גיא אדמוני

בליל חורף קריר, ביום רביעי של דצמבר, כשריח גשם ראשון עוד ריחף באוויר העוטף את עזה, נולד גיא אדמוני בכפר עזה. היה זה ארבעה עשר בדצמבר לשנת 1998, תאריך שיחרוט לימים את תחילתו של סיפור חיים קצר אך עשיר, שזכה למלאכה רבה ועמוקה, ושנגדע באחת בבוקר אוקטובר מדמם. גיא היה בנם של מיכל ודורון, חלק ממרקם אנושי שורשי וחם בקיבוץ שעל גבול, ועד מהרה מילא את הבית בצחוק מתגלגל ובסקרנות אינסופית. הוא היה האח הצעיר יותר לגלי, שהצטרפה למשפחה מאוחר יותר, והאח הצעיר יותר ללי ורן, ילדיו של דורון מנישואיו הקודמים, שחלקו איתו את השגרה ואת חצר הקיבוץ המשותפת. הבית של משפחת אדמוני, כמו רבים אחרים בכפר עזה, היה בית פתוח, רוחש חיים, מלא באור שמש שחדר מבעד לחלונות הגדולים המשקיפים על מדשאות ירוקות ועל שדות חקלאיים שנמתחו עד האופק. לא הייתה זו רק יחידה משפחתית, אלא חלק בלתי נפרד מקהילה תוססת, שקשריה נשזרו יחד בחוטים עדינים של עזרה הדדית, חגים משותפים ואינספור שעות בבריכה או בחדר האוכל.

כפר עזה היה יותר מסתם יישוב; הוא היה עולם שלם. בבוקר, ריח אדמת החמרה הלחה, שהתערבב עם אבק הדרכים, היה עולה באפו של גיא כשיצא עם חבריו לגן הילדים. הוא אהב את תחושת העשב הרטוב בין אצבעות רגליו, את קולות הציפורים המצייצות בבוקר, ואת רעש הטרקטורים המרוחק שעבדו בשדות עוד לפני שהשמש העזה טיפסה לשמיים. כילד, גיא היה סקרן ותמיד בתנועה. הוא רץ בין שבילי הקיבוץ, מטפס על עצים, מציץ אל לולי התרנגולות ומנסה לדמיין את הדרך שבה גדל כל ירק בגינת הירק המשותפת. מיכל, אימו, הייתה צוחקת כשהייתה מוצאת אותו מכוסה בבוץ מכף רגל ועד ראש אחרי עוד יום של חקירות בשדות, אך בעיניה תמיד נצנץ ניצוץ של גאווה על ילדה הלא שגרתי, זה שפניו תמיד מלוכלכים אך עיניו בורקות. דורון, אביו, היה לוקח אותו לפעמים לסיבוב קצר על הטרקטור, וגיא היה אוחז בכיף ההגה הענק, מרגיש את רטט המנוע ומתמלא בתחושה של עוצמה ושליטה. הוא למד לאהוב את האדמה, לא מתוך סיסמאות נשגבות, אלא מתוך המגע הישיר, הריח העמוק והעבודה הפיזית שראתה סביבו. החיים בקיבוץ עיצבו בו לא רק את אהבת הטבע, אלא גם את תחושת הקהילתיות העמוקה, את ההבנה שכולם תלויים בכולם, וכי יש ערך עצום בעשייה משותפת למען המכלול.

ככל שגדל, התחזקו בגיא תכונות האכפתיות והרגישות. הוא היה ילד שתמיד שם לב לאחרים, שתמיד היה מוכן לוותר על חלקו במשחק כדי שגם מי שחלש יותר יוכל להשתתף, או להושיט יד לחבר שמעד. הוא לא היה מסוג הילדים שרצו להיות במרכז תשומת הלב, אלא זה שפעל בשקט, מאחורי הקלעים, כדי לוודא שכולם מרגישים בנוח ושכולם חלק. כשהיה בן ארבע עשרה, אירוע קטן אך משמעותי התרחש בשיעור אזרחות בכיתה ח'. המורה, אישה מנוסה שידעה לזהות ניצוצות של אישיות בקרב תלמידיה, שאלה את הילדים היכן הם רואים את עצמם בעוד עשרים שנה. רוב הילדים דיברו על מקצועות, על משפחה, על טיולים בעולם. גיא, שישב בשקט בכיסאו, הרהר לרגע, ואז השיב בטון ענייני אך נחוש: "או ראש ממשלה, או שאמות למען המולדת." חיוך קל ריחף על שפתיה של המורה, אך היא ידעה שאין זו מליצה ריקה מפיו של גיא. היה משהו בעיניו, בדרך שבה הביע את הדברים, ששידר רצינות עמוקה, מחויבות פנימית שחרגה מגיל הנעורים. כבר אז, הבית והמדינה היו קשורים בנפשו בקשר בל יינתק, והוא ראה את עצמו כחלק מהמארג הזה, מוכן לשאת באחריות כבדה, ואפילו להקריב את היקר מכל למענו.

השנים חלפו, וגיא הפך לנער צעיר. הוא התגלה כנער מוכשר, בעל לב ענק, כפי שיעידו עליו מאוחר יותר. אך לפני שהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, בחר גיא לעשות שנת שירות בעמותת "עמיחי", ארגון שטיפל בילדים ובבני נוער בעלי מוגבלויות. הייתה זו החלטה שלא הפתיעה את מי שהכיר אותו. העבודה עם הילדים האלה, שדרשה סבלנות אינסופית, אמפתיה עמוקה ויכולת לראות את האדם שמאחורי המוגבלות, התאימה בדיוק לאופיו. הוא היה מגיע בבוקר אל המרכז של העמותה, מקבל את פני הילדים בחיוך רחב, ועד מהרה היה מוצא את עצמו שקוע בעולמם. היו שם בנים ובנות עם קשיי תקשורת, עם קשיים פיזיים, עם אתגרים מורכבים שהפכו את כל פעולה יומיומית למאבק. גיא לא התייאש לרגע. הוא ישב איתם על הרצפה, בנה איתם מגדלי קוביות שהתמוטטו שוב ושוב, קרא להם סיפורים, צייר איתם ציורים שהיו לפעמים רק קשקושים לא ברורים, אבל עבורו היו יצירות אמנות. הוא לימד אותם איך לאכול בכוחות עצמם, איך להתלבש, איך לתקשר עם הסביבה במחוות קטנות או בצלילים בודדים. אורי גור אריה, אביו של אחד הילדים שגיא הדריך, כתב לימים כי "גיא היה אדם מדהים, עם הרבה רגישות ונתינה אינסופית לזולת ובמיוחד לאנשים הכי חלשים בחברה". המשפט הזה תפס את מהותו של גיא באותה תקופה: את היכולת שלו להעניק מעצמו ללא גבולות, לראות את היופי והערך בכל אדם, ולגרום גם למי שנתפס כ"חלש" להרגיש אהוב ומוערך. הוא לא ראה את שנת השירות כ"התנדבות" במובן הרגיל של המילה, אלא כחלק בלתי נפרד מדרך חייו, כבניית היסודות למי שיהיה. הוא חזר לביתו בכפר עזה בסוף כל יום, עייף אך מלא סיפוק, כשסיפורים קטנים ומרגשים על הילדים שבטיפולו ממלאים את ראשו ואת שולחן ארוחת הערב המשפחתית.

האהבה הכי גדולה של גיא, מחוץ למעגל המשפחה והחברים, הייתה נתונה לקבוצת כדורגל אחת: הפועל תל אביב. לא היה זה עניין של מה בכך. האדום הזורם בדמו היה עמוק כמו השורשים שלו באדמת הקיבוץ. הוא לבש חולצות אדומות, עקב באדיקות אחרי כל משחק, ידע בעל פה את שמות השחקנים ואת ההיסטוריה של המועדון, ובעיקר, חש חיבור עמוק לקהל האוהדים הנאמן והבלתי מתפשר. זו לא הייתה רק אהבה לספורט, אלא סוג של שייכות, של משפחה מורחבת. הוא ואמו, מיכל, חלקו את התשוקה הזו. אין ספור שעות בילו יחד מול מסך הטלוויזיה, כוססים ציפורניים, צועקים על השופט, או פורצים בצהלות שמחה כשהכדור מצא את דרכו לרשת. לפעמים היו נוסעים יחד למשחקים באצטדיון בלומפילד, והאווירה שם הייתה משכרת. גיא היה נסחף בקלות לקריאות העידוד, לדגלים המתנופפים, לריח הנקניקיות והבירה באוויר. הוא היה חלק מהקולקטיב האדום, חלק ממשהו גדול ממנו, משהו שאיחד אנשים מכל קצוות החברה הישראלית תחת דגל אחד, אדום. "הפועל תל אביב", היה אומר בחיוך למיכל, "זה לא רק כדורגל. זו דרך חיים." והיא הייתה מהנהנת בהסכמה, מבינה היטב את עומק הקשר הרגשי שבין הבן שלה לקבוצה. הקשר הזה עם אמו, שנסב סביב כדורגל אבל נגע בעצם המהות של שותפות וחיבור, היה אחד מנקודות האור המרכזיות בחייו.

כשמלאו לו שמונה עשרה, עמד גיא בפני גיוס לצה"ל. ההחלטה לא הייתה קשה. עבורו, השירות הצבאי לא היה מטלה, אלא המשך טבעי למחויבותו למדינה ולביתו. הוא התגייס ביום ה-14 בדצמבר 2017 לחיל המודיעין. הבחירה במודיעין לא הייתה מקרית. היא שיקפה את סקרנותו, את חשיבתו האנליטית, ואת רצונו לתרום באופן משמעותי, גם אם מאחורי הקלעים, לביטחון המדינה. הוא עבר טירונות, שבה למד משמעת וערכים צבאיים, אך במהרה מצא את מקומו ביחידה הטכנולוגית והאינטלקטואלית של אגף המודיעין. גיא לא היה מסוג האנשים שהסתפקו בביצוע משימות בלבד; הוא תמיד חיפש להבין את התמונה הרחבה, את המשמעות מאחורי הנתונים, את ההשלכות של כל פיסת מידע. מפקדיו זיהו במהרה את יכולותיו הייחודיות, את ראשו החריף, את חשיבתו "השונה" והמקצועית, ואת מסירותו הבלתי מתפשרת.

כשהגיע זמנו לצאת לקורס קצינים, לא הייתה לו התלבטות. "אני מכפר עזה ואני רוצה לשמור על הבית," אמר בלי למצמץ כששאלו אותו על מניעיו. המשפט הפשוט הזה, שיצא מפיו בנחישות, תמצת את כל עולמו. עבורו, "הבית" לא היה רק הבית הפיזי בקיבוץ, אלא גם הקהילה, הקיבוץ, המדינה כולה. הוא ראה בקצונה לא רק קידום אישי, אלא אחריות עמוקה יותר, יכולת להשפיע, להגן, להיות בחזית העשייה המודיעינית ששומרת על הגבולות. הוא עבר את הקורס בהצטיינות, והיה לדוגמה ומופת לחבריו ולפקודיו, כפי שסיפרה עליו רס"ן י', מפקדתו לשעבר, שליוותה אותו בצעדיו הראשונים כמפקד. היא תיארה אותו כ"דוגמה ומופת", קצין שאיכותו המקצועית השתלבה עם עשייתו הערכית.

כקצין באגף המודיעין, גיא מילא תפקיד רגיש ובעל חשיבות עליונה. הוא עבד במרץ, שעות ארוכות, עם דרישות מקצועיות גבוהות. הוא היה "עוגן משמעותי באגף המודיעין של צה"ל", כפי שהעיד עליו מפקדו, רב סרן ד', ששירת איתו בלשכת ראש אמ"ן. "לא היה לי עוד קצין ג'נטלמן כמוך," אמר עליו מפקדו, מילה שתיארה את הנימוס, העדינות והיושר שאפיינו את גיא גם בסביבה צבאית תובענית. הוא היה קצין "איכותי ומסור", שתרומתו לאגף המודיעין "לא תסולא בפז". גיא לא הסתפק בביצוע שגרתי. הוא חשב מחוץ לקופסה, הציע פתרונות יצירתיים, והיה בעל יכולת נדירה לנתח מצבים מורכבים ולהגיע לתובנות עמוקות. הוא לא פחד להביע את דעתו, גם אם הייתה שונה מהמקובל, תמיד מתוך רצון לשרת את המטרה בצורה הטובה ביותר. הוא למד ולימד, התפתח ופיתח, והיה מקור השראה לרבים סביבו. "לימדת אותי הרבה על חשיבות מדינת ישראל ואזכור אותך תמיד," סיכם רב סרן ד' את השפעתו העצומה של גיא עליו. הוא היה אדם שאהב את המדינה ורצה להילחם עליה, כפי שבת זוגו, נועה, סיפרה. היא ראתה בו אדם שונה, שחשב אחרת מכולם, שחי את ערכיו במלוא העוצמה. "מאז ומתמיד הצבא והמדינה היו הכי חשובים לו בעולם," אמרה עליו, והדברים תאמו את מה שידעו כל מי שהכירו את גיא.

לצד שירותו הצבאי התובעני, גיא הקפיד לשמור על קשרים חמים עם משפחתו וחבריו. הוא היה בן למופת, אח אוהב, וחבר נאמן. הוא מצא זמן לשיחות טלפון ארוכות עם הוריו, לביקורים קצרים בקיבוץ בסופי שבוע, ולמפגשים ספונטניים עם חברים. שני קנר, ששירתה איתו, כתבה עליו: "מתגעגעת לצחוקים, לשיחות הקלילות והקשות איתך ולעצם היותך, מלאך היית בארץ ומלאך אתה בשמיים." התיאור הזה תפס את יכולתו של גיא להיות גם קליל ומצחיק, וגם עמוק ורציני, בהתאם לסיטואציה. הוא ידע לשלב בצורה הרמונית את עולמו הצבאי עם עולמו האישי, ולא ויתר על אף אחד מהם. הוא היה סרן, אך מעל לכל, הוא היה גיא – הבן של מיכל ודורון, האח של גלי, לי ורן, החבר של נועה, והחבר של כולם. הוא היה שם בשביל כולם, תמיד עם אוזן קשבת, תמיד עם עצה טובה, ותמיד עם חיוך כובש. הוא אהב את החיים, אהב את האנשים, ואהב את הבית שלו, בכל מובני המילה.

השנים חלפו, וגיא התבגר והתפתח, צבר ניסיון וחוכמה, וביסס את מעמדו כקצין מוערך וכאדם אהוב. הוא הגיע לגיל עשרים וחמש, וכל חייו עוד היו לפניו. הוא תכנן את עתידו, עם נועה, עם המשפחה, עם שאיפותיו המקצועיות. הוא לא ידע ששבת אחת, שבת של חג שמחת תורה, תהפוך את כל התוכניות הללו, ואת חייו עצמו, על פניהם. בבוקר השבעה באוקטובר 2023, שבת שחורה משחור, גיא היה בבית הוריו בכפר עזה. אמו מיכל לא הרגישה בטוב, וגיא, מתוך אותה אכפתיות ורגישות שאפיינו אותו כל חייו, החליט להישאר איתה בבית, לדאוג לה, להיות שם לצידה. זו הייתה החלטה טבעית, אינסטינקטיבית, שלא דרשה מחשבה שנייה. הבית היה מקום מבטחים, הקיבוץ היה המקום הבטוח שלו.

השעה הייתה שש וחצי בבוקר. השמש עוד לא טיפסה מעל קו האופק, ורבים בקיבוץ עוד ישנו את שנתם. לפתע, שקט הבוקר נקרע על ידי פיצוצים עזים ורעשים מחרישי אוזניים. גיא ומיכל התעוררו בבהלה. לא היה מדובר בעוד סבב לחימה רגיל, לא בעוד מטח רקטות שגרתי. הפעם, הרעש היה שונה, קרוב יותר, מאיים יותר. הם הספיקו לכתוב לאביו, דורון, ששהה באותו זמן בחו"ל, הודעת וואטסאפ קצרה ובהולה: "יש המון פיצוצים בקיבוץ ושהכלב ברח מהבית." המילים הללו, פשוטות ככל שהיו, שיקפו את הבלבול, את הפחד, את ההבנה שהשגרה נשברה, שהסכנה קרובה מאי פעם. הכלב שברח, היה פרט קטן ששיקף את הכאוס שהתחיל להשתלט על הקיבוץ. דקות ספורות לאחר מכן, הקשר עם גיא ומיכל נותק. הדממה שנפלה על קו הטלפון הייתה מחרידה יותר מכל רעש.

השעות הבאות היו שעות של אימה. גיא, קצין מודיעין מנוסה, הבין במהרה את חומרת המצב. הוא ידע שזו לא אזעקה רגילה, לא סתם ירי. הוא שמע את הצעקות, את היריות, את קולות האנשים שנכנסו לקיבוץ. הוא ידע שהמחבלים נמצאים בתוך כפר עזה, קרובים לביתו, קרובים לאמו. הוא לא חשב לעזוב, לא לרגע. הוא לא חשב על עצמו. כל מחשבותיו התנקזו למטרה אחת: להגן על אמו, מיכל. "הוא היה שלם עם זה שנהרג בשמירה על הבית שלו ועל אמא שלו," אמרה נועה, בת זוגו, לימים, ובכך תיארה את מהות ההחלטה של גיא באותם רגעים קריטיים. הוא היה חמוש בידע המודיעיני שלו, בנחישותו כקצין, ובעיקר, באהבתו האינסופית לאמו ולביתו.

הם נכנסו יחד לממ"ד, המרחב המוגן הקטן בבית, שהיה אמור להעניק להם ביטחון. אבל הפעם, הממ"ד הפך למלכודת. גיא חיבק את אמו, מיכל, חזק-חזק. אולי ניסה להרגיע אותה, אולי ניסה לספוג את הפחד שלה, אולי פשוט רצה להרגיש את חום גופה בפעם האחרונה. הוא שמר עליה עד הרגע האחרון, פיזית ורגשית. קולות הירי התקרבו, הצעקות הפכו ברורות יותר. הוא ידע שאין מנוס. הוא לא נלחם על חייו, אלא על חייה של אמו, על כבודה, על ביטחונה. הוא היה שם, מחבק אותה, סופג את הכל, עד שהטרור האכזרי הגיע גם אליהם. גיא ומיכל נמצאו כעבור מספר ימים, מחובקים זה לזו בממ"ד. "בחייהם ובמותם לא נפרדו," נכתב עליהם, והמשפט הזה תפס את הטרגדיה והגבורה של הרגע האחרון. אדם שאהב את המדינה ורצה להילחם עליה, בחר בסופו של דבר להגן על הבית הפרטי שלו ועל היקר לו מכל – אמו.

הימים שלאחר השבעה באוקטובר היו ימים של כאב בלתי נתפס, של חוסר וודאות, של חיפושים נואשים. דורון, ששמע על האסון מרחוק, חזר ארצה לתוך מציאות קשה מנשוא. המשפחה, החברים, הקהילה כולה, היו שרויים בהלם. כשהגיעה הבשורה המרה, והאמת הבלתי נתפסת נחשפה – גיא ומיכל אינם עוד – לב האומה נקרע, כפי שנאמר. מותם המשותף, בחיבוק של אהבה וגבורה, הותיר חלל עצום. גיא אדמוני נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. בן עשרים וחמש בלבד היה בנופלו. הוא הותיר אחריו אב שבור, דורון, שתי אחיות – גלי ולי, ואח – רן. משפחה שלמה שאיבדה את עוגניה.

הלווייתו של גיא, יחד עם הלווייתה של אמו מיכל, הייתה אירוע מטלטל. גיא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בתל מונד. מאות, ואף אלפים, של אוהדי הפועל תל אביב הגיעו ללוות אותם בדרכם האחרונה, לבושים בחולצות אדומות, דגל הקבוצה מתנופף מעל. לא היה זה רק טקס זיכרון צבאי, אלא גם הלוויה של בן אהוב, של חבר, ושל אוהד שרוף, שהקהילה האדומה באה לחלוק לו כבוד אחרון. קריאות "אדמוני, אדמוני" נשמעו באוויר, מעורבבות בדמעות ובשקט כבד. זו הייתה עדות עוצמתית לאהבה שגיא עורר סביבו, ולחיבור העמוק שלו לאנשים, לא רק למשפחתו וליחידתו, אלא גם לקהילה הרחבה של אוהדי הקבוצה האהובה עליו ועל אמו.

המילים שנאמרו לזכרו של גיא, הן ביטאו את עומק האובדן ואת גודל הערכה. רב סרן ד', מפקדו, לא יכול היה להכיל את הכאב: "לא היה לי עוד קצין ג'נטלמן כמוך. היית עוגן משמעותי באגף המודיעין של צה"ל. נפלת לצד אמך מיכל ז"ל. לימדת אותי הרבה על חשיבות מדינת ישראל ואזכור אותך תמיד." הוא הדגיש כי "עשייתו של גיא מתגמדת לעומת דמותו יוצאת הדופן. לא סתם הוא שמר על אמו עד הרגע האחרון." נועה, בת זוגו, סיכמה את אמונתה בו: "אני בטוחה שהוא היה שלם עם זה שנהרג בשמירה על הבית שלו ועל אמא שלו." מילים אלו הדהדו את נחישותו של גיא, את האמונה שלו בצדקת דרכו, ואת הבחירה שלו להגן, גם במחיר חייו.

רס"ן י', המפקדת שלו לשעבר, התקשתה לדבר עליו בלשון עבר: "הייתה לי הזכות ללוות אותך בצעדיך הראשונים כמפקד. היית דוגמה ומופת. כששאלו אם תרצה לצאת לקצונה, בלי להתבלבל אמרת 'אני מכפר עזה ואני רוצה לשמור על הבית'. לא נפלת לחינם, אני מבטיחה לך שנשמור על הבית, על מדינת ישראל ועם ישראל." ההבטחה הזו, "נשמור על הבית," הפכה לא רק לאמירה אישית, אלא לקריאת קרב, למורשת שגיא השאיר אחריו. אורי גור אריה, אביו של הילד שגיא הדריך בשנת השירות, כתב: "גיא היה אדם מדהים, עם הרבה רגישות ונתינה אינסופית לזולת ובמיוחד לאנשים הכי חלשים בחברה. גיא יישאר מקור גאווה גדולה לכם וגם לנו." וגם שני קנר, ששירתה עמו, הוסיפה בקולה האישי והכואב: "בסיוטים הכי גדולים לא חשבתי שאצטרך להדליק לזכרך נר נשמה. מתגעגעת יותר משמילים יתארו, אהוב שאתה. מתגעגעת לצחוקים, לשיחות הקלילות והקשות איתך ולעצם היותך, מלאך היית בארץ ומלאך אתה בשמיים." כל העדויות הללו, מפי מפקדים, חברים ובני משפחה, ציירו תמונה שלמה של אדם יוצא דופן, ששילב בתוכו עוצמה ורגישות, מקצועיות ואנושיות, אהבת אדם ואהבת מולדת.

הסיפור של גיא אדמוני הוא סיפור על אהבה עמוקה לבית, למשפחה, לקהילה ולמדינה. זוהי גבורה שאינה נובעת ממעשי ענק יוצאי דופן, אלא מבחירות יומיומיות, מאופי איתן, ממסירות אין קץ, ומהחלטה אחת, קורעת לב, ברגע האמת. גיא לא היה גיבור של מילים גבוהות, אלא גיבור של מעשים, של אנושיות, של אהבה. הוא שמר על אמו עד הרגע האחרון, ובכך הגשים את הבטחתו משחר נעוריו – להגן על הבית. מורשתו אינה רק זיכרון של קצין מצטיין שנפל בקרב, אלא זיכרון של אדם שחי חיים מלאים ומשמעותיים, שנגע בלבבות רבים, ושבחר לעמוד איתן מול הרוע כדי להגן על היקר לו מכל. זכרו של גיא אדמוני, יחד עם זכרם של כל נופלי מלחמת התקומה, נשאר חקוק עמוק בלב האומה, קריאה לנצח, קריאה לחיים, קריאה לשמור על הבית שעליו הגן באומץ לב כה רב. עבור גיא, אמו וכל אזרחי מדינת ישראל, אנו ננצח.