לו גם היא, ודבריה יצאו ממעמקי הלב: "הלל שלי, הילד הכי טהור, עם הלב הכי ענק. תמיד קמת ראשון לעזור בכל דבר ועשית הכול בצניעות וענווה... אח שלי הלל הוא גיבור אמיץ שלא ראה פחד. בשבת בבוקר עלה על מדים ויצא מהבית, ללא היסוס, נחוש כדי להגן עלינו ועל מדינת ישראל... הלוואי שנתעורר ונגלה שזה סיוט ושאתה תיכנס שוב בדלת הבית ונחבק אותך חזק ולא נעזוב... וכמו תמיד תשים לנו שירים ברמקול שלך וכולנו נשיר ביחד... גיבור אהוב שלנו, זה נכון מה שאומרים, היוצר לוקח רק את הטובים. אנחנו אוהבים אותך וגאים בך. תשמור עלינו מלמעלה ילד אושר שלנו." היא הוסיפה וכתבה עליו: "קרן אור שלנו, נולדת בנר שני של חנוכה, קיבלנו את המתנה הכי מדהימה שיכולנו לקבל, הכנסת אור למשפחה שלנו! קראנו לך הלל כמו שם תפילת ההלל כדי להודות לבורא עולם על המתנה שהעניק לנו. הלל אתה לב אחד ענק, נשמה אדירה וגבוהה, תמיד הארת את הבית שלנו בשירים, בצחוק, בהומור הגאוני שלך. בכל פעם אנחנו נזכרים במשהו נוסף שאמרת, זה מעלה בנו חיוך וגורם לנו להרגיש כאילו אתה ממש כאן. אנחנו מעריצים אותך ואת החוכמה שלך! מתגעגעים למילים שלך, לחיזוקים שלך, תמיד ידעת להגיד את המילה הנכונה ולעודד כשהיית רואה שמישהו בבית במצב רוח לא טוב. תמיד היית פה בשבילנו, ולא רק בשבילנו..." דבריהם של בני משפחתו שרטטו דיוקן של איש צעיר, מלא חיים, שכולו נתינה, אהבת אדם וגבורה שקטה.

הלל סולומון, נשמתו הטהורה, לא נעלמה עם נפילתו. זכרו ממשיך להאיר ולעורר השראה, והוא מונצח במגוון דרכים, שכל אחת מהן משקפת פן אחר באישיותו המיוחדת. בדימונה, העיר שכה אהב ובה רכב על אופניו כילד, נערך מרוץ אופניים מרגש בשיתוף עם איגוד רוכבי האופניים הארצי, לזכרו. הרוכבים, צעירים ומבוגרים כאחד, דיוושו בשבילים שהלל עצמו הכיר, ברוח של חופש, התמדה ואהבה לספורט. כמו כן, נערך לזכרו מסע רגלי יחד עם "עמותת אחריי!", מסע שעבר בתחנות שונות בחייו ברחבי העיר, ממש כמו סיפור חיים מהלך, ובו השתתפו בני נוער וחיילים, שהלכו בדרכיו של הלל ולמדו על אומץ ליבו, על נתינתו ועל ערכיו.

בבית הספר לאומנויות הלחימה שבו למד והתאמן, שם חלם על החגורה השחורה, נערכה תחרות קראטה לזכרו. בטקס מרגש, קיבלו בני המשפחה את החגורה השחורה שהלל היה אמור לקבל, סמל למסירותו, להתמדתו ולרוחו הבלתי מתפשרת. משפחתו של הלל, מתוך רצון להמשיך את דרכו בנתינה ובחסד, הקימה גמ"ח (ארגון גמילות חסדים) להשאלת ציוד לבריתות, לעילוי נשמתו. כך, גם לאחר מותו, ממשיך הלל להעניק עזרה וטוב לזולת, ברוח של אהבת אדם שהייתה כה טבועה בו.

בחנוכה תשפ"ה, בדצמבר 2024, בתאריך העברי של יום הולדתו העשרים ושתיים, נערך טקס הכנסת ספר תורה מהודר לעילוי נשמתו. היה זה מעמד מרגש, בו הילה אחותו שיתפה: "הלל שלנו נולד בדיוק היום, בנר שני של חנוכה – חג של ניסים ואור. ולא סתם, כי הלל באמת היה האור שלנו. כשהוא נולד, הוא הפיץ אור ושמחה לכל הסובבים אותו. איבדנו את הלל בגיל צעיר כל כך ולא זכינו להכניסו תחת החופה, והערב אנו מכניסים את ספר התורה הזה תחת החופה שהיא טליתו של הלל, בשמו ולעילוי נשמתו. אנחנו מאמינים שהלל עכשיו רוקד בגן עדן יחד עם חבריו." היה זה מעמד של קידוש החיים, ושל חיבור עמוק למסורת שאותה הלל כל כך אהב.

למען המשך דרכו בהצלת חיים, נתרמו והוכנסו לשימוש מספר מכשירי דפיברילטור לארגון "איחוד הצלה" לעילוי נשמתו של הלל. כך, הלל ממשיך להציל חיים גם לאחר נפילתו, בדרך שלא פחות מנסית ומרגשת. בבית הספר "מקיף דרכא ע"ש זינמן" בדימונה, שבו למד והצטיין, נחנך אולם ספורט מפואר על שמו, מקום שבו בני נוער יוכלו להמשיך להתאמן, להתפתח, ולשאוף למצוינות, בדיוק כפי שהלל עשה. ילדי בית הספר "בן עטר" בדימונה, בפרויקט מיוחד שנעשה בשילוב בינה מלאכותית, כתבו לזכר הלל את הספר "נתיבי הלל". הספר מגולל את סיפורו של ילד בודד שפוגש את הלל ומוצא בו חבר אמיתי, ודרך המפגש ביניהם משתקפים הערכים שהובילו את הלל בחייו – נתינה, טוב לב ואהבת אדם. לבסוף, עמוד לזכרו נפתח בפייסבוק, תחת השם "דף לזכרו של סמ"ר הלל סולומון", וכן באינסטגרם, תחת השם remember_hallel_solomon, כדי להבטיח שסיפורו של הלל, הגיבור הצנוע מדימונה, יגיע ללבבות רבים וימשיך להפיץ את האור הגדול שהיה. הלל סולומון, בן עשרים בנופלו, הוא לא רק חלל במלחמה, אלא סמל ומופת לאדם שחי חיים מלאים בטוב, באהבה ובמסירות, וזכרו ימשיך להאיר את הדרך לכולנו, כעדות לגבורה אנושית עמוקה ולתקווה בלתי נגמרת.