גיל בויום

בקיבוץ מסילות שבעמק בית שאן, ביום ז' בשבט תשכ"ח, שישה בפברואר 1968, נולד ילד שקראו לו גיל. הוא היה בנם השני של תמר ונתן, אח צעיר לירון שחיכה לו בבית, ולימים, אח בוגר לשירי הקטנה. "גילי" קראה לו אימו בחיבה, צליל רך שביטא את אופיו השקט והנינוח, ואילו חבריו, שהכירו בו דמות ייחודית, כינו אותו "גילגול" – שם ששיקף אולי את עומקו ואת נשמתו העתיקה, רחבת הידיים. גיל גדל בקיבוץ כילד של אדמה, מילדותו המוקדמת היה מחובר לרגבי השדות, לאוויר הפתוח ולשמש שמעל העמק. הוא היה אי של שקט בתוך עולם ילדים תוסס, משרה סביבו יציבות, שלווה ואהבה שקטה ומוצקה. אימו זכרה היטב כיצד בבית הילדים, המטפלות והמדריכות תמיד ביקשו את רשותה להשכין בחדרו ילדים שהתקשו להסתגל, כאלה שלא מצאו את מקומם או שהייתה להם בעיה חברתית. גיל, בבגרותו ובאצילותו הפנימית, הסכים תמיד, ללא היסוס, לפתוח את מרחבו האישי בפני מי שזקוק למקום מבטחים. בחדרו, הילדים הללו מצאו פורקן, שקט, ואוזן קשבת, בלי מילים רבות, רק בנוכחותו המרגיעה.

כשהיה גיל בן חמש בלבד, טרגדיה קשה פקדה את המשפחה ושינתה את מסלול חייהם לנצח. תאונת דרכים איומה גבתה את חיי אביו, נתן, והותירה חלל עצום. גיל הצעיר, שניסה להבין את העולם סביבו, ביטא את כאבו וגעגועיו במילים פשוטות וכנות, זכורות היטב לאימו: "אולי פעם מישהו יסכים להיות אבא שלנו." משפט קורע לב שביטא את תקוותו ותמימותו. כעבור כמה שנים, כשתמר, אימו, הכירה את אפרים, חבר קיבוץ בארי, ונישאה לו, החיים קיבלו תפנית בלתי צפויה. גיל, שחיפש דמות אב, נקשר לאפרים באופן מיידי ועמוק. "אני זוכרת אותך ממש תלוי על זרועו," סיפרה אימו, "לכל מקום שאליו אנחנו הולכים." הקשר הזה, שנרקם באטיות וברגישות, מילא חלק מהריק שהותירה מות אביו. כך, בגיל שמונה, עזב גיל את השדות המוריקים של מסילות ועמק בית שאן, והפך את קיבוץ בארי, שבדרום הארץ, לביתו החדש. מלבד אבא חדש ואוהב, זכה גיל גם במשפחה מורחבת – ילדיו של אפרים מנישואיו הראשונים, שהפכו לאחיו ואחיותיו החדשים, וכעבור זמן מה, נולד אח נוסף, ליאור, שהשלים את הפסיפס המשפחתי.

בבארי, גיל גדל והתחנך בקבוצת "הדר", קבוצת ילדים שגיבשה את חבריה סביב ערכים של שיתוף, עזרה הדדית וחיי קיבוץ. הוא היה ילד ביישן מטבעו, כזה שהעדיף להקשיב ולהתבונן, אך למרות ביישנותו, תואר כחברותי מאוד. הוא ידע ליצור קשרים עמוקים עם חבריו, גם אם לא היה המדברן הגדול שבחבורה. עם חברי קבוצתו עלה לכיתה א' בבית הספר היסודי בבארי, ובהמשך עבר איתם לבית הספר התיכון "נופי הבשור" שבקיבוץ מגן. הספסל בבית הספר, עם כל הלוחות והמחברות, לא היה המקום שבו גיל הרגיש הכי בנוח. "על הלימודים הוא לא השתגע, בלשון המעטה," נהגו לומר עליו. הוא העדיף את המרחבים הפתוחים על פני קירות הכיתה, את ריח האדמה על פני ריח הנייר והדיו. אך את השדות, אלה שבהם גדל במסילות ואלה שקיבלו אותו בבארי, אהב גיל בכל נימי נפשו. בגיל שש-עשרה, כשהיה עדיין נער, החל לעבוד על הטרקטור בגד"ש – ענף גידולי השדה של הקיבוץ. הוא חרש, זרע וקצר בשדות הכותנה, החיטה ותפוחי האדמה. שם, בין השבילים והשורות, נתן את כל כולו לעבודה, ואחראי הענף לא חסכו ממנו שבחים. הם התפעלו מחריצותו, מיכולתו לספוג ידע ולהפעיל את המכונות הגדולות בדיוק ובמסירות, וידעו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. שעות ארוכות ישב גיל לבדו על הטרקטור, רק הוא, השמיים הכחולים נשקפים בעיניו, והמוזיקה האהובה עליו באוזניו. שם, מוקף במרחבים האינסופיים, חש את החיבור העמוק ביותר למקום, לאדמה ולשקט המרפא.

המוזיקה, שאותה אהב גיל כל כך, מילאה את החלל שבו אחרים השתמשו במילים. הוא לא היה איש של דיבורים רבים, והעדיף להתבטא דרך מעשים או צלילים. "כשיש לי מה להגיד אני אומר," אמר פעם, וגישה זו אפיינה אותו לכל אורך חייו – דיבור מדויק, כנה, וחסר גינונים. לעומת זאת, אהב מאוד לשיר. "עוד כילד, במיטה, לפני השינה, היית מזמזם מנגינות," סיפרה אימו בחיוך. היא זכרה פעם כששומרת הלילה, שהייתה גם מורה למוזיקה, נכנסה לחדרו ושאלה נפעמת, "מי זה שר ככה?" קולו של גיל, שקט ככל שהיה בחיי היום-יום, מצא את דרכו החוצה דרך השירה. וכשבגר מעט, הוא המשיך לשיר – במקלחת, כשקירות החדרים רעדו מצלילי קולו, ואחר כך בטרקטור, לבדו בשדה, כשהוא מלווה את מחרשת הברזל בשירים שאהב. לימים, כשהיה כבר איש צעיר, שימש גיל די-ג'יי בפאב של הקיבוץ. הוא בחר את המוזיקה בקפידה, התאים את הקצב לאווירה, ושלט ברחבת הריקודים באופן מושלם, והכול בשקט ובמקצועיות שאפיינו אותו.

עם גיוסו לצה"ל בשנת 1986, הוצב גיל בחיל השריון. שם, בין זחלי הטנקים ורעש המנועים, הוכשר כאיש צוות טנק – תפקיד שדרש אחריות, דיוק ושיתוף פעולה הדוק. הוא שירת ברצועת הביטחון בדרום לבנון, אזור מתוח ומאתגר, ובהמשך גם ברצועת עזה, שם חווה את מורכבות המציאות הביטחונית מקרוב. השירות הצבאי עיצב אותו, הקנה לו כלים של מנהיגות שקטה, יכולת תפקוד תחת לחץ ומסירות למשימה. לאחר שחרורו מהצבא, כמו ישראלים רבים בני גילו, יצא גיל עם חבר מהקיבוץ ל"טיול הגדול" – מסע ארוך ומרתק בתאילנד ובמזרח הרחוק. הוא טייל, חווה תרבויות חדשות, וספג נופים אקזוטיים, אך תמיד ידע שדרכו תוביל אותו בחזרה הביתה, אל הקיבוץ ואל האדמה שכל כך אהב. עם שובו לארץ, חזר גיל למקומו הטבעי והמוכר – לעבודת הגד"ש בקיבוץ. הפעם, הוא כבר לא היה רק נער ששעותיו על הטרקטור, אלא התקדם לתפקיד של מנהל תפעול בענף, כשהוא אחראי על תיאום וניהול העבודה השוטפת. על אף היותו "איש אדמה" מובהק, כפי שסיפרו בני משפחתו בהערכה, "ידיו תמיד היו נקיות ומסודרות." הוא הקפיד על ניקיון וארגון, גם בעבודה פיזית קשה, והיה סמל למקצועיות וליכולת לדאוג לפרטים הקטנים ביותר.

בסוף המילניום, רגע לפני שהעולם עבר למאה ה-21, נכנסה לחייו של גיל אישה שתשנה את עולמו – איילת. איילת, ילידת שדרות שהתגוררה אז בתל אביב, פגשה את גיל בזכות אביה, שעבד בבארי. אביה של איילת, כנראה אדם עם חוש שידוך מפותח ועין חדה, ידע בביטחון גמור כי שני הצעירים הללו נועדו להיות ביחד. הוא תכנן את הכול בקפידה, וקלע בול, כפי שאיילת תיארה בחיוך, "הוריי נהגו להזמין לאירוע המימונה שבביתם חצי קיבוץ, ואבא התעקש לערוך בינינו היכרות." באותו ערב חגיגי, בתוך ההמולה והצבעוניות, החיוך המבויש של גיל ועיני התכלת הענקיות שלו, תפסו את עיניה של איילת. היה בו משהו שקט, עמוק וכובש. חודש לאחר מכן, הם כבר היו זוג, מנהלים שיחות טלפון מהרגע שהתעוררו ועד שהלכו לישון, בונים עולם משותף של מילים, צחוקים וחלומות. בתוך זמן קצר, איילת עזבה את חיי העיר הסואנים בתל אביב והצטרפה אל גיל בבארי, אל השקט של הקיבוץ ואל האהבה שפרחה ביניהם.

ביוני 1999 נישאו גיל ואיילת. טקס החינה הססגוני נערך בשדרות, עיר הולדתה של איילת, והחתונה השמחה והתוססת התקיימה בבריכת הקיבוץ בבארי, תחת כיפת השמיים. המוזיקה הסוחפת והאווירה המשוחררת גרמו לרבים מהאורחים לקפוץ למים, עם הבגדים כמובן, בתוך קריאות שמחה וצחוק – "וזו הייתה רק תחילת החגיגה והשמחה," זכרה איילת. גיל ואיילת חלמו על משפחה גדולה, בית מלא בצחוק ילדים. חלומם החל להתגשם בשנת 2000 עם לידת בנם הבכור, ענבר. גיל היה מאושר עד הגג, והרבה להרכיב את ענבר הקטן על הטרקטור, בין שבילי השדות של הקיבוץ, כשהוא מראה לו את העולם שכל כך אהב. שלוש שנים לאחר מכן, בחג השבועות, נולד עומר, אחיו של ענבר, שהוסיף עוד צבע וחיוניות לבית. בשנת 2005 נולדה ענוג, ילדתם הראשונה, ובשנת 2007 הצטרף עדי – בן הזקונים, שהשלים את הפסיפס המשפחתי. האבהות הטיסה את גיל לעננים. אהבתו לילדיו הייתה טוטאלית, עמוקה וחסרת גבולות. הסלון של משפחת בויום שפע משחקים, צחוק ואושר. הילדים רכבו על גבו של גיל כאילו היה סוס, התכרבלו איתו ובתוכו, ונהנו לגלות איתו את חידושי הטכנולוגיה בגאדג'טים שאהב. "למדתי ממך כל כך הרבה," כתב עומר, כשנזכר בשיעורים שקיבל מאביו, "מלרכוב על אופניים, לנהוג באוטו ועד ערכים וכבוד." גיל היה המורה הראשון שלהם לחיים, למסע, לדרך.

המשפחתיות שימשה לגיל עוגן ומקור לשקט הפנימי, לחוזק ולביטחון שהשרה על כולם. הוא היה מסור מאוד לאימו, תמר, דאג לרווחתה וביקר אותה תכופות. גם לחמותו, אימה של איילת, היה קשר מיוחד איתו, והיא נהגה לומר שזכתה בבן נוסף. לאחר פטירת חמיו, אביה של איילת, שימש גיל דמות אבהית ותומכת לאחיה של איילת, והיה להם למשענת. בשנת 2005, גיל סיים את עבודתו בגד"ש ועבר לעבוד בדפוס בארי, שינוי משמעותי בחייו המקצועיים. המעבר לדפוס בארי אפשר לו להיות קרוב יותר לבית ולילדים, מה שהיה חשוב לו מכל. לא היה זה מעבר פשוט עבור הילד והגבר המחובר למרחבים ולשקט של השדות, ולפתע מצא עצמו במפעל, בין קירות ומכונות רועשות. אך גיל, בנחישותו ובאופיו השקט, התרגל במהרה לסביבה החדשה, ולמד אותה לעומק, והפך לחלק בלתי נפרד מהדפוס. תחילה עבד ברצפת הייצור, שם למד את כל הכלים והתהליכים שהופכים את הידע והציוד ליחידת ייצור תעשייתית יעילה ואופטימלית. הוא התקדם במהירות, ובזכות יכולותיו וכישרונו הניהולי, הגיע לניהול אתר הפקת כרטיסי האשראי "max" – תפקיד שהחזיק בו בגאווה ובמקצועיות במשך כשתיים-עשרה שנה. חבריו לעבודה בדפוס סיפרו שהיה מנהל מחלקה חרוץ, אכפתי, ובעל יכולת מדהימה להתנהל בשקט וברוגע גם בשעת לחץ. הוא תמיד נתן דוגמה אישית, והיה הראשון להגיע בבוקר והאחרון שכיבה את האור בסוף יום העבודה. הוא הפגין מוטיבציה גבוהה והראה לכולם עד כמה המסירות וההשקעה בעבודה משתלמות. "הוא היה מופת עבור כולנו, דמות לסמוך עליה ולהעריץ, תמיד מחויך, זקוף ואהוב על כולם," סיפרו. עובדיו, הן בני הקיבוץ והן מי שבאו מבחוץ, סיפרו על אדם מתחשב ומקצועי שדיבר תמיד בגובה העיניים, איש של שלום שמעולם לא הרים את קולו, "אבל כשהיה צריך להגיד דבר מה אמר, וכשאמר – כולם הקשיבו." וסיכם אחד מהם בהערכה עמוקה: "גיל היה הבוס הכי טוב שהיה לי בכל החיים, ואני כבר בן שישים."

את אהבת הטבע והאדמה, שהיו חרוטים עמוק בנשמתו, המשיך גיל לממש בחייו הפרטיים. הוא טיפח באהבה את הגינה הביתית, כשהוא משקיע בה זמן ומאמץ, ויוצר בה פינת חמד ירוקה ופורחת. בסופי השבוע, נהג לצאת לרכיבת אופניים קבועה במרחבי הנגב עם גיסו וחברו הטוב, אילן וייס. יחד, הם דיוושו בנתיבים הפתוחים, רוח המדבר מלטפת את פניהם, והשקט האינסופי סביבם. הוא אהב לצאת לפיקניקים משפחתיים באזור הקיבוץ, לבלות עם ילדיו בחיק הטבע, ולקחת את משפחתו לטיולים ברחבי הארץ ובעולם – עם איילת, עם הילדים, ולפעמים גם עם המשפחה המורחבת. הזוגיות של גיל ואיילת, פרי השידוך המוצלח של אביה, הייתה מושא להערצה ולחיקוי. "גם אני רוצה זוגיות כמו של ההורים שלי," אמר בנו הבכור ענבר לבת הזוג שלו, כשראה את הקשר המיוחד והעמוק ששרר בין הוריו. בכל פעם שאיילת חלמה חלום, גיל היה שם כדי להוציא את החלום לפועל, להגשים אותו במציאות. כך יצאו לטיול קרוואנים משפחתי בפורטוגל, חוויית חיים חד-פעמית ובלתי נשכחת, שבה יצרו זיכרונות משותפים לכל החיים. המוזיקה, ששניהם אהבו, תמיד נכחה בחייהם, כבר מאחד הדייטים הראשונים שלהם, שכלל הופעת להקה סוחפת. "כמעט בכל לילה גיל הרכיב אוזניות ושמע מוזיקה," סיפרה איילת, "היו לו פלייליסטים שמאוד אפיינו אותו." הוא אהב מנעד רחב של סגנונות, מרוק כבד ועד זוהר ארגוב, וההופעות הפכו לשגרת הבילוי המועדפת עליהם, מקור לאנרגיה ולחיבור. יחד, טיפחו חלום משותף – שלאחר פרישתם לגמלאות, יקנו בית קטן בקפריסין, ויגורו מול הים, כשהשמש שוקעת מעל הגלים, וצלילי המוזיקה מתערבבים עם רחש הגלים. "גיל היה בן זוג מדהים ומכיל, הפרטנר הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי," כתבה איילת, "ואבא נדיב ואוהב שאהב עם כל הלב." היה לו חיבוק גדול, עוטף ומשרה ביטחון, כזה שמרגיש כמו בית. "בכל לילה, עד הלילה האחרון, אמר לי שהוא אוהב אותי," סיפרה, עדות לאהבה בלתי מתפשרת ולקשר בלתי ניתן לניתוק.

לכל אורך השנים, שירת גיל במילואים במסירות ובנאמנות, תמיד מוכן להתגייס למען המדינה. בשנת 2006, כשהיה בן 38, לחם במלחמת לבנון השנייה, חווה פעם נוספת את עוצמת וקשיי הלחימה. עם הגיעו לגיל הפטור משירות מילואים, הוא לא נח על זרי הדפנה, אלא הצטרף מיד לכיתת הכוננות של קיבוץ בארי. "צריך לשמור על הבית," נהג לומר, משפט פשוט שביטא את תפיסת עולמו ואת ערכיו. הוא הנחיל את התפיסה הזו גם לילדיו, שהלכו בעקבותיו והתגייסו לשירות קרבי בצה"ל, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות ההגנה על הבית. גיל היה "חולה חדשות", מעורה מאוד בענייני אקטואליה, תמיד עם יד על הדופק, בקיא בפרטים ובאירועים. הוא שימש כ"מבזקן הבית", הראשון לעדכן בכל אירוע חדשותי, כשהוא מביא את המידע בצורה שקטה ומדויקת.

בחול המועד סוכות תשפ"ד, ימים ספורים לפני שפרצה התופת, בעקבות חלום שחלם, לקח גיל את כל המשפחה – את איילת, ענבר, עומר, ענוג ועדי – לפקוד את קבר אביו, נתן, שבקיבוץ מסילות. זה היה מסע של שעתיים וחצי נסיעה מבארי, מסע אל העבר, אל השורשים. יחד, בני המשפחה ניקו את החלקה, שתלו צמחים חדשים, חידשו את הכיתוב על המצבה וקראו קטעים מהחוברת שיצאה לזכרו של אביו נתן, חמישים שנה קודם לכן. היה זה מעין סגירת מעגל, רגע של חיבור עמוק בין דורות. כשחזרו הביתה, אל השקט של בארי, אמר גיל לאיילת: "אני מרגיש הקלה, שירדה לי אבן מהלב. מילאתי את התפקיד שלי. אני את שלי עשיתי." במשפט הזה, היה נדמה כאילו השלים משימה פנימית, שחרר משא כבד. באותו שבוע, המשפחה בילתה הרבה יחד, ברגעים של קירבה ושמחה. עם אחותה של איילת, הם כבר תכננו את הטיול הבא – לנאפולי, איטליה, חלומות על פיצות, נופים ים-תיכוניים ורגעים משפחתיים נוספים. ימים אחדים לאחר מכן, הפך האושר לסיוט.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקרו של ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נשמעה צפירת האזעקה הראשונה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגינים בגופם על האזרחים. בבוקר זה, עם עלות השחר, החלה מלחמת התקומה.

עם הישמע האזעקות המחרידות, נכנס גיל, בנחישות ובשלווה המאפיינים אותו, יחד עם איילת ועדי, בנם בן השש-עשרה, אל המרחב המוגן הדירתי. הוא דאג להם, הרגיע אותם, וחיכה לראות מה מתרחש. בשעה 06:50, כשהתברר שהמצב חמור בהרבה מרק ירי רקטות, ושמחבלים חדרו לקיבוץ, גיל הבין שקריאת ה"צריך לשמור על הבית" שלו הפכה למציאות כואבת. הוא לקח את הנשק והאפוד שלו, עלה על אופניו, ויצא לדרכו, במטרה להצטרף לכיתת הכוננות, להגן על קיבוצו, על ביתו, ועל משפחתו. הוא לא היסס לרגע, לא חשב פעמיים. בדרך לנשקייה, כשהוא רוכב בין שבילי הקיבוץ המוכרים, נורה גיל ואיבד את הכרתו. חבריו מכיתת הכוננות, שראו אותו נופל, גררו אותו למרפאה, ובמשך חצי שעה ארוכה, תחת אש תופת של המחבלים שהשתוללו בקיבוץ, ניסו להחיותו. הם לחמו על חייו של חברם, אך מאמציהם עלו בתוהו. בשעה 07:36, נקבע מותו של גיל. באותה עת ממש, טרגדיה נוספת פקדה את המשפחה: בצומת גבים, לא הרחק משם, נרצח בנו הבכור, ענבר. ענבר יצא מבית חברתו ביישוב מבועים כדי להצטייד בנשק ולבוא להגן על הבית, על הוריו ואחיו, ונפל גם הוא בקרב הגבורה.

איילת ועדי בן השש-עשרה חולצו מהממ"ד רק לאחר שבע-עשרה וחצי שעות אימה, שבהן המחבלים ירו בבית ובזזו אותו, לא לפני שישבו לאכול במטבחם, בחוסר אנושיות מחריד. שירי, אחותו של גיל, ובתה נגה, נחטפו לעזה, ונשמו לרווחה רק כעבור כחמישים ימים, כששוחררו מהשבי. גיסו של גיל, אילן וייס, בעלה של שירי, שהיה סגן ראש צוות החירום היישובי של בארי ושותפו של גיל לרכיבת האופניים בשבילי הנגב, נעדר במשך ימים ארוכים, ובהמשך נודע כי נרצח באכזריות וגופתו נחטפה לעזה. רב-סמל בכיר במילואים גיל בויום, בן חמישים וחמש בנופלו, נפל בקרב בקיבוץ בארי ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין בסביון, ובנו ענבר, שגופתו זוהתה רק כעבור שישה ימי היעדרות מורטי עצבים, נטמן לצידו. הם שכבו יחד, אב ובנו, גיבורים ששילמו בחייהם למען ביתם. גיל הותיר אחריו אישה אהובה, איילת, שני בנים אהובים, עומר ועדי, ובת אהובה, ענוג, אם שכולה, תמר, ושני אחים ואחות.

עם לכתו, הותיר גיל חלל עצום, אך גם מורשת עשירה של אהבה, שקט, מסירות וגבורה. אימו, תמר, ספדה לו במילים מרגשות ונוגעות ללב: "גילי, ילד טהור שלי, עליך נאמר המשפט 'יפה מבחוץ ומבפנים'. עצוב או שמח, בשנים קשות או טובות, תמיד שקט, מבטא את עצמך במילים מעטות ובמעשים קטנים. טוב לב ושקט. ... היית בן טוב. במחלתו של אפרים תמכת בנו וביקרת תכופות. אחר כך דאגת לי. בכל פעם שהיית בפרדס עם אחד הבנים, היית מביא לי ערמת פומליות, כי ידעת שזה הפרי האהוב עליי. פעם ביום הולדת שלי, כשלא מצאת מתנה מתאימה, הבאת לי קופסה מלאה בסוכריות בצורת לב אדום... נוח בשלווה ילד שלי, ניפגש שם למעלה." איילת, אשתו האהובה, כתבה: "אהוב ליבי, החבר הכי טוב שלי, האבא המופלא של ילדינו, תודה לך על עשרים וחמש שנים של אהבה וזוגיות מושלמת... אדם עם לב רחב כחול אשר על שפת הים. טוהר אהבתך וצניעותך יאירו דרכנו לעד. נוח על משכבך בשלום. שמור על ענברי שלנו שם למעלה. אוהבת אותך לנצח." בתו, ענוג, ביטאה את הכאב וההערצה: "אבא שלי, אדם טהור, צנוע ומיוחד. תמיד עזרת למען כל מטרה טובה, גם אם המחיר הוא החיים שלך. יצאת בכוח הראשון בכיתת הכוננות בשביל להציל אותנו, את הקיבוץ. נפלת גיבור ובזכותך אנחנו נמצאים פה היום. אתה כל העולם שלי, ואני לא מסוגלת לדמיין עולם שאתה לא נמצא בו. תודה על כל מה שהיית בשבילי ועל כל הדברים שעשית למעני. היית הכול בשבילנו, ואנחנו בשבילך. אני אוהבת אותך כל כך הרבה, לנצח." הגיס, עופר, שיתף אף הוא את רחושות ליבו: "גיל – טוהר מידותיך, אהבתך, מסירותך, וצניעותך יהיו נר לרגלנו... השארת חותם בליבנו שלא יישכח לעולם – תכול עיניך היפות והטובות, הדאגה לכולנו, האכפתיות האין-סופית, ודרכך המיוחדת והשקטה להגיע ללב כולם. גיל וענבר – אתם מלח הארץ! מלאכים גיבורים שלנו, מתגעגעים אליכם אהובים. נוחו על משכבכם בשלום חבוקים ושלמים." וחבר קיבוץ, יאיר, צייר תמונה של דמותו המיוחדת: "גיל, היית איש עבודה חרוץ ושקט, דוגמה ומופת לכולנו. אין אדם שלא נגעת בו בנועם שלך, בחיוך הטוב, במבט העדין, בכנות, בשקט ובענווה האופייניים לך כל כך. נדירות הפעמים שהתלוננת, שביקשת או דרשת דבר. ניהלת צוות עובדים שהלך איתך באש ובמים בזכות האופי שלך. הניהול שלך תמיד היה ניהול של דוגמה אישית ועבודה כתף אל כתף. לא פספסת מעולם אימון בכיתת כוננות, התנדבת גם כשסיימת את חובת המילואים שלך. תמיד היית האדם השקול והרציני שבחבורה. כאיש משפחה מסור, היית מודל עבורי. תמיד ליווית ולקחת את הילדים לכל מקום. טיסות ובילויים משפחתיים בארץ ובעולם בכל הזדמנות, ודאגה מעוררת השתאות ללכידות המשפחתית היו לחם חוקך. לעולם לא אשכח את המבט הטוב שלך, רגע לפני הסוף הנורא. אוהב אותך כל כך ומתגעגע, חבר יקר."

מורשתו של גיל, לצד מורשת בנו ענבר, הונצחה בדרכים רבות, כביטוי לכאב ולגאווה הלאומית. חברת "WINE & FRIENDS" הקדישה לזכרם שלישיית יינות ייחודיים – אדום, לבן ורוזה, שכל לגימה מהם מזכירה את טעם החיים והגבורה. גם מותגי הבירה "גולדסטאר" ו"קרמזינה" בחרו להנציח את שמם, כסמל לפשטות, לאהבת הארץ ולחיבור לשורשים הישראליים. ב-10 במארס 2024, נערך בחברת קצא"א טקס מרגש לזכרם של גיל וענבר, אירוע שהדגיש את החלל שהשאירו אחריהם וההשראה שהם ממשיכים להעניק. עמותת "קהילה זוכרת", רשת דיגיטלית שמחברת בין קהילות הנופלים והנרצחים, הקימה דף קהילה לזכרם באתר "coing.co", ובו סיפורי חייהם, גלריית תמונות ועדכונים בדבר אירועי הנצחה ופרויקטים להנחלת מורשתם. גיל בויום, איש אדמה ואיש משפחה, גיבור שקט שאהב את ביתו ואת עמו אהבת נפש, ממשיך לחיות בזיכרון, בסיפורים ובמעשים של אלה שהכירו אותו ואהבו אותו. הוא נפל כשהגן על הבית, על הקיבוץ, ועל ערכיו, וגבורתו האנושית, הפשוטה והטהורה, היא כעת חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של עם ישראל. זכרו לעד.