גלעד מולכו

על אדמת רמת השרון, בבית רחב ידיים שבו ריח של עצי הדר וסיפורים ישנים התערבב באוויר, נולד גלעד מולכו, בנם של פזית ואודי, ביום ד' בסיוון תש"ן, עשרים ושמונה במאי אלף תשע מאות ותשעים. הוא הגיע לעולם הזה כבן בכור, אח לעמר, ליאור ונטע – שלוש אחיות שיהיו לו עוגן, שותפות למעללים וקהל שבוי לקסמו הייחודי. הבית, ששכן במושבה שהוקמה בידי משפחות חלוציות ובהן גם משפחת פסקין, סבו וסבתו של גלעד, היה כור מחצבתו של עולם שלם, מוקד של צחוק, חום ואהבה בלתי מתפשרת. כבר מינקותו ניכרה בו שמחת חיים מדבקת, ניצוץ בעיניים שהבטיח עתיד מלא הרפתקאות ושטויות, כפי שרק ילד מלא קסם יכול להבטיח.

ילדותו של גלעד הייתה שזורה בשבילי רמת השרון, בין עצי פקאן גבוהים למגרשי כדורגל מאובקים, שם ביליתי שעות ארוכות, כשהוא רודף אחרי הכדור בנחישות, זיעה מנצנצת על מצחו ועיניו בוהקות מהתרגשות. הוא היה ילד שובב, כזה שתמיד ידע למצוא את הפרצה בחומה, את דרך הקיצור אל הלא נודע, אבל תמיד בחיוך כובש ובקסם אישי שפירק כל כעס. אחותו ליאור זכרה לימים את השותפות הסודית שלהם כילדים קטנים – "שותפים לסנדוויץ'", היא קראה להם, לא משנה אם גבינה או נקניק, העיקר הביחד. היא סיפרה איך בגיל עשר, כשהעולם היה עדיין תיבת פלאים וכל איסור היה הזמנה, היו מחליקים מהבית בסתר, גונבים סיגריה אחת מאמא ומעשנים אותה בהיחבא, צוחקים בלחש, חולקים סוד קטן שהפך אותם לשותפים לפשע מתוק. הרגעים האלה, של שקט גנוב בחצר האחורית או בפינה נסתרת, היו אבני יסוד בקשר עמוק ובלתי ניתן לערעור שילווה אותם לאורך כל חייהם.

הקשר עם המשפחה היה עבור גלעד עוגן ומרכז עולמו. הוא בילה שעות רבות עם דודיו ובני דודיו, שבהן נרקמו סיפורים, בדיחות והבטחות חבויות. הבית של סבא וסבתא, עם הגינה הגדולה והגדר שאפשר לקפוץ מעליה כשמחפשים הרפתקה, היה עבורו מעבדה לילדות, מקום שבו חופש ומשחק השתלבו ללא הרף. הוא היה זה שתמיד ידע להרכיב את כולם, לארגן את המשחקים, להמציא את המשימות המאתגרות ביותר. "מי יקפוץ איתי מעבר לגדר אצל סבא וסבתא?" הייתה שאלה רטורית, שתמיד מצאה אוזניים קשובות ורגליים זריזות. הוא אהב לשחק עם אחייניו הקטנים, שאותם כינה בחיבה "גולו", ובעיניהם, הוא היה הדוד הכי טוב בעולם. הוא היה מרים אותם על הכתפיים, מצחיק אותם בבדיחות פנימיות, נותן להם להרגיש שהוא עולם ומלואו. הקשרים האלה, שהחלו בילדותו, הלכו והתהדקו בבגרותו, והפכו אותו לדמות מרכזית ומשמעותית בשבט מולכו ובשבט פסקין, שבטים גדולים וענפים של אהבה ותמיכה.

עם השנים, נכנס גלעד בשערי תיכון "אלון" לאמנויות ולמדעים, שם בחר במגמות ביולוגיה ופילוסופיה – שילוב שמעיד על סקרנות רחבה ורצון להבין את העולם הן במישור המדעי והן במישור הרעיוני. הוא לא היה רק תלמיד שקדן, אלא נער שובב, מלא חיים, שתמיד ידע להפיח רוח חיים גם בשיעורים המשעממים ביותר. הוא היה זה שתמיד היה מוכן להתנדב, לתרום ולסייע לכל אדם ובכל מצב, אצילות נפש שאפיינה אותו מילדות ועד יומו האחרון. חברי ילדותו זכרו אותו כ"גבר הכי גברי, עם הלב הכי רגיש", שילוב נדיר של עוצמה חיצונית ופנימיות עדינה. הוא היה זה שאהב שטויות, שחי מחוץ לכללים ונורמות, אבל תמיד עם ערך עליון לכיף ולביחד. הם ראו אותו בפאה, שמלה ומגפון ביד, פרוע ומשוחרר, אבל גם כראשון לעזור, בקלילות מתבטלת, כאילו זה הדבר הטבעי והמובן מאליו. הוא היה חבר אמת, כזה שהבחין בכל ניואנס, בכל הבעת פנים, והתאפיין באינטליגנציה רגשית גבוהה שאיפשרה לו להיות אוזן קשבת ותומכת לכל מי שהיה זקוק לו.

בשנת 2008, עם סיום לימודיו התיכוניים, התגייס גלעד לחטיבת "גולני", נחוש לשרת שירות משמעותי ותורם. כבר בטירונות, בעודו מזיע תחת השמש הקופחת של הנגב, רץ בין גבעות חול ועובר אימונים מפרכים, הוא ניגש למבחני המיון ליחידת הקומנדו "אגוז" (621). המבחנים, שדרשו כושר גופני על-אנושי, נחישות בלתי מתפשרת וחדות מחשבה יוצאת דופן, היו אתגר שגלעד עמד בו בהצלחה מרשימה. הוא ראה בכך לא רק הישג אישי, אלא מחויבות עמוקה למדינה ולביטחון תושביה. כשהתקבל ליחידה, הרגיש שייכות מיידית, כאילו מצא את מקומו הטבעי בתוך קבוצת לוחמים עיקשת ומסורה.

ביחידת "אגוז" גלעד פרח. חבריו תיארו אותו כ"לוחם 'אגוז' אולטימטיבי", כזה ששילב באופן מושלם בין מקצועיות ויסודיות לבין מוטיבציה גבוהה וכושר גופני מעולה. הוא היה זה שרץ קדימה, שמוביל את הדבוקה, שתמיד מציב לעצמו רף גבוה יותר. אבל מעבר לכישוריו הפיזיים והמבצעיים, בלט גלעד ביכולותיו האנושיות. הוא היה תמיד שם עבור חבריו, שימש להם אוזן קשבת, והיה ידוע ביכולתו המופלאה להשתמש בהומור כדי לשפר את האווירה גם ברגעים הקשים ביותר. צחוק מתגלגל שלו, בדיחה חריפה או מילת עידוד בזמן הנכון, יכלו להפיג את המתח ולהזכיר לכולם את האנושיות שבהם. במהלך שירותו הסדיר, היה חלק מצוות הסיור של היחידה, תפקיד שדרש יכולות ניווט מעולות, יכולת הסוואה והתחמקות, וראיית שטח חדה – תכונות שבהן הצטיין. אדם רייז, אחד מחבריו, דיבר על ה"בס הרדיופוני" של קולו, ועל ה"בס המלמולי" שאף אחד לא היה מבין מלבד הקרובים לו, קול שליווה את רגעי השקט והמתח כאחד בשטח.

לאחר שחרורו מהצבא, עבר גלעד לגור בתל אביב, העיר התוססת שקראה לו ממרחק. הוא למד לתואר ראשון בכלכלה וניהול ב"מכללה האקדמית תל אביב-יפו", שילוב של מוח אנליטי ויכולת ניהולית שביקש לפתח. בתום לימודיו, השתלב בעולם ההיי-טק, תחילה בחברות שונות, בתפקידי מנהל תיקי לקוחות ומומחה לפיתוח עסקי. הוא היה איש של עבודה, עם ידיים חזקות ורצון מברזל, שגם בעולם המשרדי המודרני, שמר על תכונותיו המעשיות והיצירתיות. הוא אהב את החיים וחי אותם בקצב משלו, קרין חום, לבביות ואנרגיות טובות לכל עבר. הוא היה מסוג האנשים שיודעים להפוך רגעים פשוטים לחוויות בלתי נשכחות – אם זה דרך בישול יצירתי, כתיבה נהדרת, או כישורי הדיג'יי המעולים שלו שהפיקו מסיבות סוערות ומרגשות. הוא ידע לקרוא את הקהל, להרגיש את הוויב, ולבחור את השיר הנכון שישחרר את כולם לריקוד. ערן אדלר, חבר נוסף, תיאר את גלעד כ"שמחת עולמים, שמחה נצחית ללא תנאים", כזה שתמיד עם "פחית סן מיגל ביד, מנגן איזה שיר 90s בווליום הכי חזק שיש". זו הייתה מהותו – חגיגה מתמדת של החיים.

אבל גלעד לא היה רק איש של קריירה ובילויים. הוא היה איש של יצירה, של התנסויות, של גילוי עולמות חדשים. הוא אהב לטייל בעולם, לפגוש אנשים חדשים, ללמוד תרבויות שונות. הוא השתתף בכמה אירועי "מידברן" בנגב, אירועים המשלבים אומנות, ביטוי עצמי וקהילתיות במרחבים הפתוחים של המדבר. שם, במרחבי החול והשקט, הוא היה ממקימי המתחם "קמפ החציל בגלקסיה", מקום מפלט קסום שבו הציעו לאורחים לנוח על מזרנים רכים, להתכבד בחצילים על האש – מעשה ידיו של בשלן בחסד, ובמרגריטה קפואה שהפיגה את חום המדבר. חבריו לקהילת "מידברן" חזרו על התיאור שכבר שמעו ממכריו: "הגבר הכי גברי, עם הלב הכי רגיש". הוא היה אחראי וגם שטותניק לעיתים, חד וחכם, בדחן, חדור מוטיבציה ומוכוון מטרה. הוא ידע לאהוב ללא תנאים, להעניק בלי לעשות חשבונות, ופיזר את האור שלו לכל עבר. הוא היה אהוב מאוד בכל מעגלי חייו, כזה שתמיד היה מוקף בחברים ובני משפחה שחשו את חום ליבו ואת נדיבותו. בן קירשנבאום, חבר ילדות קרוב, תיאר אותו כ"פרוע, חי מחוץ לכללים ונורמות, ראשון לעזור בקלילות מתבטלת, עומד על הגריל, סוטר לקבבים, מאחורי העמדה עם מיקרופון ביד, מעל הכיור בעמדת חפיפה". הוא היה "האיש הכי מצחיק עם הלב הכי גדול והחיוך הכי רחב". גלעד היה מנהיג טבעי, כזה שתמיד הוביל את חבריו, שמר עליהם, סחף והיה אמיץ, מעורר השראה ומודל לחיקוי.

ואז, יום אחד, בכיכר רבין שבתל אביב, הוא פגש את עדי. הוא הגיע לפגישה רכוב על אופניו, "מזיע וחמוד", כפי שהיא תיארה אותו, והם התאהבו במבט ראשון. זה היה חיבור מיידי, משהו שחרג מהרגיל, כמו שני חלקי פאזל שנמצאו זה לזה. הם קראו זה לזו "קסם" ו"אוצר", מילים קטנות שביטאו עולם שלם של אהבה והערכה. גלעד, שגר בדירת סטודיו חמימה במשך שש שנים, עזב את מעוזו ועבר לגור עם עדי, בונה איתה קן משותף שבו האהבה פרחה. סוף אוגוסט 2023, היה חודש של חגיגה. הם נישאו בחתונה שמחה, כזו שחבריהם תיארו כ"חגיגה של החיים". זו הייתה חתונה מלאה בצחוק, במוזיקה טובה, באנרגיה של גלעד ועדי, שהבטיחו זה לזו חיים שלמים של אושר. בספטמבר, חודש לאחר החתונה, החל גלעד עבודה חדשה בחברת היי-טק אחרת, צעד נוסף בדרך המקצועית שתכנן. הוא ועדי כבר דיברו על ילדים, כשעדי מספרת ש"גלעד נולד להיות אבא, וחלם שיום אחד יהיו לו ילדים משלו". חודשיים לאחר מכן, הם תכננו לטוס לירח דבש במקסיקו, חלום משותף של חופש, הרפתקה וביחד. הכל היה מוכן, הכל היה מתוכנן, החיים נראו מבטיחים ומלאי אור.

אבל העולם השתנה באחת. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בשבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פרץ ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית על מדינת ישראל. מטחים כבדים של טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה, מפלסים את הדרך לאלפי מחבלים שחדרו לישראל ביבשה, בים ובאוויר. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים תמימים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו בעוברים בדרכים. מאות אזרחים נרצחו בבתיהם ובמכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים מחרידים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות כוננות מקומיות נפלו בקרב, מגינים על בתיהם ועל עמם. בבוקר נורא זה, פרצה מלחמה.

באותו בוקר, כשהארץ כולה רעדה תחת מתקפת הטרור, נקרא גלעד להגן על גבולה הצפוני של המדינה. מפקד הצוות שלו ביחידת "אגוז" שלח הודעה בקבוצת הוואטסאפ: "יש צורך בכוח חלוץ שיעלה לגזרה". בתוך שניות, לפני שמישהו הספיק להגיב, הגיעה התשובה המיידית של גלעד: "אני זמין". זה היה אופייני לו – תמיד הראשון להתנדב, תמיד מוכן לקחת אחריות, ללא היסוס. אחד מחברי הצוות אמר לימים: "הרגשתי ביטחון כשידעתי שמולכו יגיע". הוא היה עוגן של יציבות, מקור של כוח ואומץ. הצוות שובץ לשירות מילואים בחפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) של מפקד חטיבה 300 (עוצבת "ברעם"), יחידה שאחראית לביטחון בגזרה המערבית של הגבול בין ישראל ללבנון.

למחרת, בשמונה באוקטובר 2023, החלה הלחימה בפועל בחזית הצפונית. ארגון הטרור חיזבאללה שיגר רקטות מלבנון ומסוריה לעבר בסיסי צה"ל ויישובים ישראליים, וצה"ל הגיב בתקיפות מהאוויר, בנסיון להרתיע את האויב ולמנוע הסלמה נוספת. המתח בצפון היה בשיאו, וכל העיניים היו נשואות אל הגבול, בידיעה שכל רגע עלול להפוך לעימות חזיתי.

ביום שני, תשעה באוקטובר 2023, יומיים לאחר מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס בדרום, ניסו מחבלי חיזבאללה לחדור לישראל מהגבול הצפוני, סמוך לקיבוץ אדמית שבגליל המערבי. השקט המתוח הופר על ידי תנועה חשודה, וחיילי חטיבה 300, ובהם צוות "אגוז" שבו שירת גלעד, איתרו את המחבלים. הם חתרו למגע בנחישות, במטרה לסכל את הכניסה ליישוב ולמנוע טבח נוסף. גלעד, לוחם ללא חת, היה בכוח החלוץ של החפ"ק, בחוד החנית של הכוח המתקדם, זה שסופג את מכת האש הראשונה. הוא הסתער קדימה, עיניו ממוקדות במטרה, נחוש להגן על אדמתו ואנשיו. ברגעים של חילופי אש עזים, כשקולות הירי קרעו את השקט של הגליל, הוא ספג את הפגיעה הקטלנית. גלעד נהרג במקום, בן שלושים ושלוש בנופלו, מגן בגופו על הבית שכה אהב.

בחילופי האש הקטלניים עם המחבלים, נפלו באותו קרב גם סגן-אלוף עלים סעד, סגן מפקד חטיבה 300, ורב-סמל ג'ואד עאמר, ששימש כקשר מפקד החטיבה. שלושה לוחמים נוספים מצוות "אגוז" נפצעו בתקרית, עדות לעוצמת הקרב והאיום הממשי. גלעד מולכו הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ברמת השרון, עיר ילדותו, כשהוא מותיר אחריו אישה, הורים ושלוש אחיות, וחלל עצום שלא ניתן למלא. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל ראשון, כהוקרה על גבורתו ומסירותו.

החלל שנותר היה עצום, והכאב בלתי נתפס. מעבר למשפחה הגרעינית, גלעד הותיר אחריו "שבט גדול" – שבט מולכו ושבט פסקין, בני ובנות משפחה רבים שהיו חלק בלתי נפרד מחייו, "שבט החברות והחברים שלו", ועוד מעגלים רבים של אנשים שנותרו המומים וכואבים. עדי, אלמנתו, ספדה לו במילים קורעות לב, שנצרבו עמוק בזיכרון: "אוצר מתוק ויפה שלי, הלב הכי טהור ביקום, האיש הכי מושלם, עם החיוך הכי יפה והאף הקטן והמתוק. אני אוהבת אותך יותר משמילים אי פעם יוכלו לתאר. אתה הכי טוב ביקום, אתה האור הכי גדול שקיים. תודה על שזכיתי להיות אשתך, תודה על כל שנייה לצידך. העולם טוב יותר בזכותך, וכולנו זכינו בך. אני מתגעגעת אליך ברמות שלא ניתן להכיל. ביחד לנצח, אהוב שלי". היא קעקעה על גופה את המילה "אוצר", חותמת נצחית לאהבה שאין לה סוף.

ליאור, אחותו הגדולה, ספדה לו במילים שנגעו בעומק הלב, כשכל משפט היה זיכרון חי, תמונה נושמת: "אח שלי, השותף לסנדוויץ' שלי, הגבינה או הנקניק זה לא משנה, עכשיו אני לבד באמצע. איך בכלל מסכמים אותנו, אותך? המחשבה על איך לא תרים ילדים על הכתפיים, איך לא תחפוף ראשים, מי ישטוף לנו רכבים, מי יידע לסמפל קטעי סאונד מעולים, מי יכין לי אנג'ליטה, מי יזרום איתי על לגנוב סיגריה לאמא ולעשן בגיל 10? מי יחליק איתי על הסקט בנחל קדרון? מי ייתן לי פרויקטים כמו לייצר יציקה של האוזן שלו? מי ישתטח על קברי צדיקים? מי ישכר אותי בחינם ברומנו ויציל אותי מפאדיחות? מי ירכיב ויפרק איתי ארון בגדים 4 פעמים? מי יראה איתי פאודה ויספר לי בעל פה מה קורה ברגעים המפחידים? מי יקפוץ איתי מעבר לגדר אצל סבא וסבתא? מי ירכיב אותי על אופניים בעלייה של שדרות בן ציון? מי יכין סטיקרים מעולים לוואטסאפ? מי יגרום לי להרגיש שהכול בקטנה והכול לטובה, מי יסרק את מישו, מי יקרא לי לעשן בשושו בארוחות משפחתיות בגראז' אצל סבתא? מי יכתוב לי ברכות בחרוזים? מי יהיה האח התותח שלי? היה לי רק אח אחד ומיוחד!" מילים אלה ציירו תמונה חיה של הקשר הייחודי ביניהם, של אלף רגעים קטנים שהפכו לסיפור חיים שלם.

חברי ילדותו, שגדלו איתו וראו אותו בכל שלבי חייו, התקשו לעכל את האובדן. בן קירשנבאום כתב: "הגבר הכי גברי, עם הלב הכי רגיש, אהוב כל כך על ידי רבים, עם חוש הומור מופרע, דמיון למרחקים, אוהב שטויות והן אותך, שהכיף והביחד ערך עליון עבורך. נזכור אותך בפאה, שמלה ומגפון ביד, פרוע, חי מחוץ לכללים ונורמות, ראשון לעזור בקלילות מתבטלת, עומד על הגריל, סוטר לקבבים, מאחורי העמדה עם מיקרופון ביד, מעל הכיור בעמדת חפיפה. נזכור אותך מדבר מולכואית בקול בס מעומעם, יושב ראש תאגיד מוטי ומוטי, תמיד מנהיג אותנו, שומר עלינו, סוחף ואמיץ, מעורר השראה, מודל לחיקוי. איש של עבודה, עם ידיים חזקות ורצון מברזל, איש משפחה מסור להורים לאחיות ולאחיינים, בן זוג אוהב לעדי, חבר בדם. אוהבים לנצח". תיאור זה תפס את מהותו של גלעד – שילוב של קלילות ושטותניקיות עם אחריות עמוקה, של חברות אמת ומנהיגות טבעית.

ערן אדלר כתב: "אני תמיד קורא לך כמולכו, אבל דווקא כשקראתי את הדיווח עליך בחדשות, פתאום השם הפרטי שלך, שחור על גבי לבן, היה נראה לי כל כך מדויק ויפה - גלעד. וזה באמת מי שאתה, שמחת עולמים, שמחה נצחית ללא תנאים. כנראה שלעולם לא היה מקום יותר ללב העצום שלך ועכשיו אתה מסתכל עלינו מלמעלה, מחייך חיוך ענק, פחית סן מיגל ביד, מנגן איזה שיר 90s בווליום הכי חזק שיש". מילים אלו ביטאו את האור שגלעד הפיץ, את שמחת החיים הבלתי נלאית שלו, ואת התחושה שהוא היה גדול מן החיים עצמם.

אדם רייז כתב: "מוכוכוכו, אני עוד לא מעכל את לכתך. איך אפשר? אתה הגבר הכי אוהב, שלא מספיק הבנתי כמה שאני צריך ומעריך. אתה כדור של אור, עם חיוך מושלם. שטותיונר אמיתי, עם אחריות מברזל, אוזניים ואף שאנשים בעולם יכולים רק לרצות כי הם רק שלך, וכמה שאתה יודע להרים, וואו... את עצמך, אותנו, את המשפחה שלך. אני לא יכול להפסיק לשמוע אותך במחשבות שלי, דברים שאני יודע שהיית אומר פשוט חולפים במוחי עם הבס הרדיופוני שלך, ולעיתים עם הבס המלמולי שאין איש בעולם שיכול או מתיימר להבין. וכשהקול מהדהד בראשי, אז כמובן המבט שלך מייד מתבהר לי בתוך האבסטרקט". תיאור זה הדגיש את חיוכו המושלם של גלעד, את יכולתו להרים את כולם, ואת קולו הייחודי שהדהד בזיכרונות חבריו.

משפחתו וחבריו של גלעד, שנותרו עם כאב חד וגעגוע עמוק, בחרו להנציח אותו בדרכים שונות, כדי שאורו לא יכבה לעולם. פינת הנצחה הוקמה במקום נפילתו סמוך לערב אל-עראמשה, על ידי חבריו לצוות, במקום שבו נפל כגיבור. שם, בין הסלעים ועצי החורש, נכתב: "בן, אח, בעל, חבר ואדם מיוחד יקר ואהוב כל כך. נזכור אותך לעד, מחייך אלינו מלמעלה". זו הייתה עדות אילמת לאומץ ליבו ולמחיר ששילם.

מסורת חדשה החלה להיווצר סביב יום הולדתו, ב-28 במאי, שנקראת "פסטימולכו". זוהי חגיגה שמחה, שמאורגנת יחד על ידי המשפחה והחברים מהבית, ופתוחה לקהל הרחב. הפסטימולכו מזקק את אחת ממעלותיו הגדולות של גלעד – להיות בשמחה ולשמח. זוהי דרך להזכיר אותו לא דרך אבל, אלא דרך האור והשמחה שאותם הפיץ בחייו, כך שמהותו המזוקקת מצליחה לגעת בלבבות נוספים, גם כאלו שלא הספיקו להכיר אותו באופן אישי.

גם יין מיוחד נוצר לזכרו, שנקרא בפשטות "יין גלעד". חבריו לצוות ביחידת "אגוז", בשיתוף פעולה עם יקב חוות משכית שבמצפה רמון, יצרו יין אדום, חזק ורך כאחד, כפי שהיה גלעד עצמו. על תווית הבקבוקים יש איור מרגש, שאיירה אוריין שביט, ובו קרנף אוחז בפיו ורד אדום – סמלים עוצמתיים לכמה חזק ורך הוא היה בו זמנית. החברים הוסיפו טקסט מרגש המספר על גלעד, על אישיותו המיוחדת ועל החיבור העמוק ביניהם, כך שכל לגימה מהיין תזכיר את הלוחם והאדם שהיה.

גלעד מולכו, רס"ר במילואים, נזכר גם באתר ההנצחה של יחידת "אגוז" בנבי חזורי שבצפון רמת הגולן, שם שמו חקוק באבן לצד חבריו לנשק. סיפור חייו, שנקטע באחת, הוא סיפור של אהבה עמוקה למשפחה, לחברים ולמדינה. הוא היה איש של חיים, של יצירה, של שמחה, ושל נתינה אינסופית. נפילתו בקרב, בעודו מגן על גבולות ישראל, היא עדות לגבורה אנושית, לגבורה של אדם שבחר להגן על ביתו, על עתידו ועל עתיד כולנו. זכרו של גלעד, האור הגדול שהיה, ימשיך להאיר את דרכנו, להזכיר לנו את מחיר החיים בארץ הזאת, ואת התקווה והגאווה הישראלית שתמיד תנצח. הוא נפל כשהוא מביט קדימה, אל עתיד של משפחה, של אהבה, של שלווה – עתיד שכולנו מחויבים להמשיך ולבנות בזכותו ובזכות כל הנופלים, מתוך תחושה עמוקה של תקומה.