חיים סבח

בבית קטן וצנוע, אך מלא חום וצחוק, ברחוב שקט בחולון, נולד ביום קר אך מואר של חורף, בי"ט בכסלו תשס"ד, הלא הוא 13 בדצמבר 2003, ילד שקיבל את השם חיים. הוא היה בנם השני של מיכל ואברהם, אח קטן לירדן הגדולה, ובהמשך אח גדול לחן הקטנה. כבר מראשית דרכו, מילא חיים את הבית באור שונה, כזה שמשפחתו תמיד תזכור כ"האור והקסם של הבית". היה בו שילוב נדיר של שמחת חיים תוססת ומרץ בלתי נלאה, לצד חיוך כובש שנדמה היה שנדלק מעצמו, ומיד הדביק את כל מי שנקרה בדרכו. חיוך שהיה לסימן ההיכר שלו, מבט ישר של טוב לב טהור, שהבליח מבעד לעיניים חכמות וסקרניות, כאלה שרצו תמיד לדעת עוד, להבין עמוק יותר.

הילדות של חיים התרחשה בין חצרות הבתים של חולון, בין מגרשי הכדורסל העירוניים, ובין ספסלי בית הספר היסודי "יצחק שמיר". הוא היה ילד יפה תואר, וקסמו האישי לא איחר להשפיע על סביבתו. חברותי מטבעו, הוא קשר קשרים עמוקים ורחבים, ולאורך כל חייו הקפיד לשמר אותם בנאמנות. חבריו אהבו אותו על חוש ההומור השופע שלו, על יכולתו להפוך כל רגע משעמם להרפתקה קטנה, ועל נעימות הליכותיו שהקלה על כל אינטראקציה. הוא היה הילד שאפשר לסמוך עליו, תמיד מוכן להושיט יד, להקשיב, ולנסות לעזור בכל דבר ועניין. הכדורסל היה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו; הוא שיחק בקבוצת הילדים של "הפועל חולון", והיה לא רק שחקן אלא אוהד נלהב, יושב ביציע עם הוריו ואחיותיו, קולו נבלע בהמון הצוהל כשקבוצתו קלעה סל מכריע, כשהוא מרגיש את המתח, את האדרנלין, ואת הסיפוק של משחק מנצח. זו לא הייתה רק אהבה למשחק, אלא לקהילתיות, לקבוצה, לתחושת השייכות והמאמץ המשותף.

ככל שגדל, עבר חיים לחטיבת הביניים "זלמן ארן" ומשם לתיכון "קריית שרת" בעיר, שם בחר במגמת הנדסת תוכנה. הבחירה במחשבים לא הפתיעה איש, שכן סקרנותו הטבעית והמוחו החד ידעו למצוא את דרכם אל עולם הלוגיקה והקוד. הוא אהב לצלול לתוך בעיות מורכבות, לפרק אותן לחלקים קטנים ולבנות פתרונות יצירתיים, כשהוא מבין שמאחורי כל שורת קוד עומדת מערכת שלמה שיכולה להשפיע ולשנות. גם בשנות התיכון, שמר חיים על קשרים הדוקים עם חבריו ועם צוות המורים, קשרים שחרגו בהרבה מיחסי תלמיד-מורה רגילים. מחנכו, אבי שמעון, היה לו לאח גדול, דמות משמעותית בחייו. אבי נהג לכנות אותו בחיבה "לימונדה", כינוי שתפס את מתיקותו ואת ייחודיותו של חיים – טעם מרענן, חמוץ-מתוק, בלתי נשכח. חיים היה תלמיד סקרן, ששאף להבין לעומק, ושמחת החיים שאפיינה אותו לא עזבה אותו גם בין ספרי הלימוד והמבחנים. הוא היה זה שמושיט עזרה לחבר שמתקשה, שדואג לאחרים, ושחיוכו תמיד היה שם, מדבק ומחמם.

בזמנו הפנוי, לצד הכדורסל שעדיין ליווה אותו, אהב חיים לעסוק בספורט באופן כללי – לרוץ, להתאמן, להרגיש את הגוף בתנועה. הוא טייל רבות, לא רק בארץ אלא גם בדמיונו, כשחלם על מסעות רחוקים. אבל מעל הכל, הוא אהב לבלות עם חבריו. המפגשים איתם היו עבורו חמצן לנשמה – שיחות ארוכות אל תוך הלילה, צחוק מתגלגל, חוויות משותפות שעיצבו את זהותו וחיזקו את תחושת השייכות שלו. הוא היה צנוע, אך בטוח בעצמו, ידע את ערכו אך לא התהדר בו, והיה מלא בערכים טובים שבאו לידי ביטוי בכל מעשיו. הוא היה אדם שרואה את הטוב בכל דבר, ומשתדל להפיץ אותו הלאה.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, נכנס חיים לפרק חדש בחייו. הוא החל לימודי עתודה במגמת מחשבים, מסלול שנחשב יוקרתי ומבטיח. רבים מחבריו ומשפחתו ראו בו את הדרך הבטוחה לעתיד מזהיר, אך חיים, כדרכו, הקשיב לקול פנימי עמוק יותר. הוא חשב, התלבט, והבין שלמרות הפוטנציאל הטמון במסלול האקדמי, ליבו משך אותו למקום אחר, למשמעות מסוג אחר. הוא רצה שירות קרבי, שירות שבו יוכל לתרום באופן ממשי, להרגיש שהוא חלק מהמגן על המדינה. ההחלטה לעזוב את העתודה לא הייתה קלה, היא דרשה אומץ וביטחון עצמי לעמוד מול ציפיות, אך חיים היה נחוש. הוא ידע שזה הדבר הנכון עבורו, הדרך שבה ירגיש שלם ומסופק באמת.

ביום 29.3.2022, התגייס חיים לצה"ל. בתחילה, הוצב ליחידה עורפית. הוא מילא את תפקידו במסירות ובמקצועיות, ובזכות יחסי האנוש המעולים שלו, זכה להערכה רבה מחבריו וממפקדיו. הוא לא היה מסוג האנשים שיעשו דברים בחצי לב, ותמיד השקיע את כולו, גם בתפקיד שאולי לא היה בראש סדר העדיפויות שלו. אך הרצון לשרת בחזית, להיות שם, במקום שבו הוא מרגיש שהוא באמת נדרש, בעבע בו ללא הרף. הוא לא ויתר, ובאומץ לב פנה בבקשה לעבור ליחידה קדמית וקרבית. לשמחתו הגדולה, בקשתו נענתה. התהליך היה ארוך ומורכב, אך חיים התמיד, והוכיח שוב ושוב את נחישותו. ההודעה על המעבר ליחידה קרבית הייתה רגע של ניצחון אישי עבורו, אישור לכך שהקשיב לליבו והלך בדרך שבה האמין.

לאחר מכן, יצא חיים לקורס מפקדים, אותו סיים בהצטיינות יתרה. הוא לא רק הצטיין במבחנים ובתרגילים, אלא בלט גם ברוחו, ביכולות המנהיגות שלו, וביכולתו לחבר בין אנשים. הוא היה מפקד טבעי, כזה שאנשים רוצים ללכת אחריו, לא רק בגלל דרגותיו אלא בגלל אישיותו. עם סיום הקורס, שובץ חיים כלוחם בחיל הגנת הגבולות, בגדוד 869 בעוצבת הגליל (91), יחידה המופקדת על גבול הצפון המורכב. במסגרת תפקידו, פיקד על צוות מפעילי רחפנים – תפקיד שדרש שילוב של ידע טכני, חשיבה מהירה, ויכולת ניתוח מצבים מורכבים תחת לחץ. מפקדיו ציינו כי חיים השיג תוצאות מעולות, וכי היווה דוגמה ומופת לסובבים אותו. הוא לא רק ביצע את המוטל עליו, אלא תמיד חיפש דרכים לשפר, לייעל, ולחשוב צעד אחד קדימה.

בחייו האישיים, חיים זכה לחוות אהבה גדולה. בשנת 2023, הכיר את אגם כששניהם מלצרו יחד במסעדה. המפגש הראשון היה אולי מקרי, אך הקשר ביניהם לא היה כזה. אחרי שנה וחצי שבהן דרכיהם הצטלבו מדי פעם, חיים שלח לה הודעה. מהר מאוד, ניצתה ביניהם אהבה עמוקה וחברות אמת, קשר שנמשך שלושה חודשים אינטנסיביים ומרגשים, עד ליום נפילתו. אגם תיארה אותו כ"נקודת האור שלי בחושך מוחלט", והוא אכן היה כזה עבורה. הם תכננו עתיד משותף, מלא בחוויות קטנות וגדולות: "תכננו לצאת לטיולים יחד, לחוות שקיעות, לאכול פסטה..." תמיד עם החיוך הזה, שמשקף את דרכו בחיים: "הדרך שלו הייתה להפיץ אהבה לכולם ולהיות בטוב". היא למדה ממנו כל כך הרבה – "להרגיש, להתרגש, להיות אוזן קשבת לאחרים, ללמוד מאחרים, להקיף את עצמנו בסביבה שמקדמת אותנו, להעריך, לעשות עד הסוף בשביל מה שנרצה להשיג, לנצל את היום, לאהוב אהבה ללא תנאי ולראות את הטוב בכל דבר…" חיים ואגם היו עבורה שיקוף של אהבה טהורה, כזו שמשנה חיים ומעניקה משמעות.

שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, הייתה לבוקר ששינה את פני המדינה. בשעה שש וחצי, כשרוב אזרחי ישראל עוד היו שקועים בשנתם או מתכוננים לחג, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה שטחים נרחבים בארץ, ובה בעת, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע הרג וזוועה על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע תמימות סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל אזרחים תמימים בכבישים. בבוקר אחד, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים, ומאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה. המחבלים החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש, והותירו אחריהם שובל של הרס וכאב. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מנסים להגן בגופם על הבית. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמת "חרבות ברזל".

חיים, כמו כל לוחם ומפקד, היה מודע לאיומים, אך איש לא יכול היה לדמיין את עוצמת הזוועה. עם פרוץ המלחמה, החיים בגדוד 869, שהיה מוצב על גבול הצפון, קיבלו תפנית חדה. אם עד אז הייתה זו שגרת בט"ש מתוחה, הרי שעכשיו המתח גאה אל שיאים חדשים. כשבועיים לאחר תחילת המלחמה, החל צה"ל בתמרון קרקעי ברצועת עזה, והדרום בער. אך עד מהרה, עם התרחבות הלחימה, החל גם ירי מלבנון לעבר יישובי הצפון, שתושביהם נאלצו לעזוב את בתיהם ולהפוך לפליטים בארצם. זה היה גבול שהתלקח, והלוחמים בו עמדו בחזית ההגנה, יודעים שהם המגן האחרון.

חיים פיקד על צוות הרחפנים שלו במסירות עילאית. הוא וחייליו הפכו לעיניים המרחפות של הגדוד, צופים מלמעלה, מאתרים איומים, מזהים תנועות אויב ומכוונים אש. הם איתרו ופגעו במחבלים שירו טילי נ"ט מסוכנים ושיגרו פצצות מרגמה לעבר עמדות צה"ל ויישובי הצפון. כל פגיעה כזו הייתה הצלת חיים, כל זיהוי מוקדם מנע אסון. הוא לא רק הפעיל את הכלים, אלא פיתח חשיבה מבצעית חדשנית, יחד עם צוותו, כדי למקסם את יעילות הרחפנים. יחידתם פגעה במחבלי חיזבאללה רבים, ופעילותם זכתה להערכה רבה – הם אף קיבלו תעודות הערכה על פועלם, אותות של הכרה בפעילותם החיונית. חיים עצמו קיבל תעודת הצטיינות ממפקד עוצבת הגליל, סממן נוסף למנהיגותו ולמקצועיותו יוצאת הדופן.

מעבר לתפקידו כמפקד צוות, חיים שימש כסמל המחלקה, תפקיד שממנו נשקף על הלוחמים הצעירים יותר, דואג לרווחתם, למורל שלהם, ומשמש להם דוגמה אישית. מפקדיו תיארו אותו כדמות ומופת ללוחמים – בערכים שהוביל, ברוח הלחימה הבלתי מתפשרת שלו, ובמידותיו התרומיות. הוא היה זה שנותן מילה טובה, שתמיד מוכן לעזור לחבר, שמעודד כשהמורל יורד. "הוא היה דמות מופת ללוחמים: בערכים, ברוח הלחימה שלו ובמידותיו," סיפרו חבריו לגדוד, שהרגישו את נוכחותו החיובית בכל רגע. גוני ושון, חבריו לצוות "כהן", ספדו לו: "גיבור של מדינה שלמה. היית יפה גם מבפנים וגם מבחוץ. תודה על הכל - על שיחות הנפש, תודה שהיית חלק מהמשפחה שלנו - משפחת צוות כהן. רצית שלכולם יהיה טוב. לימדת איך לראות את הטוב גם כשרע." חיים היה מרוצה משירותו הצבאי, למרות האתגרים הפיזיים והנפשיים, ולמרות המרחק מהבית. הוא הבין את גודל השעה, ואת המשמעות של התפקיד שהוטל עליו. כשמחנכו מהתיכון, אבי, שאל אותו אם הוא לא מפחד לשרת בגבול הצפון הבוער, ענה חיים בפשטות ובנחישות: "לא, אנחנו עושים מה שצריך." במשפט הקצר הזה, התמצתה כל תפיסת עולמו, כל עמוד השדרה הערכי שלו – אחריות, מסירות, אמונה בצדקת הדרך.

לצד כל אלה, חיים חשב ותכנן את שחרורו מצה"ל, את הפרק הבא בחייו. "רצה לטרוף את החיים," סיפרו אוהביו. היו לו חלומות גדולים, כמו לטוס לדרום אמריקה לשנה לפחות, לחוות תרבויות חדשות, לראות עולם. הוא רצה ללמוד פסיכולוגיה, תחום שבו עניין אותו עולם הנפש האנושית, ולהקים משפחה – להביא לעולם ילדים, להעניק להם את החום ואת האהבה שקיבל ושהיה כל כך מלא בהם. הוא היה מלא בתוכניות, באנרגיה, בציפייה לעתיד.

בסוף אפריל 2024, יצא חיים לחופשת "רגילה", הפסקה קצרה מהלחימה האינטנסיבית. הוא בילה עם אגם, אהובתו, באילת, מנסה ליהנות מכל רגע, לנשום עמוק את האוויר המדברי, להתמסר לשמש ולים. כששבו, הוא ביקש לפגוש את בני משפחתו המורחבת – סבים, דודים, בני דודים – את כולם. הוא גם הקפיד לפגוש את חבריו הקרובים, ואת מחנכו מהתיכון, אבי שמעון, שהיה לו כמו אח גדול. "הוא לא ויתר והחליט לראות את כל מי שהיה חשוב לו," סיפרו אוהביו, ומוסיפים בעצב: "יש המניחים שחיים כאילו הרגיש שמשהו הולך לקרות." זו הייתה מעין פרידה שקטה, לא מודעת אולי, אבל עמוקה, מכל האנשים שאהב ושהיוו את עולמו.

ביום ד', ל' בניסן תשפ"ד, 8 במאי 2024, חזר חיים אל גבול הצפון, אל תפקידו כמפקד צוות רחפנים. באותו יום, במהלך פעילות מבצעית שגרתית אך מתוחה, במוצב מלכיה בגליל העליון, שוגרו לעבר הכוח פצמ"רים (פצצות מרגמה) מכיוון לבנון. השקט נשבר ברעש מחריש אוזניים, פיצוצים עזים שהידהדו בעמק. מפגיעתן הישירה של הפצצות, נפגע חיים באורח אנוש. הוא נהרג במקום, בן עשרים בלבד במותו. לוחם נוסף נפצע באורח קל, אך חיים, האור והקסם של בית משפחת סבח, הילד עם החיוך המדבק, המפקד הנחוש והאוהב, נדם.

הבשורה המרה הגיעה אל משפחתו ואל אגם, והרעידה את עולמם. "השלישיה שהיינו כבר לא שלישיה," ספדו לו חבריו מתן וליאור, קולם נשבר מכאב. "מודים לך על כל רגע, הילד הכי יפה עם העיניים הכי יפות. לא מאמינים שאנחנו כאן, יש לנו חור בלב. איך אפשר בלי לדבר איתך כל יום. תשמור עלינו מלמעלה." חברתו לגדוד, יובל, ספדה לו במילים קורעות לב: "היינו העוגן האחת של השני. כשפגשתי את חיים בפעם הראשונה הרגשתי שהכרתי אותו מהגלגול הקודם, והלוואי שאפגוש אותו בגלגול הבא. חיים הפיץ סביבו אהבה, לא היו ולא יהיו אנשים כמותו. הייתה בינינו אהבה טהורה. היית החבר הכי טוב שלי בעולם וככה גם תישאר תמיד. היינו אמורים לעשות את הטיול הגדול ביחד. אני אוהבת אותך."

סמל ראשון חיים סבח הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון, עיר הולדתו, עטוף בדגל המדינה שלמענה נפל. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, מיכל ואברהם, ושתי אחיות, ירדן וחן, וכן אחיין, רפאל, שדודו חיים כבר לא יזכה לחבק. הוא הותיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת של אהבה, נתינה, וחיוך שלא יישכח. לזכרו, הוציאו אוהביו מדבקה ומחזיק מפתחות מעוצב בדמות מפת ארץ ישראל, ועליה חרוטה "תפילת הדרך" – תזכורת מתמדת לדרכו, למסע חייו, ולנתינה האינסופית שלו.

חיים סבח היה יותר מלוחם נופל, הוא היה מודל לאדם שחי את חייו במלואם, בחר בדרך של משמעות, והפיץ אור סביבו בכל אשר הלך. גבורתו לא הייתה רק ברגעיו האחרונים, אלא בכל בחירה שקיבל – לעזוב את העתודה למען שירות משמעותי, לבקש לעבור לקרבי, להצטיין בכל תפקיד, לפקד על צוות רחפנים תחת אש, ולפתח ערכות שיפור פעילות שנקראו על שמו. הוא היה גיבור של יומיום, גיבור של אנושיות, של חיוך גם כשהיה קשה, של נתינה ללא תנאי. זיכרונו, חיוכו, טוב ליבו ורוח הלחימה שלו, יישארו חקוקים בלבבות כל מי שהכירו אותו, ובזיכרון האומה כולה, כסמל לתקומה, לגאווה ישראלית, ולמחיר הכבד של החופש. יהי זכרו ברוך.