גלעד נחמיה ניצן

האור הראשון של בוקר קיצי שטף את גבעות השומרון, חודר מבעד לתריסים הפתוחים ביישוב שילה, ומבשר על יום חדש. בביתם החם והרוחש של יהודית רבקה ויעקב ניצן, נשמעו כבר קולות ראשונים של התעוררות, של שבע נפשות שמתכוננות ליום. ביום ב' באב תשס"ב, 11 ביולי 2002, בתוך כל ההמולה השמחה הזו, הצטרף תינוק חדש למשפחה, ילד שזכה לשם גלעד נחמיה. שמו, כמו גל עד, הבטיח זיכרון נצחי, ו"נחמיה" רמז לנחמה וחיזוק, תכונות שיאפיינו אותו כל חייו. הוא נולד למציאות של בית גדול, תוסס, מלא צחוק, דיבורים ותנועה בלתי פוסקת. איתן, בונה, שחר, לביא, פאר והדס – שישה אחים ואחיות קיבלו אותו בזרועות פתוחות, והוא מצידו, שילב את עצמו באופן טבעי במארג המשפחתי העשיר, חלק בלתי נפרד מסיפורם המשותף. כבר בינקותו, היה משהו מיוחד במבטו, חיוך קטן שנבט על שפתיו, מבטיח עתיד של שמחה וחיבור.

גלעד נחמיה גדל והתחנך בלב ליבו של יישוב שילה, בין הגבעות הירוקות שהפכו צהובות בקיץ ובין הסלעים העתיקים שסיפרו סיפורים של דורות. ילדותו הייתה רצופת משחקים בחצר, ריחות של פריחה ושל אדמת טרשים אחרי גשם, וקולות השכנים שהיו כמשפחה מורחבת. הוא היה ילד שמח, שובב ומתוק, ותמיד, אבל תמיד, חיוך גדול וכובש עיטר את פניו. חיוך שהיה מדבק, שהיה פותח דלתות ולבבות, חיוך שהעיד על נשמה טובה ועל רוח חופשית. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי, שם רכש את ידיעותיו הראשונות, אבל בעיקר, שם למד את אמנות היצירה החברתית, את הכוח שבקשר אנושי. הוא היה הילד שתמיד מצא את הדרך להתחבר לכולם, מהתלמיד השקט בפינה ועד למורה הקפדנית. השובבות שלו לא הייתה מרושעת, אלא מלאת חיים, דרך קטנה לבחון את גבולות העולם, תמיד עם ניצוץ בעיניים והבטחה שברגע הבא ימצא דרך לפצות על כל מעשה קונדס במחווה של חיבה. הבית בשילה היה עבורו עוגן, מקום שבו הערכים של אהבת אדם, נתינה וחיבור עמוק לשורשים נספגו בו באופן טבעי, דרך שיחות סביב שולחן השבת, דרך עזרה הדדית ודרך מודל ההורים והאחים הגדולים.

כשהתבגר מעט, עזב את נופי ילדותו בשילה ועבר ללמוד בישיבה התיכונית "צביה" שבדימונה, עיר מדברית עם אופי שונה לחלוטין. המעבר מהסביבה המוכרת של שילה אל העיר המרוחקת והשונה היה אתגר, אך גלעד קיבל אותו ברוח טובה ובסקרנות. הוא לא היה מסוג הנערים שנרתעים משינויים, אלא ראה בהם הזדמנות להיפתח לעולמות חדשים, לפגוש אנשים אחרים וללמוד. גם שם, החיוך שלו והלב הפתוח שלו סייעו לו להתאקלם במהרה, לרכוש חברים חדשים וליצור סביבו מעגל חברתי תומך. במקביל ללימודיו, מצא את מקומו הטבעי בתנועת הנוער "בני עקיבא". תחילה כחניך נלהב, שסופג את המסרים של חברות, אחריות ותרומה לקהילה, ולאחר מכן, באופן בלתי נמנע, הפך למדריך. במשך שלוש שנים שימש כמדריך, ותקופה זו עיצבה אותו עמוקות. הוא לא היה רק מדריך שמקיים פעולות, אלא מנהיג אמיתי, מנטור, אח גדול לכל דבר ועניין. הוא טבע בתנועה מונח חדש, ששיקף את תפיסת עולמו הייחודית: "מדריך נצח". הוא הבטיח לחניכיו שלעולם לא יעזוב אותם, והבטחה זו לא הייתה מליצה ריקה מתוכן. הוא אכן המשיך ללוות אותם לאורך השנים, גם כשכבר לבש מדים של לוחם. הוא ייעץ להם בנושאים אישיים שנגעו ללב, עזר להם לבחור את הישיבה התיכונית שתתאים להם ביותר, ובהמשך, כשהגיעו לצומת הדרכים של אחרי התיכון, סייע להם להבין איזו מסגרת תתאים להם לשלב הבא בחייהם. הוא היה שם בשבילם, אוזן קשבת, עצה טובה, וחיבוק מחזק, לאורך כל הדרך.

עם תום לימודיו בישיבה התיכונית, המשיך גלעד את דרכו הרוחנית והחינוכית והצטרף לישיבת ההסדר "אבינועם-אביתר" שבכפר תפוח. שם, בנוף הגבעות המוריק, שילב לימוד תורה עמוק עם הכנה לשירות צבאי משמעותי. הישיבה הייתה עבורו לא רק מקום ללמוד, אלא גם סביבה שבה יכול להמשיך ולפתח את אישיותו, להעמיק את הבנתו בעולם, ולגבש את זהותו. חדרו בישיבה, כמו חדרו בבית, היה תמיד עמוס בספרים. מדפי הספרים התכופפו תחת העומס של כרכים עבי כרס, ספרות יפה לצד ספרי מחשבה, היסטוריה לצד עיון. קריאה הייתה אחד התחביבים הגדולים שלו, שער לעולמות רחבים שבהם יכול היה לשוטט בדמיונו, ללמוד, להבין ולהעמיק. הוא היה יכול לשבת שעות ארוכות, שקוע בין דפי ספר, מנותק מההמולה סביבו, סופג ידע ורעיונות. אך לצד העולם המופשט של הספרים, אהב גלעד גם עבודת כפיים ועבודת אדמה. הוא מצא סיפוק עמוק במגע עם האדמה, בתחושה של חיבור למציאות הפיזית, לטבע. הוא נהנה מאוד לעבוד בגינון ובחקלאות, לראות את הפירות של עמלו צומחים ומתפתחים. עבורו, לא היה ניגוד בין שני העולמות הללו – בין הלימוד האינטלקטואלי לבין העבודה הפיזית. שניהם היו ביטויים של חיבור עמוק למציאות, של רצון להבין, ליצור ולתרום.

גלעד היה אדם של עקרונות ושל מעשים. הוא דבק במטרותיו, אף פעם לא ויתר לעצמו, וכשרצה משהו, גם אם הדבר היה כרוך באתגר גדול – ידע לגייס כוחות אדירים ולהשיג אותו. לא הייתה משימה שנראתה גדולה מדי, לא היה מכשול שנראה בלתי עביר. כוח הרצון שלו היה בלתי רגיל, מניע אותו קדימה בכל מצב. באחת משיחות הנפש שניהל עם אחיו, פאר, לקח גלעד את האמרה הידועה ממסכת אבות: "במקום שאין אנשים - השתדל להיות איש", והוסיף לה המשך משלו: "במקום שיש אנשים - תהיה ראשון". כוונתו לא הייתה במובן של תחרותיות או הצטיינות לשם כבוד, אלא במובן של הובלה, של לקיחת יוזמה, של היחלצות ראשונה לכל משימה. וכך התנהל גם בחייו הפרטיים וגם בצבא. הוא תמיד עזר לכולם, נתן מכל הלב והתנדב ראשון לכל משימה, גם אם הייתה פחות סימפטית. בין אם זה ניקיון השירותים בפלוגה, תחזוק המחסן, או כל משימה אחרת שאף אחד אחר לא רצה לקחת על עצמו – גלעד עשה זאת בשמחה גדולה, מתוך תחושה של אחריות הדדית ושליחות. חבריו ומפקדיו מספרים שהיה אדם ולוחם שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, איש שיחה מרתק וחבר אמיתי, הרוח החיה של הצוות, זה שתמיד ידע להפיח חיים ואנרגיה בכל מצב. בכל ערב שבת, הקפיד לומר דברי תורה, לא מתוך התנשאות, אלא מתוך רצון לחבר את חבריו לצוות למורשת ישראל, לתת להם עוגן רוחני בתוך החיים הצבאיים התובעניים. הוא האמין בכוחה של מסורת, והיה לו חשוב לשתף אותה עם סובביו.

כשמו כן הוא, גלעד תמיד הביא עמו שמחה מתפרצת. לא רק חיוך, אלא ממש אנרגיה של שמחה ששטפה את כל מי שסביבו. הוא היה אדם שכולו לב ואור, חבקן טבעי ומלא ברגש. הוא הגיע לכל מקום עם חיוך גדול ולב פתוח, התנהל בפשטות ובישירות, ללא מחיצות או מסכות. הוא לא שיחק משחקים, לא ניסה להרשים, פשוט היה הוא עצמו – ובכך הצליח לכבוש לבבות, להפיל חומות ולהתחבר בן רגע עם אנשים מכל הסוגים. החיבור שלו לא היה שטחי, אלא עמוק ואמיתי. הוא תמיד אמר: "אם תדבר מהלב, אנשים ידברו אליך מהלב", וזו הייתה המוטו שלו. הוא ידע לתת המון אהבה, וקיבל אותה בחזרה, שכן נתינתו הייתה כנה ונטולת פניות. מכריו הרבים העידו ששיתפו אותו בדברים שלא סיפרו לאף אחד אחר, ורבים מהם הרגישו שהיה החבר הטוב ביותר שלהם, כתף תומכת ואוזן קשבת לכל דבר ועניין. הוא יצר סביבו רשת של קשרים אנושיים עמוקים, שהייתה עדות לאישיותו יוצאת הדופן.

עוד לפני גיוסו, כשחשב על עתידו, תכנן גלעד להתנדב באתיופיה לאחר השחרור, ולאחר מכן ללמוד אדריכלות נוף. החלום הזה שיקף את אהבתו לאדם, את רצונו לתרום ולראות עולם, ואת החיבור העמוק שלו לאדמה, לטבע וליופי. כשסיפר לאימו, שהייתה אדריכלית בעצמה, על בחירת המקצוע, הופתעה יהודית. היא ידעה שאדריכלות נוף מצריכה לימודי מתמטיקה ברמה גבוהה, תחום שגלעד פחות התחבר אליו בבית הספר. כשביטאה בפניו את פליאתה, השיב לה גלעד בחיוך המוכר שלו: "נסתדר. אני צריך להבין את האדמה". המשפט הקצר הזה טמן בחובו עולם שלם של תפיסת עולם. הוא לא רצה רק לעצב את הנוף, אלא להבין את מהותו, את נשמתו של המקום, את החיבור העמוק בין האדם לאדמה. זו הייתה דרכו לבטא את אהבתו לטבע, את רצונו ליצור הרמוניה, וגם את נחישותו הבלתי מתפשרת לעמוד במטרותיו, גם כשהדרך נראתה קשה. הוא ידע שיגייס את הכוחות הנדרשים, ילמד את המתמטיקה אם צריך, העיקר שיגיע למקום שבו יוכל לממש את חזונו.

ב-5 בדצמבר 2021, יום נר שמיני של חנוכה תשפ"ב, הגיע יום גיוסו של גלעד לצה"ל. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה שיום הגיוס של מחזור שלם נפל בדיוק על נר שמיני של חנוכה. בבקו"ם שררה המולה אופיינית: אלפי מתגייסים צעירים, מלאי ציפייה וחשש, מפקדים שרצים ומנחים, ניירת, ציוד, ואינסוף פנים חדשות. בתוך כל הכאוס הזה, מצא גלעד את הרגע שלו. בשלב מסוים של היום, כשהשמש החלה לשקוע ורוח קרה החלה לנשב, ניגש לאחד המפקדים ושאל אותו בפשטות, אך בתקיפות: "מה קורה עם הדלקת נרות?" מפקד, שהיה אולי שקוע במשימות ובבירוקרטיה, הופתע מהשאלה. גלעד, נאמן לעקרונותיו, מעולם לא התייחס לסממנים חיצוניים כמו מראה, תפקיד, סמכות או גיל. הוא ראה כל אדם כפי שהוא, וקידם את כל מי שפגש בברכה ובחיבוק, בין אם היה זה ילד קטן, רב, ראש ישיבה או מפקד בצבא. הוא האמין שאת נרות החנוכה צריך להדליק עם כולם, לשם פרסום הנס, להעביר את המסר של החג הרחק מעיני המתגייסים החדשים. לאחר שקיבל אישור, עמד גלעד מול קבוצת המתגייסים המבולבלים, הדליק את שמונת נרות החנוכה, וקולו המהדהד מילא את החלל בתפילות וברכות. זה היה רגע של אור בתוך אי-הוודאות, רגע שבו הרוח ניצחה את החומר, ומסורת עתיקה קיבלה ביטוי עוצמתי בלב המערכת הצבאית. זה היה גלעד – מחבר, מאיר, ומזכיר לכולם את העיקר.

את שירותו הצבאי מילא כלוחם בסיירת גבעתי, יחידה מובחרת שדרשה יכולות פיזיות ומנטליות גבוהות. עוד לפני הגיוס, לחץ על חבר משפחה שיעזור לו להתקבל דווקא לגבעתי, והבטיח לו: "אם אני מבטיח לך שאהיה אריה בגיבוש, אתה עושה כמה טלפונים לחברים מהצבא ודואג שאתקבל לסיירת". הוא חייך אז, נבוך אך נחוש, ואמר "ברור". ואכן, הוא עמד בהבטחתו. הוא עמד בגיבוש המפרך כמו אריה, הוכיח את נחישותו וכישרונו, והתקבל ליחידה היוקרתית. הוא מילא את תפקידו במקצועיות ללא פשרות, היה מלא במוטיבציה ורצון לתת מעצמו בכל רגע נתון. הוא תמיד חתר למגע, באומץ ובנחישות, מתוך תחושת שליחות ואחריות עמוקה לביטחונם של תושבי ישראל. הוא השתתף בפעולות מבצעיות מורכבות ומסוכנות, אירועים שבהם נדרשו קור רוח, תעוזה ותכנון מדויק. בכל פעילות כזו, בלטה יכולתו לתפקד תחת לחץ, לקבל החלטות מהירות ולסמוך על חבריו לצוות, בדיוק כפי שהם סמכו עליו. הוא היה העוגן של הצוות, זה שתמיד ידע להרגיע, לחזק ולדחוף קדימה.

בחייו האישיים ובשירותו הצבאי, גלעד הותיר חותם עמוק על כל מי שפגש. הוא היה זה שדואג לאווירה טובה, שמשלב הומור ושמחה גם ברגעים קשים. חבריו ליחידה העידו עליו שהיה הרוח החיה של הצוות, מעין דבק אנושי שחיבר את כולם יחד. הוא לא רק היה לוחם מצוין, אלא גם איש שיחה עמוק וחבר אמיתי, כזה שאפשר לחלוק איתו את כל אשר על הלב. הקשר שלו עם משפחתו נשמר הדוק ורציף גם במהלך השירות הצבאי התובעני. אחותו הגדולה, שחר, ספדה לו והיטיבה לתאר את מערכת היחסים המיוחדת ביניהם: "אתה אח קטן-גדול שלי. קטן מספיק בשביל להיות מסונג'ר, כדי לשמוע חפירות אינסופיות וכדי שאני תמיד אתנשא עליך, אבל גם תמיד גדול, מגונן, תמיד מחבק, תמיד מתייצב, וכשמשהו רע קורה, אתה תמיד שם". תיאור זה חשף את רבגוניות אישיותו – היכולת להיות גם הילד השובב והקליל, וגם האח המגן והתומך, העמוד האיתן של המשפחה. הוא היה זה שגם ממרחק, מתוך בסיס או שטח, היה מתקשר הביתה, עוד מהדרך, לשאול: "אימוש, צריך משהו מהמכולת?". זו הייתה דרכו הפשוטה והישירה לבטא את אהבתו, את דאגתו, את החיבור הבלתי מתנתק לבית ולמשפחה. הוא היה זה שהיה מקיים "שיחות ברזל" בימי שישי עם אחיותיו, מגיב בפרגון על כל תמונה חדשה, ומתקשר מיד להקשיב ולשמוע איך אפשר לעזור אם רק היה שומע שלמישהו היה יום קשה. הלב שלו היה פתוח לרווחה, תמיד מוכן להכיל ולתמוך.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, השעה שש וחצי בבוקר, נשמעו אזעקות צבע אדום ברחבי הארץ. מה שהחל כעוד מטח טילים מעזה הפך במהרה למתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים של ארגון הטרור חמאס. בחסות ירי מסיבי של רקטות לעבר יישובים רבים בישראל, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש הועלו באש, נבזזו והוחרבו. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים בגופם על אזרחי ישראל. בבוקר זה, השתנו פניה של המדינה, והחלה מלחמה.

את סוף השבוע של שמחת תורה תשפ"ד בילה גלעד בישיבה, מוקף בספריו ובחבריו, מחובר לשלווה וללימוד. אך השלווה הזו התנפצה באחת, ועם תחילת המתקפה, הוקפץ חזרה ליחידה. הוא לא היסס לרגע. כשיצא מהבית לעבר הבסיס, אמר למשפחתו משפט שמהדהד עד היום, משפט שביטא את מהות שירותו ואת נכונותו להקרבה: "בשביל זה התאמנתי, בשביל זה השקעתי, בשביל המלחמה הזאת". לא הייתה בו ציפייה למלחמה, אך הייתה בו הבנה עמוקה של תפקידו, של האחריות שהוטלה עליו. הוא יצא בנחישות, מודע לסכנות, אך נחוש למלא את חלקו. בתחילה, נלחם גלעד בעוז בקיבוץ נחל עוז, אחד המוקדים הקשים ביותר של הלחימה ביום הראשון. הוא וחבריו נלחמו בחירוף נפש מול כוחות מחבלים גדולים, תוך כדי ניסיון להציל אזרחים ולייצב את הקו. במהלך הלחימה העיקשת שם, שבר את האצבע. בני משפחתו, ששמעו על הפציעה, קיוו שיחזור הביתה לקבל טיפול ולהתאושש, אך הוא ביטל זאת מיד. הוא אמר להם בתקיפות, שאופיינה לו כל כך: "השבר ביד שמאל ואת הנשק אני מתפעל בימין, וברור שאני נשאר להילחם". לא הייתה לו שום כוונה להפקיר את חבריו או את המשימה. כשאימו ניסתה לשאול אותו מה חווה בימים הראשונים של הלחימה ומה הוא מרגיש, שאלות טבעיות של אם דואגת, אמר: "אני יודע שאני צריך לטפל בנפש שלי, אבל את זה אני אעשה אחרי המלחמה. עכשיו יש לי משימה ואני אבצע אותה על הצד הטוב ביותר". הוא לא שש אלי קרב, אך האמין באמונה שלמה בצדקת המלחמה ויצא אליה מלא בביטחון ונחישות. הוא ידע את מקומו ואת ייעודו, והיה נחוש לעמוד בהם.

מספר שבועות לאחר מכן, כשהכוחות הקרקעיים נכנסו ללחימה עצימה בתוך רצועת עזה, היה גלעד בין הראשונים. הוא לחם בגבורה במשך ימים ארוכים, תחת אש בלתי פוסקת, בתוך סבך הסמטאות והבתים, מול אויב מיומן ואכזרי. הוא עסק בטיהור מבנים, באיתור מנהרות, ובחיסול מחבלים, כשהוא מפגין אומץ לב, מקצועיות וקור רוח. גם בתוך התופת של הלחימה, מצא גלעד את רגעי ההפוגה הקצרים והיקרים כדי לקרוא. תמונה שלו, יושב על האדמה בלב שטח אויב, לבוש אפוד וקסדה, כשהוא שקוע בקריאת ספר, התפרסמה ברשתות החברתיות. זו הייתה תמונה עוצמתית שסיפרה את סיפורו – של לוחם עז נפש, אך גם של אדם בעל עולם פנימי עשיר, שאינו נותן לאימת המלחמה לכבות את סקרנותו ואת אהבתו לידע. הוא נשא עמו את הספרים כמו צידה לדרך, מפלט לרגע, חלון אל עולם אחר בתוך הטירוף.

ביום שישי, 3 בנובמבר 2023, י"ט בחשוון תשפ"ד, יצא גלעד למשימה חיונית ומסוכנת. הוא הוביל כוח ראשון יחד עם מפקד הפלוגה ושני לוחמים נוספים, במטרה לבדוק בניין שזוהו בו תנועות חשודות. הם התקדמו בזהירות, מודעים לסכנה האורבת בכל פינה, כשהם סורקים את השטח סביבם. ברגע שהתקרבו למבנה, נפתחה עליהם אש כבדה ופתאומית מכל עבר. אחד הלוחמים נפצע מיד. גלעד וחבריו לכוח לא נרתעו. הם הגיבו באש עזה, השיבו מלחמה, וחתרו למגע עם האויב, מתוך הבנה שזו הדרך היחידה לנטרל את האיום ולהגן על חייהם ועל חיי הכוחות שמאחוריהם. במהלך הקרב העיקש והמתיש, בתוך חילופי האש הכבדים, נהרג גלעד נחמיה ניצן. לצידו, נפלו גם מפקד הפלוגה שלו ולוחם נוסף. הוא נפל כגיבור, בן עשרים ואחת בלבד, מגן על עמו וארצו. סמל גלעד נחמיה ניצן הובא למנוחות בבית העלמין שבשילה, יישוב הולדתו, הבית שכה אהב. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, יהודית ויעקב, ושישה אחים ואחיות כואבים – איתן, בונה, שחר, לביא, פאר והדס. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל ראשון, אות הוקרה על מסירותו, מקצועיותו וגבורתו.

אימו, יהודית, ספדה לו בכאב קורע לב, אך גם בהודאה על המתנה שקיבלה: "השם, נתת בו נשמה גדולה, איזו נשמה, כמה למדנו ממנו. על אהבה לכל סוג של אדם, על חברות – כמה חברים יש לו, מכל סוג. על עמל ושאיפות, לא לוותר לעצמך... כמה אנרגיות של אהבה לאדם, להשם, לטבע... כמה צחוק ושמחה ושטות והצגות ומשחק וחיבור למשפחתיות ולבית. לקבל ממנו טלפון כשהוא חוזר מהצבא, עוד מהדרך: 'אימוש, צריך משהו מהמכולת?'... השם, נתת לנו מתנה נפלאה, אבל למה כל כך קצרה?... יש לגלעדוש עוד כל כך הרבה מה לעשות בעולם, כל כך הרבה עצבות יש לגרש, כל כך הרבה אהבה יש עוד לפזר...". דבריה ציירו תמונה חיה של גלעד – עולם שלם של אהבה, שמחה, נתינה, דבקות במטרה וחיבור עמוק לכל יצור חי. הם ביטאו את ההלם של אובדן חיים כה מלאים ומשמעותיים, שנגדעו באיבם, והשאירו חלל עצום.

אחותו הגדולה, שחר, ספדה לו גם היא, ודבריה העניקו הצצה נוספת אל הקשר המיוחד ביניהם ואל אישיותו המורכבת והאוהבת של אחיה: "אתה אח קטן-גדול שלי. קטן מספיק בשביל להיות מסונג'ר, כדי לשמוע חפירות אינסופיות וכדי שאני תמיד אתנשא עליך, אבל גם תמיד גדול, מגונן, תמיד מחבק, תמיד מתייצב, וכשמשהו רע קורה, אתה תמיד שם. כשבאו להודיע לנו, הדבר הראשון שחיפשתי זה אותך. כי אתה איתי בכל הסיטואציות המוזרות האלה שיש. אתה זה שמחלץ אותי ואנחנו בורחים משם ביחד... איזה אח אתה גלעד, אח עם שיחות ברזל בימי שישי, עם תגובה על כל תמונה מפרגנת, אח כזה שמספיק לכתוב לו שהיה לי יום קשה והוא יתקשר להקשיב ולשמוע איך אפשר לעזור...". שחר סיימה את דבריה בקריאה מרגשת, שהפכה למעין צוואה של גלעד לכולנו: "תהיו קצת גלעד, אל תפחדו ללכת בעולם עם לב פתוח, עם אהבה גדולה למציאות, עם עיניים טובות. תשתו הרבה בירה, תהנו מהחיים הפשוטים ותחבקו. אותנו, את עצמכם, את כל מי שזקוק". דבריה הללו תמצתו את מהותו – לב פתוח, אהבה לחיים הפשוטים, וחיבוק, תמיד חיבוק.

מורשתו של גלעד ממשיכה לחיות בדרכים רבות, כפי שהוא עצמו הבטיח לחניכיו – "מדריך נצח". הוא מונצח באתר בית הנשיא, ובצמיד הנושא את המוטו שלו: "במקום שיש אנשים – תהיה ראשון", תזכורת יומיומית לערכים שהנחו אותו. בסניף תנועת "בני עקיבא" בשילה, המקום שבו צמח כמנהיג, מוקם לזכרו מרכז לנוער הבוגר. מרכז זה ירכז את הפעילות החברתית של שכבת גיל זו ויספק מענה טיפולי לבני נוער הזקוקים לו, ממש כפי שגלעד ליווה את חניכיו לאורך השנים. לעילוי נשמתו הוכנס ספר תורה לישיבת "אבינועם-אביתר", הישיבה שבה למד והעמיק את שורשיו הרוחניים. בהר קידה, מזרחית לשילה, הוקם "מצפה גלעד ויונדב", לזכרו ולזכר סמ"ר יונדב לוינשטיין, שנפל לצידו באותו קרב גבורה. המצפה, המשקיף על נופי השומרון, מזמין את העוברים והשבים לעצור לרגע, להתבונן בנוף שכה אהב, ולזכור את שני הגיבורים ששילמו בחייהם למען המולדת. כחלק מפרויקט "לגעת באור שלהם", מבית אולפנת צביה חפץ חיים, הופק סרטון הנצחה מרגש לגלעד, תחת השם "לגעת באור שלהם 7, גלעד ניצן – לשבור מחיצות", שזמין לצפייה ביוטיוב ומפיץ את סיפורו לקהלים רחבים. עמודים לזכרו נפתחו גם ברשתות החברתיות ובאתרי הנצחה, והמשפחה יזמה הקמת אתר אינטרנט ייעודי, כדי שסיפורו של גלעד, סיפור של אהבה, נתינה, גבורה ונחישות, ימשיך להדהד ולהאיר את דרכנו. גלעד נחמיה ניצן ז"ל, ילד של שילה, אח אוהב, מדריך נצח, לוחם אמיץ, בן אדם במלוא מובן המילה – נפל על הגנת עמו וארצו, והותיר אחריו לא רק כאב וגעגוע, אלא גם מורשת של אור, של חיבור ושל תקומה ישראלית שתמשיך לפעם לעד.