גבריאל בלום

בבית בבית שמש, בית שמילא את קירותיו בשפה האנגלית לצד העברית המתפתחת, נולדה שנת 1996 מתנה למשפחת בלום – גבריאל. הוריו, ג'ניפר ודוד, שהגיעו ארצה מארצות הברית עם חלומות ציוניים ורצון עז לבנות חיים חדשים באדמה הזאת, חינכו אותו ואת חמשת אחיו ואחיותיו – מאירה הבכורה, אפרת, עמינדב, אביתר ובתיה הקטנה – על ברכי ערכים של נתינה, דרך ארץ ואהבת הארץ והעם. גבריאל, הילד השני שנולד בכפר סבא לפני שהמשפחה קבעה את ביתה בעיר החרבה והמתחדשת, בית שמש, גדל לתוך מציאות של משפחה גדולה ותוססת, כזו שבה תמיד יש מישהו לחלוק איתו צחוק, משחק או סוד קטן. הבית שלהם היה קן חם של שש נפשות קטנות שרצות בין החדרים, של קולות עברית ואנגלית מתערבבים, ושל ארוחות שישי שבהן סיפורי השבוע מתערבבים עם זיכרונות מ"שם" ועם תקוות ל"כאן". ההורים, עם המבטא האמריקאי העדין שלהם, העבירו לילדיהם לא רק את השפה, אלא גם תפיסת עולם רחבה, פתוחה, כזו שמעריכה התנדבות ומושיטה יד, שרואה את האחר ומכבדת אותו. גבריאל ספג את הערכים האלה כמים חיים, והם הפכו להיות המצפן הפנימי שלו, הדרך שבה בחר לצעוד בעולם.

ילדותו של גבריאל הייתה מלאה בצבעים ובתנועה. מאירה, אחותו הגדולה בשנה ושלושה חודשים, זכרה היטב את הקשר הבלתי ניתן לניתוק שנרקם ביניהם כבר מראשית הדרך. הם היו צמד. למדו יחד להחליק על גלגליות ברחובות השכונה המתפתחת של בית שמש, כשהברכיים מתקלפות וצחוק מתגלגל באוויר. אחר כך באו האופניים, והוא, גבריאל, כבר אז רכב במהירות כזו שנראתה כאילו הוא פשוט ממריא, משאיר שובל של רוח מאחוריו. הבית היה מלא בריחות של צבעי עיפרון וטושים, כי גבריאל היה מצייר כל הזמן – על כל פיסת נייר שהייתה בהישג יד, על דפים מיוחדים, במחברות ובספרי סקיצות. הקווים שלו היו מדויקים, הצבעים עזים, והוא היה שקוע בעולמות שרק הוא ראה. אחר כך היה צופה איתה, ועם שאר האחים שהצטרפו, בסרטי "מלחמת הכוכבים" ו"שר הטבעות" – מיתולוגיות של טוב ורע, של גבורה וחברות, שעיצבו את דמיונו. הם היו יושבים יחד על הספה, שעות ארוכות, כשהמסך מהבהב מול עיניהם והם שקועים בעולמות רחוקים, מנותקים לרגע מהמולת הבית. הילדות הזו הייתה כר פורה ליצירתיות, לסקרנות ולתשוקה לחיים. גבריאל היה ילד של מעשים, של עשייה. אם רצה משהו, הוא פשוט עשה אותו. בין אם זה היה לבשל מנה חדשה שאכל במסעדה, או ללמוד לנגן על כלי כלשהו – הוא לא היסס. הוא חי את החיים שלו במלואם, בדיוק כפי שרצה, עם חיוך תמידי על שפתיו וצחוק מתגלגל שתמיד מצא דרך לפרוץ החוצה, גם כשניסה להסתיר אותו. הוא ידע להצחיק, ולא בחל בשום אמצעי כדי לגרום לכולם סביבו לשמוח.

כאשר הגיע זמנו ללמוד בתיכון, נכנס גבריאל בשעריה של ישיבת "אמי"ת נחשון" במועצה המקומית מטה יהודה. הוא התבלט מיד כתלמיד מוכשר, בעל יכולות גבוהות שהובילו אותו להישגים מצוינים. המחנך שלו, שזכר אותו שנים רבות לאחר מכן, תיאר אותו כ"בעל עוצמה פנימית ושמחת חיים פשוטה שהפכה אותו לאהוב על כל מי שפגש בו". עוצמה פנימית זו לא הייתה צעקנית או מתרברבת, אלא מעין שקט בטוח, יציבות פנימית שאפשרה לו לגשת לכל אתגר ברוגע ובנחישות. שמחת החיים שלו לא הייתה פזיזה או שטוחה, אלא עמוקה, כזו שמצאה את הטוב בכל מצב, גם כשדברים הסתבכו. הוא היה האדם שאליו פנו כשצריך עצה, כשצריך אוזן קשבת, או כשצריך פשוט חיוך שיאיר את היום. הוא ידע לשלב את לימודי הקודש עם לימודי החול, את עולם המחשבה עם עולם המעשה, ואת כל אלה עשה במקצועיות ויסודיות שהיו סימן ההיכר שלו. הוא שאף תמיד למצוינות, לביצוע מושלם של כל משימה, בין אם זו הייתה עבודת הגשה מורכבת או פרויקט בנגרייה. חוש ההומור שלו, יוצא הדופן באיכותו ובשנינותו, ליווה אותו גם בשנים אלו, והוא היה מומחה בלספר סיפורים – כאלה שסחפו את המאזינים, וגם כאלה שהיו מצחיקים עד דמעות, כשהוא מוצא את הפאנצ'ליין המדויק גם בסיטואציות הכי יומיומיות. הוא היה אופטימיסט מטבעו, כזה שהאמין שהכל יסתדר, ושכל קושי הוא בסך הכל הזדמנות לחוויה חדשה, לסיפור טוב יותר שיסופר אחר כך.

מעבר לספסל הלימודים, גבריאל היה אדם חברותי במיוחד. הוא היה מוקף תמיד בחברים רבים, שהגיעו ממעגלים שונים – חברי ילדות, חברים מהישיבה, חברים מהשכונה. הוא ראה כל אדם, לא רק כדמות חולפת, אלא כעולם ומלואו. הוא עשה מאמצים אמיתיים לעזור לזולת, לא מתוך תחושה של עליונות או התנשאות, אלא מתוך אהבה אמיתית לאדם. חבר קרוב כתב עליו משפט שנתמצת את כל הווייתו: "אהיה היד המושטת לפני הבקשה לעזרה". זו לא הייתה רק אמירה, אלא דרך חיים. גבריאל פשוט הבחין בצרכים של אחרים, לפעמים עוד לפני שהם עצמם הבינו שהם זקוקים לעזרה, והושיט את ידו בטבעיות, בשקט, בלי לבקש תמורה או הכרה. הוא היה מעורב בפעילויות חברתיות, התנדב בקהילה, ולקח חלק בכל מה שיכל כדי לשפר את הסביבה שלו, מתוך אותם ערכים שספג בבית הוריו.

בזמנו הפנוי, לצד הציור שעדיין ליווה אותו, אהב גבריאל לשחק כדורסל. הוא היה מגיע למגרש השכונתי, הזיעה נוטפת, הריאות שורפות, אבל העיניים נוצצות מאתגר. צעקות החברים, רעש הכדור המקפץ על האספלט, הצליל המתוק של הרשת כשהכדור נכנס – כל אלה היו חלק מהחוויה. הוא אהב את האנרגיה של המשחק, את התחרותיות הבריאה, את העבודה בצוות. כאשר רצה להירגע ולנקות את הראש, היה לוקח את עצמו לים. האוויר המלוח, קול הגלים המתנפצים על החוף, המרחב הפתוח של האופק – כל אלה הפיחו בו רוגע ושלווה. הוא אהב גם ליצור ולהרכיב דברים במו ידיו, ובמיוחד אהב לעסוק באופנוע שלו. הוא היה מבלה שעות ארוכות במוסך קטן או בחצר הבית, כפוף מעל המנוע, מפרק ומרכיב, מתלכלך בשמן וגריז, אבל מאושר מכל בורג שהתחבר למקומו. רעש המנוע כשהתניע מחדש היה כמו סימפוניה עבורו, ותחושת הרוח על הפנים כשהיה רוכב במהירות הייתה תחושה של חופש מוחלט.

ביולי 2015, עם סיום לימודיו, הגיע תורו של גבריאל להתגייס לצה"ל. הוא בחר ללכת בעקבות האתגר והמשמעות, והתגייס לחיל ההנדסה הקרבית, חיל שדורש דיוק, נחישות ויכולת עמידה בלחצים. הוא התחיל את דרכו ביחידת יהל"ם, יחידת העילית של החיל, שבה התוודע למשימות המורכבות ביותר של הנדסה קרבית. לאחר מכן, שירת כפלס בגדוד המח"ץ, גדוד 605, שם למד את רזי העבודה עם חומרי נפץ, מיקוש, פריצת מכשולים וסילוק פצצות. הוא התגלה כלוחם יוצא דופן, עם יכולת למידה מהירה, מקצועיות בלתי מתפשרת ותשוקה אמיתית למשימה. מפקדיו זיהו את הפוטנציאל הטמון בו, ולאחר תקופה קצרה יצא לקורס מפקדי כיתות בבית הספר להנדסה צבאית, בהל"ץ. בסיום הקורס, לא הפתיע אף אחד כשהתבקש להישאר בבהל"ץ כמפקד של כיתת טירונים. הוא היה מפקד ערכי ומקצועי, איש חינוך בנשמתו, שראה בכל חייל עולם ומלואו. הוא רכש מומחיות מרשימה בהפעלת אמצעי לחימה שונים, וידע להעביר את הידע הזה הלאה בצורה ברורה ומעוררת השראה. הוא התנדב לכל משימה, גם הקשות והמאתגרות ביותר, והיווה דוגמה אישית לפקודיו, כשהוא חותר תמיד למטרה ומשלים אותה במצוינות ובאופן מדויק.

אבל מעבר למקצועיות והדיוק, גבריאל הביא איתו לתפקיד המפקד את חוש ההומור המשובח שלו. אחד מחייליו תיאר זאת במילים מדויקות: "גבריאל שיחק את תפקיד הסמל הקשוח, אך היה תמיד ברור שזה רק משחק, הוא הכניס הומור וחן מבעד לקשיחות, ואנחנו הרגשנו את הלב שמאחורי החזות שהוא משדר". הוא ידע להיות רציני כשצריך, להקפיד על משמעת ועל ביצוע משימות, אבל תמיד מצא את הרגע הנכון לזרוק בדיחה, להקליל את האווירה, להזכיר לכולם שגם בתוך הקשיחות הצבאית יש מקום לצחוק ואנושיות. הוא הציב בפני חייליו ציפיות גבוהות ודחף אותם להצטיינות, אך מעולם לא הרגישו לבד. הוא היה קשוב לכל בעיה, גם כזו הנוגעת לחייהם האישיים, והיה שם בשבילם, תמיד מוכן להושיט יד ולסייע.

כדי להמחיש את הגישה המיוחדת שלו, חייליו סיפרו על כמה אנקדוטות שהפכו לאגדות מחזור. באחת הפעמים, בתחילת ההכשרה, רצה גבריאל להדגים להם את חשיבות העמידה בזמנים. הוא פתח שעון לחייליו כדי שיאכלו מנגו, משימה שלכאורה נראתה פשוטה. אבל כדי להדגיש את הנקודה, הוא הדגים להם כיצד לאכול את המנגו – עם הקליפה. חייליו נדהמו, אבל המסר נקלט היטב: לפעמים צריך לצאת מהקופסה, להיות יעילים, ואפילו קצת אמיצים, כדי לעמוד במשימה. סיפור נוסף, אולי המפורסם מכולם, היה סדרת חינוך בסוף מסלול טירונות של בני ישיבות, שאותם אימן גבריאל. המדריכה עשתה סבב שבו כל אחד מהטירונים סיפר עם מי היה רוצה לשתות קפה. אחד החיילים, בתמימותו ובכנותו, ענה: "עם הסמל". הדבר נתפס כחוצפה חמורה מצד המדריכה, והיה ברור שתגיע תגובה. באמצע אותו הלילה, שקט הבסיס הופר כשגבריאל העיר את החייל, והריץ אותו כמה וכמה פעמים סביב הבסיס, עד שהריאות בערו והגוף רעד מעייפות. כשהחייל סיים, וציפה להישלח לישון עם תחושת עונש כבדה, גבריאל עצר אותו. הוא הוציא פק"ל קפה, והשניים ישבו יחד, באישון ליל, תחת כיפת השמיים, לשתות קפה. זו הייתה דרכו הייחודית להעניש, לחנך, אבל בסופו של דבר להעניק חום, קרבה והבנה. הוא לימד אותם שיעור חשוב על כבוד, על גבולות, אבל גם על אנושיות, על הקשר שבין מפקד לחייל, ועל כך שגם אחרי קושי, תמיד יש מקום לחיבור אמיתי.

לאחר שסיים את שירותו הסדיר כסמל בבהל"ץ, בסוף טירונות הביני"שים, השתחרר גבריאל מהצבא בחודש מרץ 2018. העולם נפתח בפניו. הוא לא מיהר לשגרה, אלא יצא לחוות את העולם. הוא מצא עבודה כמאבטח בספינת נופש, מה שאפשר לו לטייל ברחבי העולם, לראות יבשות חדשות, להכיר תרבויות שונות. הוא שט במימי הים התיכון, ראה את חופי אירופה, ודרך את רגליו באדמות אפריקה. כל מקום חדש היה לו חוויה, כל מפגש עם אדם זר היה הזדמנות ללמוד משהו חדש. הוא ספג את העולם, צבר חוויות, הגדיל את אופקיו, וראה את היופי שבגיוון האנושי.

עם שובו ארצה, החליט גבריאל ללכת בעקבות התשוקה שלו ליצירה והרכבה, והתיישב בבאר שבע כדי ללמוד הנדסת מכונות במכללת "סמי שמעון". הוא היה בשנתו הרביעית והאחרונה, על סף סיום התואר ופתיחת פרק חדש בחייו המקצועיים, כאשר המלחמה פרצה. חייו האקדמיים היו אינטנסיביים, מרובי שעות מעבדה, לילות לבנים של פתרון משוואות מורכבות, ותכנון מערכות מתוחכמות. הוא אהב את האתגר האינטלקטואלי, את הדיוק שנדרש, ואת היכולת להפוך רעיונות מופשטים למציאות פיזית.

בבאר שבע, מצא גבריאל לא רק את דרכו המקצועית, אלא גם את אהבת חייו – מירי. הקשר ביניהם היה חם, אוהב ומלא שמחה. הם אהבו לטייל יחד, לגלות מקומות חדשים בארץ ובעולם, וגם סתם לשבת בבית ולצפות בסרטים, כשהם מחובקים על הספה. הם רקמו חלומות משותפים – לתור את העולם, להקים בית, להתחיל חיים יחד, חיים שלמים של אהבה ושותפות. מירי הייתה עבורו עוגן, שותפה לדרך, והוא היה המלאך שלה, כפי שכינתה אותו. הם דיברו על העתיד, על הרצון לכבוש את העולם ביחד, וכל יום שחלף רק חיזק את הקשר ואת הציפייה לחיים המשותפים שעמדו לפניהם. גבריאל, עם החיוך הכובש וההומור הייחודי שלו, מצא במירי את השלווה והשמחה שחיפש, והיא, מצידה, מצאה בו את האדם המיוחד והטוב לב ביותר שהכירה. התקופה הזו, לדבריה, הייתה התקופה הטובה ביותר בחייה, והוא הפך אותה לאדם טוב יותר.

בשבת שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נשמעו אזעקות בכל רחבי ישראל. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על יישובי עוטף עזה. המלחמה פרצה. גבריאל, ששירת במילואים בגדוד ההנדסה הקרבית "הגליל" (8173), חטיבת עציוני (6), כמפקד במחלקת הסיור הגדודית, נקרא באותו יום להתייצב. הוא לא היסס לרגע. כמו כל חיילי המילואים, השאיר מאחוריו את החיים האזרחיים, את מירי, את לימודי ההנדסה, ואת כל החלומות שתכנן, ועלה על מדים. הוא התייצב מיד, כשהוא מבין את גודל השעה ואת הצורך להגן על המדינה ועל אזרחיה.

בתחילה, שירת גבריאל יחד עם חבריו לגדוד בגבולה הצפוני של המדינה. המתקפה מדרום יצרה איום חדש ומשמעותי גם בצפון, ועל כן נשלחו הכוחות לחזק את ההגנה שם, כדי להגן על תושבי הצפון מפני תרחיש דומה. שבועות ארוכים עברו על גבריאל וחבריו בפעולות שונות לאורך הגבול, בשמירה, בסיורים, בהיערכות מתמדת לאיום לא ברור. המתח היה גבוה, הקור הצפוני חדר לעצמות, והשעות היו ארוכות ורצופות דריכות.

בנובמבר 2023, השתנו פני המערכה עבור גבריאל ומחלקתו. הם נדרשו לקחת חלק במשימות של אוגדה 36, עוצבת "געש", ולהפוך לצוות ייעודי להשמדת פירים ותשתיות אויב ברצועת עזה. זו הייתה משימה מסוכנת, מורכבת וקריטית למאמץ המלחמתי. במשך כחודשיים, פעל גבריאל וחבריו בכל רחבי הרצועה, מדרום לצפון, במשימות סיכול והשמדה של עשרות מטרות. הם נכנסו לעומק השטח, חשפו ופוצצו מנהרות, השמידו תשתיות טרור, ונטרלו איומים שנועדו לפגוע באזרחי ישראל. העבודה הייתה פיזית ומנטלית קשה, מלווה בסכנה מתמדת, באבק, בחום, ובאי הוודאות של שדה הקרב.

גבריאל, עם המקצועיות שכה אפיינה אותו, התבלט גם כאן. הוא פעל גם בצוות מצומצם של חקר ואיתור מנהרות, ולשם כך הפעיל רחפן. הוא לא הסתפק בידע שרכש, אלא שאף לשלמות. חבריו לצוות סיפרו כי הוא התאמן בשימוש ברחפן גם לאחר משימות ארוכות ומפרכות, כשכל אחד אחר היה פשוט קורס לשינה עמוקה. אבל גבריאל, במקום לישון, היה מוציא את הרחפן, מתרגל תמרונים, מטיס אותו בין מכשולים, משכלל את שליטתו, במטרה להגיע לרמת מיומנות מושלמת. הוא ראה את האתגר, ובאופטימיות האופיינית לו, הפך אותו לחוויה. כדי לעזור לו להתאמן, חבריו לצוות אהבו לבנות לו מעין מבוך אתגרי מאולתר, באמצעות כיסאות, ארגזים וכלים שונים שמצאו בשטח, וגבריאל היה מטיס את הרחפן בדיוק מירבי בין המכשולים. גם בתוך המציאות הקשה של עזה, הוא לא שכח להכניס את חוש ההומור שלו. הוא נהג לעשות השכמה בבוקר לצוות באמצעות הטסת הרחפן סביב הישנים, כשהוא משמיע צלילי זמזום ומעיר אותם בעדינות ובצחוק.

שחר, קצין מחלקת הסיור, כתב עליו: "הוא היה איש שיחה יוצא דופן, התעניין, הסתקרן והקשיב. היה לו חוזק פנימי ואמונה עמוקה בעצמו. הוא ידע להגיד את הדבר הנכון בשנינות ה'גברית' שלו ולזרוק בדיחה כשצריך". גם בתוך התופת של עזה, בין משימה למשימה, גבריאל היה המאזין הקשוב, הסקרן, זה ששואל שאלות אמיתיות, זה שבאמת רואה את האדם שמולו. הוא היה העוגן המרגיע, זה שידע להפיג את המתח בבדיחה קטנה וחדה, להזכיר לכולם את האנושיות שלהם, את הסיבה שלשמה הם שם.

ביום שני, כ"ז בטבת תשפ"ד, 8 בינואר 2024, יצא גבריאל וחבריו למשימה נוספת, קריטית, במחנה אל-בורייג' שבמרכז רצועת עזה. משימתם הייתה להשמיד יעדים שבהם הפעיל ארגון הטרור חמאס רקטות ארוכות טווח, כאלה שנועדו לפגוע בערי ישראל. הבוקר שלפני המשימה, הוא שוחח עם מירי. "אתה נכנס לעוד משימה אחרי לילה כמעט לבן בעזה", אמרה לו, אולי בתקווה שינוח, שישמור על עצמו. הוא, כדרכו, ודאי הרגיע אותה, בחיוך ובבדיחה, והבטיח שיחזור. זו הייתה שיחתם האחרונה. במהלך הפעילות, בלב הסכנה, נפל רב-סמל במילואים גבריאל בלום בקרב, יחד עם חמישה לוחמים נוספים. הוא היה בן עשרים ושבע בנופלו.

ההודעה על נפילתו נפלה כרעם ביום בהיר על משפחתו, על מירי, על חבריו הרבים. העולם איבד אור גדול, אדם של נתינה, של אהבה, של צחוק בלתי נגמר. גבריאל, שרק אתמול תכנן לכבוש את העולם עם מירי, שרק אתמול היה על סף סיום לימודי ההנדסה, שהעולם כולו היה פתוח בפניו, נקטף בטרם עת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, העיר שאליה עלו הוריו עם חלומות של תקומה. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, שני אחים ושלוש אחיות, ומירי, אהבת חייו, שנותרה לבדה עם חלומות שנגדעו.

אביו, דוד, ספד לו בכאב קורע לב: "גבריאל, היית מתנה לנו ולא היה מספיק זמן איתך, עשרים ושבע שנים. רק התחלת את החיים. מצאת אהבת חיים, מירי, והיית לקראת סיום לימודי הנדסה והעולם היה פתוח בפניך. גבריאל, אני, המשפחה, החברים, כולם אוהבים אותך ומתגעגעים אליך. לחן שלך, להומור שלך ולחמימות שלך. תמשיך לשמור עלינו". אחותו מאירה, שזכרה את הילד שרכב על אופניים במהירות האור וצחק בקול גדול, שאלה בכאב: "גבריאל, מי יצחיק אותנו עכשיו?". ומירי, אהובתו, שדיברה איתו רק שעות לפני נפילתו, כתבה לו מילים שנצרבו בלב: "גברי שלי, איך אני יכולה לדבר עליך בלשון עבר? היית בן אדם של נתינה, כל כך שמחת לעזור לאחר, היית בן אדם של אהבה, לא סתם קראו לך גבריאל. היית המלאך שלנו, המלאך שלי... התקופה שהיינו ביחד זו התקופה הכי טובה שהייתה לי בחיים. זה רק התחיל וזה כבר נגמר. עשית אותי אדם טוב יותר. אני אוהבת אותך אהבה שלי. אני אוהב אותך לנצח".

לזכרו של גבריאל הופקו מדבקות עם המשפטים שאפיינו את רוחו, את אופטימיותו הבלתי נלאית: "האתגר של היום יהפוך מחר לסיפור מצחיק עם פאנצ' חזק" ו"חוויות הן אירועים מאתגרים שצולחים בנחישות". אלה לא היו רק סיסמאות, אלא תמצית חייו, האופן שבו התמודד עם כל קושי, עם כל אתגר, והפך אותו להזדמנות לצמיחה, ללמידה, ולבדיחה טובה. גבריאל בלום היה סמל לעשייה, לאנושיות, לחיים במלואם. הוא היה לוחם אמיץ, מפקד מקצועי וערכי, חבר נאמן, בן מסור, אח אוהב ובן זוג אהוב. הוא בחר להגן על ביתו, על עמו, על עתידה של מדינת ישראל, ובמעשיו אלו הטביע חותם של גבורה שתיזכר לעד. מותו הטראגי הוא תזכורת כואבת למחיר הכבד של מלחמת התקומה, אך סיפור חייו, רוחו הבלתי נשברת, חיוכו המאיר, והאהבה שהפיץ סביבו, ממשיכים להדהד ולעורר השראה. גבריאל בלום, שמו ופועלו, נצרבים בזיכרון הלאומי כחלק בלתי נפרד מהסיפור המתמשך של עם ישראל, סיפור של עמידה, של נתינה ושל תקומה. הוא הותיר אחריו חלל עצום, אך יחד עם זאת, מורשת של אהבת אדם, אהבת הארץ, ומסירות ללא פשרות, המהווה מגדלור של גאווה ישראלית אמיתית.