גיא יעקב נזרי

בבית קטן, על קו התפר שבין הכחול העמוק של הים התיכון לבין ירוק עד של מורדות הכרמל, בעתלית שטופת שמש ורוח, נולד ביום ל' באב תשנ"ט, הוא ה-12 באוגוסט 1999, תינוק קטן שקראו לו גיא יעקב. הוא לא הגיע לבדו אל העולם, אלא לצד תאומתו, תמר, ומאוחר יותר הצטרף למשפחה גם אחיהם הצעיר, יובל. הוריהם, יעל ומיכאל משה, היו עוגן של חום ואהבה, ובנו את ביתם כמעיין נובע של ערכים, כזה שהשקה את נשמות ילדיהם במים חיים, מים של שורשים עמוקים ונוכחות איתנה. כבר מגיל צעיר, כשעדיין צעדיו היו מהוססים על אדמת החמרה של הגינה, בלט גיא באופיו הסוחף. הוא לא היה ילד שמתמזג ברקע, אלא כזה שתמיד נמצא במרכז, מוביל את חבריו למשחקים פרועים בין עצי התאנה, או לטיולים ארוכים לאורך החוף, שם היו אבניו הקטנות מתערבבות עם גרגרי החול הרטובים, וידיו הקטנות אספו צדפים מבריקים שנותרו מאחורי גלי הים. הוריו הקנו לו, בנועם ובדוגמה אישית, את אותם ערכים שהפכו לנכסי צאן ברזל בחייו – אמונה פשוטה, זהות יהודית גאה, מסירות לזולת, אחריות לכל משימה, אהבה ללא תנאי, נדיבות שופעת, חן טבעי, חסד וחמלה. אלה לא היו רק מילים, אלא דרך חיים שנספגה בו בכל שיחה סביב שולחן השבת, בכל מבט של גאווה בעיני הוריו, ובכל חיבוק חם שהרגיש כמפלט מכל סערה.

שנות ילדותו בעתלית היו קסומות, עטופות בצלילי הגלים המתנפצים על החוף ובריחות הים המלוחים. הוא למד בבית הספר היסודי ביישוב, מוסד קהילתי קטן שבו כולם הכירו את כולם. שם, בין כותלי הכיתה ועל מגרש המשחקים, המשיך גיא לפתח את תכונות המנהיגות שלו. הוא היה זה שארגן את משחקי הכדורגל בהפסקות, זה שפתר סכסוכים קטנים בין חברים, ותמיד היה שם להושיט יד. חיוכו הרחב, שהפך מאוחר יותר לסימן ההיכר שלו, היה כבר אז נדבך מרכזי באישיותו, מפיץ סביבו שמחת חיים מדבקת. הוא אהב את המרחבים הפתוחים, את האוויר הצח ואת היכולת לרוץ, לדלג ולחקור. השמש הקיצית של עתלית צבעה את עורו בגוון ברונזה, והעניקה לו מראה של ילד טבע, כזה שמרגיש בבית בין הסלעים והצמחים, ובין גלי הים הסוערים. כשהיה חוזר מבית הספר, הבית היה מתמלא בצחוקו ובסיפוריו, לעיתים קרובות מלווים בנגיעות קלות על מיתרי הגיטרה שהחלה לתפוס מקום של כבוד בחדרו, או בצלילים מהוססים של פסנתר, עליו ניסה ללמוד לנגן בכוחות עצמו. אלה היו רגעים של שקט ויצירה, ניגוד כמעט מוחלט לאנרגיה הפרועה שאפיינה את שאר שעות היום שלו, ומעידים על נפש עמוקה ורגישה שביקשה לבטא את עצמה גם דרך אמנות.

עם המעבר ללימודי חטיבה ותיכון בישיבת בני עקיבא "יבנה" בחיפה, נכנס גיא לעולם חדש, שונה במקצת מהכפר הקטן והשקט בו גדל. העיר הגדולה, ההמולה, והמסגרת הלימודית התובענית, לא ערערו את בטחונו. להפך, הוא פרח. בישיבה התיכונית בלט כשקדן ומתמיד, לא רק בלימודי הקודש אלא גם במקצועות החול. הוא לא הסתפק בידיעת החומר, אלא חקר, שאל, התעמק, ונהנה מהאתגר האינטלקטואלי. הוא היה תלמיד שמלמד את חבריו, מסביר בסבלנות, ומעודד אותם להצליח. רוח המנהיגות שלו מצאה ביטוי נוסף כשנבחר לתפקיד יושב ראש מועצת התלמידים, תפקיד שדרש ממנו אחריות, יכולת ארגון וכישרון לגשר בין אנשים. במסגרת תנועת הנוער "בני עקיבא", הוא מצא את מקומו כמדריך אכפתי ומסור, שהקדיש שעות ארוכות לחניכיו, הקשיב ללבטיהם, וליווה אותם בדרכם. הוא ידע לראות את הפוטנציאל בכל אחד, ולעורר בו את הניצוץ הפנימי. אבל גיא לא הסתפק רק בכך, הוא הושיט יד גם אל מחוץ למעגל המוכר, והתנדב בתנועת הנוער "כנפיים של קרמבו" – תנועה המשלבת ילדים ונוער עם ובלי צרכים מיוחדים. שם, בין צחוק ושמחה, הוא הצמיח כנפיים לנערות ונערים שראו בו מודל לחיקוי ומופת, מודל של אנושיות, הכלה, וקבלת האחר. הוא לימד אותם שהשמיים הם הגבול, ושהחלומות הגדולים ביותר יכולים להתגשם אם רק מאמינים מספיק.

חייו של גיא היו כמו סימפוניה עשירה, רבת גוונים וצלילים. הוא לא היה אדם של ממד אחד, אלא אישיות מורכבת, מתכללת, רב-רבדים. לצד לימודיו ומעורבותו החברתית, הוא הקפיד לקבוע עיתים לתורה, לא רק כחובה דתית, אלא כצורך פנימי להעמיק ולהבין. ובאותה מידה, הקדיש עיתים יקרים למשפחתו וחבריו. אחה"צ היו מתמלאים בצלילי גיטרה, מנגינות שהיו פורטות על מיתרי הנפש, או בנגינה קלאסית על הפסנתר, שהייתה משרה אווירה של רוגע בבית. על מגרש הטניס, החבטות שלו היו מדויקות ותבוניות, משקפות את חשיבתו האסטרטגית. הוא היה רץ למרחקים ארוכים, קילומטרים על קילומטרים לאורך השדות או על חוף הים, מאמן את גופו ואת רוחו, מוצא שקט ובהירות בתוך הקצב החזרתי של הריצה. כשהים געש, הוא היה שם עם הגלשן שלו, מתמודד מול סערות הגלים, מתמסר לכוחו העצום של הטבע. כל אלה היו רק חלק מים הכישרונות הרבים בהם התברך, ועל פיתוחם עמל ללא הרף. הוא היה אדם שחייו היו מלאים בעשייה, ביצירה, בחיבור עמוק לעצמו ולסביבתו, תמיד עם חיוך רחב ועיניים טובות, נפש רגישה ויד חומלת, רוח גדולה שעטפה גם בימי סופה וסער.

בתום לימודיו התיכוניים, בחר גיא להמשיך את דרכו במכינה הקדם-צבאית "מכינת מיתרים לכיש". זו הייתה עוד תחנה משמעותית במסע חייו, שבה הגביה עוד קומה, וצמח לתפארה. המכינה הייתה עבורו כור היתוך של רעיונות, דיונים מעמיקים, והכנה מנטלית ופיזית לשירות הצבאי. שם, בין הנופים הפתוחים של לכיש, בין חברים שחלקו איתו את אותם אידיאלים, הוא הפך למגדלור של אורות זוהרים, דמות מוארת שהקרינה סביבה עוצמה וטוב לב. הוא היה בן אהוב, שנעטף באהבת משפחתו ללא סייג, ואח, חבר ומורה לאחותו התאומה תמר ולאחיו הצעיר יובל, אשר נשאו עיניהם אליו בערגה, באהבה ובגעגוע. הוא היה להם דוגמה אישית, מודל לחיקוי, וכתף תומכת בכל עת. הקשר העמוק עם תמר, הקשר המיוחד של תאומים, היה ניכר בכל הבעת פנים, בכל מילה, ובכל תמיכה הדדית. הוא היה לה לא רק אח, אלא גם חבר נפש, שותף לכל סוד וכל חלום.

יום גיוסו של גיא לצבא ההגנה לישראל היה אחד הימים המשמעותיים בחייו. הוא עמד על מגרש המסדרים, לבוש במדים ירוקים, עם כומתה על ראשו ונעליים שחורות כבדות על רגליו, והרגיש כי חיים של שליחות לאומית קיבלו כעת שם, פנים וצורה. הוא בחר בחיל השריון, חיל של פלדה ואש, מקום בו רוח האדם ורוח הפלדה חברו יחדיו בדמותו המיוחדת. הוא הסתער על התפקיד החדש בלהט ובנחישות שאפיינו אותו בכל תחומי חייו. כל משימה, קטנה כגדולה, בוצעה במלואה, באופן המיטבי, במקצועיות מעוררת התפעלות. מהר מאוד בלט בכישרונותיו, ביכולותיו המרשימות, ובהבנתו העמוקה למערכת. השתלבותו בתפקידי הובלה והנהגה הייתה אך טבעית. הוא היה לסמל של מצוינות, של התמסרות, ושל דוגמה אישית. הוא סיים את קורס הקצינים בהצלחה יתרה, והפך למפקד מחלקה, מנהיג צעיר שמוביל את פקודיו אל תוך אתגרי השירות. לאורך כל הדרך, "השמיים הם הגבול" לא הייתה עבורו קלישאה ריקה, כי אם דרך חיים של ממש, פילוסופיה שהניעה אותו לשאוף תמיד גבוה יותר, לכבוש פסגה אחר פסגה ברכס הרי ההישגים עליהם טיפס.

כמפקד, יחסו לחבריו לצוות ההנהגה, ולפקודיו, היה מתוך כבוד עמוק לכל חייל באשר הוא. הוא ראה בכל אחד מהם אדם שלם, עם עולם פנימי משלו, עם תקוות וחששות. הוא העריך מאוד את מי שנשאו עימו את אלונקת ה"יחד" היהודי-ישראלי, את אלה שהיו שותפים לו בנטל האחריות והשליחות. גיא תבע מקצועיות וחיילות מושלמת, לא מתוך קשיחות עיוורת, אלא מתוך הבנה עמוקה שרק כך ניתן להגיע לביצועים הטובים ביותר ולהגן על חיי אדם. יחד עם זאת, הייתה בו יכולת הכלה וספיגה עצומה, והוא ידע לתת מקום גם לקשיים וללבטים של פקודיו. ברגעי החסד שהיו לשגרת יומו, הוא היה מסעד אמיתי עבורם, כתף תומכת, אוזן קשבת, ומקור לעצה טובה. "מסדר החיוך" הפך לסמלו המסחרי, דרך ייחודית שבה שילב רגישות, אמונה ומקצועיות. זה לא היה משהו שנברא מנאומים חוצבי להבות, או מתוך אסטרטגיה טקטית מחושבת, אלא נבע מתוך הרוח המנשבת בכל עצמותיו, רוח האדם הגדולה שבו. הוא הניח כתר של עין טובה, נפש רגישה, ויד חומלת על ראש פקודיו בכל מפגש, גם בימים של סערה וקשיים, ולימד אותם שגם בתוך הקושי הגדול ביותר, תמיד יש מקום לחיוך, לפרגון, ולאנושיות.

בתוך מסע החיים האינטנסיבי הזה, ומשא האחריות הכבד על כתפיו, הצליח גיא לטפח גם זוגיות פורחת ומרגשת עם נועה. אהבתם פרחה וקיננה בין הטענת הפגז למד"ס ערב, בין חופשת שבת קצרה לטיול רגלי בטבע. זו הייתה אהבה אמיתית, יפה ותמה, כזו שידעה לחיות ולנשום גם בתוך המציאות המורכבת של השירות הצבאי. נועה הייתה עבורו עוגן של שקט ושלווה, מקור של כוח ותמיכה, שהעניקה לו את הכוח להתמודד עם האתגרים. הם חלמו יחד על עתיד משותף, על בית משלהם, על חיים מלאים באהבה ושמחה. רגעים קטנים של שקט וביחד, בין שיחות טלפון קצרות לביקורים חטופים בבית, היו עבורם עולם ומלואו, מילאו את ליבם בתקווה וביטחון.

ואז הגיעה השבת הארורה, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש עשרים ותשע בבוקר, כשארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית על ישראל. רק שעות ספורות קודם לכן, חגג גיא בערב עם משפחתו וחבריו את שמחת התורה, את ההקפות הראשונות בבית הכנסת, כששמחה וריקודים מילאו את האוויר. הוא התעורר לקולות האזעקות וההודעות המבהילות בטלפון. בלי להמתין לקריאה רשמית, בלי שנייה של היסוס, הוא ארז במהירות את הציוד הנדרש, נפרד חיש מהר מאוהביו, ויצא לקרב, אל הלא נודע. הדרך לקיבוץ בארי הייתה מורטת עצבים, מלאה בחשש ואי ודאות. כשהגיע לשם, המראות אשר נחשפו לנגד עיניו היו בלתי נתפסים – פשיטת מחבלים אכזרית, בתים בוערים, זעקות אימה באוויר. רוח הגבורה פשטה בכל גופו. גיא המפקד לא היסס לרגע. הוא הסתער עם לוחמים עזי נפש וחדורי אמונה, בלם את הסתערות המחבלים והציל אזרחים חפים מפשע. הוא לחם בחירוף נפש, מגן בגופו על כל מי שנקלע לסכנה, והמראות הקשים הללו, שהיו מעבר לכל דמיון, הוסיפו קומה נוספת באישיותו, חיזקו את רוחו האיתנה, את אמונתו בצדקת הדרך, ובמעשיו כתב שורות של גבורה בהיסטוריה היהודית המתחדשת. הוא ראה את הרוע הטהור במלוא כיעורו, והבין לעומק את גודל המשימה.

עם תחילת התמרון הקרקעי בעזה, היו אלה גיא ופקודיו, לוחמי גדוד 52 של עוצבת 'עקבות הברזל' (חטיבה 401), שנלחמו בעוצמה בלתי מתפשרת במשך שנה שלמה. הם עברו בין קיני המרצחים, מטהרים שטח אחר שטח, נלחמים למען ביטחון ישראל. הם לחמו בצפון עזה – בבית לאהיא, בבית חנון, בסג'עייה – מקומות שהפכו לשמות נרדפים ללחימה עקובה מדם. הם המשיכו למחנות המרכז ובדרום הרצועה, בציר פילדלפי וברפיח. שנה שלמה של מלחמת תקומה, שנה שבה גיא ולוחמיו הובילו את ההתקפה, גילו אומץ לב יוצא דופן, נחישות בלתי רגילה, ומקצועיות ללא פשרות. זו הייתה שנה של גבורת הלוחמים, שנה שבה גיא היה מגדלור של עוצמה, מנהיגות, ואנושיות. בתוך כל התופת, הוא שמר על צלילות דעת, על קשר עין עם פקודיו, ועל חיוכו המפורסם, שהפך לסמל של תקווה גם ברגעים הקשים ביותר.

את תחושותיו העמוקות ואת אמונתו הבלתי מעורערת בצדקת הדרך, ביטא גיא בכתביו האישיים, מילים שהפכו לצוואה רוחנית: "אני נוסע לעזה להתחיל להבין מה קורה, ואני מתרגש. הבטן כאבה לי, אבל זהו, אני מרגיש מוכן לבאות, זה הולך להיות קשה ומאתגר, אבל אני לא מפחד, אני זוכר למה אני כאן בצבא, ואני זוכר כל בוקר את החטופים. אני כאן כדי לנצח, וזו זכות עבורי לפקד במלחמה הזו. את הפלוגה אני ארומם, ואשקיע בה באהבה גדולה, את נועה אני אשים במחשבותיי כל הזמן, שהיא מחכה לי בבית וכאחת הסיבות להילחם, וכמובן את המשפחה שלי שאני מאוד אוהב. אני יוצא לדרך חדשה, שכנראה תהיה הרפתקה מטורפת ממחר, אני עומד בפני תפקיד חיי, יוצא לדרך כמ"פ (מפקד פלוגה) לוחם". מילים אלה חושפות את עולמו הפנימי, את השילוב הייחודי של חשש טבעי עם נחישות עילאית, את המחויבות הבלתי מתפשרת למשימה, ואת האהבה הגדולה שהייתה לו למשפחתו, לנועה, ולפקודיו. הוא לא נלחם רק בגלל צו צבאי, אלא מתוך הבנה עמוקה של גורל, של היסטוריה, ושל אחריות אישית וקולקטיבית.

באחת מההפוגות הקצרות בלחימה, כשהאבק שקע לרגע, הגיע גיא להרצות באחד מבתי הספר בחיפה. הוא עמד בפני תלמידים צעירים, עיניו בורקות, ודיבר על רוח הלחימה של הלוחמים ועל הסיבות העמוקות שמניעות אותם. דבריו היו ישירים, נוקבים, ונטולי כל מליצה. הוא אמר להם: "אני רוצה להגיד לכם משהו אחר. טוב לחיות בעד ארצנו. טוב לחיות בעד ארצנו! ואני לא פה כדי למות בעד ארצנו, אני אגיד לכם את האמת. וגם אף אחד בסרטון הזה לא פה למות בעד ארצנו. אנחנו פה להילחם ולהישאר חיים ושלמים, להעריך את ההמשכיות של עם ישראל. עם ישראל הוא עם חזק, הוא לא יישאר כמו שראינו אותו ב-7 באוקטובר. זה לא עם ישראל. זה עם שחווה חורבן, עם שחווה משברים תמיד – וכמו שהוא נופל, הוא גם קם מאוד מהר ונהיה יותר חזק מזה". בדבריו אלה, שחזרו על עצמם גם במקומות אחרים, גיא נתן ביטוי צלול לפילוסופיית חייו ולמהות הלחימה בעיניו: לא מוות וקורבן לשם קורבן, אלא חיים, המשכיות, ותקומה. הוא ראה את עם ישראל כעם עמיד, כזה שיודע להתרומם מכל משבר, ולהפוך חזק יותר מבעבר. הוא נטע בתלמידים הצעירים תקווה, אמונה, וגאווה, והראה להם שגם בתוך הקושי הגדול ביותר, יש מקום לאופטימיות ולנחישות.

הצטיינותו של גיא, הן בהכשרות ובקורסים והן בשדה הקרב עצמו, לא נעלמה מעיני מפקדיו. ביום העצמאות תשפ"ד, 14 במאי 2024, הוענקה לו תעודת "מצטיין אלוף", אות של הערכה והוקרה על שירותו יוצא הדופן. אך גיא לא הגיע לטקס, שכן היה בשדה הקרב, מגן על המולדת. ביום הולדתו, ה-12 באוגוסט 2024, הועלה גיא לדרגת רב-סרן, דרגה המעידה על מסלול פיקוד מבריק ועל יכולותיו יוצאות הדופן. גם לטקס זה לא הגיע, שכן היה עסוק בלחימה, עם פקודיו, בדיוק היכן שחשב שהוא צריך להיות. דרגות ותעודות היו עבורו רק סמלים חיצוניים, התגמול האמיתי היה הידיעה שהוא עושה את המוטל עליו, שהוא מגן על עמו, ושהוא ממלא את ייעודו.

במהלך אחד הקרבות, בי"ד בתשרי, ערב סוכות תשפ"ה (16 באוקטובר 2024), נפצע גיא מרסיסים. הוא טופל במקום, ועל אף הפציעה, סירב להתפנות לבית חולים. רוחו לא נתנה לו לעזוב את פקודיו, את המשימה. הוא המשיך לפקד, להוביל, להיות שם עבורם. כעבור יומיים בלבד, ב-19 באוקטובר 2024, י"ז בתשרי, הוביל את הפלוגה שלו ללחימה עזה בג'באליה שבצפון רצועת עזה. הקרב היה קשה, מורכב, ומסוכן. במהלכו, הטנק שבו שהה ספג ירי ישיר של טיל נ"ט (נגד טנקים). הפגיעה הייתה קטלנית. אנשי הצוות, סמל ראשון אופיר ברקוביץ וסמל אלישי יונג, נהרגו במקום. גיא נפצע באורח קשה ביותר, ספג כוויות רבות ופגיעות פנימיות קשות. אך גם אז, בתוך התופת, בתוך הכאב הבלתי נתפס, חרף פציעתו החמורה, הוא המשיך לנהל את הקרב. הוא נתן פקודות, דאג לפקודיו, ושמר על צלילות דעת מדהימה, עד שפונה לבסוף לבית החולים.

במשך עשרה ימים, התפלל עם שלם לרפואתו ולהחלמתו של גיא. עשרות אלפי נרות שבת הודלקו בבתים ברחבי הארץ, הפרשות חלה מילאו את האוויר בניחוחות של תקווה, ותפילות המוניות נישאו לשמיים. אלפי יהודים קיבלו על עצמם החלטות טובות וקבלות למען רפואתו. עשרה ימים של קרב על החיים, עשרה ימים שבהם אומה שלמה ומשפחה אוהבת ניטלטלו בין ייאוש לתקווה, בין פחד עמוק לציפייה לנס. תמר, אחותו התאומה, חשה שמשהו רע קורה לו, ככה זה קשר של תאומים, קשר שלא ניתן להסביר במילים. היא ומשפחתה עמדו מחוץ לחדר הטיפול הנמרץ, ממלמלים תפילות ושרים לו. הם דיברו אליו, הסתכלו עליו, ניסו להעניק לו כל גרם של אהבה ותמיכה. גיא, בידיעתו העמוקה, העניק להם עשרה ימי חסד להיפרד ממנו, לדבר אליו, להסתכל עליו, לתת לו את כל האהבה שבלב. הוא עטף אותם באהבתו, כאילו ידע שהשבר הזה גדול עליהם, שהם צריכים זמן להיפרד, זמן להתאחד ולאהוב, להכין את עצמם לבשורה המרה. עשרה ימים של תקווה ותפילה, עד שגופו של גיא הוכרע, והוא השיב את נשמתו הטהורה ביום כ"ז בתשרי תשפ"ה, ה-28 באוקטובר 2024. רב-סרן גיא יעקב נזרי נפל בקרב, והוא בן עשרים וחמש בלבד. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בעתלית, עיר הולדתו, הותיר אחריו הורים שבורי לב, אחות ואח שנושאים את זכרו.

בהלווייתו המונית, תמר ספדה לאחיה התאום במילים שקרעו את הלב: "הרגשתי שמשהו רע קורה לו, ככה זה קשר של תאומים. נולדנו יחד, צמד משוגעים שרק רוצים לטרוף את העולם, חיים חיים שמחים ואמיתיים. הענקת לנו עשרה ימי חסד להיפרד ממך, לדבר אליך, להסתכל עליך, לתת לך אהבה. עטפת אותנו, כי ידעת שהשבר הזה גדול עלינו, שאנחנו צריכים זמן להיפרד, זמן להתאחד ולאהוב. עשרה ימים שאנחנו עומדים מחוץ לחדר הטיפול הנמרץ, ממלמלים תפילות ושרים לך. אחי האהוב, עד אחרי הנצח ניפגש. תנוח, תחזיק לי את היד ותלך איתי את הדרך הזאת. תשמור על אבא, על אימא, על יובי, על צ'ופי. תשמור על עם ישראל ותן לנו שלווה ושלום". דבריה ביטאו את עומק הקשר, את הכאב הבלתי נתפס, ואת התקווה העמוקה למפגש מחודש. גם ראש המועצה האזורית חוף כרמל ספד לו: "גיא היה מלח הארץ, שגדל בחוף הכרמל כבן למשפחה שורשית וערכית. הוא היווה סמל לנחישות ומנהיגות. חיוכו הנצחי הרעיף שמחת חיים. חבר אהוב ומדריך נערץ בתנועת נוער. נועם הליכותיו וכישרונותיו הרבים הפכו אותו לחבר טוב לכל אדם. הוא התגייס לשירות קרבי מתוך ידיעה שיסכן את חייו".

רוחו הגדולה של הלוחם והמפקד גיא ממשיכה לחיות ולהחיות, והיא מונצחת במגוון מיזמים, המעידים על ההשפעה העצומה שהייתה לו על סביבתו. ב-1 בספטמבר 2025, עתידים להתחיל הלימודים בבית הספר "אדוות גיא" בעתלית, מבנה חדש שהוקם במקום בית הספר שגיא למד בו, ונקרא על שמו. זהו סמל מרגש להמשכיות, לחיבור בין עבר לעתיד, ולזרע התקווה שנטע גיא בכל מעשיו. במשרד החינוך הוכנה תוכנית מיוחדת לזכרו, שנקראת "אות הלכידות והתקווה הישראלית", ונחנכה בבית הנשיא – תוכנית שנועדה להעביר את רוחו, את ערכיו, ואת מסריו לדורות הבאים של נוער ישראל. צוואתו של גיא, כפי שפורשה על ידי אוהביו, היא "הרבו טוב", מורשתו היא "אהבת ישראל", ודרכו היא "דרך אמונה ומעש". הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך יחד עם זאת, מורשת עשירה של גבורה, של אנושיות, ושל מחויבות עמוקה לעם ולארץ. סיפורו של גיא יעקב נזרי ז"ל הוא סיפורה של התקומה הישראלית – סיפור של אדם צעיר, מלא חיים וכישרונות, שבחר להקדיש את חייו למען הכלל, ונפל בקרב על הגנת ביתו ועמו. חיוכו ימשיך להאיר, רוחו תמשיך ללוות, וזכרו יהיה חקוק לעד בלבבות כל מי שהכירו אותו, ובזיכרון האומה כולה, כסמל לגבורה אנושית, אהבת אדם ואהבת מולדת.