הדר קפלוק

הדר קפלוק, ילד ירושלים שובב עם עיניים טובות וירוקות, נולד ביום ז' באלול תש"ס, השביעי בספטמבר לשנת 2000, אל תוך עולם שחיכה להיכבש על ידי חיוכו הרחב. הוא היה הילד השני לשרה ורונן יוסף, אח אמצעי בין אחיו הגדול גיל לשתי אחיותיו הצעירות, מאיה ונועה, ולבטח היה ניכר כבר מראשיתו שניצוץ מיוחד בוער בתוכו. המשפחה, מלוכדת וחמה, אהבה לטייל, לחקור פינות חבויות בארץ ובעולם, והדר ינק את אהבת הנדודים והגילוי כבר בינקותו. ראשית חייו עברה עליו בשכונת עיר גנים הירושלמית, בין הסמטאות המפותלות והבתים הישנים שסיפרו סיפורים משלהם, והוא החל את דרכו החינוכית בבית הספר היסודי "גואטמלה", שם כבר החל לטוות את רשת הקשרים האנושיים שאפיינה אותו כל חייו.

כשעלה לכיתה ב', שינוי דרמטי טרף את קלפיו הקטנים של הדר: המשפחה יצאה לשליחות בארצות הברית, אל העיר פיניקס שבמדינת אריזונה השמשית. זה היה מעבר חד, תרבות חדשה, שפה זרה לחלוטין. ביום הראשון ללימודים, אביו רונן ליווה אותו לבית הספר, צעד לצידו במסדרונות הזרים ונכנס איתו לכיתה, ככל אב דואג במעבר כה משמעותי. אך הדר, ילד שלא ידע מילה באנגלית, אך עם נשמה פתוחה לרווחה לאתגרים חדשים, סירב לשהות ארוכה של אביו. "אבא, תשאיר אותי לבד," אמר במבט נחוש, אולי עם קורטוב של ביישנות שהייתה טבועה בו, "אני רוצה להתחבר לילדים בכוחות עצמי." האב, בהערכה ובאהבה, נענה לבקשה. ואכן, בתוך ימים ספורים, כבש הדר את ליבם של חבריו החדשים בכיתה. חיוכו הכובש, הניצוץ בעיניו הירוקות, והנכונות המוחלטת שלו לנסות ולהתנסות, שברו את מחסום השפה. הוא לא רק רכש את השפה האנגלית במהירות מדהימה, אלא גם ביסס את מעמדו כחבר אמת, שובב וחייכן, וגילה לעולם את יכולת ההסתגלות המופלאה והקסם האישי שילוו אותו לכל מקום שאליו הגיע בהמשך חייו. לא משנה היכן היה על הגלובוס, גם אם לא הכיר את הדיאלקט המקומי, הוא תמיד הסתדר, מדבר דרך אותן עיניים ירוקות וטובות, ששידרו פתיחות וחום.

תקופת השהות בארצות הברית הייתה עבור הדר ומשפחתו מסע בלתי פוסק של גילוי. הם ניצלו כל רגע פנוי כדי לצאת לטיולים, לחקור את הנופים המיוחדים והמרהיבים של המערב הפרוע ושל שמורות הטבע העצומות. הדר ספג את האהבה לטבע ולמרחבים הפתוחים, והיא הפכה לחלק בלתי נפרד מזהותו. כששבו ארצה, האהבה הזו רק העמיקה. הוא נדבק ב"חיידק הטיולים", ובעיקר נמשך למעיינות ולטיולי מים, לאותם מקומות שבהם המים פורצים מהאדמה ויוצרים נאות מדבר קסומות. חברי ילדותו זכרו אותו כילד טבע אמיתי, שלא ידע פחד. "הוא התעניין בכל מה שבסביבתו," סיפרו בחיוך, "קפץ לנהרות ונפל מעצים בלי שום חשש; תמיד עם חיוך ועיניים נוצצות." מעבר לאהבתו לטבע, הדר היה ילד של משפחה בכל רמ"ח איבריו. הוא חיבק בחום כל מי שנכנס לביתם, גילה עניין אמיתי ואכפתיות לכולם, והיה קשוב לכל עצה או סיפור. הבית היה תמיד מלא חיים, בצחוקים ובשיחות, והדר היה אחד העמודים המרכזיים שהחזיקו את האווירה הזו.

במרוצת השנים, עברה המשפחה להתגורר במושב מבוא ביתר, פנינת טבע ירוקה בפרוזדור ירושלים, בין הגבעות והוואדיות המלאים בסיפורים. אך למרות המעבר הפיזי, מרכז חייו של הדר המשיך להיות בירושלים התוססת. הוא למד ב"בית הספר התיכון על שם מיי בויאר", מוסד חינוכי יוקרתי שהיה כר פורה לצמיחתו האינטלקטואלית והחברתית. במקביל, היה חבר פעיל בשבט "רכסים" של תנועת הנוער "הצופים", שם מצא קבוצת שייכות נוספת, מקום שבו יכול היה לבטא את יכולותיו החברתיות והמנהיגותיות. בתיכון ובצופים, הדר תואר כ"עלם חמודות" – ביטוי עתיק יומין שתיאר אותו במדויק – שפיזר סביבו שמחה ואופטימיות מדבקת. הוא התחבר בקלות לקבוצות חברתיות שונות, לא הגביל את עצמו לחוג אחד, והיה אהוב על כולם, מהמורים ועד אחרון התלמידים.

המורים ב"בויאר" לא חסכו שבחים על הדר. הם סיפרו על נער מבריק וחריף מחשבה, כזה שפתר בעיות מורכבות בקלות ראש מעוררת קנאה. הוא ניחן בחוש צדק מפותח ומוסר גבוה, וכינו אותו "מענטש" – אדם במלוא מובן המילה, בעל יושרה וכבוד. הוא הגיע להישגים לימודיים מרשימים, כמעט ללא מאמץ נראה לעין. משה, המחנך שלו בתיכון, זכר במיוחד יום הורים אחד שבו הביע את תמיהתו בפני הוריו: "איך הוא לא מקשיב בשיעור ומקבל 100 בחמש יחידות מתמטיקה, בזמן שתלמידים אחרים נאבקים על 70?" הדר, עם חיוך ביישני וצנוע, הגיב בפשטות: "לא יודע, זה קל לי." משה, שאהב אותו מאוד, סיפר על התום שבמילים, על שמחת החיים הפשוטה, על החיוך הענקי ועל החיבוק החם והאוהב שידע לתת. הדר לא היה רק תלמיד מצטיין; הוא היה הרוח החיה, הלב הפועם של הכיתה.

חבריו של הדר מהתיכון והצופים חיזקו את דברי המורים. הם ראו בו מוביל חברתי טבעי, את הדבק המאחד שחיבר בין כולם, גם בין קצוות שונים. הוא היה חבר אמת במלוא מובן המילה: ידע להקשיב ללא שיפוט, לעודד ברגעים קשים, ולהיות שם בשבילם, פיזית ורגשית, בכל עת. "חברות, נאמנות, תמיכה ועזרה היו ערך עליון בעיניך," כתבו לו חבריו, והוסיפו, "ועשית את זה בלב שלם, בלי לחשוב פעמיים." הקשרים האנושיים היו עבור הדר אבן יסוד, והוא השקיע בהם את כל כולו, בנדיבות ובאהבה אין קץ.

הקשר למשפחתו, הקרובה והמורחבת, היה חזק ועמוק, כעבותות של שורשים עתיקים. הוא היה קשור בעבותות לאחיו הגדול גיל, שותף למשחקים, לסודות ולחלומות. הוא שימש משענת ועוגן יציב לאחיותיו הקטנות, מאיה ונועה, שתמיד ידעו שיש להן על מי לסמוך. ובין בני הדודים, הוא היה הרוח החיה, המצחיקן, יוזם המעללים והטיולים, ומרכז העניינים של החבורה השובבה. אימו, שרה, תיארה אותו כ"כישרון מהלך," שהיה "תמיד שם עבורנו בכל דבר," מוכן לעזור, לייעץ, או פשוט להיות נוכח. ליזי, דודתו, כתבה עליו מילים חמות ומרגשות, שתיארו גבר שבגברים: "יפה עיניים, יפה טוהר, ויפה לב ונשמה." היא ציינה כי חייו נגעו בחיי רבים אחרים, ש"נדבקו קשות בחיידק האהבה אליך, כי אי אפשר שלא..." היא זכרה את הצחוק המתגלגל והמידבק שלו, את הסקרנות האין-סופית שדחפה אותו לחקור כל דבר, את החום שפיזר סביבו בשיא הטבעיות, את הרצון התמידי לעזור ולהיות חלק מהכול, את התיאבון הגדול שלו לאוכל טוב, ואת הנכונות המוחלטת שלו להתנסות בהכול וללא פחד. הדר היה עולם ומלואו, מוקד של אור ואהבה לכל סובביו.

הדר היה אדם של עשייה, כזה שלא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים. כל תפקיד שקיבל על עצמו, קטן כגדול, ביצע במלוא המסירות והרצינות, מתוך תחושת שליחות ואחריות עמוקה. כמדריך בתנועת "הצופים", הוא אהב את חניכיו בכל ליבו. הוא סחף אותם בסיפוריו המרתקים, הוביל אותם בטיולים מאתגרים, ושימש להם מודל לחיקוי, דמות ששאפו להידמות לה. הוא לימד אותם לא רק מיומנויות הישרדות בטבע, אלא גם ערכים של חברות, אחריות הדדית ואהבת הארץ. ככל שהתקרב מועד גיוסו לצה"ל, התגברה בו השאיפה לשרת כלוחם קרבי. הוא לא הסתפק במינימום, אלא רצה להכין את עצמו ואת גופו בצורה הטובה ביותר לאתגרים הפיזיים והמנטליים שבשירות קרבי. לשם כך, הצטרף לתנועת "אחריי – נוער מוביל שינוי", תכנית שנועדה להכין בני נוער לשירות משמעותי, שם התאמן בנחישות, חיזק את גופו וחישל את רוחו.

עם גיוסו לצה"ל, במרץ 2019, הדר הוצב בחיל הרגלים, בחטיבת גבעתי הסגולה, והחל את מסלול הכשרת הלוחם בגדוד "שקד". כבר בטירונות המפרכת, שבה נחשפים לראשונה לוחמים צעירים לקשיי הצבא, בלט הדר באישיותו הנעימה והמיוחדת. הוא היה זה שידע להצחיק ולעודד ברגעים הקשים ביותר, להפיג את המתח ולנטוע תקווה. הוא הפגין אכפתיות ודאגה כנה למתקשים, תמיד מושיט יד לעזרה, מסייע לחבר שמתקשה בסחיבת אלונקה או בתרגיל פיזי. אביתר, חבר למסלול, תיאר אותו כ"אהוב, מסביר פנים, חכם, מקשיב," מילים ששיקפו את ההשפעה החיובית שהייתה לו על סביבתו הקרובה. הדר לא היה רק חייל מצטיין; הוא היה עמוד תווך חברתי ורגשי עבור חבריו.

כישוריו ויכולותיו לא נעלמו מעיני מפקדיו. לאחר הטירונות והאימון המתקדם, הוא נשלח לקורס מפקדי כיתות (מ"כים), אחד הקורסים היוקרתיים והמאתגרים ביותר בחיל הרגלים. בסיומו, חזר לגדוד "שקד" כמפקד כיתה, עם דרגות סמל על כתפיו ותחושת אחריות כבדה על ליבו. בהמשך דרכו הצבאית, קודם לסמל מחלקה, ולבסוף אף מונה לממלא מקום מפקד מחלקה, תפקיד שממנו השפיע רבות על עשרות חיילים צעירים.

המחלקה של הטירונים שהדר פיקד עליה לא הייתה מחלקה קלה. היא כללה חיילים מרקעים מגוונים, חלקם עם קשיים אישיים וחברתיים. אך הדר, שאף פעם לא נרתע מאתגרים, ראה בכך ברכה והזמנה לתיקון. הוא ניגש לכל חייל בנפרד, גילה רגישות והבנה לצורכיהם הייחודיים, והצליח להגיע לליבם של הבחורים הצעירים. הוא לא רק אימן אותם להיות לוחמים, אלא גם חינך אותם להיות בני אדם טובים יותר, מעורר בהם מוטיבציה וביטחון עצמי. בתוך זמן קצר, הוא הפך את המחלקה המאתגרת למחלקה מצטיינת, מוכיח שוב את יכולותיו המנהיגותיות יוצאות הדופן. חבריו העידו כי "רווחתם של החיילים שתחת פיקודו תמיד הייתה לנגד עיניו ובעדיפות עליונה." הם סיפרו סיפור אחד מרגש במיוחד, על טירון ממחלקה אחרת ששירת כחייל בודד. הדר שם לב אליו, ומשהבין שמדובר ביוצא בשאלה, ללא בית לשוב אליו וללא חברים, קיבל על עצמו משימה אישית: להכיר לו את העולם שמחוץ לישיבה. במשך כל יתרת השירות, שימש לו הדר מדריך ומנטור, חבר קרוב, ואף דאג שיהיה לו מקום חם לארוחות שבת וחג. חייליו של הדר העידו על השפעתו העצומה בתחילת דרכם הצבאית, ועל הקשר האישי והחם שרקם איתם, קשר שנמשך גם הלאה, בשלבי השירות הבאים, ואף כחיילי מילואים. "הדר היה עבורי הרבה יותר מסמל בצבא," אמר אחד מחייליו, בקול חנוק מדמעות, "הוא היה כמו אח גדול."

הדר אהב אנשים, ותמיד היה מוקף בהם. היה לו כוח משיכה בלתי מוסבר, שגרם לכל אחד לרצות להיות בקרבתו. גם אם הדבר דרש ממנו מאמץ – לוותר על שינה, לנסוע מרחקים ארוכים – הוא תמיד בחר בחברה. חבריו לסגל הפיקוד בגדוד "שקד" הפכו לחבריו הטובים ביותר, מעין משפחה שנייה. גם בחופשות סוף השבוע הקצרות, כשיצא הביתה למבוא ביתר, העדיף לוותר על שעות שינה יקרות כדי לפגוש חברים מכל רחבי הארץ, ולארגן מפגשים ספונטניים. "הדר היה מסמר הערב בכל מפגש," כתבו חבריו, והוסיפו בחיוך, "היו לו סיפורים משוגעים והומור מטריף, הוא ידע לבלות, לטייל ולחיות את החיים, ובאותה נשימה תמיד היה הבוגר שבחבורה וידע מה ירצה לעשות בעתיד." הוא היה שילוב נדיר של שמחת חיים ילדותית ותכליתיות בוגרת, של הרפתקנות ותכנון קדימה.

לאחר שחרורו מצה"ל, חזר הדר לממש את אהבתו הגדולה מכולם – טיולים וחוויות של אקסטרים. הוא יצא למסע ארוך ומרתק, חקר את העולם לא מתוך רצון לסמן וי על יעדים תיירותיים, אלא מתוך שאיפה להכיר כל מקום לעומק, להבין את טבעו האמיתי, את תושביו ואת תרבותו. הוא התעניין באנשים, באורחות חייהם, במנהגיהם, ורצה להגיע אל המקור, אל הלב הפועם של כל תרבות. לכן, נטה להתרחק ממקומות מתויירים ועמוסים, ובחר בדרכים צדדיות, בחיבורים אנושיים בלתי אמצעיים. כך, למשל, כשטייל בסרי לנקה, לא היסס לבקש מנהג "טוקטוק" מקומי להתארח אצלו בבית, כדי להכיר את משפחתו, לטעום מהחיים האמיתיים של המקומיים. בתרמילו תמיד שמר סוכריות קטנות, לא כדי לאכול בעצמו, אלא כדי לחלק לילדים ברחוב, להעלות חיוך על פניהם. פעם אחת אף שילם לבעל דוכן מקומי כדי שיאפשר לילדים לקחת מה שירצו, מחווה של נדיבות לב שבעל הדוכן, לבטח, לא ישכח לעולם.

יובל, חבר ותיק ושותפו לטיול בדרום אמריקה, כתב עליו: "כל מה שרצית לעשות ולחוות עשית, היית הכי חסון, הגשמת את מה שרוב הצעירים בגילנו לא היו מעיזים." הדר לא חשש לקפוץ אל הלא נודע, אל אתגרים פיזיים ומנטליים, ותמיד יצא מחוזק. מטיילים שפגשו בו בדרכים זכרו את חיוכו הרחב, את צחוקו המתגלגל ששבר את השקט, את התשוקה הבלתי נלאית שלו להתחבר ולחבר בין אנשים מכל קצוות העולם, לעזור ולכוון. "היית שואב אנשים אליך עם הברק הנוצץ בעיניים," צוטט אחד המטיילים, "לא כל אדם יכול לפתח קשרים עמוקים עם אנשים שרק לפני שעה הכיר – אבל אתה יכולת." זו הייתה מתנה מיוחדת, שאיפשרה לו לגעת בלבבות ולצבור חוויות עשירות מכל מפגש.

עם שובו מהטיול הגדול, מלא בסיפורים וחוויות, החל הדר לעבוד באבטחה ב"יחידת אלון" – מערך האבטחה של משרד הביטחון. גם שם, בתוך מסגרת רשמית ומקצועית, קסמו האישי ויכולותיו בלטו. הוא היה אהוב על מנהליו וחבריו, מוערך מאוד על מקצועיותו ועל מסירותו. כבר בשנתו הראשונה ביחידה, הוכתר כעובד מצטיין, הישג המעיד על כישרונו ועל הנחישות שאפיינה אותו בכל תחום בחייו.

במסגרת עבודתו ביחידה, נשלח הדר לשלושה חודשים לניו דלהי שבהודו, כדי לאבטח את הקונסוליה הישראלית. גם שם, בסביבה זרה ומאתגרת, יצר קשרים טובים עם חברי הצוות, החל לחקור את התרבות המקומית העשירה והצבעונית, וטייל בעיר שרוב הישראלים נוטים לפסוח עליה, מעדיפים יעדים "קלים" יותר. הוא צלל אל תוך הסמטאות ההומות, אל הריחות, הקולות והצבעים, סופג כל חוויה. במקום הזה, התגבש בו הרעיון להזמין את אחיו גיל, שהיה לו כחבר בנפש, להצטרף אליו לטיול קצר של חודש וחצי בסרי לנקה ובצפון הודו, ועל הדרך לפגוש עוד קצת משפחה.

דוד איבגי, בן דוד של אימו, סיפר על מפגש מרגש שהיה להם עם הדר בהודו באוגוסט 2023. "לקראת נסיעתי עם בתי נגה להודו יעצו לנו לא להתעכב בדלהי כי זו 'עיר קשוחה' ומוטב לצאת משם מהר ככל האפשר." אלא שלמשפחה היה עוגן יציב שהמתין להם שם – הדר. "בעצם הידיעה שנבלה איתו בדלהי היה כדי להרגיע ואכן, יומיים בתחילת המסע ועוד ארבעה ימים בסיומו היו עונג צרוף וחוויה בלתי נשכחת." הדר, בנדיבותו האופיינית, נטל ימי חופש מעבודתו וסייר איתם בכל האתרים החשובים, בכל מקדש ובכל מוזיאון. "עניינו בתרבות ובאמנות ההודית היה אמיתי ועיניו נצצו עם כל תובנה חדשה." הוא ניווט אותם בבטחה בין הסמטאות האינסופיות של העיר העתיקה, ובן הדוד זכר היטב את "גבו הרחב המפלס לנו דרך בשווקים הצפופים של העיר." בטבעיות גמורה וללא מילים, עטף אותם הדר בתחושת נוחות וביטחון, מוכיח שוב את יכולתו להיות עוגן יציב ומרגיע לכל מי שבקרבתו.

לאחר המפגש המשפחתי המרגש, זכו שני האחים – הדר וגיל, שהיו חברים בנפש – להמשיך לטיול אינטימי, חווים את הביחד האולטימטיבי, את השקט וההרמוניה שרק הם ידעו ליצור ביניהם. הם עברו חוויות בלתי נשכחות, צחקו, חקרו, וחיזקו את הקשר העמוק שביניהם. בסוף ספטמבר, עם תום החופשה, שבו השניים לארץ, כשליבם מלא בזיכרונות יקרים ובתכניות לעתיד.

השבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר ה-7 באוקטובר 2023, החלה בשעה שש וחצי בבוקר, כשארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על מדינת ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב הגבורה על הגנת הארץ. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

אותה שבת ארורה, עוד בטרם קיבל קריאת גיוס רשמית, הדר ידע בדיוק מה עליו לעשות. הוא לא המתין, לא היסס. הוא אסף במהירות את המדים והציוד, את נשקו האישי, והצטרף לגדוד שלו – גדוד 8208 של חטיבת המילואים 261 שבאוגדת עזה. הוא הגיע אל נקודת הכינוס, נחוש בדעתו לתרום את חלקו להגנת המולדת. בימי המלחמה הראשונים, כשהכאוס והאי-וודאות שלטו, עסק הגדוד בסריקות קדחתניות לאיתור מחבלים שחדרו לשטח ישראל, בעוטף עזה וביישובים הסמוכים, מטהר את השטח ומחזיר תחושת ביטחון ראשונית. וכעבור כמה שבועות, התמקם הגדוד במחנה כיסופים, שם עסק במשימות שמירה והגנה על המרחב הרגיש ועל קיבוץ כיסופים הסמוך, שחווה את אימי המתקפה.

המחלקה של הדר, מחלקה 1 בפלוגה ב', ייצגה כמעט את כל גווניה של החברה הישראלית. היא כללה לוחמי מילואים בטווח גילים רחב, מצעירים שרק סיימו שירות חובה ועד מבוגרים יותר, אבות למשפחות. כולם, ללא יוצא מן הכלל, התקבצו יחד סביב מטרה אחת, והדר מצא את מקומו הטבעי כמוביל ומחבר. "הדר סיפר כי הוא נמצא עם החבר'ה הכי טובים, ועד כמה הוא אוהב את כולם," סיפרו הוריו, ששוחחו איתו בשיחות טלפון קצרות וקרועות בתקופה ההיא. "סיפוריו היו מלאים תיאורים של הווי, שמחה וביטחון." גם בתוך המציאות המורכבת והמסוכנת, הדר הצליח לייצר סביבו בועה של אופטימיות ושל רוח לחימה חיובית.

הדר, כמפקד כיתה במחלקה 1, פיקד לאורך המלחמה על משימות מבצעיות רבות והוביל לוחמים בשטח. לפי מפקדיו, הוא היה מפקד משמעותי בפלוגה, כזה שדעותיו והשקפותיו נשמעו בקשב רב בפורום הפיקוד הפלוגתי. הרעיונות שהעלה היו יצירתיים ופשוטים לביצוע, והכול כדי לשפר את העבודה והאווירה בפלוגה. הוא לא הסתפק בביצוע פקודות, אלא תמיד חיפש דרכים לייעל, לשפר ולהפיק את המיטב מהצוות שלו. הוא היה מנהיג טבעי, שקודם כל דאג לאנשיו, ורק אחר כך לעצמו.

הדר וחבריו חיכו בקוצר רוח לרגע שבו יחצו את הגדר וישתתפו בלחימה עצמה בתוך רצועת עזה. הם התאמנו, התכוננו, ודמיינו את הרגע שבו יוכלו לתרום תרומה משמעותית למאמץ המלחמתי. שלושה חודשים מאוחר יותר, כשנקראו סוף סוף לקחת חלק בפעולות חישוף מרחב הגדר לקראת חזרת התושבים ליישובי העוטף, היו מלאי התלהבות וחדורי מוטיבציה. תחושת השליחות בערה בהם, והם הרגישו שהנה, סוף סוף, הם מגשימים את ייעודם.

בסוף השבוע של ה-19 וה-20 בינואר, הדר יצא להתרעננות קצרה מהלחימה. זו הייתה הפוגה נחוצה, רגע של נשימה עמוקה לפני ההתמודדות הבאה. הוא פגש את הוריו, את אחיו גיל, ואת שתי אחיותיו מאיה ונועה, שהתקבצו והגיעו מכל רחבי הארץ כדי לחבק אותו. בערב שבת, כפי שאהב, הכין לכולם "סטייק א-לה-הדר" – ארוחה חמה ומשפחתית, מלווה בצחוקים וסיפורים. הוא סיפר על תחושת הסיפוק העצומה שחש מהלחימה, ושיתף את אימו בתוכניותיו הרבות להמשך. הדר התקבל ללימודי הנדסה, תכנן לקנות אופנוע חדש, והחיים נראו לו כמו ספר פתוח, מלא באפשרויות בלתי מוגבלות. "באותו מוצ"ש הוא היה מאושר," סיפר אחיו גיל, בעיניים דומעות, "לא היו לו שום דאגות, הכול הסתדר לו כמו שהוא רצה." העובדה שסוף סוף נכנס לעזה ונלחם ממש, דבר שחיכה לו כל כך הרבה זמן, גרמה לו להרגיש שהוא מגשים את עצמו, שהוא חלק מהדבר המשותף הזה – הוא וכל הלוחמים הנהדרים שאיתו. "העיניים שלו זהרו ונצצו," נזכר אחיו, במראה של אחיו הגיבור, מלא בתקווה ואור.

ביום שני, ה-22 בינואר 2024, חזר הדר אל עומק הלחימה. הגדוד שלו השתתף בפעולת חישוף במרחב מזרחית לח'אן יונס, בתוך רצועת עזה. במהלך הפעולה, השתלט הגדוד על שכונת אל-מע'אזי, שהייתה ממוקמת במרחק של כשש מאות מטרים מהגדר. לקראת סיום הפעולה, כשהשמש החלה לשקוע והאוויר התקרר, התמקמה מחלקתו של הדר בשני בתים צמודים בשכונה. משימתם הייתה לאבטח את חמשת חיילי פלוגת ההנדסה שעסקו בהכנת המבנים להריסה, ולהבטיח את המשך הפעולה של מחלקה 3. המתח באוויר היה מוחשי, אך הלוחמים פעלו במקצועיות ובנחישות.

בשעה 16:00, ארבע אחר הצהריים, הגיח מחבל באופן מפתיע מפיר מנהרה, במרחק של כמאה מטרים מהבית שבו שהו הדר וחבריו. הוא ירה טיל "אר-פי-ג'י" על הבית שבו שהו הלוחמים, וטיל נוסף לעבר הטנק המאבטח שעמד בקרבת מקום. הטיל שפגע בבית הפעיל, למרבה האימה, את מטעני הנפץ שהוכנו לפיצוץ בשני הבתים הממולכדים. בבת אחת, בשאגה מחרישת אוזניים, שני המבנים התפוצצו וקרסו על הלוחמים ששהו בהם. הדר נהרג במקום, תחת הריסות הבית. עימו נפלו שלושה-עשר לוחמים ממחלקתו, חמישה לוחמי הנדסה ושני לוחמי שריון – בסך הכל עשרים ואחד גיבורים, באסון קשה מנשוא שריסק לבבות רבים. פעולות החילוץ של עשרים ואחד ההרוגים, מתוך ההריסות הבוערות, נמשכו למעלה מעשר שעות, תחת אש ובסיכון גבוה, עדות לגודל האסון ולמורכבות האירוע.

רב-סמל הדר (ניסים) קפלוק נפל בקרב במרכז רצועת עזה ביום י"ב בשבט תשפ"ד, ה-22 בינואר 2024. בן עשרים ושלוש בלבד בנופלו, עם חיים שלמים שהיו פרוסים לפניו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים, העיר שבה נולד ובה החל את דרכו המוארת. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, אח ושתי אחיות, וחלל עצום שאין לו תחליף.

אביו רונן, ספד לו בכאב עצום, אך גם בגאווה אין קץ: "הדר שלנו הגיבור, עמדת בהגדרת השם שניתן לך. דעתן אבל עניו, הרפתקן אבל שקול, אדם של אנשים. תמיד חיפשת את החברה מסביבך." הוא דיבר על החיבור העמוק בין הדורות, "עכשיו מה שמחבר אותך עם סבא מרדכי, שבא לארץ מארגנטינה כדי להילחם, זה מטס חיל האוויר ביום הזיכרון שיעבור מעל שניכם." רונן סיים את דבריו במילים נוגעות ללב: "הצטרפת היום למשפחת הגיבורים מימי המחתרות, הגטאות ועד היום. נוח בשלום על משכבך. תמיד נאהב אותך..."

אחיו, גיל, שבור וכואב, ספד לו במילים שחתכו בבשר החי: "אח שלי, היית חצי מחיי. לא היו ולא יהיו אנשים כמוך. איך אפשר לאבד אח קטן? אדם כל כך טוב, רגיש. כל כך הערצתי אותך ואת טוב הלב שלך. אתה כל העולם שלי." הוא נזכר ברצונו העז של הדר להילחם: "ידעתי כמה אתה רוצה להיות חלק מהמערכה הזו. עכשיו תהיה חלק מהמערכה הזו לנצח, אח שלי היקר, אח שלי הקטן."

אחיותיו מאיה ונועה, שאיבדו את עוגן חייהן, ספדו לו במילים של אהבה והכרת תודה: "הדר אחינו האהוב, הדר אחינו הגדול, אנחנו רוצות להגיד לך תודה. תודה ענקית שהיית אח שלנו. תודה ענקית על הדאגה שלך ועל האכפתיות שלך. לימדת אותנו המון על החיים." והבטיחו, "נמשיך פה את כל מה שלימדת אותנו, את השמחה והצחוק שלך."

אסון קריסת המבנים בעזה, שבו נהרגו עשרים ואחד לוחמים, סוקר בהרחבה באמצעי התקשורת בישראל ובעולם. זה היה אירוע קשה, מכה כואבת לצה"ל ולעם כולו. כתבות רבות ופוסטים מרגשים ברשתות החברתיות הוקדשו להדר, ולדמותו שובת הלב והחד-פעמית. הוא הפך לסמל, לפרצוף המייצג את הגבורה והאובדן של דור שלם.

ביום העצמאות השבעים ושישה למדינה, ב-14 במאי 2024, התכנסו בני המשפחות של ארבעה-עשר הנופלים מפלוגה ב', גדוד 8202 (כנראה טעות סופר והכוונה היא לגדוד 8208), בכפר הנוער "הדסה נעורים". המפגש עמד בסימן אחדות גורל וחיבוק משותף, חיזוק הדדי בין משפחות שחלקו את אותו כאב נורא ואת אותה גאווה על בניהם הגיבורים. תיכון "בויאר", שבו למד הדר, הנציח אותו במסגרת מיזם מרגש בשם "ממשבר לתקומה". במסגרת המיזם, יצאו תלמידי שכבת ט' לטיול בהרי ירושלים, בעקבות ערכיו ואהבותיו של הדר, מלווים בבני משפחתו וחבריו, כדי ללמוד עליו, על פועלו ועל מורשתו.

לזכרו של הדר, ביוזמת חבריו האוהבים, הושקו שתי מהדורות מיוחדות של בירה – הבירה "הדר" של חברת "גלנץ BEER" והבירה "אחשלי הגיבור" של חברת "דידאה". מדבקות עם תמונתו הנושאת את משפטיו האהובים – "חיוך הוא השפה של כולם" ו"תחייך אל העולם, והעולם יחייך אליך בחזרה" – הודבקו בכל רחבי תבל, מזכירות לעולם את רוחו האופטימית והחיובית. בני משפחתו וחבריו, כמחווה של אהבה ונאמנות, קעקעו על גופם את הציורים שהדר עצמו קעקע על עצמו, נושאים את זיכרונו קרוב לליבם, לעולם.

דפים לזכרו נפתחו ברשת החברתית "אינסטגרם", באתר ההנצחה של תנועת "הצופים" ובאתר "memoriz+", והם ממשיכים להדהד את סיפורו, את צחוקו ואת אורו. משפחתו של הדר, באהבה ובמסירות אין קץ, שוקדת על הכנת ספר לזכרו, שינציח את חייו המלאים, את אישיותו המיוחדת ואת מורשתו הנצחית. הדר קפלוק, הגיבור ממבוא ביתר, היה ונותר סמל לאהבת אדם, לאהבת הארץ, לגבורה שקטה וליכולת לגעת בלבבות. הוא היה אור גדול, שגם לאחר שנפל, ממשיך להאיר את דרכנו, לזכור, להילחם, ולבנות תקומה. סיפורו, סיפור של חיים שנגדעו באיבם, הוא בבחינת צוואה לחיים, לאהבה, לחברות ולתקווה. יהי זכרו ברוך.