גדעון חי דירוא

האוויר בתל אביב, בבוקר של עשרים וחמישה בינואר אלף תשע מאות ותשעים ואחת, היה קריר וצלול, נושא עמו הבטחה לשמש שתבוא. בתוך בית חולים הומה, בין קירות לבנים וצלילי צפצופים מונוטוניים, נולד גדעון חי, בנם של יעל וארי. קול בכיו הראשון מילא את החדר, משיכה עדינה ראשונה של אוויר לריאות קטנות, והבטיח חיים שלמים של נשימה עמוקה. בבית שחיכה לו, ברחוב תל אביבי שקט, חיכו לו כבר יסמין ויאיר, אח ואחות גדולים, שהביטו בו בסקרנות מהולה בחיבה כשיעל וארי הביאו אותו הביתה. הדירה הקטנה רעדה מצחוק ילדים וריח של אוכל ביתי, והייתה כר פורה להתפתחותו של ילד סקרן, שובב ומלא שמחה, שגילה את העולם דרך משחקים בגן השעשועים השכונתי, ריח הים המלוח שעלה מדי פעם מהטיילת, והמולת העיר שמעולם לא נמה.

כשהיה עדיין ילד קטן, עזבה המשפחה את ההמולה התל אביבית ועברה אל יישוב סלעית, מוקף בטבע פתוח וירוק, שם האוויר היה כבר אחר – צח ונקי, מבושם בניחוחות אדמה ולבלוב. המעבר מהבטון וההמולה של העיר הגדולה אל מרחבי היישוב השקט, שילב בו משהו משני העולמות – את האנרגיה התוססת של העיר ואת השלווה המעוגנת באדמה. בתוך הנוף החדש הזה, בין שדות פתוחים לשבילי עפר, פרח גדעון. הוא היה נער אהוב על כולם, חיוכו הרחב היה מדבק ועיניו הכחולות נצצו בתעלולים. הוא אהב את החיים בכל נימיו, וכל יום היה עבורו הרפתקה חדשה. חכם היה, ושאלותיו החדות יכלו לפרק כל נושא לגורמיו, ומיד לאחר מכן להרכיב אותו מחדש עם טוויסט משלו. הוא היה מצחיק, עם חוש הומור שהיה חריף ומתוק בו זמנית, שידע להפיל מצחוק את כל מי שסביבו, גם ברגעים של מתח או קושי. אבל מעל לכל, גדעון אהב ספורט. היית מוצא אותו שעות ארוכות על מגרש הכדורסל, קופץ, מזיע, הקרסוליים שלו רוקדים על הפרקט כשהוא מוביל את הכדור, שומע את חריקת הנעליים ואת קול הנקישה של הכדור על הרצפה. הוא אהב את הריצה המהירה לעבר הסל, את תחושת הניצחון הקטנה כשכדור עובר דרך הרשת עם שריקה דקה. גם טניס היה בנפשו – את המכה המדויקת, את הקואורדינציה שנדרשת לכוון את הכדור בדיוק לפינה, את המתח ברגע ההגשה ואת הסיפוק שבנקודה מוצלחת. לא היה מדובר רק בתחרות, אלא בתנועה, באנרגיה, בתחושת הגוף החי והפעיל, והחברים שהיו שותפים לו ברגעים האלה היו חלק בלתי נפרד מחוויותיו.

שנות התיכון הביאו אותו אל "עמי אסף" שבבית ברל. שם, בין מסדרונות הומי תלמידים וחדרי כיתה, התגבשו תחומי העניין העמוקים יותר שלו. הוא לא היה תלמיד שקט, אבל כשהתעניין, היית רואה את הניצוץ בעיניו. במיוחד נמשך גדעון אל גיאוגרפיה והיסטוריה. לא רק שינון תאריכים ושמות, אלא ההבנה העמוקה של איך נופים מעצבים עמים, ואיך אירועי עבר יצרו את המציאות של ההווה. הוא אהב לדמיין את המפות מתעוררות לחיים, את הנהרות הופכים לעורקים של תרבויות, ואת ההרים כעדים אילמים לסיפורים אנושיים אדירים. שיעורי היסטוריה לא היו עבורו רק סיפורים על מלכים וקרבות, אלא מסע מרתק אל נפש האדם, אל המניעים, התקוות והכישלונות שהפכו אותנו למי שאנחנו. הוא יכול היה לשבת שעות ולדון עם המורים והחברים על אירועים היסטוריים, לנתח תהליכים, ולהבין את ההקשרים הרחבים שבין המאורעות השונים. הפורקן הפיזי של הספורט התאזן עם הסקרנות האינטלקטואלית הזו, ויצר אישיות שלמה ועמוקה.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, במקום לצלול ישר אל תוך המדים, בחר גדעון בשנה נוספת של הכנה, של התבוננות פנימה והחוצה – שנה במכינה קדם-צבאית "מכינת הנגב למנהיגות חברתית" במדרשת בן-גוריון. הוא הגיע למכינה עם מטרה ברורה: לעשות שירות משמעותי בצבא, כזה שלא יהיה רק מילוי פקודות, אלא תרומה אמיתית למדינה ולחברה, ולשלב בתוכו גם תרומה חברתית משמעותית. המכינה, הממוקמת בלב המדבר, חשפה אותו לנוף בראשיתי, לשקט מוחלט, ולתחושה של קהילה קטנה וחמה. הוא קם עם השמש המדברית העולה באדום עז, הריח את אבק הדרכים, והרגיש את הרוח הנושבת דרך הערוצים. במסגרת המכינה, גדעון לא הסתפק רק בלימודים והכנה פיזית. הוא יזם התנדבות בבית אבות בירוחם, מקום שבו הזמן כאילו עמד מלכת, וריח של תבשילים ושל תרופות נישא באוויר. הוא ישב עם הקשישים, שמע את סיפוריהם, החזיק בידם הרועדות, והביא איתו מעט מהחיוך והחיוניות שלו אל תוך יומם. הוא שיחק איתם שש-בש, הקריא להם עיתונים, ופשוט היה שם כדי להקשיב. במקביל, הקדיש גדעון זמן יקר לעזרה בלימודים לילדים יוצאי אתיופיה. הוא ישב איתם בשעות אחר הצהריים, במרכז קהילתי צנוע, מנסה להסביר מחדש את לוחות הכפל או את חוקי הדקדוק. הוא ראה את הניצוץ בעיניהם כשהבינו משהו חדש, את התסכול כשנתקלו בקושי, ואת השמחה שבצליחת אתגר. הוא לא ויתר להם, בדיוק כמו שלא ויתר לעצמו.

תקופת המכינה לא הייתה רק לימודים ועשייה חברתית; היא הייתה גם מסע פיזי. גדעון אהב לטייל רבות בסביבה, רגליו דרכו על כל שביל וכל דרך עפר. הוא רץ את מעלה נחל צין, כשהאבק אדמדם עולה עם כל צעד, הריאות שורפות מהמאמץ, והנוף המדברי נפרש סביבו בעוצמה שקטה, עד שהגיע לשדה בוקר. הריצה הזו, לא רק שהייתה אתגר פיזי, אלא גם מסע פנימי, זמן להתבוננות, לשקט, להקשבה לקולות המדבר ולמחשבותיו שלו. הוא הרגיש את החיבור לאדמה, את העוצמה של הטבע, ואת הכוח שטמון בו עצמו. החוויות הללו עיצבו את אישיותו, חיזקו את נחישותו, והשרישו בו את תחושת השליחות שהובילה אותו בהמשך חייו.

באוגוסט 2010 הגיע הרגע שגדעון התכונן אליו – גיוס לצה"ל. הוא התגייס לחיל ההנדסה הקרבית, חיל שדורש דיוק, אומץ לב, ויכולת להתמודד עם אתגרים טכניים מורכבים תחת אש. הוא עבר מסלול הכשרה מפרך ביחידה ההנדסית למשימות מיוחדות, הידועה יותר בשמה "יהל"ם". בתוך יהל"ם, מצא את מקומו בפלגה 10 לסילוק פצצות (ס"פ), יחידה שבה כל טעות יכולה להיות קטלנית, וכל פעולה דורשת ריכוז מוחלט וקור רוח. גדעון, או "גידי" כפי שכינו אותו חבריו לצוות, התבלט במהרה כלוחם יוצא דופן. הוא היה מקצועי לעילא, עם יכולת לנתח מצבים מורכבים במהירות וביעילות. הוא היה אחראי, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, שייקח על עצמו כל משימה ויבצע אותה על הצד הטוב ביותר. שקול היה, לא פזיז, עם יכולת להישאר רגוע גם תחת לחץ עצום, ולחשוב בהיגיון כשהאדרנלין זרם בעורקים. חבריו ידעו שתמיד אפשר לפנות אליו, להתייעץ, או פשוט לקבל ממנו מילה טובה או חיוך מעודד. הוא גם הדריך טירונים, העביר להם את הידע שלו, את הניסיון, ואת הערכים של היחידה, בסבלנות ובנחישות, מתוך הבנה עמוקה של החשיבות שבכל פרט. תחת שמש קופחת או בגשם שוטף, בין שדות אימונים אבקניים למטווחים רועשים, בנה גידי את המוניטין שלו כלוחם ואדם שאין שני לו.

לאחר שחרורו מהצבא, במקום לרוץ אל האזרחות המפתה, שב גדעון אל ייעודו החינוכי-חברתי. הוא הצטרף כמדריך למכינת "אשר רוח בו" במצפה רמון, מכינה ייחודית המכשירה נוער בסיכון להתגייס ליחידות קרביות. זו הייתה עבודה שדרשה לא רק ידע צבאי, אלא בעיקר לב ענק, סבלנות אין קץ, ויכולת לראות את הפוטנציאל הטמון בכל נער, גם כשהוא עצמו לא ראה אותו. גדעון ישב עם הנערים, שמע את סיפוריהם המורכבים, ניסה לפרק איתם את מחסומי הפחד והכעס, ולבנות בהם אמון. הוא אימן אותם פיזית, הכין אותם מנטלית, ולימד אותם על אחריות, על חברות, ועל משמעותה של תרומה. הוא ראה את השינויים הקטנים והגדולים, את הנערים שמתחילים להרים ראש, את הניצוץ שחוזר לעיניהם, ואת ההחלטה האיתנה להתגייס ולתרום.

לאחר שנה של עשייה אינטנסיבית במכינה, חש גדעון צורך להתרחק מעט, לנקות את הראש, ולחוות את העולם מזווית אחרת. הוא יצא לטיול ארוך באזורים נידחים בארצות הברית, מסע של חקירה עצמית וחיבור לטבע. הוא חתר בקיאקים באגמים שלווים, כשהמשוט טובל במים קרים וצלולים, שקט עוטף אותו מכל עבר, ורק קול הציפורים ושריקת הרוח מלווים אותו. הוא הלך במסלולי הליכה מאתגרים, כשהשרירים כואבים והראות נפרשים לפניו במלוא הדרם – יערות עבותים, פסגות מושלגות, קניונים עמוקים. כל צעד היה מדיטציה, כל נשימה הייתה התחדשות. המסע הזה, לבד עם מחשבותיו, חיזק את רוחו, הרחיב את אופקיו, והעניק לו פרספקטיבה חדשה על החיים ועל מקומו בעולם.

השנה במכינה והטיול בארצות הברית לא היו רק הפסקה, אלא הכנה לשלב הבא בחייו. בעקבות עבודתו במכינה, שכללה גם סיוע לנערים בהתמודדות עם הליכים משפטיים מורכבים, החליט גדעון ללמוד משפטים. הוא ראה מקרוב את הפערים, את חוסר האונים של מי שאינו מכיר את המערכת, ואת הצורך באנשים שיכולים להנגיש את הצדק ולפעול למען אלה שקולם אינו נשמע. הוא למד משפטים וממשל לתואר ראשון באוניברסיטת "רייכמן", שם שקע בספרים ובפסקי דין, מנסה לפענח את רזי החוק והצדק. לא היה מדובר רק בלימודים יבשים; הוא ראה בכל סעיף חוק פוטנציאל לשינוי חברתי, בכל פסק דין – הכרעה גורלית. הוא המשיך לתואר שני בדיפלומטיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב, שם העמיק את הבנתו במערכות בינלאומיות ובאתגרים גלובליים, וסיים את התואר בהצטיינות יתרה, תוך שהוא מוכיח יכולות אקדמיות מרשימות לצד רוח חוקרת וביקורתית.

במהלך לימודיו, במסגרת התנסות של "קליניקת משפט רחוב", התנדב גדעון לעבוד עם אסירות בכלא "נווה תרצה". זה לא היה עוד סטאז' רגיל; הוא נכנס אל מאחורי הסורגים, אל עולם של כאב, תסכול ותקווה קטנה. הוא ישב עם הנשים, הקשיב לסיפוריהן, ניסה להבין את הנסיבות שהביאו אותן לשם, ואת המכשולים העומדים בפניהן. מטרתו הייתה להעצים אותן, להנגיש עבורן את עולם המשפט המורכב, ולתת להן קול בתוך מערכת שלעיתים קרובות משתיקה. הוא לא הסתפק בתיאוריות משפטיות יבשות, אלא שאף להבין את נקודות החולשה בחברה הישראלית, ולבנות חברת מופת שוויונית וצודקת. בסיום הקורס, כתב גדעון מילים שביטאו את עומק תפיסתו ואת להט רוחו: "כדי לשנות מדיניות ומציאות חברתית לא מספיק לשבת בכיתה נוחה תחת אורות פלורסנטיים ולדסקס על תיאוריות משפטיות מנותקות קשר. עלינו להבין ולחקור מהן נקודות החולשה בחברה הישראלית שיש לתקן ולשפר למען יצירת חברת מופת, שוויונית וצודקת אליה אנו שואפים". מילים אלו לא היו רק סיכום אקדמי, אלא מניפסט אישי, צו מצפון שהפך למצפן חייו. הוא האמין בכל ליבו ביכולת של הפרט לחולל שינוי, ופעל למען כך בכל רגע נתון.

במקביל ללימודיו התובעניים, גדעון לא יכול היה להישאר מנותק מהמקום שעיצב כל כך הרבה מאישיותו. הוא חזר להדריך במכינת "אשר רוח בו", הפעם כמדריך מנוסה, שהפך לאגדה בפני עצמו. הוא היה נערץ ואהוב, לא רק על ידי החניכים, אלא גם על ידי שאר המדריכים. הוא השפיע על רבים מהם, נגע בנפשם, והטביע בהם חותם בל יימחה. חניכיו העידו עליו, במילים פשוטות וכנות, כי "הוא לא ויתר לי ולא ויתר עליי". המשפט הזה, יותר מכל תואר או שבח, תפס את מהותו של גדעון כמחנך – את הנחישות הבלתי מתפשרת שלו לדחוף אותם קדימה, את האמונה העמוקה שלו ביכולתם, ואת המסירות הבלתי מסויגת שלו לראות אותם מצליחים, גם כשהדרך הייתה רצופת מהמורות. הוא היה שם בשבילם, אוזן קשבת, כתף תומכת, וקול ברור שמכוון אותם אל הדרך הנכונה. גם לאחר שסיים לעבוד באופן רשמי כמדריך, המשיך ללוות את המכינה ואת בוגריה, והיה תמיד כתובת לתמיכה, עצה והכוונה.

בין ספרי המשפטים והדיפלומטיה, בין הקשבה לסיפורי אסירות וליווי חניכים, הכיר גדעון את גבריאלה, "גבי" כפי שכינו אותה. היא הגיעה לישראל מהולנד, במסגרת פרויקט חילופי סטודנטים, והמפגש ביניהם היה כמו שני נהרות שזורמים זה לקראת זה, מוצאים את דרכם להתמזג. הניצוץ הראשון הפך במהרה ללהבה, והשניים הפכו לזוג. הקשר ביניהם היה עמוק ומלא אהבה, שילוב של תרבויות ושל אישיות חזקות. גבי הביאה איתה רוח אירופאית, וגדעון חשף אותה אל הלב הפועם של ישראל. הם חלקו צחוק, חלומות, ורגעים קטנים של אושר בתוך המולת תל אביב, שם בנו את ביתם המשותף לאחר שנישאו. דירתם הקטנה הפכה למרכז חייהם, מקום מבטחים שבו יכלו להיות פשוט הם עצמם, רחוקים מכל הטרדות והאתגרים של העולם שבחוץ. היית מוצא אותם מבלים שעות בשיחות עמוקות, מתכננים טיולים עתידיים, או פשוט מתכרבלים על הספה, נהנים מנוכחותו של זה לצד זה.

לאחר שסיים את הכשרתו כעורך דין ואת התמחותו בפרקליטות, במחלקה הבין-לאומית, שם נחשף למורכבות המשפטית הגלובלית, החל גדעון לעבוד במשרד עורכי הדין "הירש פלק ושות'". הוא התבלט שם במהרה כמשפטן בעל נשמה חברתית, כזה שלא שכח לרגע את העקרונות שהובילו אותו ללימודי המשפטים. הוא היה עורך דין מבטיח, עם יכולת ניתוח חדה וכישרון רטורי, אבל מעל הכל, היה אלטרואיסט אמיתי. הוא שילב באישיותו רגישות עמוקה לסבל האחר, רצינות בלתי מתפשרת בעבודתו, ומקצוענות ללא פשרות – כל אלו עטופים ברוח שטות סוחפת, ששברה את הקרח בכל סיטואציה, והזכירה לכולם שגם בעולם המשפט הרציני יש מקום לשמחה ולצחוק. הוא ידע למצוא את האיזון העדין בין עבודה קשה ומחויבות למקצוע, לבין החיוך המדבק שלו והיכולת להקל את האווירה. עמיתיו אהבו אותו, סמכו עליו, וידעו שתמיד יביא את הפן האנושי לכל דיון משפטי.

אך מעבר לעבודה, ללימודים ולעשייה החברתית, גדעון נותר איש של מסעות. הוא אהב לטייל בטבע, למצוא את השקט והיופי בנופים הפתוחים, והתעניין באופן בלתי נלאה בגיאוגרפיה. הוא יכול היה לבלות שעות בתכנון מסלולים, בלמידת מפות, ובהכנה לטיולים שיקחו אותו אל הפינות הנסתרות של הארץ ושל העולם. בין אם היה זה שביל עפר בנגב, מסלול טיול בגליל, או רכס הרים רחוק, הוא תמיד חיפש את החיבור לאדמה, את האתגר הפיזי, ואת השלווה הנפשית שהטבע העניק לו. הטיולים הללו היו עבורו מפלט, מקור השראה, ודרך לטעון מצברים לקראת האתגרים הבאים. הוא היה קשוב ללחישות הרוח, לזרימת המים, ולשקט המהדהד של המדבר, וידע לתרגם את החוויות הללו לאנרגיה חיובית בחיי היומיום.

ואז הגיע בוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. השעה שש וחצי בבוקר. השקט של החג, של יום שישי בערב שהתגלגל אל בוקר שבת שלווה, נקרע באחת. אזעקות עולות ויורדות, קולות נפץ רחוקים, ומהר מאוד – הודעות וואטסאפ מטורפות. ארגון הטרור חמאס מרצועת עזה פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. בבוקר הזה, בתוך שעות ספורות, החלה מלחמה. גדעון, כמו אלפים רבים אחרים, גויס למילואים באותו יום, הקריאה הדהדה באוזניו כמו קריאת השכמה קטלנית. הוא לא היסס לרגע. הלב נחמץ, אבל הידיעה הברורה מה עליו לעשות הייתה חזקה יותר. הוא נפרד מגבי בחיבוק חזק, כשהדאגה ניבטת מעיניה, והבטחה שקטה לחזור מהדהדת ביניהם. הוא עלה על מדים, חזר אל השגרה המוכרת של הלוחם, אבל הפעם – אל תוך כאוס בלתי נתפס. תחילה, לחם גדעון עם יחידתו, יהל"ם, בקיבוץ בארי. הוא הגיע אל תוך תופת, אל תוך מציאות ששום הכשרה לא יכלה להכין אותו אליה. הריח המתוק-מריר של עשן ודם, צלילי יריות רחוקים וקרובים, והמראות הבלתי נתפסים של הרס וטבח. ב-13 באוקטובר 2023, בתוך כל הכאוס הזה, מצא גדעון רגע לכתוב למשפחתו. מילותיו, על אף שהיו זהירות, ביטאו את עומק הזוועה שחווה: "מבלי להיכנס לפרטים (על אף שהם גלויים וידועים כעת לכול), הטבח שבוצע בבארי הזכיר לי מראות שואתיים. ראיתי דברים שלא אשכח לעולם". המשפט הזה, "מראות שואתיים", היה מטען כבד מילים, שהדהד את הזוועות ההיסטוריות שאותן חקר כנער. אך מיד לאחר מכן, ברוחו הנחושה והבלתי מתפשרת, הוסיף: "נהיה בכל משימה, זמן ומקום שיבקשו מאיתנו והכול בשביל לשמור על חיי אדם". זו הייתה לא רק הצהרה, אלא נדר – הבטחה לעצמו, לחבריו, ולמדינה כולה.

במהלך המלחמה, השתתף גדעון במבצעים רבים, בנחישות ובמסירות נפש שקטה. הוא פעל בעזה, באזורים שבהם כל צעד טמן בחובו סכנה, כל מבנה יכול היה להסתיר מלכודת, וכל פינה – אויב. חבריו לצוות, איתם עבר כל כך הרבה, סיפרו שהעניק להם את התחושה שתמיד אפשר לסמוך עליו. במצבים של אי ודאות וסכנה, המבט השקול שלו, הקור רוח שלו, והיכולת שלו לקבל החלטות מהירות ומדויקות, היו עוגן שבו יכלו להיאחז. הוא היה שם בשבילם, פיזית ונפשית, מעניק ביטחון גם כשהקרקע רעדה תחת רגליהם. לקראת סבב המילואים השלישי שלו, גדעון שהה בביקור משפחתי בהולנד, רגעים ספורים של שקט וחיבוק עם משפחתה של גבי. אך קריאת הדגל לא איחרה לבוא. הוא חזר במיוחד לארץ, הותיר מאחוריו את השלווה האירופאית, ובלי היסוס, יחד עם הפלוגה שלו, נכנס שוב לרצועת עזה, אל תוך התופת. הוא ידע לאן הוא הולך, ידע מה הסיכונים, אבל תחושת השליחות וההגנה על הבית היו חזקות מכל פחד.

ביום 22 במאי 2024, י"ד באייר תשפ"ד, בשכונת בית חאנון בעזה, עמד גדעון בראש כוח חוד. הוא וחבריו לצוות סרקו מבנים, חדר אחר חדר, קומה אחר קומה, מחפשים מנהרות, מטענים, וכל איום שעלול לפגוע בכוחות. זו הייתה עבודה סיזיפית, מתוחה, שבה כל רגע היה יכול להיות האחרון. האוויר היה ספוג באבק, בריחות פיח, ובריח מתוק של מתכת שרופה. הצוות התקדם בזהירות, כל חייל מרוכז במשימתו, מודע לסכנות האורבות בכל פינה. בעיצומה של הפעילות, בתוך מבנה הרוס למחצה, זיהה גדעון מטען חבלה. המבט המיומן שלו, הניסיון שנצבר לאורך שנים של עעבודת ס"פ, ידע לזהות את הסכנה המיידית. ללא היסוס, בקור רוח מדהים, התריע עליו בקול רם וברור, ווידא שהחיילים שאיתו עוזבים את השטח במהירות האפשרית. הוא דחף אותם החוצה, צעק לעברם, כשהוא עצמו נשאר אחרון, מוודא שכולם בטוחים. באותו רגע, כשכולם נסוגו, התפוצץ המטען. הפיצוץ העז קרע את השקט, הלם באוויר, והותיר אחריו עשן, אבק, ושקט מחריש אוזניים. גדעון נהרג במקום, בהתפוצצות שהצילה את חייהם של חבריו. הוא היה בן שלושים ושלוש בנופלו. במותו, קיים את הבטחתו – "הכול בשביל לשמור על חיי אדם".

רב-סמל ראשון גדעון חי דירוא הובא למנוחות בבית העלמין בסלעית, היישוב שבו גדל והתעצב. השקט של סלעית, שהיה פעם מקור שלווה עבורו, הפך עתה לשקט כואב, כשהוא נטמן באדמה שכה אהב. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, גבריאלה, הורים שבורי לב, יעל וארי, אחות ואח, יסמין ויאיר, וחלל עצום שלא יוכל להתמלא. הכאב היה עמוק, אך בתוך העצב העצום, ניצתה גם אלומה של אור. כחצי שנה לאחר נפילתו, בכ"ט בנובמבר, נולדה בתו, טליה סופי. היא הביאה עמה נחמה קטנה, הבטחה להמשכיות, חלק מגדעון שהמשיך לחיות, חיוך קטן שהזכיר את חיוכו שלו. טליה סופי, שנולדה אל תוך עולם שבו אביה כבר לא היה, נושאת את שמו ומורשתו, הוכחה חיה לכוחה של האהבה ולחיים שממשיכים לצמוח גם מתוך השבר הגדול ביותר.

מורשתו של גדעון חי דירוא אינה רק בזיכרונות האישיים של אלה שהכירו ואהבו אותו, אלא גם באנדרטאות ובמקומות שהונצחו על שמו, המהווים עדות לחיים מלאי משמעות, עשייה וגבורה. הוא מונצח באנדרטת דרך הגבורה לחללי חיל ההנדסה בצומת חולדה, מקום שמספר את סיפורם של גיבורים רבים שנתנו את חייהם למען המדינה. חניון לילה למטיילי שביל ישראל בנחל צין, בשדה בוקר, נקרא על שמו – "חניון לילה ע"ש גדעון דירוא". זוהי הנצחה מרגשת של אהבת הטבע והפשטות שהייתה טבועה בו כל כך עמוק, של הריצות והטיולים שחיברו אותו לאדמה ולרוח המדבר. הוא מונצח באתר הספרייה למדעי החברה, לניהול ולחינוך באוניברסיטת תל אביב, במסגרת פרויקט "קוראים בעקבותיהם", המנציח את בוגרי האוניברסיטה שנפלו, וכן באתרי האינטרנט "ממוריז+" ו"למלא את החלל", המאפשרים לקהל הרחב ללמוד על פועלו ולהנציח את זכרו. ואולי המרגשת מכולן, אנשי המכינה "אשר רוח בו" במצפה רמון, המקום שבו השפיע על כל כך הרבה נערים ומדריכים, החליטו להקים אנדרטה ותצפית על שמו במכתש רמון. מקום שבו יוכלו חניכים ובוגרים לעמוד, להשקיף על המדבר העצום, ולהתחבר לרוחו של גדעון – המדריך, הלוחם, האדם שהקדיש את חייו למען האחר, וחי את ערכי המנהיגות החברתית והצדק בכל נים ונים של נשמתו. גדעון חי דירוא, שנתן מעצמו 24/7 למען האחר, במטרה לעזור לאלה שנקלעו למצוקה ולהפוך את העולם למקום בטוח יותר, הותיר אחריו מורשת של אהבה, חברות, מקצועיות, וגבורה אנושית שקטה, כזו שצומחת מתוך בחירה יומיומית בטוב, באחריות ובמסירות. חיוכו שלא נשכח, אישיותו הכובשת, ורוחו הטהורה ימשיכו לחיות בליבם של כל אלה שזכו להכירו, ולהוות השראה לדורות הבאים.