גילעד רוזנבליט

האוויר בגלבוע, באותו יום קיץ מאוחר של שנת 2002, נשא עמו כבר ניחוחות ראשונים של סתיו מתקרב, של ימים קצרים יותר ושל שדות שמתחילים לשנות גוון. ביישוב גן נר, שהיה אז עדיין בחיתוליו כקהילה צעירה ומתפתחת, נולד ביום ט"ז באלול, ה-24 באוגוסט, ילד קטן לאדווה ותומר רוזנבליט, והם קראו לו גילעד. הבית הקטן רחב מרוב שמחה, וצחוקם של שרון וערן, אחיו הגדולים, מילא את החלל כשהם ניסו להציץ אל העולל החדש, קטן ורך, שהצטרף למשפחה. מאיה ואיתי, שיוולדו אחריו, עוד לא ידעו אז איזה אח גדול, מצחיק ומלא אור מצפה להם. רינה וגבי, הסבים, הגיעו לבקר, עיניהם נוצצות מגאווה, ומחבקים את אדווה ותומר באהבה שרק סבים וסבתות יכולים להעניק. גילעד הקטן היה תינוק שקט, עולם שלם של סקרנות נח בתוכו, מביט בעיניים גדולות אל העולם החדש שנפתח בפניו, אל הפנים המטושטשות שרכנו מעליו, אל הקולות הרכים שדיברו אליו. הבית בגן נר היה מלא חום וצחוק, מקום שבו שורשים של משפחה אוהבת נטמנו עמוק בתוך אדמת הגלבוע האדמדמה, והשקיעות המרהיבות צבעו את השמיים מעל הגבעות בגווני אש, כאילו כדי לבשר על חיים מלאי תשוקה שיבואו.

כשהיה בן שלוש, ארזו בני משפחת רוזנבליט את חייהם הקטנים והגדולים, עזבו את הנוף ההררי של הגלבוע ועברו אל עמק יזרעאל הפתוח והירוק, אל קיבוץ גניגר. עבור גילעד הקטן, המעבר היה עולם חדש של צבעים, ריחות וצלילים. הוא זכר אולי במעורפל את הבית הישן, אך עד מהרה נטמע בשגרת הקיבוץ: ריח הדשא הטרי שנגזז בבקרים, רעש הטרקטורים העוברים בשבילים, צהלות הילדים במדשאות הרחבות, ותחושת החופש לרוץ יחף על האדמה הלחה אחרי גשם. הבית החדש בגניגר הפך במהרה למשכנם, למקום שבו יבלה את רוב שנות ילדותו ונעוריו, מקום שעיצב את מי שהיה. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי, בין ילדי הקיבוץ והמושבים הסמוכים, רץ ושיחק בהפסקות, טעם את טעמה המתוק של חברות ראשונה. הוא אהב את תחושת הקהילתיות, את ה"ביחד" של הקיבוץ, אך כבר אז ניכרה בו עצמאות מחשבתית ורצון ללכת בדרכו שלו. הוא היה ילד שמח, תמיד מוקף חברים, שעיניו הנוצצות העידו על תאוות חיים בלתי נדלית.

אבל החיים, כמו בחיים, מביאים עמם גם אתגרים. לאחר כיתה ג', כשהיה בערך בן תשע, עבר גילעד ללמוד בבית ספר "קישון" – בית ספר מיוחד לחינוך. המעבר לא היה קל, אך הוא התמודד עמו באומץ ובנחישות שאפיינו אותו כבר אז. הוא לא אהב לדבר הרבה על קשייו, העדיף להפנים ולהתמודד, אך הוריו, אדווה ותומר, ראו את המאמץ העצום שהשקיע. הוא למד שם כלים חדשים להתמודדות, שיטות ללמידה שונות, ופיתח עמידות נפשית יוצאת דופן. המורים ב"קישון" זכרו ילד סקרן, דעתן, שתמיד שאל שאלות והתעקש להבין לעומק, גם אם הדרך לשם הייתה מאתגרת יותר עבורו. הוא היה ישר מאוד, אולי אפילו בוטה לעיתים, אך תמיד מתוך כוונה טובה ורצון לראות את האמת. חבריו מ"קישון" העריכו את כנותו, את יכולתו לראות מעבר למילים, ואת נאמנותו הבלתי מתפשרת. הם היו חבורה שונה, שהתמודדה עם קשיים דומים, וביניהם נוצר קשר עמוק של הבנה ותמיכה הדדית.

לאחר שנותיו ב"קישון", המשיך גילעד לתיכון האזורי מזרע, שם השתלב בחברה הכללית, חמוש בכלים ובביטחון עצמי שרכש. התקופה הזו בתיכון הייתה עבורו פריחה של ממש. הוא היה ילד שמח, מלא אהבה לחיים, שובב כמעט תמיד, ומוקף בחברים רבים. הוא אהב את הקלות שבה יצר קשרים, את היכולת שלו להצחיק ולשמח את כולם, וללכת בשובבות על הקו הדק שבין בדיחות תמימות להקנטות קלות. "גיגוש," קראו לו בני משפחתו וחבריו הקרובים, כי אי אפשר היה לראות אותו בלי לחייך. הוא הביא עמו הומור ורוח שטות לכל מקום, אם זה בשולחן ארוחת הערב בקיבוץ, בין שיעורים במסדרונות התיכון, או במפגשי חברים ספונטניים. הוא היה חד וממוקד, וכשבחר לעשות משהו, נתן את כל כולו. הוא פעל להשיג את מטרותיו בצורה הטובה ביותר שאפשר, בנחישות ובחן הייחודי לו, והדבר בא לידי ביטוי גם בלימודיו. את מבחני הבגרות בתיכון מזרע סיים בציונים גבוהים במיוחד, הישג מרשים ששיקף את יכולתו להתגבר על כל מכשול, ואת ההתמדה הבלתי מתפשרת שלו.

מעבר ללימודים ולחברה, גילעד היה ילד של תשוקות פשוטות אך עמוקות. מגיל צעיר, הוא אהב כדורגל. זו לא הייתה אהבה רגילה, אלא אהבה בוערת, חסרת פשרות, שהתנקזה כולה לצבעי האדום-שחור של קבוצת הכדורגל "הפועל חיפה". כל משחק היה חוויה שלמה עבורו – הוא ישב בכיסא, דרוך, עיניו עוקבות אחר כל מסירה, כל נגיחה, כל בעיטה לשער. הוא הכיר כל שחקן, כל מהלך, כל היסטוריה של הקבוצה. הניצחונות היו מתוקים, וההפסדים היו כואבים, כאילו הוא עצמו היה על המגרש. הוא אהב את האווירה באצטדיון, את קריאות הקהל, את השירים המתגלגלים מהיציעים, את ריח הנקניקיות והבייגלה, את תחושת השייכות העצומה לקהילה שלמה של אוהדים נלהבים.

כנער, הוא לקח את אהבתו צעד אחד קדימה והתנדב בצוות התפעול של המועדון במשך מספר שנים. הוא הגיע למשחקים שעות לפני שריקת הפתיחה, עזר לסדר את הציוד, לפתוח שערים, לכוון את הקהל. הוא היה חלק מהמערך השקט שדאג שכל משחק יתנהל כשורה. הידיים שלו, שזמן קצר אחר כך ידעו לטפל בפצועים, ידעו אז לאחוז בדגלים, להרכיב ציוד, ולפעמים גם ללבוש את התחפושת הכבדה והחמה של בובת הקמע של הקבוצה. מאחורי המסכה הענקית של הקמע, מיוזע ומותש, הוא רקד וקפץ, עודד את הקהל, הצחיק את הילדים, וחש סיפוק עצום להיות חלק בלתי נפרד מהחוויה. הוא אהב את הרגעים האלה, את היכולת להביא שמחה לאחרים, גם אם אף אחד לא ידע שזה הוא שמתחבא בתוך הבובה. זו הייתה דרכו להביע את נאמנותו, את אהבתו, ואת יכולתו לתת את כולו למען מטרה שהוא מאמין בה. גם אחרי שהתגייס לצה"ל, בכל פעם שחזר הביתה לחופשה, הוא המשיך להתנדב ולסייע לקבוצה, כי האהבה הזו פשוט לא דעכה.

החיים של גילעד היו שזורים ברגעים פשוטים של אושר: ארוחות בשרים עם המשפחה בחצר הבית בגניגר, כשהריח של הבשר הצלוי על הגריל מילא את האוויר, וקולות צחוק ושיחות עמוקות התערבבו עם צלילי צרצור הצרצרים בערב קיץ. בירה קרה ביד, חברים סביבו, שיחות שלעיתים נסבו סביב כדורגל ולעיתים גלשו לנושאים רציניים יותר, לדיונים על החיים, על העתיד, על מה שחשוב באמת. הוא ידע להיות חבר אמת, אוזן קשבת, ופרטנר מושלם לשיחות עומק מרתקות. מתחת למעטה השובב והמצחיק, הסתתר אדם רציני, עם עולם פנימי עשיר, שחשב עמוק והיה בעל עקרונות ברורים. הוא היה הכתף שעליה אפשר להישען, החבר שיגיד את האמת גם אם היא לא נוחה, והאדם שתמיד יהיה שם בשבילך.

ב-10 באוגוסט 2021, הגיע הרגע שכל בן ובת בישראל מכירים – יום הגיוס לצה"ל. גילעד התגייס לחיל השריון, חייל צעיר ונחוש, עם חיוך גדול על הפנים וניצוץ בעיניים. הוא נכנס אל העולם הצבאי בנחישות, מוכן לאתגרים הפיזיים והמנטליים. הטירונות הייתה קשה, דורשת משמעת, כוח סיבולת, ויכולת לתפקד תחת לחץ. הוא למד לחיות בתנאי שטח, לנקות נשק, לרוץ עם אפוד וקסדה, ולהפוך מחייל אזרח למכונה צבאית. הוא מצא את מקומו במהרה, יצר קשרים חזקים עם חבריו לפלוגה, והוכיח את יכולותיו המנהיגותיות והחברתיות. הריח של הסולר, האבק שעלה מפסע הטנקים, וצלילי המנועים הרועמים הפכו לחלק משגרת יומו. הוא התאהב במורכבות של הטנק, בכוח שלו, ובאחריות העצומה שבישיבה בתוכו.

לאחר סיום המסלול בשריון, הוא יצא לקורס חובשים. זו לא הייתה בחירה מקרית. כאדם שאהב לעזור לסובביו, תפקיד החובש הקרבי התאים לו מאוד. הוא ראה בכך שליחות, הזדמנות אמיתית להשתמש ביכולותיו למען אחרים, להציל חיים. הקורס היה אינטנסיבי ותובעני, מלא בפרטים טכניים, פרוצדורות רפואיות, ותרגולים מעשיים. כאן, שוב, באה לידי ביטוי נחישותו הבלתי מתפשרת להתגבר על לקויות הלמידה איתן התמודד. הוא למד שעות ארוכות, שינן את שמות התרופות, את סוגי הפציעות, את סדר הפעולות. הוא לא ויתר לעצמו לרגע, גם כשהחומר נראה בלתי אפשרי, גם כשהעייפות איימה להכריע אותו. הוא סיים את הקורס בהצלחה מרובה, גאה בעצמו ובדרך שעשה, עם תעודה ביד שמכריזה עליו כחובש קרבי מוסמך.

הוא חזר ליחידה כחובש קרבי בגדוד 52 של חטיבה 401 – עוצבת "עקבות הברזל". זה היה תפקיד שדרש אומץ רב, יכולת לתפקד בהצלחה תחת לחץ, ולשים את העזרה לאחר במקום הראשון, גם על חשבון סיכון חייו. הוא מילא את תפקידו במסירות ובמקצועיות שאין שניה לה. הוא היה החובש שכולם סמכו עליו בעיניים עצומות, זה שיהיה שם ברגע האמת, עם ערכת החובש פתוחה ומוכנה, עם מבט מרגיע ועם ידיים בטוחות. הוא אהב מאוד את התפקיד, ראה בו משמעות עמוקה, והיה גאה להיות חלק מצוות שהמטרה העליונה שלו היא לשמור על חיי אדם. בין האימונים, התרגילים בשטח, והתורנויות הארוכות, הוא מצא זמן גם להצחיק את חבריו, להפיג את המתח, ולשמור על רוח לחימה חיובית. הוא היה עמוד תווך, חבר, וסמכות מקצועית גם יחד.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, החלה כשבת רגילה, שקטה ונעימה, כמו רבות לפניה. השמש האירה על קיבוץ גניגר, על שדות העמק, על הבתים השקטים. איש לא שיער את הזוועה שתתחולל. בשעה שש וחצי בבוקר, נשמעו סירנות עולות ויורדות ברחבי הארץ, ואחריהן בומים עמומים ורחוקים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אדירה על ישראל. מטחי טילים ורקטות עצומים שוגרו מרצועת עזה, ואלפי מחבלים חדרו אל יישובי עוטף עזה, אל המסיבות, אל הבסיסים, אל הדרכים – ביבשה, בים ובאוויר. התמונות שהחלו לזרום, השמועות שהפכו למציאות, היו קשות מנשוא. טבח נורא של אזרחים וחיילים, חטיפות, הרס וחורבן. מלחמה פרצה, והחיים כפי שהכרנו אותם, השתנו ללא הכר.

גילעד, כמו אלפי חיילים ומילואימניקים אחרים, הוקפץ באופן מיידי. הודעות הוואטסאפ רצו בקבוצות, הטלפונים צלצלו, והאווירה הפכה מתוחה ודחופה. הוא ידע שזה הרגע שלו, הרגע שבו כל האימונים, כל ההכשרות, כל הנחישות, באים לידי ביטוי. הוא נפרד מהוריו ואחיו בחיבוק חזק, עם מבט רציני אך נחוש בעיניו. הוא עלה על האוטובוס עם שאר חבריו ליחידה, לבוש במדים, נושא את הציוד שלו – ובעיקר, את ערכת החובש שלו, כשהוא מבין את גודל האחריות המוטלת עליו. הדרך דרומה, אל שטחי הכינוס באזור עוטף עזה, הייתה רצופה במראות קשים ובתחושה של כאוס. העשן שעלה מהיישובים, קולות הירי ברקע, והדחיפות המורגשת באוויר, הבהירו לכולם שהם נכנסים לאירוע חסר תקדים.

גדודו של גילעד נשלח במהרה אל עומק התופת, והחל ממוצאי שבת, ה-7 באוקטובר, הם נלחמו בקיבוץ ניר עם. הקרבות היו קשים ואכזריים. גילעד פעל תחת אש תופת, קולות ירי ופיצוצים מכל עבר, ריח שרוף באוויר. הוא רץ בין הבתים הבוערים, בין חבריו הפצועים, מטפל בהם במסירות ובמקצועיות עילאית. הוא חבש פצעים, עצר דימומים, נתן משככי כאבים, והכל תוך כדי שהוא שומר על קור רוח מופתי. הוא היה שם עבור כולם, בין אם זה חייל שנפצע קל או חייל שנפצע קשה, בין אם זה אזרח שנקלע למתקפה. הוא דיבר אליהם בקול רגוע, הבטיח שיהיה בסדר, ונתן להם את התקווה שכל כך נדרשה באותם רגעים אפלים. הקרב בקיבוץ ניר עם היה עבורו טבילת אש קשה, שהוכיחה את אומץ ליבו ואת מסירותו הבלתי מתפשרת.

לאחר הקרבות הראשוניים, החל הגדוד בהכנות ואימונים לקראת השלב הקרקעי של הלחימה ברצועה. ימים ארוכים של תרגולים אינטנסיביים, תכנון משימות, והתאמת הטנקים והציוד ללחימה בשטח בנוי. במהלך אחד האימונים הללו, ספג גילעד פציעה. זו הייתה פציעה שהייתה יכולה להוציא אותו מהלחימה, והוא אכן שובץ לתפקיד עורפי. אך גילעד לא היה כזה שמוותר. האהבה והנאמנות לחבריו, הידיעה שהם הולכים אל עומק השטח, והרצון העז להיות שם איתם, כאחד מהם, הכריעו. הוא התעקש להישאר חלק מהתמרון, להמשיך בתפקידו כחובש קרבי. הוא ניהל שיחות עם מפקדיו, התחנן, הסביר, והוכיח שוב ושוב שהוא כשיר, שהוא חזק, ושהוא חייב להיות שם. כפי ששום דבר לא עצר אותו במהלך חייו מלממש את הדברים החשובים לו, גם הפעם הצליח, והשיבוץ שונה. הוא חזר אל חבריו, מוכן לכל אתגר, עם נחישות מחודשת ועם תחושת שליחות עמוקה.

לקראת סוף אוקטובר, נכנס גילעד יחד עם הכוחות הקרקעיים ללחימה ברצועת עזה. זו הייתה כניסה אל עולם שונה לחלוטין מכל מה שהכיר. לחימה בשטח בנוי, בסמטאות צרות, בתוך מבנים, תחת איום מתמיד מצד מחבלים המגיחים מכל כיוון. הוא מילא את תפקידו בעוז ובגבורה, כשהוא נע עם הטנק, יורד ממנו כשצריך, ורץ אל עבר פצועים, לפעמים תחת אש. הוא היה שם עבור הלוחמים, תמיד עם ציוד רפואי מוכן, עם מילה טובה, עם מבט מעודד. הוא ראה מראות קשים, התמודד עם סיכונים עצומים, אך הוא לא נרתע. הוא ידע שלכל שנייה של תפקוד שלו יש משמעות, שהחיים של חבריו תלויים בו. הוא היה יד ימינם של המפקדים, וליבם הפועם של הלוחמים, זה שדאג להם גם פיזית וגם מנטלית.

כעבור כמה ימים, ב-9 בנובמבר, ביום כ"ו בחשוון תשפ"ד, במהלך פעילות מבצעית בצפון הרצועה, נהרג סמל ראשון גילעד רוזנבליט. הוא נפל בקרב כשהוא בן עשרים ואחת בלבד, חובש קרבי אמיץ ומסור, שנתן את חייו למען חבריו ולמען הגנת המולדת. הרגעים האלו היו קשים מנשוא עבור חבריו ליחידה, שראו בו לא רק חובש אלא אח. הידיעה על נפילתו הכתה בתדהמה את הקיבוץ גניגר, את המשפחה, ואת כל מי שהכיר ואהב את "גיגוש". השמחה, ההומור, הניצוץ בעיניים – הכל נדם בפתאומיות אכזרית.

הודעת הנפילה הגיעה למשפחה בגניגר כרעם ביום בהיר, וריסקה עולמות. הבית שהיה תמיד מלא צחוק ושמחה, התמלא באבל כבד. גילעד הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקיבוץ גניגר, מוקף באלפים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון: בני משפחה, חברים מכל תקופות חייו, מפקדים ופקודים, אוהדי הפועל חיפה, ותושבי העמק. השקט הכבד שנפל על ההר הופר רק בבכי חנוק ובנאומים קרועים מכאב. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, אדווה ותומר, ושלושה אחים ואחות – שרון, ערן, מאיה ואיתי – שחייהם לעולם לא יהיו שלמים בלעדיו.

הוריו, תומר ואדווה, ספדו לו במילים קורעות לב, ששיקפו את אהבתם האינסופית ואת גודל האובדן. "ילד שלנו, מיוחד בדרכו," אמרו בקול חנוק מדמעות. "מלא בהומור, מלא ברצינות, ואנחנו בוכים ובוכים ובוכים. לא מאמינים שלא נראה את הניצוץ בעיניים. החיוך האינסופי שלך ילווה אותנו לכל מקום." המילים האלו הידהדו בחלל, מתארות בדיוק את גילעד – השילוב הייחודי של שובבות ורצינות, של קלילות ועומק, של אהבה לחיים ולזולת. אחותו, מאיה, ספדה לו גם היא, קולה רועד מכאב: "גיגוש, היית הכי שמח ואופטימי. אני מודה לך על כל כך הרבה דברים, אני לא מצליחה להאמין שאלוהים לקח מלאך טוב כמוך. איך מתחילים לדבר עליך בלשון עבר?" השאלה הזו, "איך מתחילים לדבר עליך בלשון עבר?", שיקפה את התחושה הקולקטיבית של חוסר אמונה, של חלל שנפער ואינו ניתן למילוי.

המורשת של גילעד, שהיה כל כך הרבה דברים עבור כל כך הרבה אנשים, החלה להיבנות עוד בימי האבל הראשונים. קבוצת הכדורגל "הפועל חיפה", ביתו השני, הקדישה משחק אימון לזכרו. באצטדיון, שדלתותיו נפתחו בפניו פעמים רבות כמתנדב וכאוהד נלהב, עמדו כולם דום לדקת דומיה ארוכה וכואבת. דובר המועדון ספד לו, ושחקני "הפועל חיפה" ענדו סרטים שחורים לזרועותיהם, כמחווה אחרונה לאוהד, למתנדב, לבן המשפחה של המועדון. גם טורניר נהלל בכדורגל לקבוצת הגיל "נערים ג'" הוקדש לזכרו, מבטיח שהדור הבא של שחקנים צעירים יכיר את הסיפור של גילעד, את אהבתו למשחק, ואת רוח הנתינה שלו.

אך גולת הכותרת של ההנצחה, זו שנושאת את רוחו של גילעד בצורה המוחשית והמרגשת ביותר, היא "מגרש גילעד" שהוקם בקיבוץ גניגר. זהו לא רק מגרש כדורגל, אלא מרחב חי ונושם להעצמת ילדים ונוער, במיוחד אלו המתמודדים עם קשיים, דרך משחק הכדורגל. המגרש הזה, עם הדשא הירוק והשערים המצוחצחים, הוא התגשמות של כל מה שגילעד ייצג: אהבה לחיים, נחישות להתגבר על קשיים, רוח קהילתית, ושמחה פשוטה שנובעת ממשחק. כשילדים רצים על הדשא, בועטים בכדור, צוחקים ומשחקים – רוחו של גילעד נמצאת שם. הוא רואה אותם, את אלה שמתקשים ומוצאים נחמה וביטחון במשחק, את אלה שמוצאים חברים וביטחון עצמי, בדיוק כמו שהוא מצא. המגרש הזה הוא לא רק זיכרון, אלא מעיין חיים, מקור להשראה ותקווה, עדות לכך שאפילו מתוך השבר הגדול ביותר, צומחת תקומה.

סמל ראשון גילעד רוזנבליט, "גיגוש" לגניגר ולמשפחתו, החובש הקרבי האמיץ של גדוד 52, נפל בהגנה על ביתו, על עמו, ועל ערכים של אהבה וחיים. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת מפוארת של אנושיות, גבורה, ונתינה. סיפורו, סיפור חייו הקצרים אך העשירים, הוא סיפור של אומץ לב שנובע לא ממילים גבוהות, אלא ממעשים, מבחירות, ומאדם שבחר להיות שם, בכל רגע, עבור מי שסביבו. הוא נחרט בליבנו לעד, חיוכו האינסופי והניצוץ בעיניו מלווים אותנו בכל דרך, ותקומה ישראלית אמיתית, כזו שמשלבת גאווה וכאב, ממשיכה להיבנות, צעד אחר צעד, גם בזכותו.