חביב קיעאן

עמוק בכפר חורה, בלב הנגב הפועם, בין גבעות חרוכות שמתעוררות לחיים עם כל גשם ראשון, עמד ביתם של חנאן ומוסאה קיעאן. לא היה זה בית שקט, רחוק מכך. הוא היה מלא חיים, צחוקים ורחשים, כעץ ששורשיו נטועים עמוק באדמה, וענפיו נמתחים אל השמיים, מזינים דורות של חיים. שנים עשר ילדים צמחו בו, כמו פרחים במדבר, כל אחד מהם יחיד ומיוחד, וכולם יחד ארוגים במארג משפחתי הדוק, שבו עזרה הדדית ואהבה בלתי מסויגת היו חוקי היסוד. האוויר בבית תמיד היה ספוג בריחות מתוקים של קפה מהביל, תבלינים עזים שהתפשטו מהמטבח הגדול, ולעיתים קרובות גם עשן עדין של עץ בוער מאחורי הבית, כשמישהו מהאחים נשאר בחוץ מאוחר, מנסה לתקן משהו או פשוט לבהות בכוכבים. כאן, בין קירות הבית הבדואי החם והמכיל הזה, ביום י"ג בדצמבר 2001, הגיח לעולם חביב, ילד נוסף למשפחה ברוכת ילדים, שהביא עמו חיוך קטן ומבט סקרן, והתמקם בטבעיות בחיק המשפחה הגדולה. הוא היה אח לבאסם, שפיק, חמוד, שיראח, נור, מחמד, סוהיב, יזאן, יפא, מיסם וארקאן – רשימה ארוכה של אחים ואחיות שהיו לו עולם ומלואו, מגרש משחקים אין סופי, בית ספר לחיים ועוגן של שייכות.

חביב גדל בחורה, יישוב בדואי שהתפתח במהירות, אך שמר על ליבו הפועם של קהילה מסורתית. הרחובות היו מלאים בילדים רצים, קולות משחק שהתערבבו בצלילי המואזין וברעש המכוניות החולפות. חביב היה ילד שאהב את החיים בכל נימיו, וזה ניכר בו מגיל צעיר. חיוכו הרחב היה מדבק, ועיניו המבריקות שיקפו תמיד סקרנות ואופטימיות. הוא לא היה ילד שמתחבא בצל, אלא כזה שתמיד היה במרכז העניינים, משרה סביבו אווירה של שמחה וקלות דעת. כבר בילדותו, בלטה בו תכונה של נתינה ורצון לעזור. אם אח קטן נפל ונחבל בברכו, חביב היה הראשון לרוץ, להגיש יד, להצחיק אותו כדי שישכח את הכאב. אם חבר היה זקוק לעזרה בשיעורי בית, חביב לא היסס להציע את עזרתו, גם אם זה דרש ממנו לוותר על זמן משחק יקר. הוא היה ילד שאהב להבין דברים לעומקם, לא הסתפק בתשובות שטחיות, ותמיד חיפש את הדרך היעילה והטובה ביותר לבצע משימה. האנשים סביבו הרגישו את החום האנושי שקרן ממנו, את האותנטיות שבה ניגש לכל אדם, ואת היכולת הנדירה שלו לגרום לכל אחד להרגיש רצוי וחשוב. הוא היה סוג הילד שגם כשעשה שטויות קטנות, אי אפשר היה לכעוס עליו באמת, כי תמיד ידע לפרוק את המתח בחיוך כובש ובמילה טובה.

את שנות לימודיו העביר חביב בבית הספר המקיף "אלסלאם" שבחורה. הוא לא היה רק תלמיד מבריק, אלא גם דמות אהובה במסדרונות ובכיתות. הוא הצטיין בלימודיו, לא מכוח מאמץ כפוי, אלא מתוך סקרנות טבעית ורצון עמוק להבין וללמוד. המורים זכרו אותו כילד ששאל שאלות חכמות, שהיה מעורב בדיונים, ותמיד הושיט יד למי שהתקשה. הוא לא היה תלמיד ששקע בספרים בלבד, אלא כזה שאיזן בין הצטיינות אקדמית לבין חיים חברתיים עשירים. בבית הספר, כמו בבית, הוא היה גורם מלכד, צוחק עם כולם, יודע לתווך בסכסוכים קטנים בין חברים, ותמיד מוכן להקשיב. הוא סיים את לימודיו בתיכון בהצטיינות, והיה ברור לכל שפניו מועדות לגדולות. אך לצד ההישגים הלימודיים והחיים החברתיים התוססים, חביב ידע גם למצוא את רגעי השקט שלו, או ליתר דיוק, את רגעי הרעש המבוקר שלו. בשעות הפנאי, ולעיתים קרובות גם בשעות הקטנות של הלילה, כשהבית כבר שקע בתנומה והאור היחיד שנדלק היה זה שנדלקה בו מסך הטלוויזיה בסלון או בחדרו, הוא היה מתיישב מול הפלייסטיישן. שם, בעולם וירטואלי של כדורגל ב-FIFA, של אסטרטגיה ופעולה ב"פורטנייט" או של הרפתקאות פרועות ב-GTA, הוא היה משחרר קיטור, מפתח רפלקסים, ואולי גם לומד שיעורים על קבלת החלטות מהירות תחת לחץ, גם אם זה היה רק לחץ של משחק. צחוקיו המהדהדים כשהבקיע שער מכריע, או קריאות התסכול הקטנות כשהפסיד קרב, היו חלק בלתי נפרד מפסקול חייו, ושימשו כהפוגה קלה מהיומיום, רגעים של התמסרות טוטאלית להנאה צרופה.

חביב היה אדם של תענוגות פשוטים. הוא אהב את החיים בתיאבון גדול, וזה התבטא גם באהבתו למטבח המקומי ולמאכלים שגדל עליהם. סטייק טוב, עסיסי וצלוי בדיוק במידה הנכונה, היה אחד ממאכליו האהובים. הוא אהב את הריח העשיר של הבשר על הגריל, את המראה של הצריבה המושלמת, ואת הטעם המלוח והעמוק שהתפשט בפה. אך המאכל שבאמת נגע לליבו, זה שסימל עבורו בית, משפחה וחום, היה המנסף. תבשיל בשר הכבש המהולל, מוגש על מצע של אורז לבן עשיר, רווי ברוטב יוגורט חם ומוגש ברוב כבוד ובנדיבות על מגש ענק, היה יותר מסתם ארוחה. הוא היה טקס. הוא היה מפגש משפחתי, חברתי, סיבה להתכנס סביב שולחן אחד, להרגיש את החיבור, לחלוק סיפורים וצחוקים. חביב אהב את האווירה סביב המנסף, את הידיים המושטות, את החום העולה מהמגש, את קולות השיחה העליזים. אלו היו רגעים שבהם הרגיש את ליבת הווייתו – את השייכות, את האהבה, את השמחה שבחיים משותפים. הוא היה אדם ששלם עם עצמו, כפי שנכתב עליו, חיוך שלא מש מפניו, גם כשהתמודד עם קשיים. הוא לא פחד להתנסות, לא חשש ממה שיחשבו או יאמרו עליו. הוא היה כנה, אמיתי, ומלא חיות, תמיד מוכן לנסות דרכים חדשות, לפרוץ גבולות, ולהגשים את עצמו בדרכו הייחודית. "כשמך כך היית – הכי חביב בעולם", אמרו עליו, ותיאור זה תפס את מהותו באופן מושלם. הוא היה אהוב על הבריות, לא רק בגלל חיוכו, אלא בגלל רוחב ליבו, נתינתו המלאה, והכנות שבה ניגש לכל אינטראקציה.

לאחר שסיים את שתים-עשרה שנות הלימוד בתיכון, עמד חביב בפני צומת דרכים. כמו צעירים רבים בקהילה, הוא חיפש את הדרך שתוביל אותו לעתיד מבטיח, כזה שישלב שירות לקהילה עם התפתחות אישית. הוא הצטרף למכינה להכשרת שוטרים, "צעירים לעתיד", תוכנית שמטרתה להכשיר צעירים בדואים לשירות במשטרת ישראל. הוא ראה בכך הזדמנות לתרום לחברה, לשמור על הסדר, ולהיות דמות מופת. הוא למד על חוקים, על משמעת, על אחריות, ועל החשיבות של עמידה לצד האזרח. הוא התאמן פיזית, למד על טקטיקות, ודמיין את עצמו במדים כחולים, משרת את עמו. אולם, במהלך המכינה, החלו להתגנב לליבו התחבטויות. הייתה זו תקופה של חשבון נפש עמוק, של שקילת אפשרויות, של הקשבה לקולות פנימיים וחיצוניים. החלום לשרת את המדינה, אך אולי בדרך אחרת, דרך שתאתגר אותו יותר, שתדרוש ממנו הקרבה גדולה יותר, שתציב אותו בחזית ההגנה על הבית. השיחות עם בני המשפחה, עם חברים, ובעיקר עם עצמו, היו אינטנסיביות. הוא שקל את היתרונות והחסרונות של כל דרך, את המשמעויות של כל בחירה.

ההתלבטויות הללו הובילו אותו להחלטה אמיצה ויוצאת דופן, כזו ששיקפה את אופיו חסר הפחד ואת נחישותו: הוא החליט להתגייס לשירות קרבי בצה"ל. זו לא הייתה החלטה מובנת מאליה עבור צעיר בדואי, אך חביב, שמעולם לא חשש ללכת בדרכים משלו, ראה בכך שליחות עמוקה. הוא בחר במיוחד בחטיבת גולני, שם הקשיחות והמקצועיות היו שם דבר. הוא רצה להיות בחוד החנית, להגן על המדינה בכל רמ"ח איבריו, להרגיש שהוא חלק מהמגן האנושי שמבטיח את קיומנו. ביום י"ז באוגוסט 2022, כשהוא עומד על מפתן הבקו"ם, לבוש במדי א' חדשים, הרגיש את כובד הרגע. זה היה יום חם, מלא המולה וציפייה. הוא נפרד בחיוך מהמשפחה, שהייתה שם לתמוך בו, לחוש את גאוותם ואת חששם בו זמנית. הוא עלה על האוטובוס הצבאי, כשלצידו צעירים מכל קצוות החברה הישראלית, כולם עם אותו ניצוץ בעיניים ואותו חלום בלב. הוא ידע שזהו צעד משמעותי, שזוהי תחילתה של תקופה חדשה שתעצב אותו מחדש, תקופה של אתגרים פיזיים ונפשיים, אבל גם תקופה של חברות עמוקה ומשמעות. הוא נכנס לגדוד "גדעון", הלא הוא גדוד 13 של חטיבת גולני, והחל את מסלול הכשרת הלוחם.

הטירונות הייתה קשה ומפרכת, כפי שציפה. הבוקרים המוקדמים, הריצות המתישות, שעות השדאות הארוכות תחת שמש קופחת בבקעה או בקור מקפיא ברמת הגולן. הציוד הכבד, מדי הב' המאובקים, והשפשופים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהיומיום. אבל חביב לא נשבר. חיוכו לא מש מפניו גם ברגעים הקשים ביותר, ורוחו האיתנה הפיחה עידוד גם בקרב חבריו. הוא היה חייל למופת, קשוב לפקודות, חדור מוטיבציה, ותמיד מוכן לדחוף את עצמו עוד קצת, מעבר לגבולות המוכרים. הוא הפך במהרה לדמות אהובה גם בקרב מפקדיו וחבריו לפלוגה. "חביב", קראו לו, והשם הזה קיבל משמעות כפולה: לא רק שמו, אלא גם תואר. הוא היה החבר שצחק איתך בחדר האוכל הצפוף, זה ששיתף איתך את הסיגריה האחרונה בשמירה לילית, זה שהושיט לך יד כשנפלת במסע. הוא למד את רזי הלחימה, את תורת הירי, את תנועת הכוחות בשטח. לאחר שסיים את מסלול ההכשרה בהצלחה, הוא שובץ למחלקת המרגמות בפלוגה המסייעת של הגדוד. זו הייתה יחידה הדורשת דיוק, אחריות ויכולת תפעול טכנית גבוהה. הוא למד את המכניקה של המרגמות, את טבלאות הירי, את דרכי חישוב הטווח והזווית. כל פרט היה קריטי, כל פעולה דרשה ריכוז מוחלט. הוא אהב את האתגר, את העבודה המדויקת, את הידיעה שבתפקידו הוא מעניק סיוע אש קריטי לכוחות בשטח. רעש קנה המרגמה כשפגז משתחרר ממנו, המראה של הפגז המשורטט במסלולו באוויר, ותחושת הסיפוק כשפגע במטרה – כל אלה היו חלק מהמקצוע שבחר בו. הוא היה גאה להיות חלק מהמערך הזה, חלק ממכונה משומנת של לוחמים, שכל אחד מהם סמך על השני בעיניים עצומות.

בסתיו 2023, כשהעלים החלו להצהיב והאוויר התקרר מעט, הוצב גדוד 13 בגזרה הצפונית של הגבול עם רצועת עזה. זו הייתה גזרה מתוחה, המחייבת עירנות מתמדת ומוכנות לכל תרחיש. חביב וחבריו הוצבו במוצבים השונים לאורך הגבול, בהם מוצב "פגה", שנודע גם בשם "מגן בארי", הממוקם דרומית לקיבוץ נחל עוז. המוצב היה נקודה אסטרטגית, עמדה קדמית מול הרצועה, מקום שבו השקט לעיתים קרובות היה רק אשליה, והמתח תמיד ריחף באוויר כמו אבק מדברי. חביב מצא את עצמו בשגרת ביטחון שוטף: שמירות ארוכות, אימונים לשימור כשירות, ותצפיות אינסופיות על הגדר, על השדות החרושים, ועל הבתים שמעבר לגבול. הוא למד להכיר את הקרקע, את קולות הלילה, את הדממה המטעה שלפני הסערה. הוא קשר קשרים עמוקים עם חבריו למוצב, שותפים לגורל, לוחמים שהפכו למשפחה שנייה. הם חלקו סיפורים מהבית, בדיחות, רגעי בדידות, ובעיקר את הידיעה שהם שם אחד בשביל השני, מגינים על גבולות המדינה, על הקיבוצים הסמוכים, ועל כלל אזרחי ישראל. הוא היה חביב החיילים, תמיד עם מילה טובה, עם בדיחה קטנה כדי להקל את המתח, ועם כתף תומכת לכל מי שצריך.

ואז הגיע הבוקר ההוא, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הבוקר שלעולם לא יישכח, הבוקר שבו השתנה הכל. השעה הייתה שש וחצי, והשקט של בוקר השבת נקרע באחת. לא ירי בודד, לא רקטת גראד אחת, אלא מטח אדיר, בלתי פוסק, של אלפי טילים ורקטות שנורו מרצועת עזה לעבר כל אזור הדרום, ורחוק הרבה יותר. קולות הפיצוצים הדהדו במוצב "פגה", ירי תלול מסלול שפגע מסביב, וגרם לזעזוע עמוק. רוב הלוחמים, על פי הנהלים, רצו אל המרחב המוגן שבחדר האוכל, מקום בטוח יחסית מפני רסיסים. אך חביב וחבריו ממחלקת המרגמות ידעו את תפקידם. בעוד האדמה רועדת תחת רגליהם והשמיים נצבעים בשובלי עשן, הם התארגנו במהירות במיגונית, מצטיידים בציוד ובתחמושת, מכינים את עצמם לתגובה. המקצועיות שלהם, שנקנתה באימונים מפרכים, עמדה למבחן. הידיים רעדו מעט, אך הפעולות היו אוטומטיות, מתוך אינסטינקט של לוחם.

כעבור כרבע שעה, בעוד מטח הרקטות עדיין נמשך, הגיעו התרעות מטרידות יותר: חדירת מחבלים. לא ירי מרחוק, לא רקטות, אלא חדירה קרקעית, המונית, אל תוך שטחי ישראל. קולות ירי קל, קרוב יותר, החלו להישמע בבירור. זו הייתה פלישה, מתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים. המחבלים, אלפים במספרם, חדרו דרך הגדרות שחשבו בלתי חדירות, באו מן הים ומן האוויר, והחלו במסע רצחני על יישובי העוטף, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים תמימים במסיבת טבע, ועל בסיסי צה"ל. במוצב "פגה", חביב וחבריו ממחלקת המרגמות היו הראשונים שנתקלו באויב. הם לא המתינו. הם יצאו לעמדות, מבינים שכל שנייה קריטית, שעל כתפיהם מונחת האחריות להגן על המוצב, על חבריהם, ועל כל מה שמאחוריהם.

הקרב שהתפתח במוצב "פגה" היה אכזרי ובלתי נתפס. עשרות רבות של מחבלים, כ-150 מהם, הסתערו על המוצב, מול כוח קטן של 25 לוחמי פלוגה מבצעית ג' של גדוד 13 ומחלקת המרגמות של חביב. זה היה קרב דוד מול גוליית, אך לוחמי גולני, ובראשם חביב, נלחמו באומץ לב ובנחישות עילאית. חביב תפס את עמדתו, יורה באש בלתי פוסקת לעבר המחבלים המתקרבים. הוא ראה את פניהם של המחבלים, את הנשק שבידיהם, את הכוונה הרצחנית שבעיניהם. הוא ידע שאין מקום לספק, שכל כדור חייב לפגוע, שכל פעולה חייבת להיות מדויקת. הוא ירה, החליף מחסניות, ירה שוב, מנסה למנוע מהם להיכנס למוצב, מלהגיע אל חבריו שעדיין במרחב המוגן, מלהגיע אל הקיבוצים הסמוכים. הוא נלחם כאריה, לא נרתע מהירי הכבד שסביבו, מהצעקות, מהכאוס.

הזמן עבר, וכל כדור שנורה היה יקר מפז. חביב ידע שהתחמושת שלו הולכת ואוזלת, אך הוא לא נסוג. הוא המשיך להילחם, למנוע מהאויב להתקדם, להגן על עמדתו בכל מחיר. הוא לא חשב על עצמו, רק על המשימה, על חבריו, על הבית. כשהכדורים האחרונים יצאו מקנה נשקו והוא נותר חסר אונים מבחינת אש ישרה, הוא לא נטש את עמדתו. הוא נשאר שם, איתן ונחוש, כחומה בצורה. רסיסים של רימון יד, שהושלך על ידי אחד המחבלים, פגעו בו. הכאב היה חד, עז, אך הוא נאבק בו, מנסה להישאר בהכרה, להמשיך להילחם. חבריו ניסו להגיע אליו, להגיש לו עזרה, אך אש האויב הייתה כבדה מדי. בטרם הספיק לקבל את העזרה המיוחלת, נפגע חביב מאש אויב נוספת. הוא נפל בעמדתו, גיבור ישראל, מגן על מולדתו, בן עשרים ואחת בלבד. הקרב במוצב "פגה" נמשך שעות ארוכות, קרב הרואי של מעטים מול רבים, שבו נהרגו עשרות מחבלים, אך גם נגבו מחירים כבדים. שלושה עשר לוחמים מגדוד "גדעון" נפלו בקרב ההירואי הזה, ואחרים נפצעו. הם עמדו בפרץ, הגנו בגופם, ומנעו מהמחבלים להמשיך במסע ההרג אל תוך עומק היישובים. חביב קיעאן היה אחד מהם, גיבור ששמו חרוט לנצח בספר הגבורה של עם ישראל.

הידיעה על נפילתו של חביב הכתה בחורה כמו רעם ביום בהיר. הבית התוסס, שהיה תמיד מלא חיים, שקע באבל עמוק. חנאן ומוסאה, הוריו, איבדו בן אהוב, עמוד תווך. אחד עשר אחיו ואחיותיו – באסם, שפיק, חמוד, שיראח, נור, מחמד, סוהיב, יזאן, יפא, מיסם וארקאן – חשו את החלל שנפער. יזאן, אחיו, כתב מילים קורעות לב, ששיקפו את הכאב הבלתי נתפס: "חביב, אח שלי היקר, כל דבר קטן רק מזכיר לי אותך, והכול נהפך להיות הרבה יותר קשה. אני מתגעגע לחיוך שלך, מתגעגע לצחוקים שלנו, לכול. איך אני בונה עכשיו חיים חדשים בלעדיך? זה להתחיל הכול מחדש. כל רגע זה פשוט להתחנן שיום יבוא ואראה אותך שוב, זה להרגיש שהגוף ממשיך, אבל הלב שלי תקוע... חביב, גיבור שלנו". מילים אלו, שנכתבו מתוך עומק הכאב, תיארו את ההשפעה העצומה שהייתה לחביב על סביבתו, על אהבת החיים שלו, על חיוכו שהיה אור גדול.

חביב קיעאן ז"ל הובא למנוחות ביום חמישי, כ"ז בתשרי תשפ"ד, ה-12 באוקטובר 2023, בבית העלמין אבו אל-קיעאן שבחורה. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, בני משפחה, חברים, שכנים, מפקדים וחיילים. הקהילה כולה התכנסה, כואבת והמומה, לחלוק כבוד אחרון לגיבור שגדל בתוכה. האדמה ספגה את דמעות האבל, אך גם את ההבטחה לזכור, להנציח, ולספר את סיפורו. לאחר נפילתו, הועלה חביב מדרגת רב-טוראי לדרגת סמל, כאות הוקרה על גבורתו ונחישותו בקרב. דרגה זו, שניתנה לו לאחר מותו, היא עדות למנהיגות שגילה, לאומץ ליבו, ולמסירותו העילאית לתפקיד.

מורשתו של חביב אינה רק סיפור של גבורה בקרב, אלא סיפור חיים שלם – של אדם שחי במלואו, שאהב את החיים ואת האנשים שסביבו. המוטו שלו, "לחיות את החיים כמו אין מחר", לא היה רק סיסמה ריקה, אלא פילוסופיית חיים שעיצבה כל יום וכל רגע בחייו הקצרים. הוא חי בעוצמה, עם חיוך תמידי, עם רוחב לב ונתינה אינסופית. הוא היה אדם שלא פחד להיות הוא עצמו, שלא חשש להתנסות, ותמיד שאף למצוינות. סיפורו של חביב, הילד מחורה שהפך ללוחם גולני, הוא סיפורה של החברה הישראלית כולה – פסיפס של תרבויות, אמונות וזהויות, המאוחדות כולן תחת מטרה אחת: להגן על הבית. הוא גשר בין עולמות, דוגמה ומופת לשילוב ולשותפות גורל.

החלל שהותיר חביב אחריו הוא עצום, חור עמוק בלבבות משפחתו, חבריו וכל מי שהכירו. אך סיפורו, סיפור הגבורה והאנושיות, ממשיך להדהד. הוא נחקק בדפי ההיסטוריה של גדוד "גדעון", באתר האינטרנט של הלוחמים לדורותיהם, ובסיפורים שיסופרו מדור לדור. חביב קיעאן ז"ל אינו רק שם על מצבה או תמונה בדף זיכרון. הוא רוח, הוא השראה, הוא תזכורת לכוחה של הרוח האנושית, לאומץ הלב, ולנחישות הבלתי מתפשרת להגן על הבית. הוא חלק בלתי נפרד מהתקומה הישראלית, מהיכולת שלנו לקום מחדש מתוך האפר, לשאת את הכאב, אך גם את הגאווה, ולהמשיך לבנות עתיד טוב יותר, לזכרם של אלה שנפלו למעננו. חיוכו, צחוקו, ורוח הנתינה שלו ימשיכו לחיות בלבבות, ולשמש מגדלור של תקווה ואנושיות.