גיל דניאלס

באשדוד, עיר החוף שבה השמש מלטפת את החולות הזהובים ורוח הים מביאה עמה הבטחה לשלווה, נולד ביום כ"ו באדר א' תשמ"ט, הוא השלישי במרץ 1989, ילד שנועד להביא שמחה לעולם. הוריו, מזל ויואל, חיכו לו בכיליון עיניים, וכשנולד, חיוך רחב כבר שכן על פניו הרכים, כובש את לבם ברגע. הם קראו לו גיל, שם שטמון בו כל הששון והשמחה שרצו להעניק לו, שם שילווה אותו כהבטחה לחיים מלאים באור. הוא היה אח לאלעד ולאודליה, חלק בלתי נפרד ממרקם משפחתי חם ותומך, שעיצב את עולמו כבר מראשיתו. ביתם היה מלא בצחוקים מתגלגלים, בשיחות עמוקות סביב שולחן האוכל, ובנוכחותו של גיל, שהיה תמיד מוקד של עניין וקסם.

ילדותו של גיל באשדוד הייתה עשירה בחוויות. הוא גדל בין סמטאות העיר, ריח המלח באוויר וקריאות הילדים המשחקים ברחוב. את שנותיו הראשונות בבית הספר היסודי בילה ב"נוף-ים", שם גילה עולם חדש של ידע וסקרנות. הוא לא היה רק תלמיד מצטיין, אלא ילד עם ברק בעיניים, דעתן ונמרץ, שכל שאלה עוררה בו גל של התלהבות. את חיוכו הרחב, שהיה כבר אז סימן ההיכר שלו, ואת צחוקו המתגלגל שנדמה היה שאין לו סוף, זכרו היטב גם שנים רבות אחר כך. ריקי, המחנכת שלו מכיתות ה'-ו', סיפרה כי עשרים ושתיים שנים עברו מאז שלמדה אותו, ועדיין פניו החמודות, ההומור והחיוך המתוק שלו, נותרו חקוקים בזיכרונה. "קסם של ילד," אמרה, וקולה נשבר מעט. גיל לא היה ילד שקל לשכוח, הוא השאיר חותם בכל מי שפגש, עם אישיות כובשת ששילבה ענווה וצניעות עם עוצמה פנימית בלתי רגילה.

כבר בימיו בבית הספר היסודי, ובהמשך בחטיבת הביניים "מקיף ו'" ובתיכון "מקיף ג'", במגמה מדעית בה לימודיו היו קלים לו להפליא, רכש גיל חברים רבים. הם היו חבורה מגובשת ומאוחדת, כזו שרואים בסרטים, והקשרים האלו נותרו עמוקים וחזקים גם כשבגרו והפכו לגברים ונשים. דוד, אחד מחבריו הקרובים, תיאר את גיל כ"אחד מהאנשים שיודעים להקשיב לך הכי טוב." הוא היה זה שניתן היה לשבת איתו שעות, לספר לו כל דבר, ולדעת שתקבל אוזן קשבת אמיתית, מבלי שישפוט או יקטע. "כיף ללמוד ממנו, לשמוע אותו ולראות את הדרך הצנועה והענווה שבה התנהל בשילוב עם הצחוק המדבק שלו," הוסיף דוד, "שילוב מנצח של רצינות אל מול קלילות. מהאנשים הנדירים שלהיות איתו לבד בשקט זה לא מוזר ודווקא נותן ביטחון להיות בדיוק מי שאתה מולו. קבלה מוחלטת." התיאור הזה צייר דיוקן של אדם יוצא דופן, כזה שנוכחותו לבדה יכלה להשרות שלווה וביטחון בסובבים אותו, גם ברגעים של שתיקה.

מעבר לספרי הלימוד ולשיחות העמוקות, גיל מצא פורקן ותשוקה גם בעולם הספורט, ובמיוחד בכדורסל. הוא הפגין כישורי משחק טובים להפליא, ובילה שעות רבות במגרשי הכדורסל העירוניים, קולע לסל, מוסר לחברים ורץ על הפרקט. בילדותו, שיחק בקבוצת הכדורסל המקומית בליגת הילדים, וכל משחק היה עבורו הזדמנות להפגין את נחישותו ורוח הלחימה שלו. יואל, אביו, נזכר בחיוך: "אני זוכר שגם במשחקים עם חברים ומשפחה, הנחישות שלו כמגן אל מול גדולים ממנו תמיד הפתיעה רבים מאיתנו. הוא לא ויתר, לא נרתע, ותמיד נלחם על כל כדור כאילו היה זה גמר אליפות העולם. אבל ברגעי ההפסקה ולאחר המשחק, התמונה השתנתה – הוא תמיד צחק והתחבר עם כולם, קשרים אנושיים היו חשובים לו לא פחות מהניצחון עצמו." הנחישות הזו, שילוב של יכולת פיזית ומנטלית, ליוותה אותו גם בתחומים אחרים בחייו. בשנות התיכון, כשהתקבל לתוכנית "פרחי רפואה", הוא עמל רבות והשקיע את כל כולו בלימודים, בנוסף על לימודיו הרגילים בתיכון. הוא לא חסך מאמץ, והתכונן פיזית באופן יסודי לשירות הצבאי שחיכה לו מעבר לפינה. "תמיד עבד קשה, נתן את הכול והאמין במטרותיו," סיכם אביו, בטון של גאווה מהולה בעצב.

בנובמבר 2007, כשהיה בן שמונה עשרה, הגיע הרגע שבו גיל עלה על מדים והתגייס לצה"ל. הוא לא הסתפק בשירות רגיל, אלא התנדב לשירות כלוחם בחטיבת "גבעתי", יחידה שנודעה ברוח הלחימה שלה ובדרישותיה הגבוהות. לאחר שעבר הכשרה מפרכת, שובץ לסיירת גבעתי, יחידת העילית של החטיבה. הסיירת הפכה לביתו השני, למקום שבו גיבש את אישיותו הלוחמת, את יכולות המנהיגות השקטות שלו, ואת הקשרים העמוקים עם אחיו לנשק. הוא השתתף בפעילויות לחימה נועזות של היחידה, ובין היתר, לחם לצד חבריו במבצע "עופרת יצוקה" שהחל בשלהי דצמבר 2008 ברצועת עזה. הקרבות הקשים, המתח התמידי והאחריות העצומה עיצבו אותו עוד יותר, והוא יצא מהם מחוזק ומחויב. בהמשך שירותו, יצא לקורס מפקדים, חזר ליחידה כסמל צוות לוחמים בסיירת, והוביל את חייליו בדוגמה אישית, בשקט ובנחישות שאפיינו אותו.

אחיו אלעד, שהיה קצין באותה תקופה ומפקד מחלקה בפלוגה מקבילה, נזכר באנקדוטה שממחישה את צניעותו המופלגת של גיל: "הגעתי פעם אחת למגורי הסגל לשאול לשלומו של אחי הטירון בסיירת, וביקשתי מאחד המפקדים שיקרא לו פנימה באופן דיסקרטי. גיל נכנס, ואחרי שאמר לי שהכול בסדר, הוא ביקש ממני ברצינות רבה לא לעשות את זה יותר. הוא לא רצה אפילו טיפה של יחס אחר מהמפקדים רק משום שיש לו אח קצין בבסיס. הוא אמר לי את זה באהבה, אבל בטון חד ורציני. הוא רצה להרוויח את מקומו ביושר, להיות שווה לאחיו לנשק, ולא להיעזר בקרבה משפחתית. צנוע ועניו, תמיד חיפש את הדרך הישרה והאמיתית." רועי, שהיה מפקד הכיתה שלו בטירונות ובהמשך מפקד הצוות שלו בסיירת, העיד על גיל כבר מראשית הדרך: "כבר בהתחלה הצליח להסתגל לכל סיטואציה. הקושי בטירונות לא הזיז לו יותר מדי – הוא היה מוביל, רציני, בעיקר עושה הרבה ולא מדבר יותר מדי, ולכן לכל מילה שכן הוציא מהפה היה כוח ומשקל עצום. כשחזרתי לצוות כמפקד לקראת סוף המסלול, המנהיגות השקטה הזאת רק התבלטה, בעיקר כשהצוות עבר ימים קשים מאוד וטלטלות. גיל היווה עוגן של יציבות. אף פעם לא התלונן, אף פעם לא אמר שקשה לו, תמיד ידע להפיק את המיטב מכל סיטואציה, והיה מקור השראה לכולנו."

הקשרים שגיל יצר בסיירת גבעתי היו חזקים מברזל, ונמשכו עמוק לתוך יחידת המילואים. ארז, בן ופיליפ, חבריו מהצוות בסדיר וגם מיחידת המילואים, נזכרו בשלל זיכרונות טובים ומשותפים מהשירות. הם סיפרו על קורס הצניחה, שם גיל היה אחראי על המד"סים – מדריכי הספורט. "במשך כל הקורס לא נתת לאף אחד להשתמט מאימונים, ומי לא ילך אחרי בחור כארז שכמוך? הצבת סטנדרטים גבוהים לעצמך, וכשניתנה לך האחריות – היית מופת לסביבתך," סיפרו בחיוך, שזכר את הקושי וההערכה. הם גם נזכרו באחד הניווטים הקשים, ניווט "שוטה" כפי שכינו אותו, שבו גיל וחבר נוסף "תקתקו את הציר" וסיימו מוקדם. "בעיניך החדות הבחנת כי אתם בין הראשונים וככל הנראה יעברו עוד שעות רבות עד שכל החוליות יגיעו לנקודת הסיום. למרות שהחמרת עם עצמך בכל הקשור למקצועיות, ידעת גם לעשות הפסקה כשצריך ובחרת לנוח קלות יחד עם שוטה לפני שחזרתם למפקדים." הסיפור הזה המחיש שוב את השילוב הייחודי שבו – מקצועיות בלתי מתפשרת לצד אנושיות ויכולת להבין מתי נדרשת הפוגה.

עם שחרורו מצה"ל, גיל לא ניתק את קשריו עם המערכת הצבאית. הוא המשיך בשירות מילואים פעיל, והיה חלק בלתי נפרד מיחידת המילואים של סיירת גבעתי, סיירת 261, חטיבת המילואים של בית הספר לקצינים, בה"ד 1. מפקדו ביחידת המילואים סיפר על המפגשים איתו: "בשנים האחרונות כשחזר למילואים בגדוד והתראינו, שנינו התרגשנו מאוד מהמפגש. הוא התבגר מאוד, אבל נותר אותו גיל – סוחף אחריו אחרים במנהיגות שקטה, חיוך שמשרה עליך ביטחון, וגם כשהפלוגות נתקעו במשימות שוחקות בקיבוצים הייתי רואה אותו בפאזה אחרת, מרים את הראש ומרים לכולם את הראש." הוא היה עוגן, גם במילואים, גם בשגרה המתישה של אימונים ומשימות, תמיד עם אותה נחישות שקטה ואותה יכולת להפיח תקווה באחרים.

לאחר שנות השירות הצבאי האינטנסיביות, בחר גיל לצאת למסע שונה, כזה שישלב את אהבתו לטיולים עם רצונו להכיר עולמות חדשים. הוא עבר להתגורר למספר שנים בווינה, בירת אוסטריה, עיר אלגנטית ומלאת היסטוריה, שם עבד כמאבטח האישי של ראש הקהילה היהודית האוסטרית. התפקיד הזה דרש ממנו אחריות רבה, ערנות תמידית ודיסקרטיות, תכונות שהיו טבועות בו עמוק. בשנים אלו, הוא ניצל כל רגע פנוי כדי לטייל בעולם, לממש את אהבתו הגדולה לטבע ואת רצונו להכיר מקומות ואנשים בני תרבויות שונות. הוא ביקר בפרו, שם פסגות האנדים העצומות כבשו את ליבו, בפינלנד הקרה והמבודדת, בספרד שטופת השמש ובאנגליה הירוקה. בכל מקום אליו הגיע, קסמו האישי והיותו "איש של שיח ואנשים" סייעו לו ליצור חיבורים עמוקים. הוא לא היה תייר חולף, אלא מטייל ששקע בתרבות המקומית, הקשיב לסיפורים, התחבר לאנשים, וספג מהם את החיים. ערן, חברו מווינה, סיפר: "אני וגיל הכרנו כשביצענו עבודת אבטחה בווינה. כבר בפעם הראשונה שקלטתי את הדמות והספקתי להחליף איתו מספר מילים, הבנתי שיש פה בחור שיש לי הרבה על מה לדבר איתו. לא עבר הרבה זמן וכבר נוצר הקליק. יחד עם הטיפוס העמוק שהיה, הייתה הפרדה גמורה בין זמן הגיגים לזמן שטויות. לא התבייש להתגלגל מצחוק ולהתחבר לצד הילדי שלו." גיל היה אדם רב-גוני, שידע לשלב בין רצינות תהומית לבין קלילות משוחררת, שהיווה אי של יציבות וחוכמה, אך גם מקור לשמחה וצחוק.

עם חזרתו ארצה מווינה בשנת 2014, עבר גיל להתגורר בירושלים, עיר הקודש וההיסטוריה, שבה מצא גם את מקומו האקדמי. הוא החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, ובחר במסלול מרתק – תואר ראשון בכימיה, עם חטיבה בפילוסופיה. השילוב הזה, בין המדע המדויק לבין עולם המחשבה והרעיונות, שיקף את עומק אישיותו ואת סקרנותו הבלתי נלאית. הוא לא הסתפק בכך, והמשיך ישירות ללימודי תואר שני בכימיה תרופתית, תחום שבו ראה את היכולת להשפיע ולתרום לבריאות האדם. הוא היה כפסע מתחילת לימודי הדוקטורט שלו, לפני ראיונות במעבדות באוניברסיטאות שונות, כשחייו קיבלו תפנית דרמטית. שרון, מרצה של גיל מהחוג לפילוסופיה, נזכרה בו: "יש לי הבזקי זיכרון של החיוך שלו, של הקשב שלו, של העניין שלו ברעיונות הנלמדים – כל אלו הצליחו לחדור את הניכור של המסך (בתקופת הקורונה, כנראה) ולהיחרט, כך מסתבר, בזיכרוני." גיל לא היה רק עוד סטודנט, הוא היה נוכחות, אדם שנוכחותו מילאה את החלל, גם אם רק דרך מסך.

בשנות בגרותו הראשונות ובהמשך חייו הבוגרים, הראה גיל דאגה הולכת ומתעמקת לעולם הטבע והחי. דאגה זו נבעה הן מהפן המוסרי והן מהפן האסתטי והרומנטי. הוא היה צמחוני רוב שנותיו, לא רק מתוך דאגתו לסבל הלא נחוץ של בעלי החיים, אלא גם מתוך דאגה עמוקה לקיימות ולהשפעה רחבה יותר על הסביבה והאנושות כולה. אימו מזל סיפרה על כך בהתרגשות: "גיל תמיד שכנע אותי לבשל מאכלים צמחוניים וטבעוניים. בילינו זמן איכות רב במטבח בשל אהבתו לקולינריה צמחונית איכותית. הוא שאף שהאוכל שאכל יהיה איכותי, בריא, טעים וגם לא עם נזק רב מדי לאחרים. גם בפעולה פשוטה כמו אכילה, תמיד חשב עמוקות כיצד נכון לו לחיות, וניסה לפעול כך כל אימת שיכל." גיל בלט בראייתו את האחר – בין אם היה זה אדם ובין אם היה זה בעל חיים – אף אחד לא היה שקוף בעיניו. הוא מצא בכל אחד ערך, כבוד והכרה, וחיפש תמיד את הדרך המוסרית והנכונה ביותר לפעול.

בתקופת לימודיו בירושלים, בין הספרים והמעבדות, נרקמה זוגיותו המיוחדת עם קוראל. השניים הכירו בנסיבות יוצאות דופן, דרך אפליקציית היכרויות, בעיצומה של מגפת וירוס הקורונה שהשתוללה בארץ ובעולם כולו מסוף 2019. תקופה זו, שבה לא היו ברים פתוחים בשל הסגרים והמגבלות השונות, לא הצליחה לעצור את רצונם להיפגש. ברוח ההרפתקנות שאפיינה את גיל, הם מצאו בר מחתרתי קטן ונסתר בירושלים, שם בילו את הפגישה הראשונה שלהם. חמש שעות ארוכות של שיחה עמוקה, כזו שחושפת נפשות ומחברת לבבות, חלפו כהרף עין. בסיומה, ליווה אותה גיל הביתה כמו ג'נטלמן אמיתי, ונשק לה על הלחי ברוך. למחרת בבוקר, עוד לפני שקוראל הספיקה לעכל את חוויות הערב, כבר חיכתה לה הודעה ממנו, שהבטיחה את המשך הקשר. האהבה בין השניים פרחה במהירות מסחררת, ובחלוף חצי שנה בלבד, הם כבר עברו לגור יחד בשכונת טלביה הציורית בירושלים, והחלו לדבר על חתונה והקמת משפחה. ביתם הפך למקום של חום, אהבה, שיחות אינסופיות על החיים ועל ספרים.

גיל היה חובב ספרים וקריאה מושבע, והמילים היו עבורו עולם ומלואו. הוא נהג לקרוא כשני ספרים בשבוע, קצב מטורף שמעטים מסוגלים לעמוד בו. אבל הוא לא רק קרא; הוא צלל לעומקם של הספרים, סיכם ועורך רשומות מפורטות בדבר התובנות והשקפות העולם שלו בנוגע לדברים שקרא. ביתו היה עדות לאהבה זו, עם כמות עצומה של ספרים וספרייה ענקית שהשתרעה על קירותיו, כל כרך וכרך בהם נבחר בקפידה ושיקף חלק מנפשו. הוא האמין בכוחן של מילים לעצב עולם, להרחיב אופקים ולעורר מחשבה, והוא יישם זאת בחייו.

ואז, הגיעה השבת ההיא, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום ה-7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, כששלוות הבוקר הישראלי נשברה באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לעבר אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים שלא יתוארו. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, תינוקות, ילדים, נשים וקשישים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים בגופם על אזרחי המדינה. בבוקר זה, ביום שנועד להיות יום של חג ושמחה, החלה מלחמה.

בבוקר אותה השבת, כשדיווחים ראשוניים על פלישת מחבלים החלו לזרום, גיל לא היסס לרגע. הוא היה פטור משירות מילואים פעיל מזה מספר שנים, אך לפני אותה תקופה, מתוך תחושת שליחות עמוקה ומחויבות למדינה, ביקש לחזור ולשרת. הוא ידע שקולו, ניסיונו ויכולותיו הנדרשות בקרב, חיוניים למען ביטחון המדינה. בבוקר ה-7 באוקטובר, בזמן שרבים עוד ניסו להבין את גודל האסון, גיל ביטל את טיולו הצפוי לסיני עם קוראל – טיול שציפו לו זמן רב, רגע של שקט ורוגע – וכבר בשעות הראשונות למלחמה, עוד בטרם הוקפץ רשמית, ארז תיק למילואים ונסע דרומה, אל תוך התופת. הוא היה חדור שליחות ומוטיבציה להילחם ולסייע להשיב את הביטחון לתושבי המדינה. הוא לחם לצד הכוחות הרגליים בתוך הרצועה, מאמין בצדקת הדרך, בזכות לחיות את החיים בשלווה ובביטחון, ואמונה עמוקה בפרויקט הציוני של מדינת ישראל. עבורו, זו לא הייתה רק מלחמה על טריטוריה, אלא מלחמה על ערכים, על דרך חיים, ועל עתיד ילדינו.

בתוך האימה והכאוס של המלחמה, נצרב רגע אחד של אור ותקווה, רגע של אהבה שעלתה על כל דמיון. ב"אפטר" השלישי אליו יצא בזמן המלחמה, ביום ה-9 בנובמבר 2023, כשלרגע אחד הניח את נשקו והוריד את מדיו, גיל הציע לקוראל נישואין. טבעת האירוסין הייתה אצלו חודשים קודם לכן, הוא תכנן את ההצעה לפרטי פרטים, דימיין כיצד יכרע ברך, אילו מילים יגיד. אך למרות כל התכנונים וההתלבטויות, המציאות של המלחמה טרפה את הקלפים. הוא לא יכול היה לחכות עוד. ההצעה התרחשה במהלך טיול קבוע שלהם בשכונת "משכנות שאננים" הציורית בירושלים, בין בתי האבן העתיקים והנוף הפתוח. באותו רגע, כשקוראל אמרה "כן" בבכי של אושר, נדמה היה שהעולם כולו עוצר מלכת, וכי קולות המלחמה נדמו לרגע. זו הייתה הבטחה לעתיד, הבטחה לחיים משותפים, לבית, למשפחה, בתוך הכאוס המוחלט. מיד אחר כך, ללא שהות, שב גיל לצבא, אל חבריו, אל הקרבות, אל המקום שבו הרגיש שחובתו קוראת לו.

רב-סמל גיל דניאלס נפל בקרב ביום כ"ב בכסלו תשפ"ד, ב-4 בדצמבר 2023, כשהוא בן שלושים וארבע וחצי בנופלו. גופו נטמן באדמת ארץ ישראל, בבית העלמין הצבאי באשדוד, העיר שבה נולד וגדל, עטוף בכאב עצום ובגאווה גדולה. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, אח, אחות ובת זוג, ארוסתו, שחלומותיהם המשותפים נקטעו באחת. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל ראשון, כהכרה על פועלו ומסירותו.

החלל שהותיר אחריו גיל היה עצום, והדהד עמוק בלבבות כל מכריו ואהוביו. אודליה, אחותו הצעירה, ספדה לו בדמעות: "כל כך הרבה זיכרונות חיים משותפים יש לנו, רגעים של יחד, של צחוקים על הספה מ'סיינפלד'… או כשצחקתי עלייך שהיית אוהב לראות תוכניות על חייזרים. הפרש של שבע שנים יש בינינו, אבל הפער הלך והצטמצם ככל שעבר הזמן. תמיד הייתי גאה בך ושמחתי לראות אותך מתפתח, עושה את הדברים שאתה אוהב ובעיקר מאושר – מאושר בטבע, בטיולים עם חברים, בארוחות משפחתיות ובעיקר לפני שלוש שנים כשפגשת והכנסת לחיינו את קוראלי אהובתנו. כולך אור, תום וקסם אח שלי – תמיד היית ותמיד תהיה." מילותיה של אודליה ציירו תמונה של אח גדול ומלא אהבה, שנוכחותו הייתה אור בחייה, ושלמרות פער השנים, הצליחו למצוא שפה משותפת וקשר עמוק.

אלעד, אחיו הבכור, ספד לו בקול נשבר, עמוס בזיכרונות של אהבה ואובדן: "אני זוכר אותך ילד קטן ושובב, עם ברק בעיניים וחיוך שובב. נער יפה תואר, גבוה ורחב כתפיים, שעם השנים הפך לגבר חסון. לוחם בצבא, מפקד, מוביל, ותמיד שם בשביל אחיך לנשק, חבר אמת שאין שני לו. גומע ספרים בקצב של שניים בשבוע, עם עולם פנימי עשיר ודעתנות בלתי מתפשרת. אני זוכר ילד וגבר רהוט וטוב לב, עם צחוק רם ומתגלגל שהיה מדבק, סקרן, דעתן ולמדן. אני זוכר אותנו יושבים ומדברים שעות בכל פעם, על הכל – על העולם, על החיים, על תוכניות לעתיד. אני זוכר אותך דוד כה אוהב לילדיי, בניה ויעל – מצחיק, מחבק, מנשק, מלמד, משתטה ואוהב אותם כאילו הם שלך, נוכחות חמה ומלאת חיים בחייהם. תמיד אזכור את השיחה הארוכה שלנו בקיבוץ מגן, אחרי שכמעט שנה לא התראינו, ואת מה שאמרת לי בה – שיחה שנותרה חקוקה בזיכרוני. מספר ימים לאחר מכן, מחוץ לניר עוז, אנחנו בסריקות, הגדוד שלך ושלי, ואני פותח את הדלת לזאב שלך, טופח לך על השכם ומנשק לך את הראש – איזו זכות הייתה לי." מילותיו של אלעד שיקפו את הקשר העמוק בין שני האחים, את ההערכה ההדדית, ואת הרגעים האחרונים שבהם נפגשו בצל המלחמה, רגעים שקיבלו משמעות עמוקה וכואבת בדיעבד.

קוראל, ארוסתו, שחלומותיה נגוזו באחת, ספדה לו במילים קורעות לב, שביטאו את עומק האהבה והקשר שנבנה ביניהם: "אהוב שלי. לפני שלוש שנים נפגשנו בפעם הראשונה, בדייט הראשון ישבנו לדבר חמש שעות – קליק מיידי, מהרגע הראשון. ידעתי מיד שאתה האחד שלי. לפני חודש באת הביתה, אמרת לי שאני האישה של חייך והצעת לי נישואים, רגע של אושר צרוף בתוך הכאוס. תמיד ידעתי שאתה האחד שלי, אהבת חיי. איך אני יכולה להיפרד מאדם שהיה כל עולמי, כל עתידי? החבר הכי טוב שלי, אהבת נפש כזאת שיש פעם בחיים. העקרונות שהובילו אותך – הציונות ואהבת הארץ, יישארו איתנו לעד, מנחים את דרכנו ומזכירים לנו את מה שחשוב באמת." ספד זה, שזור בכאב ובאמונה, הבהיר את עוצמת האהבה שנקטעה, ואת המורשת הערכית שגיל הותיר אחריו – מורשת של אהבת אדם, אהבת ארץ, ומחויבות לדרך.

מפעל הנצחתו של גיל החל עוד בחייו, בדמות ההשפעה שהייתה לו על סביבתו, ועם נפילתו קיבל ביטויים פיזיים וחינוכיים. כיכר ספרא וסייפא, הממוקמת ליד בית ילדותו באשדוד, במפגש הרחובות רבין והרצל, הונצחה לזכרו, עדות לנוכחותו בעיר הולדתו. באוניברסיטה העברית, במוסד שבו למד וצמח אקדמית, הוקמה פינת ישיבה מחוץ למכון לכימיה בקמפוס ספרא בגבעת רם בירושלים, מקום שקט למחשבה וללימוד, בדיוק כמו שגיל היה אוהב. הוריו של גיל, מתוך רצון להמשיך את דרכו ולעודד מצוינות ומעורבות, הקימו מלגה על שמו לתלמידים מצטיינים לתואר ראשון בכימיה באוניברסיטה העברית, אשר משרתים שירות מילואים פעיל, ובכך מחברים בין עולם האקדמיה לבין השירות למדינה. בנוסף, גיל מונצח בבית ספרו התיכון "מקיף ג'" באשדוד, באנדרטת הנופלים של חטיבה 261 בבית הספר לקצינים בה"ד 1 בנגב, ובאנדרטת 'מקום בלב' המוקדשת לנופלים והחללים בני העיר אשדוד. כל אלה הם לא רק אבני זיכרון, אלא עדות חיה ונושמת לאדם שהיה, לערכיו, ולרוח התקומה והגאווה הישראלית שהוא גילם. סיפור חייו של רב-סרן גיל דניאלס ז"ל הוא סיפור של אדם שבחר לחיות חיים מלאים ומשמעותיים, להשפיע, לאהוב ולהגן, וגם במותו, להותיר אחריו מורשת של אור, צניעות וגבורה אנושית, שתמשיך להאיר את דרכנו גם בימים קשים אלו.