גיא שבתאי

הרוח של גיא שבתאי נולדה ביום קר אחד בחורף של שנת תשמ"ה, השלישי בדצמבר 1984, אל תוך בית חם ופעיל ברמת גן. הוא היה בנם של חנה ומנחם, וילד רביעי במשפחה, אח צעיר לשי, מירב ותמר, שהמתינו לו בציפייה ובאהבה. כבר מילדותו המוקדמת ניכרה בו אנרגיה מתפרצת, סקרנות אינסופית וניצוץ שובב בעיניים, ששילבו בו אינטליגנציה חדה עם רגישות עמוקה. הבית ברמת גן, עם קירותיו שספגו את צחוק הילדים ורעש המשחקים, היה כר פורה להתפתחותו. הוא למד בבית הספר היסודי "מכלל", שם התבלט לא רק בכישוריו הלימודיים אלא גם ביכולתו ליצור קשרים חברתיים עמוקים. חבריו זכרו אותו כילד שתמיד היה מוכן להרפתקה הבאה, זה שדוחף קדימה, עם חיוך קבוע שמאיר את פניו. ריח ארוחות השבת של אמא חנה התערבב בריח הדשא הרטוב ממגרש הכדורגל הסמוך, וצלילי שיחות המשפחה על שולחן האוכל נמהלו בקולות הכדור החובט בקיר החצר.

הכדורגל לא היה בשבילו רק תחביב, אלא דרך חיים שהחלה כשהיה בן תשע בלבד. הוא הצטרף לנבחרת הילדים של מועדון הכדורגל "מכבי תל אביב", ומרגע זה ואילך, המגרש הפך לביתו השני. שעות ארוכות, לעיתים קרובות עד שהשמש שקעה ורק הזרקורים האדירים האירו את הדשא הירוק, בילה באימונים אינטנסיביים. הוא זכר את תחושת העור המחוספס של הכדור בידיו, את הריח המתוק-מריר של הדשא הגזום, את צליל נעלי הפקקים שלו משתפשפות על האדמה, ואת הדופק המואץ בחזה בכל פעם שהכדור הגיע לרגל. הוא היה כדורגלן מצטיין, עם כישרון טבעי ויכולת מדהימה לראות את המגרש כולו, למסור מסירות מדויקות ולבעוט לשער בעוצמה. הוא המשיך לקבוצת הנוער של "מכבי תל אביב", שם התמודד עם אתגרים פיזיים ומנטליים שהפכו אותו לחזק יותר, ומשם עבר גם לקבוצת הנוער של "בני יהודה תל אביב". בחדר ילדותו, לצד ספרי הלימוד והקומיקס, תלו פוסטרים של שחקני כדורגל מפורסמים, והחלום לשחק בליגות הגדולות מעבר לים, במגרשים זרים, בער בו כאש. הוא דמיין את עצמו רץ על דשא מהוקצע, מול קהל רועם, עם סמל של קבוצה בינלאומית על חולצתו.

אך החיים, כידוע, מוליכים לעיתים בנתיבים בלתי צפויים. בתחילת כיתה י', תקפה אותו מחלת הנשיקה, שהותירה אותו חלש ומותש. שנתיים ארוכות כמעט ולא דרך על המגרש. הכדורגל, שהיה כל עולמו, נלקח ממנו לזמן מה. הוא זכר את התסכול, את כאב השרירים שלא מרפים, את המבטים הדואגים של הוריו, את השיחות המעודדות של מאמניו וחבריו. הוא הרגיש כאילו נקטעו לו הכנפיים, אך עמוק בפנים, הלהבה לא כבתה. הוא המשיך לעקוב אחרי הקבוצות, דמיין את עצמו משתתף בכל מהלך, וחיכה בסבלנות לרגע שיוכל לחזור. וכשהגיע לכיתה י"ב, עם כוחות מחודשים ונחישות שלא ידעה גבול, הוא חזר לשחק – היישר לליגת העל לנוער בכדורגל. החזרה למגרש הייתה מתוקה במיוחד, כל בעיטה, כל ריצה, כל מסירה, הרגישה כמו ניצחון קטן. הוא סיים את לימודיו בתיכון "בליך" בשנת 2002, עם תעודת בגרות ביד אחת ותשוקה בלתי נדלית לכדורגל בלב.

מיד לאחר סיום התיכון, התגייס גיא לצה"ל. תקופת השירות הצבאי, על אף שפרטיה המדויקים אינם ידועים, הייתה עבורו תקופה של התבגרות נוספת, של לקיחת אחריות ושל התמודדות עם מסגרת שונה לחלוטין מזו שהכיר. הוא למד להכיר את החברה הישראלית על גווניה השונים, לשתף פעולה עם אנשים מרקעים מגוונים, ולהתמודד עם אתגרים שונים מחוץ למגרש הכדורגל. לאחר שחרורו מהצבא, ניסה גיא לחזור למסלול המוכר של עולם הספורט. הוא החל ללמוד חינוך גופני במרכז האקדמי "לוינסקי-וינגייט" בנתניה. במשך שנה אחת, הוא חזר למגע עם עולם הספורט, אם כי הפעם מכיוון אחר – לימודי תיאוריה ופרקטיקה של אימון ותנועה. הוא נהנה מהתנועה, מההבנה העמוקה של גוף האדם, ומהפוטנציאל ללמד אחרים לאהוב ספורט כפי שהוא אהב. אך הגורל שוב טווה עבורו מסלול אחר.

יום אחד, הגיעה הצעה ששינתה את מסלול חייו פעם נוספת: מלגה ללימודים ולכדורגל בליגת המכללות בארצות הברית. החלום הישן, לשחק מעבר לים, התגשם, אם כי באופן שונה ממה שדמיין בילדותו. הוא ארז את חפציו, נפרד ממשפחתו וחבריו, וטס לשיקגו, העיר הסואנת שבמערב התיכון של ארצות הברית. שם, על אדמת אמריקה, הוא שיחק בקבוצת הכדורגל של המכללה, כשהוא מביא איתו את הנחישות והכישרון שפיתח מישראל. במקביל, הוא לא רק שיחק, אלא גם למד במרץ וסיים תואר ראשון במתמטיקה. המספרים, על ההיגיון הצרוף והיופי שבהם, ריתקו אותו. הוא מצא הקבלה מסוימת בין הדיוק שבמתמטיקה לבין הדיוק הנדרש בכדורגל – שני עולמות שדרשו חשיבה בהירה, תכנון קפדני וביצוע מושלם.

אבל מעבר למגרש ולספרי הלימוד, התרחש שינוי עמוק יותר בנפשו. במהלך שהותו בשיקגו, הרחק מהבית ומהמסגרות המוכרות, החל גיא להתקרב ליהדות. הוא ביקר בקביעות בבית חב"ד המקומי, מקום ששימש עבורו כעוגן רוחני בלב הסביבה הזרה. השיחות עם הרב, המפגש עם הקהילה החמה, והטקסים המסורתיים שהיו זרים לו עד אז, החלו למלא חלל שלא ידע שקיים בו. הוא גילה עולם עשיר של משמעות, של חיבור לשורשים עתיקים, של דרך חיים בעלת עומק שונה מכל מה שהכיר. לאט לאט, החל להקפיד בקיום מצוות, תחילה בביישנות ובהיסוס, ובהמשך בביטחון הולך וגובר. הוא למד את התפילות, את מנהגי השבת, את חוקי הכשרות. כל מצווה שקיים, כל לימוד שהעמיק בו, הרגיש כמו עוד צעד במסע פנימי אל עבר גילוי עצמי מחודש. החלום הישן על מגרשי כדורגל בחו"ל הוחלף בחלום חדש, בוער לא פחות: ללמוד תורה. הוא הבין שהמסע הזה, של לימוד תורה, ידרוש ממנו את אותה מסירות, אותה נחישות ואותו כוח רצון שפיתח על מגרשי הכדורגל.

כשחזר לארץ, כבר לא היה גיא הצעיר שעזב. הוא היה גבר עם כיוון חדש בחיים, עם ברק אחר בעיניים. הוא עבר להתגורר בירושלים, העיר שקירותיה נושמים היסטוריה וקדושה, והחל ללמוד תורה בישיבת "מכון מאיר" בעיר. ספסלי בית המדרש, ריח הספרים הישנים, קולות הלימוד הערבים, כל אלה הפכו לסביבה הטבעית החדשה שלו. הוא ישב שעות ארוכות, ראשו שקוע בספרי הקודש, מנסה לפענח את סודות התורה, לצלול לעומקם של המושגים. הוא התחיל מאפס, כמעט, כשסביבו תלמידי חכמים ותיקים ממנו, וצעירים שגדלו לתוך עולם התורה. אך בדיוק כמו במגרש הכדורגל, הוא לא נרתע מהאתגר. כוח הרצון שבו, שנבנה במשך שנים של אימונים אינטנסיביים, של נפילות וקימות, של הצבת מטרות והשגתן, הופנה כעת כולו אל עולם התורה.

לאחר שנה של לימודים אינטנסיביים בישיבה, הכיר גיא את רעות, דרך זוג חברים משותפים מהישיבה. רעות זכרה את הפגישה הראשונה איתו בבהירות. הוא היה אז רק בראשית דרכו בעולם התורה, והיא, שהייתה כבר שקועה בו שנים, תהתה מה יוכל להציע לה. אך גיא, בדרכו הכנה והישירה, הצליח לשכנע אותה. הוא הסביר לה, בלהט ובביטחון, שכל השנים שבהן שיחק כדורגל לא היו לשווא. הן לא היו רק משחק, אלא בית ספר אמיתי לחיים, שבו בנה בעצמו כוח רצון אדיר, יכולת להציב מטרות ברורות ולהשיג אותן, גם אל מול קשיים. "כמו שהצלחתי בכדורגל," אמר לה, "כך אצליח גם בלימודי הקודש. אני רק בתחילת הדרך, אבל אני יודע שאני מסוגל, ואני נחוש להצליח." דבריו, חדורי האמת והביטחון העצמי, כבשו את ליבה של רעות. היא ראתה בו לא רק בחור עם חלום, אלא אדם בעל אופי חזק, עם יכולת יוצאת דופן להתמיד ולכבוש כל יעד שיציב לעצמו. הקשר ביניהם פרח, ובמהרה הם הפכו לזוג.

גיא התמיד בלימודיו ושקד עליהם במסירות אין קץ. הוא לא ויתר לעצמו לרגע, גם כשהחומר נראה קשה מנשוא, גם כשהיה עליו להשקיע שעות ארוכות יותר מחבריו כדי להדביק פערים. הוא לא התלונן, ולא קינא באיש. במקום זאת, הוא התמקד בעבודתו, בדרך שלו, בידיעה שהעבודה הקשה תשתלם בסופו של דבר. לאט לאט, התמסרותו נשאה פרי. הוא הדביק את הפערים, העמיק את ידיעותיו בתורה, ופיתח הבנה עמוקה וחדה. לאחר חמש שנים של לימודים אינטנסיביים בישיבת "מכון מאיר", התקדם ללימודים בישיבה גבוהה, צעד משמעותי המעיד על ההתקדמות המטאורית שעשה בעולם התורה. הוא הוכיח לעצמו ולכל סביבתו כי כוח הרצון והנחישות שרכש במגרשי הכדורגל היו כלי עבודה עוצמתיים גם בעולם הרוח.

במקביל לבניית עולמו הרוחני, הקים גיא משפחה לתפארת עם רעות. יחד, הם הביאו לעולם שלוש בנות יקרות – גפן, הללי וחנה. הבית הקטן בירושלים התמלא בצחוק ילדות, בסיפורים לפני השינה, ובחום ואהבה אינסופיים. גיא היה בעל ואבא מסור ואוהב, ומשפחתו הייתה הדבר היקר לו מכל. הוא אהב את רעות אשתו באהבה עמוקה ומכבדת, והתייחס אליה כשותפה אמיתית לדרך. הוא הקדיש זמן איכות רב לבנותיו, שיחק איתן, סיפר להן סיפורים, לימד אותן ערכים. הוא היה נוהג לחזור מיום לימודים או עבודה, ומיד להתיישב על הרצפה ולשחק איתן בכדור, או לקרוא להן מספר. הוא האמין בחשיבות החיבור האישי והרגשי, בידיעה שהזמן שמשקיע בהן הוא המתנה היקרה ביותר שיכול להעניק.

לפרנסתו, עבד גיא כמורה למתמטיקה ולאנגלית בישיבה התיכונית "חורב" בירושלים, והרצה גם במכללה להנדסאים "אורט הנביאים" בעיר. הוא לא היה מורה רגיל; הוא היה מחנך בנשמתו. תלמידיו העריצו את יחסו האישי והחם, את מסירותו והשקעתו בכל אחד ואחד מהם. הוא ראה בכל תלמיד עולם ומלואו, ולא ויתר על אף אחד. הוא ידע לזהות את נקודות החוזק והחולשה של כל תלמיד, ולדחוף אותו קדימה בדרכים יצירתיות. סיפור אחד, שסיפרו תלמידיו, ממחיש זאת היטב: יום אחד, הזמין גיא אחד מתלמידיו לביתו, ובקש ממנו לנגן לאשתו ביום הולדתה. המעשה הלא שגרתי הזה, שהפתיע את התלמיד ואת הוריו, העיד על הקשר המיוחד שגיא יצר עם תלמידיו – קשר בגובה העיניים, ללא ריחוק או מחיצות. הוא לא הסתפק רק בהעברת החומר, אלא ראה עצמו כאחראי גם על חינוכם ועל התפתחותם האישית והערכית. הוא האמין ביכולתם, דחף אותם להאמין בעצמם, והקרין עליהם אופטימיות ורצון להצליח.

אחד מעמיתיו לעבודה בישיבת "חורב" סיפר עליו: "גיא היה איש של אמת. תמיד חיפש מה שנכון לעשות, גם בכיתה וגם בחיים הפרטיים. לא הייתה בו צביעות, רק כנות ויושר. הוא תמיד הגיע לישיבה עם חיוך רחב שהדביק את כולם, והכניס אנרגיות חיוביות גם לחדר המורים, שהיה לעיתים עמוס ומתוח, וגם לכיתה, שהתעוררה לחיים עם כניסתו. הוא רצה להכניס תחושה של יכולת אצל תלמידיו, להראות להם שהם מסוגלים לכל. לגיא הייתה תשוקה בוערת לתורה, ותשוקה לא פחותה ללמד ולקדם תלמידים. הוא תמיד חיפש את האיזון הנכון – כמה להשקיע בלימוד תורה שלו, כמה שעות להקדיש ללימוד עצמי עמוק, וכמה כיתות ללמד כדי שיוכל לפרנס את משפחתו בכבוד וגם להשפיע על כמה שיותר נשמות." מנהלו של גיא, רכז האנגלית ב"חורב", העיד על תכונה נוספת נדירה: "גיא היה מבקש ממני באופן קבוע להיכנס ולצפות בו בשיעורים, כדי שאוכל לתת לו משוב אחר כך איך להשתפר. בעוד שרוב המורים רוצים בדיוק את ההיפך, להימנע מביקורת, גיא לא פחד לקבל הערות. הוא תמיד רצה להיות יותר טוב, להתפתח, להשתפר. הוא ראה בכל ביקורת הזדמנות לצמוח."

גיא האמין בעבודה קשה וביגיעה, וראה בהם את המפתח להצלחה בכל תחום. הוא שאף תמיד להשתפר ולהתקדם, ולא בזבז את הזמן בעמידה במקום. אחרי כל יעד שהשיג וחלום שהגשים, בין אם זה בלימוד תורה, בקידום תלמידיו, או בפיתוח עצמי, מיד הציב לעצמו מטרות ויעדים חדשים. הוא לא נח על זרי הדפנה. בין היתר, חלם להקים ארגון שיספק הדרכה וליווי זוגי והורי לכל זוג שמתחתן. לדבריו, זוגיות והורות הם נושאים שצריך ללמוד היטב, לשים אליהם לב ולהשקיע בהם, ולא להשאיר אותם ליד המקרה. הוא ראה בחזונו מרכז שבו זוגות צעירים יוכלו לקבל כלים מעשיים, ייעוץ ותמיכה, כדי לבנות בתים יציבים ומאושרים. הוא דיבר על כך בלהט, והעיניים שלו נצצו כשתיאר את החזון.

בכל אשר עשה, התנהל גיא בענווה ובצניעות מעוררי השראה. הוא התייחס בכבוד ובנועם לכל סובביו, ללא הבדל מעמד או רקע. הוא נהג להתנדב ולעזור בכל הזדמנות, תמיד היה הראשון להושיט יד, לתמוך, לייעץ. לאורך השנים, יצר קשרים רבים, עמוקים ואוהבים, עם אנשים מכל רחבי הארץ ומארצות הברית, חברים ובני משפחה, תלמידים ועמיתים, רבנים ואנשי מקצוע. הוא היה מעין דבק אנושי, שחיבר בין אנשים, יצר קשרי אמון וקרבה. חיוכו הרחב, מבטו החם, ונוכחותו המרגיעה והמכילה, הפכו אותו לאהוב ומוערך על כולם.

ואז הגיע בוקר השבת הארור, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, כשעם ישראל עוד היה שרוי בחגיגות שמחת תורה, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע רצחנית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. גיא, בביתו בירושלים, התעורר לרעש האזעקות ולדיווחים המצמררים שהחלו לזרום. הוא צפה במראות הקשים, שמע על הזוועות, על הרציחות, על החטיפות, על ההרס והחורבן. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגינים בגופם על אזרחי ישראל. בבוקר זה, השתנו פני המדינה, והחלה מלחמה.

הלב של גיא בער. הוא לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים. עם פרוץ המתקפה, הוא קיבל החלטה מיידית וברורה: להתנדב למילואים. הוא פנה לרבנות הצבאית, ביקש באופן מפורש לשרת ביחידה קרבית, כי הרגיש שזה המקום שבו יוכל לתרום הכי הרבה. הוא הוצב כרכז מסורת ורוח בגדוד 8207 של חטיבה 228, חטיבת "אלון". במסגרת תפקידו, היה אחראי לכל צרכי החיילים בתחומי הכשרות, הדת והשבת. הוא דאג לאוכל כשר, לסידורי תפילה, להבאת ספרי קודש, וליצירת אווירה רוחנית גם בלב השטח. אבל מעבר לתפקיד הרשמי, גיא חש מחויבות עמוקה להצטרף למאמץ המלחמתי גם כלוחם מן המניין. הוא התמקצע במהירות, למד את כלי הנשק, את תורת הלחימה, והפך לחלק בלתי נפרד מהכוח הלוחם. הוא לא הסתפק בטיפול בצד הרוחני, אלא רצה להיות שם, בחזית, להגן על עמו וארצו.

הוא הוצב עם הגדוד בגבול הצפון, שאליו התפשטה הלחימה מיומה הראשון. במשך שבועות ארוכים, לחם גיא במסירות ובגבורה, כשהוא משלב את שני עולמותיו: עולם הרוח ועולם המעשה. הסיפורים על מעשיו בשטח הפכו לאגדה. במהלך חג הסוכות, למשל, כשכל החיילים סבלו מהקושי הפיזי של הלחימה, מהמשקלים הכבדים שנשאו על גבם ומהמתח הבלתי פוסק, גיא לא ויתר. הוא נשא עמו במשך כל החג את ארבעת המינים – אתרוג, לולב, הדסים וערבות – למרות המשקל הנוסף והקושי הלוגיסטי. הוא דאג לזכות כל חייל שרק היה חפץ בכך במצוות נטילת לולב. הוא היה עובר בין העמדות, בין האוהלים, עם חיוך רחב על פניו, מציע לכל אחד את האפשרות לקיים את המצווה. הרגעים האלה, של שקט רוחני בלב הסערה, היו נקודות אור עבור החיילים. הם ראו בו דמות של אמונה, של נחישות ושל אהבת ישראל שאינה יודעת גבול. הוא היה שילוב נדיר של איש ספר ואיש מעשה, של רב ולוחם, של אדם שיכול לשאת על כתפיו גם את משקל התורה וגם את משקל הציוד הצבאי, מבלי שדבר יכביד עליו.

הימים והשבועות חלפו במהירות מטורפת. בין לחימה ללחימה, בין אימון לאימון, גיא תכנן את עתידו. בסוף אוקטובר 2024, היה אמור להתחיל לימודי תואר שני בניהול ויישוב סכסוכים ומשא ומתן, באוניברסיטת "בר אילן" ברמת גן. הוא ראה בכך המשך טבעי לשאיפתו להביא שלום וטוב לעולם, ללמוד דרכים ליישב מחלוקות ולבנות גשרים. זה היה חלום נוסף ששאף להגשים, עוד יעד שהציב לעצמו בדרך אל שיפור והתפתחות מתמדת.

אך החיים, שוב, החליטו אחרת. ביום שבת, ה-26 באוקטובר 2024, יצא גיא לפעילות מבצעית באחד מכפרי דרום לבנון. הוא לחם בצוות שהוביל את הכוח, תמיד בחוד החנית, תמיד ראשון. האוויר היה ספוג במתח. כל צעד היה מחושב, כל תנועה מדודה. במהלך הפעילות, התפתח קרב עז מול מחבלי חיזבאללה. יריות פרצו מכל עבר, והקרב נמשך שעות ארוכות, ארוכות ומתישות. קולות הירי מילאו את האוויר, ריח אבק השריפה צרב באף. גיא, שהוביל את הכוח באומץ לב, נפצע באורח קשה מאוד. הפינוי היה מהיר ומורכב, תחת אש. הוא פונה לבית החולים "בילינסון" בפתח תקווה. כשהגיע לשם, ברגעים האחרונים של הכרתו, הספיק לומר את שמו ואת מספרו האישי, ואז איבד את הכרתו. אלו היו מילותיו האחרונות, עדות לבהירות מחשבתו ולחובתו גם ברגעיו הקשים ביותר.

במשך שבועיים תמימים, הוגדר מצבו כאנוש. הצוות הרפואי בבית החולים נלחם על חייו בכל כוחו, מנסה לייצב את מצבו, להחזיר לו את הכרתו. רעות ובנותיה, בני המשפחה והחברים, ישבו ליד מיטתו, לוחשים תפילות, אוחזים בידיו, מקווים לנס. כל יום שעבר היה נצח, כל שעה – עמוסה באי וודאות ובחרדה. אבל הפצעים היו עמוקים מדי. ביום שישי, ה-8 בנובמבר 2024, ז' בחשון תשפ"ה, גיא מת מפצעיו. בן שלושים ותשע היה בנופלו. רב-סמל ראשון גיא שבתאי, איש הספר ואיש המעשה, הלוחם והמחנך, האב והבעל, נפל בקרב.

הבשורה הנוראה הכתה במשפחה ובכל מי שהכירו במלוא עוצמתה. גיא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי הר הרצל בירושלים, בטקס מרגש ועצוב מאין כמוהו. המדרונות הירוקים של ההר, שהיו עדים לאינספור סיפורי גבורה ואובדן, קיבלו אותו לחיקם. הוא הותיר אחריו אישה אהובה ושלוש בנות יקרות, אב ושלושה אחים, וקהילה שלמה של תלמידים, חברים ועמיתים שנותרו אבלי.

אחותו הגדולה, מירב, ספדה לו בכאב עצום, קולה נשבר אך מילותיה היו צלולות ונוקבות: "אין דבר בעולם שהייתי רוצה יותר מאשר לחבק אותך חזק ולומר לך כמה אני אוהבת אותך וכמה שהיית אח מושלם... הייתה בינינו חברות מיוחדת, קשר עמוק של אהבה והבנה. תמיד הייתי גאה בך על מי שאתה, על הישגיך הרבים, על טוב ליבך ועל צניעותך המופלאה. אימצת את ערכי היהדות ואת אורח החיים הדתי ממקום כל כך שלו וטהור, לא מתוך כפייה או הרגל, אלא מתוך סקרנות אמיתית, רצון עז לדעת ולהעמיק כמה שיותר, לחקור את שורשי נשמתך. גיא, לאן שהיית נכנס, היה נכנס אור. אי אפשר היה לפספס את הנוכחות שלך. בחור גבוה ונאה עם הליכה אצילית, תמיד מחויך, שמח בחלקך, מקרין שלווה וביטחון. היית הכי משפחתי שאפשר, הבית והמשפחה היו בראש מעייניך. הייתה בך אהבת אדם עמוקה, אהבה עזה למולדת, לדגל ישראל. גיא, כמה אהבה ירדה לאדמה. אתה אבדה קשה מאוד לנו ולעולם כולו."

גם הרב יצחק דור, ראש ישיבת "חורב" שבה לימד גיא, נשא דברים לזכרו, והדגיש את מורשתו החינוכית הייחודית: "למדנו ממך, גיא יקר, שאפשר לחנך לעוצמות של קדושה וטהרה באנגלית, שאפשר לחנך לתורה ויראת שמים במתמטיקה, שאפשר לחנך להיות גיבורים ואוהבי כל עם ישראל גם ללא מילים, פשוט באמצעות דוגמה אישית. ושאפשר לחנך להיות מנהיגים, מובילים, אוהבי ה' שמחים ומאמינים גדולים גם דרך ענווה גדולה וענווה כנה. רק מהמפגש עם גיא, ללא מילים רבות, יצאנו יותר טובים וראויים. לכן תלמידיו של גיא העריצו אותו, אהבו אותו ורצו להיות כמוהו, באנגלית, בעברית, במתמטיקה ובשתיקה המכבדת." דבריו של הרב שיקפו את ההשפעה העצומה שהייתה לגיא על סביבתו, לא רק באמצעות הוראה פרונטלית, אלא בעיקר באמצעות דמותו המלאה, ההליכה בדרך ארץ, וההקרנה של ערכים.

מורשתו של גיא שבתאי ז"ל ממשיכה לחיות ולהאיר דרך מעשיו, דמותו וההשפעה שהותיר על אינספור אנשים. הוא מונצח באתר ההנצחה ברשת לנופלי רשת "אורט", ובישיבה התיכונית "חורב" בירושלים, המשיכו תלמידיו ועמיתיו בדרכו, ויצרו תוכנית לימודים מיוחדת לזכרו, שמטרתה לפתח חוסן נפשי מתוך עמל ויגיעה, בדיוק כפי שגיא האמין וחי. סרטון מרגש לזכרו של גיא הופק במסגרת מיזם "בעוז רוחם", מיזם המנציח את נופלי מוסדות רשת "חורב" במלחמה. הסרטון, בהשתתפות אשתו של גיא וראש הישיבה התיכונית "חורב" שבה לימד, מאפשר הצצה נדירה אל עולמו של גיא, אל אהבתו למשפחתו, לתלמידיו ולתורה, וזמין לצפייה ביוטיוב. בפייסבוק נפתחה קבוצה בשם "לזכרו של גיא שבתאי", בה חברים רבים ובני משפחה ממשיכים לשתף תמונות, סיפורים וזיכרונות מתחנות חייו השונות, ומאפשרים לזכרו להישאר חי ונוכח. במלאת שנה לנפילתו של גיא, יקרא רחוב על שמו ברמת גן, עיר הולדתו וילדותו, מחווה מרגשת שתבטיח ששמו וזכרו ימשיכו להדהד ברחובות העיר שבה גדל. עמודי הנצחה נוספים לגיא נפתחו באתרים remember.bio ו-memoriz.plus, המאפשרים לכל אחד ואחת להכיר את סיפורו ולהצטרף למעגל ההנצחה. גיא שבתאי, איש החזון והמעשה, שילוב נדיר של עדינות ועוצמה, הותיר אחריו מורשת של אהבה, נחישות, מסירות וחיבור עמוק לערכים. סיפור חייו, שהתחיל על מגרשי הכדורגל והמשיך בבתי המדרש, בכיתות הלימוד ובשדות הקרב, הוא מגדלור של אמונה, גבורה ותקווה, המאיר את דרכנו גם כשמסביב חושך. הוא נפל כגיבור, מגן על עמו וארצו, וזכרו יהיה נצור בליבנו לעד.