גיא עידן

האוויר בקריית אונו, בקיץ של שנת 1973, היה ספוג בריח יסמין וקצת אבק, ריח של פריחה עירונית ושל בטון טרי. בתוך כל אלה, ביום כ"ד בתמוז, ב-24 ביולי, בא לעולם גיא, בנם הבכור של רחל ויגאל, הראשון מבין שבעה אחים ואחיות שעתידים למלא את הבית בצחוק, המולה וסיפורים. הילה, אמיר, גל, גיל, סער ועידו – כולם יבואו אחריו, אבל הוא, גיא, היה החלוץ, זה שסלל את הדרך, שקלט את ציפיות הוריו ושעליו הוטלו המשימות הראשונות של האח הגדול. הבית הקטן ברחוב שקט, עם גינה קטנה בחזית, היה הממלכה הראשונה שלו. אולי שם, בין משחקי ילדות תמימים בגינת הבניין, כשכפות ידיו הקטנות חיפשו אבנים חלקות או עקבו אחר נמלים חרוצות, החל להתפתח בו אותו קשר ראשוני ובלתי מוסבר לאדמה, לתחושת השייכות הפיזית למקום. אביו, יגאל, כבר אז שם לב לקפיצת הרגל הקטנה הזו, לפעמים כשהיה מרוכז במשחק או כשחשב עמוק, ולתיפוף הקבוע של אצבעותיו על כל משטח מזדמן – שולחן, ספסל, אפילו על הברכיים. אלו היו סימנים מוקדמים, קצב פנימי שביטא תערובת של חיוניות, סקרנות ואיזו אי-שקט קל שילווה אותו כל חייו.

כשהיה בן חמש, כשריח היסמין של קריית אונו כבר היה חרוט בזיכרונו כזיכרון ילדות רחוק, עזבה המשפחה את העיר ועברה צפונה, אל הגליל. המעבר היה דרמטי, קפיצה מלב העשייה העירונית אל חלוציות חדשה, אל אדמה בתולית כמעט. הוריו, רחל ויגאל, היו בין מקימי קיבוץ מורן, נקודת התיישבות צעירה ונועזת שקמה בלב הנוף הגלילי הפראי. עבור גיא הקטן, זה היה עולם חדש לחלוטין. במקום מדרכות אספלט ובנייני קומות, נגלו לעיניו מרחבי ירוק אינסופיים, גבעות עגלגלות, עצי אלון עתיקים ושיחי צבר דוקרניים. הוא זכר את ריח האדמה הרטובה אחרי הגשם, את קריאות הציפורים בבוקר, את המגע המחוספס של עלי העצים. הוא למד בבית הספר היסודי של המועצה האזורית משגב, שם התערבב עם ילדים מיישובים אחרים, למד להכיר את מגוון הפנים של הגליל ואת רוח החלוציות המשותפת. שם, בין הלימודים בחברת הילדים בחדר האוכל המשותף לארוחות ערב תחת שמיים זרועי כוכבים, התחילה להיקשר נפשו לנוף, לאנשים, לתחושת הקהילה המתהווה. הוא למד מהוריו, ומהחברים לקיבוץ, את ערך העבודה הקשה, את חשיבות העשייה המשותפת, את החובה של כל אחד לתרום את חלקו לבניית משהו חדש וגדול יותר מסך חלקיו. הוא היה ילד סקרן, שאהב לחקור את השבילים הצרים שבין העצים, לרדוף אחרי חיפושיות נוצצות, ולדמיין עולמות שלמים בתוך שיח קוצים. התיפוף הקבוע של אצבעותיו על השולחן בכיתה, או על מעקה המרפסת בבית הילדים, היה קצב פנימי שלא נדם, מנגינה שקטה של נשמה תוססת.

השנים בקיבוץ מורן היו מעצבות, אך בשלב מסוים, כשהוריו נפרדו, חייו של גיא שוב קיבלו תפנית. הוא עבר להתגורר עם אימו בקיבוץ שומרת, גם הוא בגליל המערבי, אך עם אופי וצביון שונים במקצת. המעבר הזה, שכלל פרידה מהאב ומסביבת הילדות המוכרת, היה ודאי מלווה בקשיים ובהסתגלויות חדשות. שומרת, קיבוץ ותיק יותר, הציע לו סביבה יציבה, והוא המשיך את לימודיו בבית הספר היסודי המקומי. הוא היה כבר נער צעיר, עם כתפיים רחבות ועיניים חכמות, שנושא בתוכו את זיכרונות המורן החדש ואת השקט היחסי של שומרת. בבית הילדים, אחר כך בחדר משלו, הוא מצא את מקומו, למד להכיר חברים חדשים, אך תמיד נשא עימו את תחושת השייכות הכפולה, את הזהות הקיבוצית שנטמעה בו עמוק. כשהיה נער, הגיעה שוב נקודת מפנה, והוא עבר לגור עם אביו בקיבוץ הגושרים, הפעם בגליל העליון, שם סיים את לימודיו בתיכון האזורי. שלוש נקודות גליליות שונות, שלוש ביוגרפיות קיבוציות שונות, שהשתלבו לכדי סיפור חיים אחד. הגושרים, עם מקורות המים השופעים והנוף העוצמתי של החרמון ברקע, העניקו לו פרספקטיבה נוספת על יופיו של הגליל ועל עוצמת הטבע. הוא הפך לנער חסון, עם חיוך ביישני ומבט עמוק, שלמד מהי גמישות ומהי היכולת להסתגל, מבלי לוותר על העוגנים הפנימיים שלו. הוא בילה שעות ארוכות בטיולים רגליים או ברכיבת אופניים בשבילי עפר, כשהוא סופג את ריחות עצי הפרי בבוסתן, את קולות המים הזורמים בנחלים, את תחושת החופש והמרחב שרק הגליל יכול להעניק.

בשנת 1991, כשהוא בקושי בן שמונה עשרה, התגייס גיא לצה"ל. הבחירה שלו לא הייתה מקרית – הוא לא חיפש מסלול קל, אלא שאף ליחידה משמעותית, כזו שדורשת מחויבות, יכולות פיזיות ונפשיות גבוהות. הוא שירת כלוחם ביחידת מסתערבים ביהודה ושומרון, תפקיד מאתגר ומסוכן שדרש ממנו להיות חד, ממוקד, ובעל יכולת לפעול תחת לחץ קיצוני. המסלול הזה, שכלל אימונים מפרכים, שעות ארוכות של דריכות מבצעית, ופעילות בשטח עוין, עיצב אותו והפך אותו ללוחם מנוסה ומקצועי. הוא למד להכיר את שפת השטח, את הניואנסים הקטנים שבין איום לבטלה, את החשיבות של עבודת צוות והסתמכות הדדית. החוויות הללו, המראות, הקולות, המתחים, נחקקו בו עמוק, והיוו חלק בלתי נפרד ממי שהפך להיות. אפשר לדמיין אותו חוזר מהשטח, מותש אך נחוש, מנסה לעבד את מה שראה וחווה, בעודו שומר על קור רוח חיצוני ששירת אותו כל חייו. הקפיצה הקלה ברגל, התיפוף באצבעות, אולי התגברו באותן תקופות – ביטוי חיצוני לאותה אי-שקט פנימי, לאותה תחושת דריכות תמידית של לוחם.

לאחר שחרורו מצה"ל, חיפש גיא שינוי, אולי ניתוק מסוים מהאינטנסיביות הצבאית ומהשקט היחסי של הקיבוץ. הוא עבר לתל אביב, אל העיר הגדולה, ההומה, השוקקת חיים. שם, במרכז העניינים, גר עם בן דודו שהיה קרוב אליו מאוד, חווה את הקצב המהיר של העיר, את ריבוי האפשרויות, את המגוון האנושי. חמש שנים בילה גיא בעיר הגדולה, בין בתי קפה עמוסים למועדונים רועשים, בין המולת הרחובות לחוף הים שטוף השמש. הוא עבד, בילה, יצר קשרים, וספג את האנרגיה התל אביבית. אך למרות הפיתוי והאפשרויות, משהו משך אותו בחזרה. אולי היה זה הגליל שקרא לו, אולי השקט, אולי תחושת השייכות העמוקה יותר שחש בקהילה קטנה. אחרי חמש שנים, גיא החליט לחזור הביתה, אל קיבוץ שומרת, אל המקום שבו הרגיש שייך באמת. ההחלטה הזו לא הייתה קלה, היא דרשה ויתור על נוחות מסוימת, על פיתויים, אך היא ביטאה את עומק הקשר שלו לשורשים, לאדמה, לדרך חיים שקטה וקהילתית יותר.

עם חזרתו לקיבוץ, לא לקח לו זמן רב למצוא את מקומו, ואף למעלה מכך – הוא לקח על עצמו תפקיד חיוני ומרכזי: רכז הביטחון השוטף הצבאי, הלא הוא הרבש"ץ. המינוי הזה לא היה פורמלי בלבד; גיא נכנס לתפקיד במלוא הרצינות והמסירות, מביא עימו את הניסיון העשיר שצבר ביחידת המסתערבים ואת ההבנה העמוקה שלו בשטח. הוא לא הסתפק בקיים, אלא פעל בנחישות ובלהט להקים כיתת כוננות לתפארת, כזו שתגן על הקיבוץ ותעניק תחושת ביטחון לתושבים. הוא אסף סביבו חברים ובני קיבוץ, שיתף אותם בידע שלו, אימן אותם במסירות ובהתמדה. אפשר לדמיין את הלילות הארוכים שבהם ישב עם חברי הכיתה, מתכנן תרחישים, מתרגל ירי, מלמד אותם את רזי השטח. הוא היה קשוב לכל שאלה, סבלני לכל טעות, ובעיקר – העביר להם את תחושת השליחות הבוערת בו. כיתת הכוננות של שומרת, בהובלתו, הפכה לשם דבר באזור כולו, וגיא עצמו נודע כרכז ביטחון מקצועי, יסודי ובעל ידע יוצא דופן, מוקד ידע וכתובת לכל רכזי הביטחון ביישובי הסביבה.

התפקיד של רבש"ץ לא היה עבורו רק עבודה, אלא דרך חיים. לאורך השנים, הוא הרחיב את פעילותו ואת ידיעותיו בתחום הביטחוני ללא הרף. הוא לא הפסיק ללמוד, להתאמן ולהשתפר. הוא התאמן בירי מעשי, שכלל את יכולותיו הטכניות והטקטיות לרמה גבוהה במיוחד, והפך למומחה בתחומו. הוא שימש כיועץ וכמדריך ירי, העביר ידע וניסיון לדורות של לוחמים ואנשי ביטחון, וניהל מטווחים, בהם הקפיד על בטיחות, מקצועיות ודיוק. כשגיא היה על המטווח, כל תנועה שלו הייתה מחושבת, כל הוראה ברורה, והוא העניק יחס אישי לכל יורה, מזהה את נקודות החוזק והחולשה, ומכוון אותם לשיפור. קולו היה עמוק וסמכותי, אך תמיד עטוף באותה סבלנות ורגישות שאפיינו אותו. במקביל לכל העיסוקים האינטנסיביים הללו בתחום הביטחון, גיא גם עבד בחברת "אמתן כרמיאל", חברה לייצור נשק, שם היה אחראי על ענף ייצור האקדחים. תפקיד זה חיבר בין הידע המעשי שלו לבין הצד התעשייתי של עולם הנשק, והוא הפגין בו מקצועיות, אחריות וירידה לפרטים, תוך הבנה עמוקה של כל שלבי הייצור והבטחת איכות המוצר.

בתוך כל העשייה הזו, גיא בנה את ביתו הפרטי. הוא התגורר בשומרת עם שרונה, אשתו, ולשניים נולדו שתי בנות, ליבי ואבישג, שהיו אור עיניו ומרכז עולמו. הוא היה בעל אוהב ואבא מסור, ששימש כעוגן יציב למשפחתו. בתו ליבי סיפרה איך בכל הזדמנות נהג לומר להן שהוא גאה בהן, סתם כך, ללא כל סיבה מיוחדת. לא היה צריך מבחן מוצלח, או הישג יוצא דופן, מספיק היה מבט חטוף, חיוך קטן, כדי שגיא יחבק אותן ויאמר את המילים הפשוטות והכה משמעותיות האלה. הוא היה נוכח בחייהן, מקשיב, מייעץ, משתף. ארוחות הערב המשפחתיות היו קדושות, זמן שבו כולם התכנסו סביב השולחן, חלקו את חוויות היום, צחקו ודיברו. גיא היה הכתף שעליה יכלו להישען, האוזן הקשבת לכל צרה, והקול המרגיע ששידר ביטחון. הוא לימד אותן לאהוב את הארץ, לטייל בה, להכיר את שביליה ונופיה, ממש כפי שהוא עצמו אהב.

במהותו, גיא היה איש של אנשים. מוקף בעשרות חברים ובני משפחה, הוא היה תמיד עסוק בנתינה ובעשייה עבור כולם, ותמיד נמצא שם עבורם, גם בתקופות העמוסות ביותר בחייו. ביתו היה פתוח, וליבו רחב. אם מישהו היה צריך עזרה בתיקון משהו בבית, בעצה טובה, או סתם באוזן קשבת – גיא היה הכתובת. נוכחותו השרתה ביטחון על סובביו, הם ידעו שיש להם על מי לסמוך ואל מי לפנות בעת צרה. הוא היה מסוג האנשים שאפשר להתקשר אליהם בחצות הלילה, והם יענו, יקשיבו, ויחשבו יחד איתך על פתרון. אימו נהגה לכנותו "הוויקינג", בשל חזותו המרשימה: גובהו, מבנה גופו השרירי והזקן העבות שעיטר את פניו הקנו לו מראה מעט מחוספס, עוצמתי. אך מבפנים, גיא היה רגיש ורך, בעל לב רחום, מלא חמלה, חום ואהבה. הוא היה זה שידע לזהות מצוקה נסתרת, שהיה מציע עזרה עוד לפני שהתבקש, שהיה שם כדי לחבק, לחזק, להצחיק. הציניות הקלה שאפיינה אותו לפעמים, הייתה תמיד עטופה בטוב לב אינסופי, והיא זו שהפכה אותו לכל כך מיוחד, כפי שתיאר זאת אביו. זו הייתה דרכו להקל את המצב, לשבור את הקרח, להכניס קצת הומור גם למצבים קשים.

גיא היה קיבוצניק בנשמתו. לא רק שהוא גדל בקיבוץ וחזר אליו, אלא שכל אורח חייו וערכיו היו שזורים עמוק ברוח הקיבוצית – קהילתיות, עזרה הדדית, אהבת הארץ ועבודה קשה. הוא אהב את החיים במלואם, חווה אותם בעוצמה, ונהנה מכל רגע. אחת מאהבותיו הגדולות הייתה רכיבה על אופנועו. הרכיבה הייתה עבורו לא רק תחביב, אלא דרך לשחרר את הנפש, לחוש את הרוח בפנים, להתחבר לנוף. אפשר לדמיין אותו רוכב בשבילי הגליל, הרוח שורקת באוזניו, השמש מלטפת את פניו, מנוע האופנוע רועם בעדינות, והוא חש תחושה עמוקה של חופש וחיבור לאדמה. את ארץ ישראל אהב בכל ליבו, ובמיוחד היה מחובר לאדמת הגליל ולנופיו. הוא הכיר כל שביל, כל פינה נסתרת, כל עץ עתיק. הוא ידע לספר סיפורים על המקומות, על האנשים, על ההיסטוריה. כל חייו הונע מתוך תחושת שליחות ומחויבות עמוקה – למשפחתו, לחבריו, לקהילה שלו, ולמדינה. הוא היה רודף צדק, דאג לחלשים ממנו, ותמיד ניסה לעמוד לצידם. בכל מקום אליו פנה, בכל מפגש, הותיר גיא חותם עמוק על כל מי שפגש. הוא היה אור שמאיר לכולם, כפי שאביו הגדיר זאת, נוכחות חזקה ומרגיעה כאחד. אחותו הילה זכרה איך בילדותה הייתה הולכת אחריו כמו ברווז קטן ומחקה כל צעד שלו, ואיך ביקשה ממנו שיפצח לה גרעינים כיוון שלא הצליחה, והוא היה מפצח עד ששרפו לו השפתיים. בנערותה הסתכלה עליו בעיניים מלאות הערצה, ובבגרותה הוא אמר לה את המשפט המעצים: "תשברי כבר את הקיר, השמש זורחת בצד השני". זה היה גיא – מחנך, מנהיג, אח גדול, דמות שתמיד דחפה קדימה, באהבה ובעדינות.

ואז הגיע אותו בוקר, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר. בוקר שהתחיל כעוד בוקר של חג רגיל, נטול דאגות, עם הבטחה ליום שמש נעים. אלא שבשעה הזו, המציאות הישראלית התהפכה באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית על ישראל, מתקפה בסדר גודל שלא נראה כמותו. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לעבר אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, דרך פרצות בגדר הגבול שנחשבה לבלתי חדירה. הם פתחו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשניסו להגן בגופם על האזרחים. בבוקר זה החלה מלחמה, מלחמה שתשנה את פני המדינה.

גיא היה בביתו בקיבוץ שומרת כשפרצה המתקפה. הוא התעורר לקול האזעקות הבלתי פוסקות, לקול הדי הפיצוצים הרחוקים, ולמבול הודעות הווטסאפ שהחלו לזרום במהירות, מציפות את קבוצות הביטחון של הקיבוץ והמועצה. המידע הראשוני היה חלקי ומעורפל, אך תחושה עזה של אסון מרחף מילאה את האוויר. כרבש"ץ הקיבוץ, גיא מיד נכנס לפעולה. הוא הקפיץ את כיתת הכוננות, חילק הוראות, ווידא שכל תושב נמצא בממ"ד שלו. הוא היה עוגן של שקט ויציבות בתוך הכאוס המוחלט. היתה לו יכולת מיוחדת להישאר צלול גם במצבי לחץ קיצוניים, ולתת תחושה של שליטה. למרות שהיה פטור משירות מילואים בשל גילו, חמישים ואחת, הוא הרגיש שהוא לא יכול לשבת בחיבוק ידיים. לא היה לו ספק לרגע. משהו בתוכו בער, דחף אותו לפעול. זה היה אותו דחף בלתי נשלט, אותה תחושת שליחות עמוקה שאי אפשר להתעלם ממנה.

גיא יצא לדרום, אל לב התופת, וביקש להתנדב, להצטרף לכוחות הלוחמים. הוא הגיע לשטח כשהוא מצויד בניסיון וידע עצומים, אך נענה בשלילה. "אתה מבוגר מדי," אולי נאמר לו, או "אין צורך כרגע". התשובה הכאיבה לו, לא התאימה לאופי שלו, למי שראה את עצמו כחלק מהמערכה, כמי שחייב לתרום. הוא חזר לקיבוץ, אל תפקידו החיוני כרכז הביטחון, המשיך לדאוג לביטחון התושבים ולהכין את הקיבוץ לכל תרחיש, אך לא ויתר על רצונו לשרת. הוא המשיך להתעקש, לפנות לגורמים שונים, להפעיל קשרים, עד שקיבל את מבוקשו. המקצועיות שלו, הנחישות שלו, והצורך הבוער בו לתרום, ניצחו. הוא גויס לגדוד 89 של חטיבת השריון 8, חטיבת "הזקן", חטיבה עתירת מורשת קרב. הרגע שבו קיבל את צו הגיוס היה רגע של הקלה מסוימת, של תחושת ייעוד שהתמלאה. הוא ידע שזה המקום שבו הוא צריך להיות.

תחילה, לחם גיא במסגרת התמרון הקרקעי ברצועת עזה. הוא מצא את עצמו שוב בתוך הקרב, בלב הפעילות המבצעית, מביא עימו את שנות הניסיון הרבות שלו. למשפחתו, סיפר כי הוא נמצא בשטח ישראל, על מנת שלא להדאיג אותם. הוא ידע כמה הם דואגים לו, כמה הם חוששים, ורצה להקל עליהם ככל האפשר, גם במחיר של הסתרת האמת המלאה. הוא דיבר איתם בטלפון, קולו היה רגוע, מלא ביטחון, כאילו הכל בסדר, כאילו הוא בסך הכל עושה עוד יום מילואים רגיל. במהלך הלחימה, הוביל גיא שיירה של רכבים משוריינים, משימה שדרשה ממנו ריכוז מוחלט, קור רוח, ויכולת קבלת החלטות מהירה. השיירה הותקפה על ידי מחבלי חמאס, שירו טילים לעבר הכוח. חבריו ליחידה סיפרו כי הטילים פספסו בסנטימטרים ספורים את הרכב המשוריין בו לחם גיא. המתח היה עצום, האדרנלין זרם בעוצמה, אך לדבריהם, גיא ניהל את האירוע בקור רוח ובצורה מופתית. הוא שידר רוגע לסובבים אותו, קיבל החלטות בזק שהצילו חיים, והוביל את הכוח בבטחה מתוך הסכנה. זה היה גיא במיטבו – מנהיג בשטח, מקצוען אמיתי, אדם שניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות.

לאחר מספר חודשי לחימה אינטנסיביים, שוחרר גיא ממילואים. הוא חזר הביתה, לקיבוץ, למשפחתו, מותש אך עם סיפוק עמוק על שתרם את חלקו. הוא ניסה לחזור לשגרה, לבלות זמן עם שרונה ובנותיו, לחבק אותן חזק, להשלים את החסר. אך השקט לא נמשך זמן רב. בהמשך, נקרא לסבב נוסף של מילואים, הפעם בגבול לבנון, שאליו התפשטה הלחימה מיומה הראשון. הצפון בער, וגיא, עם ניסיונו הרב, היה נחוץ. כשכמה מקרוביו תהו למה הוא מתעקש להמשיך לשרת בגיל חמישים ואחת, וביקשו שיוותר וישאיר את הלחימה לצעירים ממנו, גיא ענה בפשטות, במילים שביטאו את כל תפיסת עולמו: "אני נותן את המקסימום כדי לשחרר לוחמים אחרים שעשו מאות ימי מילואים". המשפט הזה חושף את ליבו הרחב, את תחושת האחריות העמוקה שלו, את הרצון שלו להקל על אחרים, לתת מניסיונו כדי שצעירים יותר יוכלו לחזור הביתה. הוא לא חשב על עצמו, על גילו, על הנוחות שלו. הוא חשב על הכלל, על המדינה, על החיילים האחרים. זו הייתה גבורתו האמיתית – גבורה של נתינה, של אחריות, של חיבור עמוק לגורל האומה.

ביום חמישי, 24 באוקטובר 2024, לחם גיא במסגרת פעילות מבצעית בדרום לבנון. זה היה יום נוסף של לחימה, של דריכות, של משימות ביטחון שוטפות באזור רווי איומים. במהלך הפעילות, פתחו מחבלי חיזבאללה באש לעבר הכוח וירו על הלוחמים מטח כבד של רקטות ופצצות מרגמה. המטח היה פתאומי, קטלני. גיא נפגע ונהרג במקום, איתו נהרגו ארבעה לוחמים נוספים. באותו רגע, נדם קולו העמוק, נכבה האור הבוהק שהיה, נשבר הלב של כל מי שהכיר ואהב אותו. רב-סמל בכיר גיא עידן נפל בקרב ביום כ"ג בתשרי תשפ"ה, בן חמישים ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בשומרת, הקיבוץ שכה אהב, האדמה שכה היה מחובר אליה, בטקס אשכבה שבו ליוו אותו אלפי אנשים – בני משפחה, חברים, חברי קיבוץ, מפקדים ופקודים, אזרחים שביטחונם היה יקר לו מכל. הוא הותיר אחריו אישה ושתי בנות, הורים ושישה אחים ואחיות – משפחה שלמה המומה וכואבת, אך גם גאה עד אין קץ במי שהיה.

אביו, יגאל, ספד לו מילים קורעות לב: "אני מתגעגע לכל מה שהיית, לכל מה שהבאת איתך. אפילו לדברים שהיו לפעמים מעצבנים – הקפצת הרגל ההיא, שהייתה זיכרון חי לטראומה שנשאת בגבורה, התיפוף הבלתי פוסק של אצבעותיך על כל משטח, שהפך לפסקול של הבית... זה היית אתה – ייחודי, מלא חיים." הוא המשיך ותיאר את גיא: "אתה היית אדם שאוהב אנשים, שתמיד שם לעזור, שתמיד מוצא את המילים הנכונות להקל, להצחיק, לחבק. הציניות שלך הייתה עטופה בטוב לב אינסופי, והיא זו שהפכה אותך לכל כך מיוחד. היית אור שמאיר לכולם, ועכשיו האור הזה חסר כל כך... אני תמיד אהיה אבא גאה למי שהיית – בכל הטוב, העומק, בשמחה שהבאת לעולם הזה." אחותו הקטנה, הילה, שיתפה גם היא את כאבה ואת זיכרונותיה: "יש לי ארבעים ושמונה שנים של זיכרונות. בילדות שהייתי הולכת אחריך כמו ברווז קטן ומחקה כל צעד שלך. ביקשתי שתפצח לי גרעינים כי לא הצלחתי והיית מפצח עד ששרפו לך השפתיים. בנערות שהייתי מסתכלת עליך בעיניים מלאות הערצה ובבגרות שאמרת לי: 'תשברי כבר את הקיר, השמש זורחת בצד השני'. הצחוק שהוא רק שלך, החיוך שאומר 'הכול בסדר'.... אוהבת אותך, אחי הגדול. אוהבת, שבורת לב ומתגעגעת."

הכאב היה עצום, אך יחד איתו צמחה תחושה עמוקה של גאווה. גיא עידן, האיש, הלוחם, האבא, החבר, הקיבוצניק, נתן את חייו למען ביטחון המדינה, למען הבית שכה אהב. הוא היה סמל למחויבות, לנתינה, לחיבור עמוק לאדמה ולעם. מורשתו אינה רק בסיפור גבורתו האחרון, אלא בכל שנות חייו – ביכולת שלו לבנות, ללמד, להגן, לאהוב. לזכרו של גיא, נערכה תחרות ירי מעשי ארצית במטווח מטה אשר, כמחווה לאהבתו הגדולה לתחום ולמקצועיותו הבלתי מתפשרת. טקס לזכרו נערך גם במשחק הכדורעף בין קבוצת "הפועל מטה אשר עכו" לקבוצת "מכבי הוד השרון", כהוקרה לאיש הקהילה, לאוהב הספורט, לאדם שהיה חלק בלתי נפרד ממרקם החיים בגליל המערבי. עמודי הנצחה לגיא נפתחו באתר memoriz.plus ובאתר lifecloud, כדי שסיפורו לא יישכח, כדי שכל מי שפגש אותו, וגם מי שלא, יוכל ללמוד על חייו, על ערכיו, ועל גבורתו. גיא עידן ז"ל השאיר חלל עצום, אך גם מורשת של אהבת אדם ואהבת מולדת, של מחויבות בלתי מתפשרת. סיפור חייו הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של עם ישראל, סיפור של אנשים חזקים, אמיצים, ובעלי לב רחב, שקמים פעם אחר פעם להגן על ביתם, על משפחתם, ועל עתידם. זכרו יהיה חקוק לעד בלבבות כל אלה שהכירו אותו ואהבו אותו, ויהווה מגדלור של השראה לדורות הבאים.