גאלב סלימאן אל נסאסרה

האוויר של רהט, בבוקר של ט' באלול תשמ"ט, היה עדיין צונן מעט, נושא איתו ניחוחות עפר מדברי ורמזים ראשונים של חום מתגבר. קרני השמש הראשונות ריצדו על קירות אבן בהירים, מאירות את הדרך אל ביתם של גאזיה וסלימאן אל נסאסרה, שם התרונן קול חדש – קולו של תינוק שנולד זה עתה. גאלב, כך קראו לו, נולד אל תוך עולם של משפחה רחבה ועוטפת, אל תוך קהילה שורשית שחיה בלב הנגב, בין מסורת עתיקה למודרניות מתפתחת. הבית, על ריחות הקפה המהביל בבוקר והתבלינים המתוקים של ארוחות הערב, היה המעגן הראשון שלו, המקום שבו נפרשו בפניו הסיפורים הראשונים של העולם, שם למד את השפה והמנהגים, ונספג בו חום אנושי עמוק. הוא גדל בין אחיותיו, מונא, מיראג' ואריג', ארבעה ילדים ששיתפו ביניהם לא רק צעצועים ומשחקים, אלא גם סודות קטנים וחלומות גדולים, מוקפים בדמויות ההוריות החזקות של גאזיה וסלימאן, שהקנו להם ערכים של עמל כפיים, כבוד הדדי ומחויבות בלתי מתפשרת למשפחה ולקהילה.

הילדות של גאלב הייתה רוויה בצלילי היומיום של רהט: קריאות הרוכלים בשוק, צהלות הילדים במגרשי העפר המאולתרים, רשרוש הרוח בין עצי השיטה הרחוקים, וקולות מנועי המכוניות החולפים בכביש הראשי. הוא היה ילד סקרן, שעיניו השחורות והפקחיות ספגו כל פרט ופרט בסביבה. כבר בגיל צעיר, נמשך אל המרחבים הפתוחים שמחוץ לשכונה, אל השדות המעובדים למחצה ואל הגבעות הצחיחות למראה, שבהן מצא עולם שלם של חיים נסתרים. שעות ארוכות היה מבלה בהתבוננות בחרקים הזעירים החורשים את דרכם בעשב היבש, בעקבות ציפורים נודדות שהיו עוצרות למנוחה קצרה, או פשוט בהקשבה לדממה המדברית, דממה שלעיתים קרובות הייתה רועמת יותר מכל רעש. ידיו הקטנות היו נוגעות בעדינות באדמה, מריחות את הריח האופייני של עפר רטוב אחרי גשם קל, מלטפות אבנים חלקות שצורותיהן סיפרו סיפורים עתיקים. הוא פיתח כבר אז, באופן אינטואיטיבי, עין חדה לפרטים, יכולת להבחין בשינויים הקלים ביותר בנוף, בטביעת רגל רכה בבוץ או בענף שבור שסיפר על מעבר של בעל חיים. אלה לא היו רק משחקי ילדות, אלא שיעורים ראשונים באומנות שהפכה לימים למקצועו ולייעודו.

ככל שגדל, התפתחה בו תחושת אחריות עמוקה כלפי משפחתו וסביבתו. הוא למד מסלימאן אביו את חשיבות העבודה הקשה, את ההבנה שפרנסה באה ממאמץ יומיומי, וכי כבודו של אדם נמדד ביושרו וביכולתו לעמוד בהבטחותיו. מאמו, גאזיה, ספג את חום המשפחה, את החשיבות של קשרים אנושיים, ואת העוצמה שבנתינה ללא תנאי. בבית הספר, לא תמיד היה התלמיד המבריק ביותר במדעים או במתמטיקה, אך הוא בלט באישיותו השקטה אך הכריזמטית, ביכולתו להקשיב ולהבין, וביחסו הכנה לכל אדם. הוא היה חבר נאמן, מי שתמיד אפשר לסמוך עליו, תמיד מסתכל בגובה העיניים, מקשיב בסבלנות לצרותיהם של חבריו ומציע עזרה כנה. שיחות ארוכות תחת עצי התמר בערבי הקיץ, כשכוכבים מנצנצים מעל שמי המדבר הפתוחים, היו הרקע להתגבשות אישיותו, שבה שילב בין שקט פנימי לבין נחישות חסרת פשרות. הוא אהב את הסיפורים של זקני השבט, את המורשת שעברה מדור לדור, את החיבור העמוק לאדמה ולשבט, והבין כי חלק ממנו תמיד יהיה שייך למסורת הזו, גם כשהעולם סביבו משתנה בקצב מסחרר.

כשהתקרב לגיל שמונה עשרה, החל גאלב לחשוב ברצינות על עתידו. השירות הצבאי נראה לו כהמשך טבעי לערכים שספג בבית, דרך להביא לידי ביטוי את תחושת השייכות והמחויבות שלו. הוא רצה לתרום, להגן, להיות חלק ממשהו גדול יותר. ב-1 בדצמבר 2008, התייצב בבקו"ם, צעיר בן תשע עשרה, נרגש אך נחוש. המעבר מהחיים האזרחיים השקטים של רהט אל המסגרת הצבאית הנוקשה היה שינוי חד, אך גאלב הסתגל במהירות. הוא לא היה מסוג האנשים שהתלוננו או התייאשו; הוא ראה בכל אתגר הזדמנות ללמוד ולהתפתח. במהלך הטירונות, בעוד חבריו נאבקים בריצות למרחקים ארוכים ובמסעות מפרכים, הוא גילה את הכוח הפיזי והמנטלי הטמון בו, את היכולת לדחוף את עצמו מעבר לגבולות המוכרים. המפקדים הבחינו במהרה בתכונות הייחודיות שלו: השקט שלו, יכולת ההתבוננות המעמיקה, והחוש הטבעי שלו לשטח. הוא היה זה שתמיד ידע לאן לפנות, שזיהה את השינויים הקלים ביותר בשביל, שתמיד חש את הסביבה כאילו הייתה חלק ממנו.

היה זה רק עניין של זמן עד שיכירו בו כגשש פוטנציאלי. המעבר לקורס גששים לא היה רק שינוי תפקיד, אלא כמעט התגלות. כאן, הוא מצא את ייעודו האמיתי, את המקום שבו כישרונותיו הטבעיים יכלו לפרוח במלוא עוצמתם. בקורס למד גאלב את אמנות הגששות ברמה הגבוהה ביותר: לזהות עקבות של בני אדם ובעלי חיים, להבדיל בין טביעת רגל של חייל עייף לזו של חייל נחוש, לקרוא את כיוון הרוח ולפענח את סיפורו של גרגר אבק. הוא למד להבין את השטח לא רק כרצף של אבנים וחול, אלא כספר פתוח, כיומן חי שבו כל עלה שבור, כל אבן מוזזת, כל סימן חלש ביותר, מספר סיפור. המדריכים היו ותיקים ומנוסים, גששים בדואים שרכשו את הידע שלהם במשך שנים ארוכות בשטח, והם זיהו בגאלב לא רק תלמיד מצטיין, אלא נשמה תאומה, אדם שנולד עם המתנה הזו. הוא היה מרוכז לחלוטין, שעות ארוכות היה כורע על ברכיו, בוחן את הקרקע במיקרוסקופ כמעט, מנסה לחדור אל תוך תודעתו של מי שהשאיר את הסימן, להבין את כוונותיו, את משקלו, את מהירות תנועתו. התחושה הזו, של להיות צעד אחד לפני האחר, של לפענח את הבלתי ידוע, מילאה אותו בסיפוק עמוק.

לאחר סיום הקורס, שובץ גאלב כגשש בחטיבה הצפונית של אוגדת עזה, אזור שדרש ערנות בלתי פוסקת ומקצועיות ברמה הגבוהה ביותר. הגבול עם רצועת עזה היה תמיד מתוח, תמיד דרוך. כל משמרת הייתה אירוע בפני עצמו, כל יציאה לשטח הייתה כרוכה באחריות כבדה. הוא בילה אינספור שעות בסיורים לאורך הגדר, עיניו סורקות את האופק, אוזניו קולטות את כל צליל, חושיו מפוקסים לגמרי. הוא היה שם כדי לזהות כל חצייה, כל ניסיון חדירה, כל שינוי חריג. פעמים רבות, היכולת שלו לזהות סימנים בלתי נראים לעין בלתי מזוינת הצילה חיים, מנעה אירועים ביטחוניים, וסיכלה ניסיונות פיגוע. הוא היה אדם שקט וצנוע, אך עבודתו דיברה בעד עצמה. מפקדיו סמכו עליו בעיניים עצומות, וחבריו ליחידה ראו בו עמוד תווך, מקור לידע וניסיון שאין שני לו. הוא היה הגשש שכל אחד רצה שיהיה איתו בשטח, זה שאתה יודע שגם בחושך מוחלט, תחת לחץ עצום, הוא ימצא את הדרך ויתריע על הסכנה. הוא הפך ל"מקצוען לוחם", כפי שתואר לימים, לא רק בגלל מיומנותו הטכנית, אלא בגלל המחויבות המוחלטת שלו למשימה ובגלל האומץ השקט שאפיין אותו.

עם השנים, חייו של גאלב התפתחו והתעשרו. הוא בנה בית משלו ברהט, בית חם ומלא חיים, שבו הקים משפחה לתפארת. הוא זכה להקים משפחה עם שתי נשים, כמקובל במסורת הבדואית, וליצור יחד איתן מרחב של אהבה ותמיכה. הבית שלו היה תמיד פתוח, מלא בצחוקן של בנותיו – גאזיה, מילא ואסתברג'. הן היו האור של חייו, הסיבה והתכלית לכל מאמציו. כשחזר מהצבא, אחרי ימים ולילות של מתח ועבודה אינטנסיבית, היה משיל מעליו את מדי הקרב ואת עול האחריות, והופך לאבא רך ואוהב. הוא היה משחק איתן שעות ארוכות, מקשיב לסיפוריהן על בית הספר ועל חברותיהן, מלטף את שערן, ומחבק אותן בחוזקה. הוא דאג לחינוכן, לעתידן, וחלם שיגדלו להיות נשים חזקות ועצמאיות, בעלות ביטחון ואמונה בעצמן. הוא ראה בהן את ההמשך שלו, את התקווה לעתיד טוב יותר. הוא היה אב נוכח, מעורב, כזה שגם כשהיה רחוק פיזית, רוחו הייתה תמיד איתן. השיחות בווטסאפ, שיחות הטלפון הקצרות מהשטח, היו רגעים יקרים שבהם יכול היה לשמוע את קולן, לוודא שהן בטוב, ולהרגיש את החיבור הבלתי ניתן לניתוק אליהן.

במקביל לחייו האישיים והמשפחתיים, המשיך גאלב לצמוח ולהתפתח גם בצה"ל. הוא עלה בסולם הדרגות, והגיע לדרגת רב סמל מתקדם, דרגה המעידה על ניסיון רב, מקצועיות גבוהה ומנהיגות שקטה. הוא הפך למנטור עבור גששים צעירים, העביר להם את הידע העצום שצבר, ובעיקר – את תחושת האחריות והמחויבות שכה אפיינה אותו. הוא לא היה מסוג המפקדים שצעקו או נתנו פקודות בשחצנות; הוא הוביל בדוגמה אישית, בהליכה לפני המחנה, בהפגנת מקצועיות שאין עליה עוררין. הוא היה אדם ישר, ש"תמיד מסתכל לכולם בגובה העיניים", כפי שצוין, בין אם היה זה חייל פשוט ובין אם היה זה מפקד בכיר. הוא האמין בכוחה של עבודת צוות, ביכולת של אנשים שונים, מרקעים שונים, להתאחד סביב מטרה משותפת. הוא היה סמל לשותפות הישראלית, עדות חיה לכך שכולם, מכל הקצוות והמגזרים, עומדים יחד מול האתגרים, מתוך אמונה משותפת בזכות לחיות בביטחון ובשלום בארץ הזו.

השנים חלפו, וגאלב התבגר, התעצם. הוא ראה מלחמות ומבצעים, חווה רגעים של דריכות ושל שקט יחסי, אך לעולם לא איבד את תחושת השליחות שלו. הוא ידע שהחיים בגבול עזה הם תמיד על חוד התער, ששום דבר אינו מובטח, ושעליו ועל חבריו מוטלת האחריות לשמור על הבית. עם פרוץ אירועי השבעה באוקטובר 2023, כשהשקט המדומה נשבר במתקפת פתע אכזרית, חש גאלב זעזוע עמוק וכאב גדול. המראות והסיפורים שהגיעו מהעוטף, מקיבוצים ומושבים שבהם סייר אינספור פעמים, נגעו בו באופן אישי. הוא הכיר כל שביל, כל פינה, כל שדה באזור. התחושה הייתה של פגיעה בבשר החי, בבית המשותף. הוא ידע, עמוק בתוכו, שהמצב הזה דורש ממנו ומכל חבריו את המיטב, את כל הניסיון והידע שצברו במשך שנים. הוא התגייס מיד למאמץ המלחמתי, כשליבו מלא נחישות. הוא היה חלק מהמאמץ הבלתי פוסק, מלילות ארוכים ומימים מתוחים, כשהוא מפעיל את כישורי הגששות שלו כדי לאתר מחבלים, לסייע לכוחות בתוך עזה, ולשמור על ביטחון הלוחמים בשטח. הוא חזר הביתה לעיתים רחוקות, מותש אך נחוש, וכל מפגש עם בנותיו ומשפחתו היה טעון יותר מתמיד, מלא אהבה שקטה וחשש תמידי.

היום ההוא, כ"א בניסן תשפ"ה, ה-19 באפריל 2025, החל כמו ימים רבים אחרים במלחמה. גאלב היה מוקפץ שוב ושוב, לעיתים קרובות בהתראה קצרה. הטלפון רעד בכיס, הודעת ווטסאפ קצרה ממפקד היחידה, "גאלב, תתכונן. יציאה דחופה". הוא כבר ידע את הנהלים בעל פה, את הדרך המהירה להתארגן. הוא נישק את בנותיו הרדומות על מצחן, ליטף את שערן בעדינות כדי לא להעירן, ולחש להן מילות אהבה ותקווה. הוא הבטיח לעצמו, כמו בכל פעם, שיחזור. שוב ושוב. הוא שלח הודעה קצרה למשפחתו בקבוצת הווטסאפ המשפחתית: "יצאתי. תשמרו על עצמכן. אוהב אתכן." זו הייתה הודעתו האחרונה.

הוא הצטרף לכוח שנכנס לפעילות מבצעית בצפון רצועת עזה, באזור שבו עקבות היו קריטיות, ושבו כל פרט קטן יכול היה לעשות את ההבדל בין חיים למוות. המשימה הייתה מורכבת: לאתר תשתית טרור מוסווית בלב שטח בנוי, שבו האויב הכיר כל סמטה וכל בניין. גאלב, חמוש בניסיונו העצום וביכולתו הבלתי רגילה, הוביל את הכוח. הוא התקדם בזהירות, עיניו סורקות כל אבן, כל סדק בקיר, כל פיסת אדמה, מנסה לפענח את הכוונות הנסתרות של מי שהניח מלכודות או התחבא במארב. האוויר היה סמיך ממתח, ריח אבק שרוף עמד באוויר, וקולות ירי רחוקים הדהדו בין הבניינים ההרוסים למחצה. הוא זיהה סימנים מחשידים, שינויים קלים בתוואי השטח שרק עין מאומנת כל כך יכלה לקלוט. הוא סימן לכוח לעצור, הצביע על נקודה מסוימת, והתריע מפני סכנה אפשרית. ברגעים אלו, הוא היה בשיא יכולתו, מרכז את כל חושיו סביב המשימה, מגן על חיי חבריו בגופו ובחושיו.

הקרב התפתח במהירות. אש נפתחה לעבר הכוח. גאלב, שהיה בחוד, מצא עצמו תחת אש כבדה. הוא לא היסס לרגע. הוא השיב אש, כיוון את חבריו, וניסה להבין את מיקום האויב מתוך רעש הכדורים ופיצוצי הרימונים. הוא ידע שכל שבריר שנייה קובע. הוא המשיך להתקדם, מנסה לזהות את מקור הירי, להבין את תוכנית האויב, להגן על מי שהיו מאחוריו. בתוך המהומה, בלהט הקרב, נפגע גאלב מירי. הוא נפל כגיבור, תוך כדי מילוי משימתו, מגן על חבריו ועל מולדתו עד נשימתו האחרונה. הוא היה בן 35 במותו.

הבשורה המרה הגיעה לרהט כרעם ביום בהיר. הבית שהיה מלא חיים ושמחה, התמלא באבל כבד. קולות בכי נשמעו מכל עבר, מתערבבים עם המילים השקטות של תנחומים. גאזיה וסלימאן איבדו בן יקר, בנותיו איבדו אב אוהב, נשותיו איבדו בעל ואהוב, ואחיותיו איבדו אח. הקהילה כולה התייחדה עם זכרו, כשאלפים הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה בבית העלמין ברהט, קהל מגוון של בני משפחה, חברים, שכנים, חיילים ומפקדים, יהודים ובדואים כאחד. כולם עמדו שם, מאוחדים בכאב ובצער, עדות לכוחה של השותפות הישראלית שלמענה נפל.

לאחר נפילתו, הועלה גאלב לדרגת רב סמל בכיר, אות הערכה והוקרה על שירותו המצוין, על מקצועיותו יוצאת הדופן ועל גבורתו במערכה. אך מעבר לדרגות ולאותות, גאלב השאיר אחריו מורשת עמוקה ועשירה. הוא היה "גיבור ישראל שנפל במלחמה, עוד סמל לשותפות הישראלית שהקריב עצמו למען כולנו." הוא היה אדם של עשייה, של שקט פנימי, של נאמנות בלתי מתפשרת. הוא לימד את כולנו מהי מחויבות, מהי אהבת אדם, ומהו המחיר של הגנה על הבית. דמותו של הגשש הבדואי מרהט, ששירת במסירות ובאומץ לב, תישאר חקוקה בספר הזיכרון של מדינת ישראל. הוא השאיר חלל עצום בלב משפחתו וקהילתו, אך גם השאיר אחריהן שלוש בנות, גאזיה, מילא ואסתברג', שיגדלו לספר את סיפורו, לזכור את אביהן הגיבור, ולשאת את מורשתו קדימה. הן ידעו שאביהן היה אדם שראוי להערכה, אדם שחי חיים מלאי משמעות, ושהיה מוכן להקריב את היקר מכל למען העתיד שלהן ושל כולנו. זכרו של רס"ב גאלב סלימאן אל נסאסרה יהיה חקוק לעד כאחד מעמודי התווך של התקומה הישראלית, כדוגמה ומופת לגבורה אנושית, לשותפות עמוקה, ולאהבת מולדת שאינה יודעת גבולות. הוא חי את חייו במלואם, ביושרה ובאומץ, וסיפורו ימשיך להדהד, להעניק השראה ולחזק את הרוח הישראלית לדורות הבאים.