גיא בזק

בפריז, עיר האורות, ביום קר של י"ח בטבת תשס"ד, ה-12 בינואר 2004, נולד גיא, בנם השני של כרמית ויובל. הוא הגיע לעולם כרוח חיים חדשה, אח קטן לתמר הבכורה, ולימים, אח גדול לעדי. שמו, גיא, נשמע כמו הד להוריו, שחיו אז במרחקים, בעוד יובל, אביו, סיים את לימודיו בבירה הצרפתית. הדירה הפריזאית הקטנה, עם נוף לשדרה סואנת אולי, הייתה נקודת ההתחלה של מסע חיים קצר אך עז, רווי צבעים, חוויות ורגעים בלתי נשכחים. רק שמונה חודשים חלפו מאז נולד גיא, והמשפחה כבר ארזה את חפציה, אורזת איתם גם את התינוק הקטן שטרם הכיר ארץ אחרת מלבד זו שבה נולד, ושבה נשמעו צלילי שפה זרה. הם שבו לארץ ישראל, אל השרון הירוק, אל היישוב כוכב יאיר, שהפך לביתו ולמקום שבו יטביע את חותמו העמוק.

כבר בגיל חצי שנה, גיא הקטן הפגין אופי יוצא דופן, כזה שלא היה מוכן להיפרד מאימו ולו לרגע. זו הייתה דרישה שקטה אך תקיפה, אות לאישיות שרק החלה להתעצב. רופא ילדים בעל שם, שהיה ידיד המשפחה, בחן אותו בעיון, וחיוך עמוק נפרש על פניו כשאמר לאם הצעירה: "הוא ילד סופר מיוחד ויהיה לך כאמא סופר מאתגר לגדל אותו... אבל את תראי שהוא חתיכת גאון יצירתי." המילים הללו, שנאמרו כמעט בדרך אגב, הדהדו במשך השנים, והתבררו כמדויקות להפליא. בגיל שנתיים, כשהוא כבר פוסע בביטחון ובודק כל פינה בעולמו המתהווה, אובחן גיא כמחונן. הגן, שהיה אמור להיות מסגרת של שגרה, הפך עבורו לזירת התנסות יומיומית. בכל בוקר הגיע מחופש לדמות אחרת – פעם גיבור על עם גלימה מתנופפת, פעם חוקר טבע עם מגלה ומשקפת קטנה, ופעם ליצן שפניו מאופרות בצבעים עליזים. אלו לא היו סתם תחפושות; זו הייתה דרכו הראשונית, הספונטנית והשובבה, לבטא את חוש ההומור הייחודי שאפיין אותו, את היכולת לראות את העולם דרך פילטר צבעוני ומשעשע, ואת הרצון לחקור ולשחק עם גבולות המציאות. הוא היה ילד יצירתי וחד מחשבה, שובב ואמיץ, כזה שלא ידע רגע דל. אם אירוע חריג או לא סטנדרטי היה מתרחש ביישוב השקט, כולם היו מיד צוחקים וקובעים בחיוך: "גיא בטוח מעורב בזה." פעם אחת, אחרי אירוע כזה שבוודאי כלל איזה מעשה קונדס מבריק, אמו, כרמית, התחננה אליו, עייפה אך אוהבת: "גיא, תן לי רק יום אחד של שקט." והוא, בשנינות האופיינית לו, ובלי להסס לרגע, ענה לה בטון רציני ומלא קסם: "אמא, שמת אותי בין שתי בנות כאלה חננות, איך תדעי ככה מה זה להיות הורה באמת? את צריכה קצת אקשן." הבית בכוכב יאיר היה מלא בצחוק, בשיחות עמוקות ובהרפתקאות קטנות, כשגיא היה המנוע הבלתי נלאה שהפיח חיים בכל רגע.

כשהיה בן שש, ארזה המשפחה שוב את חפציה ויצאה לשליחות לוורשה שבפולין. המעבר החד, מהשרון הירוק לעיר אירופאית גדולה עם היסטוריה כבדה, לא ערער את גיא. הוא נטמע מיד בבית הספר האמריקאי, שם שפת האנגלית הפכה להיות שגורה בפיו באופן טבעי, כמעט כמו שפת האם. הוא רכש אותה בקלות מדהימה, כפי שרכש כל ידע אחר שנקרה בדרכו, והיא הפכה לכלי נוסף בארגז הכלים המרשים שלו. שלוש שנים חלפו, מלאות בחוויות בינלאומיות, בלימודים בסביבה רב-תרבותית, בטיולים ובהיכרות עם עולם רחב יותר. כעבור שלוש שנים, חזר גיא לארץ עם משפחתו, והפעם השתקעו בכוכב יאיר באופן קבוע. הוא למד בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים ביישוב, שם המשיך לבלוט בכישרונו ובאישיותו. בהיותו תלמיד חטיבה, נבחר גיא לייצג את בית הספר במשלחת ל"מצעד החיים הבינלאומי" במקדוניה, לזכר יהודי המקום שנספו בשואה. המסע הזה, אל אתרי הזיכרון ואל סיפורי העבר, הטביע בו חותם עמוק. הוא, הילד השובב והחכם, נחשף למוראות היסטוריים ולסיפורי גבורה והישרדות, והחוויה עיצבה בו תחושת אחריות וחיבור עמוק יותר לשורשיו ולעמו. את לימודיו התיכוניים המשיך ב"בית חינוך ירקון" בקריית המועצה האזורית דרום השרון, שם שמר על ממוצע ציונים גבוה מאוד, וזאת למרות שלא השקיע יתר על המידה בלימודים ובהכנה לבחינות הבגרות. נראה היה שהידע פשוט נדבק אליו, והבנתו העמוקה וחשיבתו היצירתית איפשרו לו להצליח בקלות יחסית.

גיא היה ילד ונער פעלתן, עסוק תמיד, מוקף במגוון אינסופי של תחומי עניין, ומוכשר באופן בלתי רגיל. הוא היה סקרן ואוטודידקט מלידה, רוכש ידע עצום מכל עבר, ללא צורך במורים או בספרי לימוד מובנים. אם משהו עניין אותו, הוא צלל אליו במלוא המרץ, עד שהפך למומחה בתחומו. הוא ניגן בגיטרה ובפסנתר, כשצלילי המיתרים או הקלידים מילאו לעיתים קרובות את חלל הבית, ולרוב, לא הייתה זו נגינה פשוטה של יצירות מוכרות, אלא אלתורים ומנגינות שיצר בעצמו, מבטאים את נפשו הסוערת והיצירתית. בנוסף למוזיקה, היה צייר מוכשר מאוד, ועל קירות חדרו או ביומניו היו וודאי שרבוטים וציורים מלאי חיים, עדות נוספת לעולמו הפנימי העשיר. אך בין כל עיסוקיו, הייתה לו גם אהבה גדולה למטבח, ובמיוחד לאהבתו לבשל. בעיקר אהב להכין פסטות ופיצות, אך לא הסתפק במתכון הבסיסי. תמיד שדרג אותו, הוסיף טוויסט אישי, כדי ליצור מנה ייחודית, כזו שתשאיר חותם. אחותו תמר סיפרה על כך בחיוך אוהב: "גיא היה מכין בבית פיצות בתנור מקצועי מגבינות מיוחדות ופלפלים קלויים עם אנשובי. הוא לא הסתפק בפיצה הקלאסית." ריחות של רוטב עגבניות מתבשל באיטיות, של בצק טרי שעולה בתנור, של עשבי תיבול טריים, היו וודאי חלק בלתי נפרד מזיכרונות הבית. הוא בלט בחוכמתו, בחשיבתו היצירתית, בדעתנותו ובעיקר באומץ לנווט את דרכו בעולם, בדרך שהייתה רק שלו. אביו, יובל, ניסח זאת במדויק: "תמיד תמיד עושה את הכול בדרך שלך. רואה את המציאות דרך המבט המיוחד שהוא רק שלך. תמיד מוכן עם תשובה לא צפויה. קסם של בחור."

לגיא היה כושר ביטוי יוצא דופן, הן בכתב והן בעל-פה. הוא היה שנון מאוד, כפי שמעידים בני משפחתו, "אומר תמיד את המילה האחרונה," לא בגלל עקשנות לשמה, אלא בגלל יכולתו לשלוף משפטי מחץ חכמים ומבריקים בעת הצורך, כאלה שחותמים דיון או משנים את כיוונו ברגע אחד. חוש ההומור שלו היה שזור בכל צעד בחייו, כמעין חוט שני צבעוני. מעשי קונדס רבים היו חלק בלתי נפרד מאישיותו, כאלה שגרמו להוריו להיקרא לבית הספר לעיתים קרובות. פעם אחת, לדוגמה, סידר מחדש את כל התמונות שעל הקיר בחטיבת הביניים, מה שוודאי גרם למהומה קטנה ולצחוק גדול, והיה עוד הוכחה ליצירתיות שלו ולרצונו לערער על הסדר הקיים, ולו באופן שובב וחסר פחד. כילד, היה נטול פחד, הרפתקן מטבעו ונמשך באופן טבעי לספורט אתגרי. אמו אמרה עליו, "חי את חייו על הקצה," ובאמת, נראה שהוא חי כל רגע במלוא העוצמה. מגיל צעיר מאוד גלש בסנובורד במדרונות מושלגים, ולא סתם מסלולים, אלא הקשים ביותר, הלא מסומנים, אלה שדורשים אומץ לב, מיומנות ושיקול דעת. הוא חלם להיות מדריך סקי, לחלוק את התשוקה הזו עם אחרים, להוביל אותם במורד ההרים המושלגים. בנעוריו, כשהיה כבר חזק פיזית, עסק גם בטיפוס הרים, בין השאר בנופים עוצרי הנשימה של תאילנד, שם אולי נאחז בסלעים חדים כשמתחתיו תהום כחולה של ים. פארקור, אמנות התנועה המורכבת במרחב עירוני, הייתה עוד אחת מתשוקותיו. השמועה אמרה, כפי שחבריו סיפרו, ש"לא היה גג בכוכב יאיר שהוא לא הכיר," מה שמעיד על הבקיאות שלו בכל פינה ביישוב ועל האומץ חסר הגבולות שלו.

אך לא רק גבהים ומהירויות משכו אותו. גיא אהב לטייל ב"שביל ישראל," בעיקר בנופי המדבר השקטים והעוצמתיים של הדרום. הוא צעד חמש פעמים בחלקו הדרומי של המסלול, וכל פעם הייתה חוויה עמוקה ומשמעותית. אחת הפעמים הללו הייתה, לבחירתו, במקום טקס בר מצווה מסורתי. הוא בחר במסע, בהליכה, בחיבור לארץ ולעצמו, על פני חגיגה קונבנציונלית. אביו, יובל, תיאר את המסעות האלה במילים מרגשות: "התחלנו כשהיה בן שתים-עשרה, בשנת בר המצווה. ארבעה ימים במדבר. אבא ובן. הוא סחב תיק קטן ואני תיק גדול עתיר משקל. במסע האחרון הוא היה כבר גבר בן שמונה-עשרה. רוב המשקל היה כבר על כתפיו החסונות." המסעות האלה היו יותר מסתם הליכה; הם היו מסע התבגרות משותף, שיחות עמוקות תחת שמי המדבר זרועי הכוכבים, התמודדות עם אתגרים פיזיים ונפשיים, ובניית קשר עמוק של אב ובן. הם ראו את השקיעות הצבעוניות שצבעו את הרי אדום, שמעו את שריקות הרוח המדברית, חשו את החול נכנס לנעליים ואת השמש הקופחת על העור. בכל פעם, גיא חזר מהמדבר חזק יותר, מפוקס יותר, ומחובר יותר לעצמו ולערכיו.

גיא היה חניך נלהב בשבט "צור" של תנועת "הצופים" בכוכב יאיר, שבט ששימש לו כבית שני, מקום של שייכות, חברות וצמיחה. הוא עבר קורס מד"צים – מדריכים צעירים – ולקח חלק פעיל בהדרכה, בטיולים ובמחנות, בפעילויות השבט שהיוו חלק כה משמעותי משנות נעוריו. חבריו תיארו אותו כדמות מרכזית ודומיננטית בכל מקום אליו הגיע. חבר קרוב סיפר: "גיא היה המרכז של כל מקום שבו היה. הוא היה פעיל בשבט 'צור', אבל הכי פעיל שיש. שמעו אותו. אין חניך שלא הכיר אותו ולא שמע עליו. כולם הסתכלו עליו בעיניים מעריצות, כי הוא עשה כל דבר בחן ובחיוך. יש בגיא משהו שכל אחד יכול להתחבר אליו. הוא כל כך רגיש ונגיש. אי אפשר שלא לצחוק ממנו ואיתו. אי אפשר שלא לרצות להיות איתו." כושר המנהיגות הטבעי שאפיין אותו, הכריזמה שקרנה ממנו, ורגישותו הרבה לזולת, קירבו אליו חברים רבים. הוא ליכד אותם סביבו, הפך למעין "חלילן מהמלין" כפי שאימו תיארה זאת, מושך אחריו את כולם בקסמו האישי וביכולתו לחבר בין אנשים. חבריו היו חשובים לו מאוד, ופעמים רבות מספור אירח אותם בביתו, שהפך למקום מפגש קבוע, מלא בצחוק, בשיחות ובתוכניות עתידיות. הוא השפיע לטובה על חבריו, והנחיל להם, כקבוצה, את הערכים שהדריכו אותו בחייו: אופטימיות בלתי נלאית, עקשנות מבורכת, והיכולת לבחור את הדרך הנכונה עבורם. חבר אחר תיאר זאת במילים חזקות: "באיזשהו מקום גיא בנה את האופי שלנו, של השכבה. יש לו חלק כל כך גדול במי שאנחנו, החבורה. הוא היה הפנים שלנו, הפנים של השכבה שלנו."

כפי שהשפיע על הכלל, כך השפיע גם על כל אחד ואחד מהסובבים אותו באופן אישי. הוא שימש אוזן קשבת לרבים, נותן עצה טובה, מעודד ומחזק. ידידה קרובה סיפרה עליו: "הוא לימד להסתכל על הטוב ותמיד להיות חיובי, ולפעמים למען הדברים שחשובים לי לא לוותר. נתן לי את התחושה שגם אם לא היינו חברים הכי טובים כל הזמן, הוא תמיד שם לשמוע. השיחות איתו היו הכי משמעותיות שהיו לי עם כל אדם אחר." במשך כמה שנים, גיא השתתף בפעילויות ספורטיביות וחינוכיות של תנועת "חמש אצבעות," תנועה ששמה לה למטרה להעצים את החוסן האישי ולפתח מנהיגות בקרב צעירים, לקראת שירות צבאי משמעותי. הפעילויות הללו, שכללו ככל הנראה מסעות אתגריים, תרגילי מנהיגות ושיחות עומק, הכינו אותו היטב לאתגרים שעתידים היו לבוא. הוא סיים את לימודיו בתיכון בהצלחה מסחררת, כפי שכבר צוין, למרות שמעולם לא נראה שהשקיע מאמץ מיוחד בלימודים. הוא היה פשוט חכם מדי, סקרן מדי, ובעל יכולת למידה עצמאית שחרגה מהנורמה.

ביום קריר של ה-12 בדצמבר 2022, התגייס גיא לצה"ל. הוא בחר לשרת בחטיבת "גולני", הגדוד 51, שם התקבל למחלקה הפיקודית. לא הייתה זו בחירה מקרית; גדוד 51 היה הגדוד שעליו פיקד אביו, יובל, עשרים וחמש שנים קודם לכן. היה זה קשר שקט, כמעט סמוי, אך בעל משמעות עמוקה. גיא, בדרכו הצנועה, מעולם לא סיפר לחבריו או למפקדיו על דרגתו הבכירה של אביו, תת-אלוף, ועל תפקידיו הרבים בצבא. הוא רצה להימדד בזכות עצמו, בזכות מעשיו שלו, ולא בזכות יחוס משפחתי. המסלול שלו היה שלו, והוא צעד בו בראש מורם. האקשן של אימוני הלחימה בטירונות התאים לו כמו כפפה ליד. הוא תיאר אותם בהתלהבות, "כמו בפורטנייט," משווה את המציאות הצבאית למשחק מחשב שאהב, ומבטא את הריגוש וההתלהבות שלו מהאתגר הפיזי והמנטלי. הוא רק חיכה להזדמנות לממש את תפקידו כלוחם, להפוך את האימונים המפרכים למעשים של ממש.

במהלך הכשרתו, ניהל גיא יומן אישי, שהפך למעין מראה לנפשו ולמצפן לערכיו. ביומן הזה תיעד את המסלול שעבר, את הקשיים וההצלחות, ואת הערכים שלאורם פעל. הדברים שכתב על ערך הרעות היו כה עמוקים ונוגעים ללב, עד כי נכללו מאוחר יותר במורשת הקרב של חטיבת גולני. הוא כתב: "חברות אמיתית לא נמדדת כשנוח, היא לא נמדדת בכמה כיף ביחד, והיא לא תלויה באורך הקשר. חברות נמדדת כשחרא, בחושך, כשמגעיל וכשלא רוצים. היא מדודה בכמה אתה מוכן לתת מעצמך למען חבריך, גם אם זה יכניס אותך לסיטואציות קשות. רק המחשבה על לשפר את מצבו של חברך, להקשות על עצמך בשביל להקל על רעך." מילים אלה, שנכתבו על ידי נער בן תשע-עשרה, שיקפו חוכמה והבנה עמוקה של מהות הקשר האנושי, ושל משמעותה של אחוות לוחמים. הן היו למעשה מניפסט של הערכים שהנחו אותו בכל רגע.

בסוף מסע הכומתה, ב-11 ביולי 2023, כשהכומתה החומה של גולני כבר עטורה על ראשו, ישב גיא וסיכם ביומנו את מחשבותיו על השירות הצבאי עד כה. מילותיו היו מלאות גאווה, סיפוק והתרגשות: "בשבעת החודשים האחרונים כל שנייה בכל יום עסקה בדבר אחד: להפוך אותי ללוחם. בפעם הראשונה בחיי השקעתי את כל כולי במטרה אחת בודדה שהוצבה מולי. כל מד"ס, כל מור"ק, כל זמן מקצוע, כל מטווח וכל קילומטר במסעות – והיום המטרה הושגה. הפכתי ללוחם בשבעת החודשים האחרונים, והשגת המטרה סוכמה בטקס ובכומתה חומה. אני מוכן להגיד שהיום היה אחד הימים המרגשים והמשמעותיים בחיי, לראות את המשפחה הגאה, החברים התומכים, ובעיקר לקבל את הכומתה של אבא. הרגשה שלעולם חרוטה בליבי. היום הפך כל טיפת זיעה, כל שריר תפוס, כל יום מעייף, למדרגות שהובילו אותי למטרה שלי." היה זה רגע שיא עבורו, סגירת מעגל עם אביו, והבנה עמוקה של המשמעות של היותו לוחם. בתחילת נובמבר 2023, תכנן גיא לצאת לקורס מ"כים – מפקדי כיתות – צעד טבעי ומתבקש עבור בחור בעל יכולות מנהיגות כה בולטות. הוא ראה את עצמו ממשיך להתקדם, להשפיע, להוביל. אך הוא לא זכה להגשים את תוכניתו.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נשמעו קולות פיצוץ עמומים שהלכו והתחזקו. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע חסרת תקדים על מדינת ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש הוחלפו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר נורא זה החלה מלחמה.

באותו סוף שבוע קטלני, גיא נשאר לשמור על מחנה כיסופים, שם שירת גדודו. עם הישמע האזעקות הראשונות, הוא מיהר עם חבריו למיגונית, פיסת בטון קטנה שהייתה אמורה לספק הגנה. בשעה 6:49 בבוקר, רגעים ספורים לאחר שהחל הירי, צילם אותם בסרטון קצר, סרטון אחרון שינציח את הרגעים השקטים לכאורה שלפני הסערה, את פניהם של חבריו שהיו איתו ברגעים ההם. כמה דקות לאחר מכן, בשעה 6:30, הספיק לכתוב לאחותו הגדולה הודעה קצרה, מצמררת: "האדמה רועדת" – תיאור מדויק של תחושת הכאוס והאימה שאחזה באזור. אך השקט היחסי במיגונית לא נמשך זמן רב. כאשר התקבל דיווח על חדירת מחבלים לקיבוץ כיסופים הסמוך, לא היה לגיא כל היסוס. הוא יצא לקרב ללא פקודה מפורשת, חתר מייד למגע, מונע מתחושת שליחות והגנה. הוא וחבריו, כוח קטן אך נחוש, יצאו אל הלא נודע, אל תוך התופת.

במשך יותר משלוש שעות, תחת אש תופת בלתי פוסקת ובנחיתות מספרית עצומה מול עשרות מחבלים צמאי דם, נלחם גיא לצד חבריו בתוך הקיבוץ. התושבים, שחייהם היו בסכנה מיידית, היו בראש מעייניו. בתפקידו כקלע, הוא פעל בחוד הכוח, המקום המסוכן ביותר, מתקדם בין חצרות ובתים, מתחת לצרורות ירי בלתי פוסקים, מול עשרות מחבלים חמושים היטב. חבריו של גיא, שלחמו לצידו, העידו שלאורך כל שעות הלחימה הקשה בקיבוץ גיא לא הראה סימני פחד. להיפך, הוא היה זה שחתר למגע, שביקש להתקדם ראשון לקו האש, כשהוא קורא להם: "אל תדאגו... אני מתקדם, תחפו עליי." הילד שלא ידע פחד, שהתגלש במדרונות סקי לא מסומנים וטיפס על גגות, הפך ללוחם חסר חת בתוך התופת. בלהט הקרב, חבר קרוב של גיא נפצע בידו. גיא, בדם קר ובאומץ לב בלתי רגיל, טיפל בו תחת אש, דאג שיפונה מהשטח בבטחה, ומיד לאחר מכן, במקום להישאר מאחור, רץ בחזרה להילחם, אל קו האש, אל המקום שבו נזקקו לו יותר מכל. הוא המשיך להילחם, להגן, להסתער, כשהוא מגלם בגופו וברוחו את כל מה שלמד על רעות ואומץ.

בשעות הצהריים של אותה שבת נוראה, ה-7 באוקטובר, לאחר שעות של לחימה עיקשת ובלתי מתפשרת, כדור אחד פגע בליבו של גיא. הוא נפל בקרב, בן תשע-עשרה בלבד, מותיר אחריו חלל עצום. רב-טוראי גיא בזק, שנפל כגיבור בקרב להגנת יהודים במולדתם, הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכוכב יאיר, יישובו האהוב, למרגלות ההרים שבהם אולי שיחק וחלם. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה לרב-סמל, כהוקרה על גבורתו ואומץ ליבו.

החלל שהותיר גיא היה עצום, בלתי נתפס. אמו, כרמית, ספדה לו במילים קורעות לב, מבטאות את הכאב הבלתי נסבל של אם שאיבדה את בנה: "גולגול, מרגע שהלכת, לא מפסיקים לעטוף אותנו: משפחה, חברים מקרוב ומרחוק, חברים מהעבודה, כולם מושיטים יד לעזרה, מבשלים, דואגים, מכילים ושואלים: 'אפשר לעזור במשהו?' כן! שיחזירו לי אותך, אתה שלי!!! מבטיחה לא לכעוס על עוד קעקוע, מבטיחה להמשיך ולחכות לך באוטו עד שתצא מהבית, מבטיחה לא לחפש אותך בקבוצת 'מחפשים את גיא', מבטיחה להפסיק לעשות פאדיחות, מבטיחה לא לחפור – רק תחזור!!! גיאגי שלי, אתה היית הצפון שלי, מזרח ומערב, יום החול שלי, ימי החג, אביב וסתיו. היית השיר, הירח וכל כוכב שראיתי, משהו בי – מת איתך!" מילותיה של האם כאבו את כאב האובדן הטהור, את התחושה שחלק מנשמתה נעלם.

אביו, יובל, התמודד עם האובדן בכאב עמוק ובתחושת גאווה שאין לה סוף: "את ההודעה האחרונה שלחתי לו אני בשבת, 7 באוקטובר, בבוקר. הודעה של אבא מודאג לבן לוחם. 'שמור על עצמך, גיאגולי', ביקשתי. הודעה שלא נקראה. וי אפור שלעולם לא יכחיל. 'נראה לאחרונה ב-7 באוקטובר', מבשרת ביובש הודעת הוואטסאפ. מועד שלא יתעדכן עוד. יום שיישאר חקוק בליבנו לעד... נועדת לגדולות, גיא. עם ראש כל כך יצירתי, עם דמיון מפותח. עם רגישות ולב גדול. וכמה שרציתי לראות אותך מתפתח וגדל. הופך למי שנועדת להיות. ידעתי שקורצת מאותם חומרים של מתי מעט נדירים. ואני כל כך מצטער, גיא, שלא הצלחנו לשמור עליך, ילד שלי. שכל ההבטחה שגלומה בך נגדעה בטרם עת. אבל אני גם כל כך גאה בך במי שהיית, במה שעשית, בתקופת חיים קצרה כל כך. ביכולת שלך להיכנס עמוק לכל כך הרבה לבבות. לגעת בכל כך הרבה אנשים. בחותם שהותרת בכל מקום בו היית. בחוויות המשותפות שחווינו יחד. ואין לך מושג, גיאצ'וק, כמה שמחתי שיש לי בן שכמותך. כמה הייתי גאה להיות האבא של גיא בזק." דבריו של האב שיקפו את ההבנה העמוקה של הפוטנציאל האדיר שנגדע, אך גם את הגאווה העצומה על מי שהיה גיא, ועל המעשים שביצע בחייו הקצרים.

אחותו תמר, שראתה בו מודל לחיקוי, ספדה לו בכאב ובגאווה: "אתה דמות להערצה לכל כך הרבה אנשים, של עדי ובמיוחד של כל בני הדודים היקרים שלנו. כולם תמיד רוצים להיות כמו גיא. הילד עם הלב הכי גדול שיש, שאף אחד לא הצליח לפספס. תמיד שואלים, 'מי גיבור בשבילך?' ועכשיו אני יודעת בוודאות להגיד שזה אתה, גיאגו שלי. נלחמת בגבורה עד הרגע האחרון, וכמו שאני מכירה אותך, לא היית פראייר לשנייה." מילותיה של תמר תיארו את גיא כדמות מעוררת השראה, גיבור אמיתי, גם בחייו וגם במותו.

חודשיים לאחר נפילתו של גיא, כשיום הולדתו העשרים הלך והתקרב, ערכה משפחתו חגיגה מיוחדת. לא הייתה זו הלוויה נוספת, אלא אירוע שנועד לשקף את רוחו של גיא, כפי שהוא היה חוגג זאת, קרוב לוודאי – במסיבת ריקודים מלאה בחיים. האירוע התקיים ב"חוות רונית," והשתתפו בו כ-600 מוזמנים – משפחה, חברים, מכרים, כל מי שגיא נגע בחייו. היה זה ערב של זיכרון, של צחוק מלווה בדמעות, של מוזיקה וריקודים, כמעין מחווה לרוח החיים הסוערת והעליזה שאפיינה אותו.

אך הזיכרון של גיא לא הסתכם רק במסיבת יום הולדת. הוא הונצח בדרכים רבות, יצירתיות ונוגעות ללב, כפי שרק אדם כמוהו יכול היה להיות מונצח. אחת מעשרים המטרות שגיא רצה להשיג עד גיל עשרים הייתה למצוא את מנת פסטת הקרבונרה הטובה ביותר. כדי להגשים את המטרה הזו, התקיימה במסעדת "אמורה מיו" בתל אביב תחרות פסטות מיוחדת לזכרו. טבחים וחובבים התמודדו ביניהם, מנסים ליצור את הקרבונרה המושלמת. בסופה של התחרות, המנה המנצחת צורפה לתפריט המסעדה, וניתן לה השם המרגש: "הקרבונרה של גיא." כך, בכל פעם שמישהו יזמין את המנה הזו, הוא יזכור את גיא, את אהבתו לבישול, ואת תשוקתו לחיים.

חבריו של גיא יזמו עמוד ברשת האינסטגרם בכתובת remember.guy.bazak, שהפך לפלטפורמה לשיתוף סיפורים, תמונות וזיכרונות. חברת "סקי דיל," בהכרה לאהבתו הגדולה לסנובורד וסקי, חילקה לטסים מדבקה שעליה נכתב: "לגלוש במורד הגיא במהירות הבזק" – משחק מילים על שמו ועל אהבתו לספורט אתגרי. למעלה מעשרים מחבריו, כמחווה מרגשת ובלתי נשכחת, קעקעו על גופם את האותיות XO, סימול המשחק איקס עיגול, בדיוק כפי שגיא קעקע על גופו בשבת האחרונה שבה ביקר בביתו. הקעקועים הללו הפכו לסמל של קשר בלתי ניתן לניתוק, זיכרון חי ובועט. תנועת הצופים, שבה גיא היה כה פעיל, יצרה מערך שיעור שלם על גיא, הכולל שיחה על מטרות שיש להציב בחיים, על ערכים, ועל המשמעות של היות אדם. רוחו של גיא המשיכה להדהד בקרב הדור הצעיר. ומלגת הצטיינות לזכרו, תרומת קרן רוטברג, ניתנה לסטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, כהוקרה על הצטיינותו בלימודים ועל רוחו המיוחדת.

לזכר גיא וסמל תומר נגר, שהיו החיילים היחידים מהמחלקה שנפלו בקרב בכיסופים, הפיקו משפחותיהם מארז מיוחד של יין ובירה. על תווית בקבוק יין קברנה סוביניון מתוצרת יקב אדיר, מכרם בן זמרה שבמרום הגליל, נכתבו "הטיפים של גיאצ'וק לחיים נכונים" – מעין צוואה רוחנית קצרה, מלאה בחוכמת חיים שגיא צבר ב-19 שנותיו. הטיפים כללו: "תמיד להיות על הקצה, להישאר משוחרר, רגוע ולזרום, לא לפחד ליפול, לא להסס – תמיד להתחייב, והכי חשוב – לא לשכוח ליהנות!! אז תרימו כוסית לזכרו של גיאצ'וק שלנו, שיחיה בליבנו לנצח." מילים אלו הן מהות חייו של גיא – לחיות במלוא העוצמה, לא לפחד, להתחייב לדברים שמאמינים בהם, ותמיד, אבל תמיד, ליהנות מהדרך.

גיא בזק, הילד מפריז, הנער מכוכב יאיר, הלוחם של גולני, הגיבור שנפל בכיסופים, השאיר אחריו לא רק כאב וגעגוע, אלא גם מורשת חיה ונושמת. מורשת של אומץ לב, של רגישות עמוקה, של חוכמה ויצירתיות, של אהבה לחיים ושל מחויבות בלתי מתפשרת לחבריו ולמולדתו. סיפורו, סיפור של חיים קצרים אך מלאים, הוא לא רק סיפור של אובדן, אלא גם סיפור של תקומה – תקומה של רוח האדם, של ערכים שלא ידעכו, ושל גאווה ישראלית שתישאר חקוקה בליבות כולנו לעד. יהי זכרו ברוך.